Category Archives: היסטוריה

מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

דצמבר 23, 2021היסטוריה, פוליטיקהאל קאעידה, אסלאם קיצוני, דאעש, והאביזם, חנבלים, משפחת אל-סעוד, סלאפים, ערב הסעודיתHisterio

הכל התחיל מעבד אל-והאב. או בשמו המלא: מוחמד אבן עבד אל-והאב (1699-1792).

נחשב למייסד הזרמים הקיצוניים של האסלאם הסוני, ובמיוחד של תנועת הוהאבייה, התנועה האסלאמית הקיצונית שהיא האסכולה הדתית מוסלמית המובילה בחצי האי ערב ובמיוחד בערב הסעודית. הוא היה מטיף, מנהיג דתי, רפורמטור שמרן קיצוני, פעיל פוליטי ותיאולוג. ההגדרה של "והאביות" או "והאביזם" היא תוצר של חוקרים מערביים, לא השם של התנועה הדתית שהקים.

נולד למשפחה של משפטנים שעסקה במשפט המוסלמי לפי הפרשנות המחמירה שלו שיסודה באסכולה הדתית הסונית החנבלית, האסכולה הדתית המאוחרת, הקיצונית והשמרנית מבין ארבע האסכולות של האסלאם הסוני.

הוא למד בבתי ספר דתיים שנהגו לפי האסכולה החנבלית. דרכו הייתה לשלב את האסכולה החנבלית עם הפוליטיקה בחצי האי ערב, ובכך נוסדה האסכולה החנבלית.

עקרונותיו היו: 1. קידום שמירה על החוק האסלאמי בראי הראייה השמרנית ביותר של הקוראן. 2. הכריז על ההכרח לחזור ישירות לקוראן ולחדית' (החדית' הוא המקבילה המוסלמית לתורה שבעל פה) במקום להסתמך על פרשנויות מימי הביניים, והתעקש שכל מוסלמי – זכר ונקבה – יקרא וילמד את הקוראן באופן אישי. 3. הוא התנגד לתקליד -מעקב עיוור על ידי המסורת, וקרא לפתוח את שערי האיג'תיהאד- הנמקה משפטית עצמאית באמצעות חקר כתבי הקודש- שהיו נעולים מאז המאה העשירית- לפרשנות שמרנית בלבד.

4. הוא עבר הכשרה ראשונית במסורת המוסלמית הסונית הקלאסית, אבן עבד אל-ווהאב התנגד בהדרגה לשיטות דת פופולריות רבות, אך שנויות במחלוקת, כגון ביקור והערצה למקדשים ולקברים של קדושים מוסלמים, דבר שלדעתו מהווה חידוש דתי ("בידעה"), כפירה או אפילו עבודת אלילים. 5. קרא לרפורמה חברתית שמבוססת על התווחיד- ייחוד האל באסלאם. 6. קרא לחזור לימי האסלאם "הטהור" של מוחמד וחבריו במאה השביעית. דחה את הצופיות- הזרמים המיסטיים האסלאמיים, שהיו נהוגים באימפריה העות'מאנית.

את מי שלא הסכימו עם דרכו, את השיעים, את הצופים ואת כל מי שעסקו במיסטיקה אסלאמית הגדיר עבד אל-והאב ככופר. התכפיר- הכרזה על אדם או על קבוצה ככופרים- הוא היסוד של האסלאם הקיצוני הסוני.

חשוב להבין, כי התקופה שבה פעל עבד אל-והאב הייתה על רקע ההתנגדות שצצה במדבריות חצי האי ערב כלפי האימפריה העות'מאנית, בטענה כי היא אינה מכבדת את האסלאם כמו שצריך לפי יסודותיו הבסיסיים. עבד אל-והאב טען כי האסלאם הושחת והתקלקל במהלך ימי הביניים והלאה, וכי יש לחזור לעקרונות הבסיסיים והשמרניים ביותר של הדת. היריבות עם האימפריה העות'מאנית ועוד שיקולים רבים הובילו למהלך הדרמטי ההיסטורי שנקט עבד אל-והאב: חיבור עם משפחת אל-סעוד ויצירת המדינה הסעודית הראשונה, או האמירות הגדולה של דרעייה, בשנת 1744 לספירה (ערב הסעודית של היום היא המדינה הסעודית השלישית).

אבן עבד אל-ווהאב ערך הסכם דתי-פוליטי עם מוחמד אבן סעוד כדי לעזור לו להקים את אמירות דרעייה, המדינה הסעודית הראשונה, והחל בברית שושלת והסדר חלוקת כוח בין משפחותיהם שנמשך עד היום בממלכת ערב הסעודית. אהל אל-שייח', המשפחה הדתית המובילה את חכמי הדת (העולמאא) של ערב הסעודית, הם צאצאיו של אבן עבד אל-ווהאב. הברית בין משפחות אל סעוד (שמתרכזים בפוליטיקה) ועבד אל-והאב (שמנהלים את ענייני הדת של ערב הסעודית) קיימת עד היום.

עבד אל והאב השפיע רבות על הקמת התנועה הסלאפית, שקראה לחזור לאסלאם הדתי "הטהור" של המאה השביעית לספירה. במשך השנים מוסלמים קיצוניים קראו לעצמם גם "אל-מוואחידון"- כלומר דבקים בייחוד האל- עוד מושג שהשתמש בו רבות עבד אל והאב.

לייק

תגובה

שתף

הקרב הארוך ביותר: 106 שנים אחרי (גליפולי)

דצמבר 23, 2021היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולאריגאליפולי, גליפולי, דרדנלים, האימפריה העות'מאנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, קרב גליפולי, תורכיה המודרנית.Histerio

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.

אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.

ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?

ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.

איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.

השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.

מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.

הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.

הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.

בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.

הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.

הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.

ביקורת על תוכנית "איחוד האמירויות הפלסטיניות" של המזרחן פרופסור מרדכי קידר.

אוקטובר 15, 2021היסטוריה, פוליטיקה, פופולאריאיחוד האמירויות הערביות, איחוד האמירויות הפלסטיניות, ביידן, בלינקן, הסיכסוך הישראל פלסטיני, הסכמי אוסלו, הסכסוך היהודי ערבי, זכות השיבה, מוטי קידר, מרדכי קידר, ניהול הסיכסוך, פיתרון לסיכסוך, תהליך השלום, תוכנית קידרHisterio

אני מעריך מאוד את פרופסור קידר, הוא מרצה ומומחה משיכמו ומעלה לענייני ערבים ואסלאם. לפני כמה שנים הוא פירסם את "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" כהצעה לפיתרון הסיכסוך על ארץ ישראל בינינו לבין שכנינו הערבים.

הבעיה היא שאני חולק על התוכנית הזאת ורואה אותה כבלתי ישימה. אני אפרסם את סעיפי תוכנית האמירויות כמו שהיא מופיעה באתר של תוכנית האמירויות, ואגיב על כל סעיף מה הבעייתיות שבו, בעיניי.

ולהלן התוכנית ותגובותיי:

רקע

מדינות ערב מחולקות כיום, באופן כללי, לשני סוגים: הכושלות והמצליחות. המדינות הערביות הכושלות הן סוריה, עיראק, לוב, לבנון, תימן וסודאן, ואילו המצליחות הן סעודיה, עומאן, איחוד שבע האמירויות, כווית, קטר ומרוקו. המדינות הכושלות מעורערות מבחינה פנימית בעוד שהמצליחות יציבות. שאר מדינות ערב נמצאות במקום כלשהו על הרצף בין ההצלחה והכישלון, בין היציבות והערעור.

הסיבה הראשונה למצב העגום של המדינות הכושלות הוא שמדינות אלו נוסדו על ידי פוליטיקאים שהקימו משטרים על בסיס "פרוגרסיבי" שהועתק מהאידיאולוגיות המערביות שהם סונוורו בהן כמו סוציאליזם, רפובליקה ודמוקרטיה. מנגד, במדינות המצליחות מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.

הסיבה השנייה להבדל בין שני סוגי המדינות הוא שהחברה בכל אחת מהמדינות הכושלות היא הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות, שבטיות, אתניות, דתיות ו/או עדתיות, וכל קבוצה נשארה דבקה בזהות הקולקטיבית שלה, בתכונותיה, בחוקיה, במסורותיה ובמנהגיה, והיא רואה את הקבוצות האחרות כאויב. רעיון הנאמנות למדינה המודרנית, למוסדותיה, לסמליה ולחוקיה נכשל בניסיונו להחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית, והתוצאה היא המאבקים הלא פוסקים בין הקבוצות וביניהן ובין המדינה, הנתפסת בעיניהן כאויב. פרויקט "בנין האומה" נכשל במדינות אלה כישלון חרוץ. לעומת זאת, אזרחי כל אחת מהמדינות המצליחות הם קבוצה הומוגנית כמו שבט אל-צבאח בכווית, אל-ת'אני בקטר, אל-נהיאן באבו ט'בי וכו'. מכיוון שהחברה אחידה היא יציבה באופן קבוע, ועל היציבות החברתית הזו בנויה מערכת ממשל לגיטימית ומתפקדת.

ההבדל ניכר גם בהיבט הכלכלי:

המצב במדינות הכושלות מוכיח שלמרות הנפט הנמצא בהן בכמויות עצומות (לדוגמה: עיראק ולוב) המדינה כושלת, לעומת המדינות המצליחות המתאפיינות בפריחה כלכלית, למרות שבדוביי אין כמעט נפט או גז בכלל. המסקנה היא שהנפט לבדו אינו מביא פריחה כלכלית, שכן זו נובעת במדינות המצליחות מהיציבות החברתית והפוליטית, והיא זו המביאה לכלכלה מפותחת, בשל הנפט או באמצעות עסקים ותיירות, כמו בדוביי.

המצב הפלסטיני:

המצב ברש"פ הוא כישלון טוטאלי בכל ההיבטים: הפילוג בין רשות פתח ומדינת חמאס מאז 2007, השחיתות הזורמת בעורקי הרשות, העריצות, הדיכוי והכישלון בהתנהלות הציבורית, מכל אלו עולה המסקנה הברורה שאם תקום מדינה פלסטינית היא ללא ספק תהיה עוד מדינה כושלת, שתהיה זקוקה לאויב חיצוני כדי לאחד את העם תחת שלטונה הלא לגיטימי, אז למה להקים מדינה כזו?

מנגד, המערכת החמולתית בקרב הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון חיה, קיימת ובעלת נוכחות והשפעה, ובמקרים רבים כמו ניהול סכסוכים וארגון חיי היומיום התפקיד שהיא ממלאת טוב ומקובל. השיח'ים של החמולות זוכים להערכה וכבוד מצד הציבור הרבה יותר מההערכה והכבוד שהציבור רוחש לרש"פ, וזה מה שהביא אותנו אל הפתרון הנכון:

פתרון האמירויות המתבסס על החמולות בערי יהודה ושומרון הערביות.

רעיון האמירויות שואף להקים אמירות עצמאית בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, בהמשך לאמירות עזה שהוקמה בשנת 2007. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי. כל אחת מהאמירויות ביו"ש תתבסס על החמולות המקומיות החיות בעיר, והשיח'ים של החמולות יהיו מקור הסמכות הריבונית של כל אמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה, אין בכך בעיה, כל עוד אין ביניהן רצף גאוגרפי.

התגובה שלי: אין מה להשוות בין המצב של הפלסטינים למצב של איחוד האמירויות הערביות או של הנסיכויות והממלכות הערביות העשירות. המצב הכלכלי של הפלסטינים הוא לא מזהיר, בלשון המעטה, והרשות הפלסטינית נתמכת ברובה מכספים שמעביר לה המערב. מה שמטריד בעצם הכינוי "אמירות", היא שעל רקע הקנאות הדתית וצמיחת אירגונים אסלאמיסטיים כמו חמאס וחזב א-תחריר בקרב הפלסטינים, שאמירות חמולתית שכזאת לא תהפוך לאמירות בנוסח כוויית או אבו דאבי, אלא לאמירות אסלאמיסטית נוסח האמירות האסלאמית הטרייה של אפגניסטאן או האמירויות של דאע"ש בזמנו. אמירויות מושחתות ועניות כלכלית אף יותר מהרשות הפלסטינית היום, מה שעלול להפוך אותן למקור של טרור עוד יותר גרוע כנגד ישראל. דוגמא מצוינת ועצובה לכך ניתן למצוא ב"אמירות עזה" שנשלטת על ידי חמאס שהפכה לבסיס טרור פרו-איראני מובהק ממש כמו דרום לבנון. כמו כן חשוב שלצה"ל תמיד יהיה את החופש כמו של היום בערי הגדה להיכנס חופשי לאותן ערים ולהילחם בטרור. לכן, אמירות זאת לא ישימה כל כך לצערי.

האמירויות שתהיינה בערי יו"ש הן: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית, בנוסף לעזה. כל אמירות תהיה אחראית על ניהול ענייניה כגון בטחון פנים, כלכלה, תשתית, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכו', וזאת באמצעות הסכמים דו צדדיים בינה ובין ישראל.

התגובה שלי: הסכמים בין האמירויות לבין ישראל? הוכח כבר שהפלסטינים כקבוצה לא ממהרים לכבד הסכמים, בלשון המעטה, ע"ע הסכמי אוסלו. אז בטח ובטח אי אפשר לסמוך על הסכמים שחותמים עם אמירויות כאלה. מה גם שבערים המסוימות שמצוינות כאן, המשפחות המובילות יכולות להיות חמאסניקיות מובהקות או אף יותר גרוע מכך. העיר חברון והחמולות המובילות שבה הן דוגמא מצוינת למצב עגום שכזה. לא הייתי רוצה למסור את השליטה בנפת חברון למשפחת ג'עברי הקיצונית, לדוגמא. זה ייצור מצב זהה לכך שחמאס ישתלט על הגדה. עדיפה כבר הרשות הפלסטינית.

בנוסף, נכון שהזהות החמולתית-משפחתית-מקומית חזקה מאוד בקרב הפלסטינים. אבל עם כל זאת, מאז שנות העשרים של המאה העשרים- לפני מאה שנים, נוצרה לכידות אצל הפלסטינים, ונוצרה "לאומיות פלסטינית", גם אם היא רופפת. במיוחד במה שמכוון למאבק כנגד הציונות ונגד ישראל. מי שחיזק את הלכידות הזאת הוא אירגון הפת"ח שנמצא במסגרת אש"ף, והוא זה ששולט בגדה. למרות השוני בין האיזורים, בעשרות השנים האחרונות יש לכידות אצל שכנינו שאי אפשר לשבור.

אבו מאזן הוא מכחיש שואה ושונא ישראל. אבל בעיניי הוא הרע במיעוטו. הוא לא פרטנר, כי הרי שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לשלום אמיתי עם ישראל אם ישראל לא תפתור את בעיית ירושלים ותיתן לצד הפלסטיני את זכות השיבה המלאה, הכל כולל הכל. אבו מאזן הוא מעודד טרור, ודחה הצעות פשרה להסדר קבע מצד ישראל. אבל בניגוד לקודמו, יאסר ערפאת, הוא לא חי ונושם טרור כל הזמן. הוא מאמין במאבק דיפלומטי, ואפילו בטרור דיפלומטי כנגד קיום ישראל תוך כדי גיוס דעת הקהל בעולם נגדה, ופחות במה שנקרא מאבק מזוין וחמוש, מאבק שבו האמין ערפאת. אומנם אביו של אבו מאזן חי עד גיל 105, אבל אני חושש שביום שאחרי אבו מאזן יגיע לו יורש תואם ערפאת, בדמות מרוואן ברגותי שנמצא כרגע בכלא הישראלי (תמיד עלולים להופיע הישראלים הכסילים שעלולים לשחרר אותו) או סגנו של אבו מאזן באירגון הפת"ח מחמוד אל עלול. ביום שאחרי אבו מאזן ישראל עלולה להתגעגע אליו, לכן לישראל יש אינטרס לשמר את שילטונו של מחמוד עבאס אבו מאזן כי הוא פשוט תלוי בה. ללא אבו מאזן, עלול לקום שילטון אסלאמיסטי חמאסי ביהודה ושומרון-הגדה המערבית- וגם במסגרת של אמירות חמולתית עלול לקום שילטון כזה. ידוע כי במדינות ערב כשאין שילטון מרכזי מסודר, האנשים רצים אל המסגד הקרוב ומחפשים שילטון אסלאמי.

ישראל תיישם את ריבונותה במרחב הכפרי מחוץ לאמירויות ותציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. מי שיקבל את האזרחות הישראלית יהיה אזרח המדינה כמו הערבים בגליל, במשולש או בנגב.

התגובה שלי: מצב מסוכן ביותר. כל איזרוח ישראלי של ערבים מיהודה ושומרון-הגדה המערבית, הוא למעשה מימוש בפועל של דרישת השיבה, או זכות השיבה הפלסטינית. יש למדינת ישראל מספיק בעיות עם הערבים שהם אזרחיה ובין הערבים שהם אזרחיה. הענקת אזרחות לתושבי הכפרים, והרי אצל הערבים הגדרת "כפרים" ככפרים היא נרחבת מה שעלול להפוך את מספר המתאזרחים לעשרות ולמאות אלפי אנשים, היא מסוכנת מאוד ותגרום למעשה לעלייה במספר ערביי ישראל, לתוספת לבעיות שקיימות מול ערביי ישראל שהם באחריות המדינה, ובעתיד לסכנה דמוגרפית עבור הרוב היהודי של מדינת ישראל.

הקמת איחוד אמירויות כזה עלול להוביל גם חמולות ערביות בתוך מדינת ישראל לדרוש להקים אמירויות בשליטתן בדומה לאמירויות ביהודה ושומרון- מצב מסוכן מאוד, בייחוד לאור מה שקורה כיום בנגב.

פרטי העניינים המנהליים הקשורים לכל שטחי החיים באמירויות הפלסטיניות ייקבעו בהתאם לניסיון שהצטבר באיחוד האמירויות הערביות באמצעות התייעצויות עם העמיתים באיחוד האמירויות.

התגובה שלי: התייעצות עם עמיתים באיחוד האמירויות הערביות לא יכול להיות ישים כאן, כי איחוד האמירויות הערביות שהן איחוד מדינות רנטייריות (מדינות שברובן, אולי חוץ מדובאי, נשענות על משאב מתכלה אחד: נפט) ועשירות מאוד, שונות בתכלית מהפלסטינים ומהמצב שלהם. מה גם שמפלס השינאה לישראל באיחוד האמירויות הערביות, מדינה רחוקה מישראל, נמוך יחסית ממפלס השינאה לישראל אצל הפלסטינים שהם שכנינו הקרובים והצמודים.

תולדות העמים התורכיים: שבטי הקאיי Kayı – השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית

אוקטובר 15, 2021היסטוריה, פופולארי, תורכיה ואיראןאוסמאן, אורח'אן, ארטוגרול, ארטורול, האימפריה העות'מאנית, החלום של אוסמאן, הסולטאן, העמים התורכיים, התחייה, התחייה ארטורול, עוסמאן, עות'מאן, קוסם סולטאן, שבטי האואוז, שבטי הקאייHisterio

שבטי הקאיי Kayı قَيِغْ- השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית

בתמונה: מטבע מתורכמניסטאן, שמציין את ארטורול אביה של המשפחה העות'מאנית, בן שבטי הקאיי.

בני שבט הקאיי היו אנשים טורקי מקונפדרציית השבטים אואוז שמקורם במרכז אסיה, וכן תת ענף של הענף השבטי הגדול בוזוק שהשתייך לשבטי האואוז. משמעות השם Kayı הוא "בעל הכוח והקשרים" (כן, כן). בספר שמתאר את השבטים התורכיים, "דיוואן לוע'את א-תורכ", מתואר שבט הקאיי כאחד מ22 שבטי האואוז של מרכז אסיה.

על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון בן ארטורול בן סולימאן שאה, מייסד האימפריה העות'מאנית, היה צאצא של שבט הקאיי. טענה זו הוטלה בספק רציני על ידי היסטוריונים מודרניים רבים. הראיה היחידה לירידת הקאי של העות'מאנים באה מתיעודי יוחסין שנכתבו במהלך המאה החמש עשרה, יותר ממאה שנים לאחר חייו של עות'מאן. באופן משמעותי יותר, הגנאלוגים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי העות'מאנים לא כלל כלל התייחסות לירידת שבטי הקאיי, מה שמעיד על כך שאולי היא נבנתה במועד מאוחר יותר.

במרכז אסיה תוארה מדינה שבראשה עמדו יאבגו (מנהיגים) של שבטי הקאיי.

על פי הארכיאולוג והאתנוגרף הסובייטי סרגיי טולסטוב, חלק משבט הקאיי נדד בימי הביניים ממרכז אסיה לאוקראינה של ימינו, הם ידועים בכרוניקות הרוסיות הישנות כקובוי וקאפיצ'י, ויש כאלה הטוענים אפילו שמשמעות שם העיר קייב, בירת אוקראינה שלמעשה הייתה מרכז מוצאם של הרוסים (נסיכות רוס הקייבית), מוצאה משבטי הקאיי.

"כפי שמעידים אתנוגרפים, עמים "טהורים מבחינה אתנית" אינם יכולים להתקיים", טען. להיפך, עמים חדשים נובעים מתערובות אתניות של שני עמים או יותר, ישנן אגדות עממיות רבות לגבט כך. השם השבטי קיי (Kiy) היה שייך לעמים הטורקים הקדמונים. הוא עדיין קיים בשמות של מבנים שבטיים של עמים טורקיים מודרניים.

סמל שבטי הקאיי שמסמל את העמים התורכיים צבוע בצבע תורכיז והוא מזכיר את המילה התורכית iyi ("טוב") שנכתבת כיום באותיות לטיניות.

לאחר מותו של אביו של ארטורול, סולימאן שאה, שבט הקאיי התפצך כאשר אחיו הבוגרים גונדואודו ביי וסונגורטקין ביי, החליטו להגר למרכז אסיה, בעוד ארטורול ואחיו הצעיר דונדאר החליטו להגר לעיר סואוט, כיום בתורכיה, שהייתה הבירה הראשונה של הנסיכות העות'מאנית. עד ימי הסולטאן ביאזיד הראשון, בשנת 1389, לא נחשבה הנסיכות העות'מאנית אימפריה וראשיה לא נחשבו כסולטאנים אלא רק כנסיכים וכBEY (אדונים).

עות'מאן הראשון בנו של ארטורול שלט בין השנים 1280-1299 על הנסיכות העות'מאנית ולפי המיתולוגיה התורכית הוא חלם בעת שהותו בביתו של דמות דתית, השייח 'אדבלי, ובו הוא רואה חזון מטאפורי המנבא את צמיחתה ושגשוגה של אימפריה שתשלט עליו ועל ידי צאצאיו.

הוא ראה שירח קם מחזהו של שייח' אדבאלי ובא לשקוע בחזהו שלו. עץ צץ אז מהטבור שלו והצל שלו הקיף את העולם. מתחת לצל הזה היו הרים, ונחלים זרמו ממרגלות כל הר. כמה אנשים שתו מהמים הזורמים האלה, אחרים הישקו גינות, בעוד שאחרים גרמו למזרקות לזרום. כאשר התעורר עות'מאן הוא סיפר את הסיפור לאדם הקדוש, שאמר 'עוסמאן, בני, אלוהים נתן לך את המשרה הקיסרית ולצאצאיך ובתי מאלהון ח'אתון תהיה אישתך". וכך היה. בנם היה אורהאן שהפך למנהיג הנסיכות העות'מאנית שהתפשטה ברחבי אנטוליה והבלקן והפכה לאימפריה העות'מאנית.

דאע"ש של אפגניסטאן- "המדינה האסלאמית של מחוז ח'וראסאן" ISIS-K

אוקטובר 15, 2021Uncategorized, היסטוריה, פוליטיקה, פופולאריאבו בכר אל בגדאדי, אפגניסטאן, דאעש, המדינה האסלאמית, הנסיגה האמריקנית מאפגניסטאן, השתלטות הטאליבאן, זביח אללה מוג'אהד, טאליבאן, פקיסטאןHisterio

דאע"ש של אפגניסטאן- "המדינה האסלאמית של ח'וראסאן" ISIS-K. הזרוע הפעילה ביותר של אירגון דאע"ש כיום.

הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (c), התמונה נלקחה מהעיתון נ.י. פוסט.

בממלכת פרס הסאסאנית במאה השישית לספירה ובהמשך בימי ראשית האסלאם, מחוז ח'וראסאן (פירוש שמו "המקום שהשמש באה ממנו") הגדול כלל את צפון מזרח איראן, את אפגניסטאן וחלקים מדרום מרכז אסיה. רוב המחוז היה מאוכלס בדרך כלל במוסלמים סונים.

בסוף המאה העשרים ובראשית המאה ה-21 הפך המשולש ההינדו-איראני של איראן, אפגניסטאן ופקיסטאן למרחב של שילטון ופעילות אסלאם קיצוני, בין אם שיעי כמו באיראן או סוני כמו באפגניסטאן- יותר מכל מרחב אחר בעולם.

בחודש ינואר 2015, אנשי טאליבאן ממזרח אפגניסטאן בראשות חאפז סעיד ח'אן ששייך לשבט הפאשטוני אוראקזאי, לא היו מרוצים מתיפקוד האירגון במלחמה מול האמריקנים ומהמנהיג של האירגון דאז, אח'תר מנצור (שבהמשך חוסל על ידי האמריקנים). הם הושפעו מאירגון דאע"ש בעיראק ובסוריה ומפעילותו מזה כמה חודשים וראו בטאליבאן אירגון לא מספיק קיצוני ואדוק. לכן אותה חבורה החליטה לייסד אירגון טרור חדש, דאע"ש של מחוז ח'וראסאן. כמובן, כמעט כמו כל אירגון טרור שפועל באפגניסטאן, אותו אירגון קיבל סיוע ונשק משטחי פקיסטאן (מזה הרבה שנים נחשדת פקיסטאן כמעודדת בחשאי אירגוני טרור בתוך אפגניסטאן על מנת לערער את היציבות שם), כשמרכז פעילותו היה ועודנו באיזור הגבול האפגני-פקיסטאני (קו דוראנד ומעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות) בעיר אצ'ין שבמחוז האפגני ננגרהאר. בהמשך חודש ינואר 2015 נשבעו אנשי האירגון אמונים למנהיג דאע"ש דאז, אבו בכר אל בגדאדי. האירגון פועל באפגניסטאן, פקיסטאן, טג'קיסטאן (בשיתוף פעולה עם אירגון טרור מקומי) סרי לאנקה, המלידיביים ובנגלאדש. עוד מימי יסודו נסעו אנשי האירגון לעיראק כדי להיפגש עם אנשי דאע"ש. לאחר התמוטטות דאע"ש בעיראק ובסוריה ברחו כמה מאנשי האירגון לאפגניסטאן והצטרפו לדאע"ש ח'וראסאן.

האירגון שם לו למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית בדרום ובמזרח אסיה ושם לו למטרה לפגוע בעיקר בשיעים וכן באמריקנים ששוהים במרחב האפגני-פקיסטאני. פעילותו הובילה את מנהיג טאליבאן דאז, אח'תר מנצור, לשלוח מכתב דחוף לאבו בכר אל בגדאדי (שניהם חוסלו מאז ע"י האמריקנים), בדרישה שדאע"ש יפסיקו לערוך גיוסים בקרב האפגנים לאירגון ובטענה כי את המאבק באמריקנים ששהו אז באפגניסטאן צריך להוביל הטאליבאן שהוא אירגון מקומי שמכיר היטב את השטח ולו יש את הזכות לשלוט במדינה. עם זאת, פעילות האירגון נמשכה ולא הופסקה.

פעילות דאע"ש ח'וראסאן יצרה מתיחות בין האירגון לבין הטאליבאן, שקם מחדש וצמח באפגניסטאן גם כשהאמריקנים שלטו בה למעשה, ובשנת 2017 פרצו התנגשויות במחוז ננגרהאר בין אנשי טאליבאן לאנשי דאע"ש ח'וראסאן. הטאליבאן חושד כל הזמן שדאע"ש "גונב" ממנו אנשים שרואים בטאליבאן אירגון חלש לעומת דאע"ש. איזורים שונים שבהם שלט הטאליבאן במזרח אפגניסטאן מצאו עצמם תחת שליטת דאע"ש. עם זאת, נמשכו מגעים בין שני האירגונים להגיע לתיאום ורגיעה. אנשי הזרוע הפאקיסטאנית של טאליבאן, תחריכ-א-טאליבאן, יצרו קשר עם אנשי דאע"ש במדינה על מנת להרגיע את הרוחות.

מאז 2015 ביצעו אנשי האירגון לא מעט פיגועים נגד האמריקנים שנכחו באפגניסטאן ובפקיסטאן וכנגד האוכלוסייה השיעית במדינות הללו. פיגועים ידועים שעשה האירגון התרחשו ביולי 2018, כש149 אנשים נהרגו במאסטונג שבפקיסטאן. גם במאי 2021 נהרגו 50 שיעים האזארים בפיגוע של האירגון בבית ספר קאבול. בשנת 2016 נהרג חאפז סעיד ח'אן בתקיפה אמריקנית ומאז האמריקנים עסקו בניסיון מאסיבי לחסל את ראשי האירגון ואנשיו. כיום מנהיג אותו אדם שנודע בכינוי שהאב אל-מוהאג'יר.

המעניין הוא שעם עלייתו המחודשת של הטאליבאן לשילטון באפגניסטאן באוגוסט 2021 נוצר מצב של משחק כפול, שמזכיר את עליית החמאס בעזה: אירגון אסלאמיסטי טרוריסטי תופס את השילטון באיזור מסוים, ואז קמים לו מתחרים קיצוניים ממנו באותו איזור- כמו "האירגונים הסוררים" בעזה. דאע"ש ח'וראסאן נחשב אירגון סורר באפגניסטאן וטאליבאן רואה בו כאיום. אולם, לצד יריבות וקרבות בין האירגון הסורר לאירגון האסלאמיסטי השולט בשטח, הטאליבאן עוצם עין אל מול פעילות דאע"ש באפגניסטאן. כמו שחמאס משתמש באירגונים "הסוררים" בעזה ובג'יהאד האסלאמי האירגון שנחשב מתחרה לו לפעולות כנגד ישראל מבלי ליצור עקבות משלו, כך שילטון הטאליבאן משתמש לדעתי באירגונים שהוא מתחרה בהם כדי לפגוע במטרות שונות מבלי להשאיר עקבות משלו. הפיגוע הבולט ביותר שמסמל זאת הוא הפיגוע כנגד הכוחות האמריקנים שעמדו בפתח המעוז האחרון שנותר בידיהם באפגניסטאן בעת הנסיגה ב26 באוגוסט 2021, נמל התעופה של קאבול. בפיגוע הזה נהרגו 13 חיילים אמריקנים ו150 אפגנים שרובם עמדו בתור על מנת לעזוב את המדינה דרך שדה התעופה לאחר השתלטות הטאליבאן.

ב9 באוקטובר 2021 נהרגו 50 שיעים בפיצוץ במסגד שיעי בקונדוז שבצפון מזרח אפגניסטאן. אירגון דאע"ש ח'וראסאן נושא באחריות לפיגוע הזה, אך פעילותו נתקלת גם בעצימת עין מצד הטאליבאן שהוא אירגון פאשטוני-סוני שלא רוצה ללכלך את ידיו בפיגועים כנגד השיעים, השנואים גם עליו. היהודי האחרון באפגניסטאן עזב את המדינה לאחר השתלטות הטאליבאן לא מפחד מאותו אירגון אלא יותר מפחד מדאע"ש שאנשיו פועלים עתה באורח כמעט חופשי במדינה. בתגובה לפיגוע, אמר דובר הטאליבאן שהוא למעשה דובר הממשלה האפגאנית כיום כי האירגון יתמודד בעצמו מול דאע"ש ח'וראסאן וכי הוא לא צריך סיוע מבחוץ לשם כך.

למי שהאמינו במערב ל"דיפלומטיית החיוכים" של דובר הטאליבאן הסוני זביחוללה (ד'ביח אללה- זבח האל היא משמעות שמו) מוג'אהד כמו שהאמינו בזמנו לשכנו, שר החוץ השיעי האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ולדיפלומטיית החיוכים שלו בנושא השילטון והגרעין באיראן, שלא מדובר בשילטון קיצוני ומדכא, מפיץ טרור ומסוכן לעולם, נכונה "הפתעה": הטאליבאן הודיע לא מזמן כי הוא יחזור להעניש בשיטות של המאה השביעית מי שלא יסור למרותו ולשריעה, ההלכה האסלאמית, בגירסה הקיצונית שלו: עונשי קציצת הידיים, הדרת הנשים המוחלטת וההוצאות להורג יתחדשו בדיוק כמו שהיה בגירסה הקודמת של שילטון הטאליבאן בשנות התשעים. על אחת כמה וכמה כשיש מול הטאליבאן אירגון מתחרה כמו דאע"ש ח'וראסאן שטוען שהטאליבאן לא מספיק קיצוני- אז הטאליבאן ירגיש עצמו מחויב להתנהל בצורה קיצונית.

האימפריה העות'מאנית – ציר הזמן המלא

אוקטובר 1, 2021Uncategorized, היסטוריההאימפריה העות'מאנית, הסולטאן, הסולטאן סולימאן, התחייה ארטורול, מלחמת העולם הראשונה, עות'מאנים, קוסם סולטאןHisterio

(מקור: סיפרו של ג'ייסון גודווין באנגלית על האימפריה העות'מאנית)

שנת 1280: עות'מאן בן ארטורול, מייסד השושלת העות'מאנית, נולד.

שנת 1349: העות'מאנים דוהרים לעבר יבשת אירופה ומתחילים לכבוש שטחים ממנה.

שנים 1346-1353: "המגיפה השחורה" באירופה ובאימפריה העות'מאנית

שנת 1361: העות'מאנים כובשים את אדריאנופול, כיום אדירנה, והופכים אותה לבירתם.

שנת 1402: הסולטאן ביאזיד הראשון נלקח בשבי על ידי תימור-לנג המונגולי באנקרה. מכאן נוצר ואקום שילטוני שמוביל למאבקי כוח על השילטון במשך 11 שנים.

שנת 1448: קרב קוסובו השני, העות'מאנים מקבעים את שילטונם בהרי הבלקן.

שנת 1453: הסולטאן מהמט הכובש כובש את קוסטנטינופול (איסטנבול, שנוסדה בשנת 330 לספירה בשם ביזנטיון), בירת אימפרית רומא המזרחית (הביזנטית). העיר הופכת לבירה העות'מאנית.

שנים 1454-1481: יוון, טרבזונד וחצי האי קרים נופלים בידי העות'מאנים. מתחילה למעשה "המאה המפוארת" בתולדות האימפריה.

שנת 1517: הסולטאן סלים הקשוח כובש את סוריה ואת מצרים.

שנת 1521: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את בלגראד.

שנת 1523: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את רודוס.

שנת 1526: קרב מוהאק והבסת ההונגרים המורדים.

שנת 1529: המצור הכושל הראשון על וינה.

שנת 1566: מות הסולטאן סולימאן, קוסטנטינופול-איסטנבול היא העיר הגדולה באירופה עם חצי מיליון תושבים.

שנים 1566-1637: "סולטאנות הנשים": ה"ואלידה סולטאן" (אימו או סבתו או אחותו של הסולטאן שולטות בפועל באימפריה העות'מאנית).

שנת 1571: קרב לפאנטו, התבוסה הגדולה של הצי העות'מאני.

שנת 1606: הברית עם אוסטריה שהופכת את הקיסר האוסטרי לשווה במעמדו לסולטאן העות'מאני.

שנת 1609: מתחילות העבודות לבניית המסגד הכחול באיסטנבול.

שנת 1622: היניצ'רים (חיל הרגלים המובחר) מדיחים את הסולטאן עות'מאן השני.

שנים 1623-1640: הסולטאן מוראד הרביעי מחזיר את הסדר והחוק לאימפריה.

השנים 1645-1669: המצור על בירת כרתים שבידי הוונציאנים.

שנת 1683: תבוסת העות'מאנים במצור השני על וינה.

שנת 1699: שלום קרלוביץ- העות'מאנים מאבדים את איזור הפלופונס, הונגריה, פודוליה ואזוב לידי אויביהם הנוצרים.

השנים 1720-1730: הדיפלומטיה העות'מאנית פועלת, שגרירים עות'מאניים ראשונים נשלחים לבירות המערב. "תקופת הצבעונים".

שנת 1730: מרד בפאטרונה נגד מיסוי והשפעות המערב, הסולטאן אהמט השלישי מודח ותקופת הצבעונים מסתיימת.

שנת 1739: שלום בלגראד מחזיר את העיר לידי העות'מאנים. הרוסים נאלצים לחתום על חוזה נפרד.

שנת 1769: עוד פעם מלחמה בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1774: שלום קוצ'וק קאיינארג'י התבוסתני בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1779: הרוסים מספחים את חצי האי קרים.

השנים 1799-1815: תקופת נפוליאון, פלישת האימפריה הצרפתית למצרים.

שנת 1815: קונגרס וינה.

שנת 1826: תחילת תהליכי הרפורמה וההתמערבות של הסולטאן מחמוד השני, הצבא העות'מאני הופך למודרני והסולטאן מחמוד השני טובח ביניצ'רים. (באותה מאה במקביל נטבחו במקביל החיילות המובחרים של מצרים- הממלוכים ואף הסמוראים המובחרים ביפן בשל תהליכי התמערבות ומודרניזציה שעברו צבאות המזרח הקרוב והרחוק).

שנת 1828: העות'מאנים מצווים לחבוש תרבוש (פז), יחד עם רפורמות בתחום המשפטי, הצבאי והמינהלי שמטרתן לקרב את העות'מאנים למודל המערבי.

שנת 1830: עצמאותה של יוון (בשטח מצומצם ממה שהוא היום).

שנת 1839: הצו הנאצל העות'מאני (חט-י שריף)- רפורמות ליברליות בנוסח מערבי באימפריה. כל נתיני האימפריה בלי הבדל דת וגזע מוכרזים שווים.

השנים 1853-1856: מלחמת קרים בין האימפריה העות'מאנית יחד עם אנגליה וצרפת כנגד רוסיה.

שנת 1875: האימפריה העות'מאנית מכריזה על פשיטת רגל. מרידות בבלקנים.

שנת 1878: הסכם ברלין, שאליו העות'מאנים לא מוזמנים- בולגריה מקבלת אוטונומיה חלקית.

שנת 1895: הטבח הגדול הראשון בארמנים, מקדוניה שהיא הפרובינציה העות'מאנית האחרונה בבלקנים, קורסת תחת מלחמת אזרחים.

שנת 1908: מהפיכת "התורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית, האימפריה הופכת למונארכיה חוקתית, ניצחון "הוועד לאיחוד ולקידמה" שהופך לשליט בפועל של האימפריה, בולגריה מכריזה עצמאות וכרתים מתאחד עם יוון העצמאית.

שנת 1909: ניסיון הפיכת נגד אסלאמית נכשל באימפריה, הסולטאן עבד אל חמיד השני מודח והאימפריה הופכת למונרכיה חוקתית עד 1923. הסולטאנים החדשים מעתה ואילך דמויות ייצוגיות בלבד.

שנת 1912: סרביה, יוון ובולגריה תוקפות ביחד את האימפריה העות'מאנית- מלחמת הבלקן הראשונה.

שנת 1913: מדינות הבלקן המנצחות נלחמות האחת בשנייה במלחמת הבלקן השנייה, העות'מאנים כובשים מחדש את אדריאנופול-אדירנה.

השנים 1914- 1918: האימפריה העות'מאנית נגררת למלחמת העולם הראשונה ומתייצבת לצד גרמניה, דבר שמוביל לתבוסה. הנהגת "הוועד לאיחוד ולקידמה" כושלת ומתפזרת. מלחמת אזרחים בהמשך שהופכת למלחמת העצמאות התורכית בעיקר מול יוון. מהאימפריה הגדולה נשאר רק השילטון בתת יבשת אנטוליה וגם הוא מעורער.

השנים 1918-1921: מוסטפא כמאל אתאתורכ נלחם להקמת מדינה תורכית בשטח תת יבשת אנטוליה-ומנצח.

שנת 1922: הדחתו של הסולטאן העות'מאני האחרון לקראת הקמת רפובליקה תורכית עצמאית.

29 באוקטובר 1923: האימפריה העות'מאנית מבוטלת רשמית, תורכיה מוכרזת כרפובליקה עצמאית וחילונית.

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

ספטמבר 17, 2021Uncategorized, היסטוריה, פוליטיקה, פופולאריאבו מאזן, בנט, ג'ו ביידן, דיפלומטיה, הסכסוך הישראלי-ערבי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסים בינלאומיים, מחמוד עבאס, מנסור עבאס, ניהול הסיכסוך, נפתלי בנט, פגישת בנט עם א-סיסי, פגישת גנץ-עבדאללה, פיתרון הסיכסוך, תהליך השלום, תהליך השלום עם הפלסטיניםHisterio

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני. הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7. לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני. לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי.

כשבתורכיה ניסו לשנות את הקריאה לתפילה במסגדים מערבית לתורכית בפעם הראשונה בתולדות האסלאם

ספטמבר 15, 2021היסטוריה, פוליטיקה, פופולאריאד'אן, איזאן, אסלאם, אתאתורכ, האימפריה העות'מאנית, טלנובלה תורכית, סדרות תורכיות, עדנאן מנדרס, קריאה לתפילה באסלאם, קריאה לתפילה במסגדים, קריאה לתפילה בתורכית, רפורמות אתאתורכ, רפורמת האזאןHisterio

1932: בפעם הראשונה בתולדות העולם המוסלמי, קריאה מוסלמית לתפילה (אד'אן, אזאן) במסגדים לא בערבית- אלא בתורכית.

בשנת 1932 התחולל שינוי בפעם הראשונה בתולדות האסלאם: הקריאה המוסלמית לתפילה, שמושמעת בכל הארצות המוסלמיות-גם באלה הלא-ערביות, בשפה הערבית, שונתה לקריאה לתפילה במסגדים בשפה התורכית בתורכיה עצמה. אין מה שמסמל יותר את דת האסלאם מהקריאה לתפילה, אללה(ו) אכבר והמשכה, וקריאת הפרשה הראשונה של הקוראן בערבית, סורת אל-פאתיחה, לאחר מכן.

אבל עם התפתחות הלאומיות התורכית, עוד באמצע המאה ה-19 טענו אינטלקטואלים תורכיים חילוניים שברחבי החלק התורכי של האימפריה העות'מאנית הקריאה לתפילה צריכה להיות בשפה התורכית. לאחר תקומת הרפובליקה התורכית החילונית בשנת 1923, החליט מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, לחולל רפורמות חילוניות שיובילו להפרדת הדת מהמדינה: הוא שינה את הכתב בתורכית מערבית שנכתבת מימין לשמאל לאותיות לטיניות שנכתבות משמאל לימין- מה שהביע סממן של חילוניות מובהקת, היות והקוראן וכתבי המסורת המוסלמית נכתבים ומחויבים להיכתב כולם ובכל העולם בשפה הערבית המובנת- לפי דברי הקוראן עצמו. בהמשך הוא שינה את הלבוש בחוק מלבוש מוסלמי מסורתי עם תרבושים ללבוש אירופי, הנהיג שמות משפחה לאנשים, סגר בתי ספר דתיים ומסדרים סופיים (צופיים), ועוד.

אבל הרפורמה הבולטת ביותר חוץ מרפורמת הכתב שהצליחה עד לעצם היום הזה, היא רפורמת שינוי הקריאה לתפילה מערבית לתורכית- דבר יחידני ונדיר בכל רחבי העולם המוסלמי. כל זאת התרחש בשנת 1932.

התפילה בנוסח החדש שלה התנהלה כך (תירגום יובא בהמשך):

Tanrı uludur (x4)

Şüphesiz bilirim bildiririm Tanrı'dan başka yoktur tapacak (x2)

Şüphesiz bilirim bildiririm Tanrı'nın elçisidir Muhammed (x2)

Haydi namaza (x2)

Haydi felaha (x2)

Namaz uykudan hayırlıdır (x2)

Tanrı uludur (x2)

Tanrı'dan başka yoktur tapacak

ובתירגום חופשי: האל (שהפעם נקרא בביטוי התורכי לגמרי "טאנרי"- על שם האל התורכי הראשי הקדמון טנגרי, ולא אללה כמקובל בערבית ובתורכית!) הוא הכי גדול, אני מכריז שאין אל אחר לעבוד אותו, אני יודע שמוחמד הוא שליח האל, בואו לעבוד, התפילה טובה משינה, האל הוא הכי גדול ואין אל אחר לעבוד אותו.

המהפכנות בקריאה הזאת לתפילה היא לא רק בהיותה בשפה התורכית, אלא, כאמור, שהאל נקרא "טאנרי" ולא "אללה". אין סממן אחר ללאומיות התורכית המובהקת ולחילוניות של מייסד הרפובליקה התורכית יותר מזה.

הרפורמה הוחלה במסגדים מסוימים ולאט התפשטה בכל המדינה. בשנת 1941 אף הוצאו תקנות הקובעות קנס או עונש מאסר לכל מי שיקרא את הקריאה לתפילה בערבית ולא בתורכית. הרפורמה הזאת עוררה ויכוח גדול בתוך החברה התורכית וגם התנגדות. גם לאחר מות אתאתורכ בשנת 1938 המשיכו במסגדים בקריאה התורכית לתפילה.

הרפורמה הזאת נמשכה עד לשנת 1950, עת עלה לשילטון ולתפקיד ראש ממשלת תורכיה בפעם הראשונה בבחירות דמוקרטיות מנהיג המפלגה הדמוקרטית השמרן (שלא היה אסלאמיסט, אגב, אלא לאומן תורכי), עדנאן מנדרס. אחד הדברים הראשונים שהוא עשה לאחר היבחרו, הוא להחזיר את הקריאה לתפילה לשפה הערבית- והיא נעשית בערבית עד לעצם היום הזה. הוא גם פתח מחדש בתי ספר דתיים וייסד את רשת בתי הספר הדתיים מרשת אימאם-ח'טיב. אגב, גם בתקופות שבה נעשתה חזרה לחילוניות מובהקת בתורכיה לא ניסו שוב לשנות את הקריאה לתפילה בחזרה לשפה התורכית.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד‏, ‏אנדרטה‏‏ ו‏טקסט שאומר '‏‎ilk türkçe ezan Dün Fatih'te okundu Ezan Fatih meydanını dolduran halk tarafından alâka ile dinlendi Hatız Rijat Bey Fatih camtinde türkre ezan olkurken‎‏'‏‏

המדרסות (בתי הספר האסלאמיים) בפקיסטאן- מקום ליצירת אסלאמיסטים קיצוניים וטרוריסטים.

ספטמבר 15, 2021היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי11 בספטמבר, אל קאעידה, בן לאדן, דאעש, טאליבאן, טרור, מגדלי התאומים, מדרסות, פקיסטאןHisterio

פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות. אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.

מהן ה"מדרסות"?

המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם, אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000. באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.

רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.

עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן, אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.

המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.

התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.

בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.

גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980. מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.

רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).

מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'. מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".

המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.

שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן", כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".

"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.

חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.