
מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.
אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.
ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?
ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.
איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.
השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.
מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.
הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.
הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.
בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.
הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.
הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.
האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.
(מקור: סיפרו של ג'ייסון גודווין באנגלית על האימפריה העות'מאנית)
שנת 1280: עות'מאן בן ארטורול, מייסד השושלת העות'מאנית, נולד.
שנת 1349: העות'מאנים דוהרים לעבר יבשת אירופה ומתחילים לכבוש שטחים ממנה.
שנים 1346-1353: "המגיפה השחורה" באירופה ובאימפריה העות'מאנית
שנת 1361: העות'מאנים כובשים את אדריאנופול, כיום אדירנה, והופכים אותה לבירתם.
שנת 1402: הסולטאן ביאזיד הראשון נלקח בשבי על ידי תימור-לנג המונגולי באנקרה. מכאן נוצר ואקום שילטוני שמוביל למאבקי כוח על השילטון במשך 11 שנים.
שנת 1448: קרב קוסובו השני, העות'מאנים מקבעים את שילטונם בהרי הבלקן.
שנת 1453: הסולטאן מהמט הכובש כובש את קוסטנטינופול (איסטנבול, שנוסדה בשנת 330 לספירה בשם ביזנטיון), בירת אימפרית רומא המזרחית (הביזנטית). העיר הופכת לבירה העות'מאנית.
שנים 1454-1481: יוון, טרבזונד וחצי האי קרים נופלים בידי העות'מאנים. מתחילה למעשה "המאה המפוארת" בתולדות האימפריה.
שנת 1517: הסולטאן סלים הקשוח כובש את סוריה ואת מצרים.
שנת 1521: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את בלגראד.
שנת 1523: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את רודוס.
שנת 1526: קרב מוהאק והבסת ההונגרים המורדים.
שנת 1529: המצור הכושל הראשון על וינה.
שנת 1566: מות הסולטאן סולימאן, קוסטנטינופול-איסטנבול היא העיר הגדולה באירופה עם חצי מיליון תושבים.
שנים 1566-1637: "סולטאנות הנשים": ה"ואלידה סולטאן" (אימו או סבתו או אחותו של הסולטאן שולטות בפועל באימפריה העות'מאנית).
שנת 1571: קרב לפאנטו, התבוסה הגדולה של הצי העות'מאני.
שנת 1606: הברית עם אוסטריה שהופכת את הקיסר האוסטרי לשווה במעמדו לסולטאן העות'מאני.
שנת 1609: מתחילות העבודות לבניית המסגד הכחול באיסטנבול.
שנת 1622: היניצ'רים (חיל הרגלים המובחר) מדיחים את הסולטאן עות'מאן השני.
שנים 1623-1640: הסולטאן מוראד הרביעי מחזיר את הסדר והחוק לאימפריה.
השנים 1645-1669: המצור על בירת כרתים שבידי הוונציאנים.
שנת 1683: תבוסת העות'מאנים במצור השני על וינה.
שנת 1699: שלום קרלוביץ- העות'מאנים מאבדים את איזור הפלופונס, הונגריה, פודוליה ואזוב לידי אויביהם הנוצרים.
השנים 1720-1730: הדיפלומטיה העות'מאנית פועלת, שגרירים עות'מאניים ראשונים נשלחים לבירות המערב. "תקופת הצבעונים".
שנת 1730: מרד בפאטרונה נגד מיסוי והשפעות המערב, הסולטאן אהמט השלישי מודח ותקופת הצבעונים מסתיימת.
שנת 1739: שלום בלגראד מחזיר את העיר לידי העות'מאנים. הרוסים נאלצים לחתום על חוזה נפרד.
שנת 1769: עוד פעם מלחמה בין העות'מאנים לרוסים.
שנת 1774: שלום קוצ'וק קאיינארג'י התבוסתני בין העות'מאנים לרוסים.
שנת 1779: הרוסים מספחים את חצי האי קרים.
השנים 1799-1815: תקופת נפוליאון, פלישת האימפריה הצרפתית למצרים.
שנת 1815: קונגרס וינה.
שנת 1826: תחילת תהליכי הרפורמה וההתמערבות של הסולטאן מחמוד השני, הצבא העות'מאני הופך למודרני והסולטאן מחמוד השני טובח ביניצ'רים. (באותה מאה במקביל נטבחו במקביל החיילות המובחרים של מצרים- הממלוכים ואף הסמוראים המובחרים ביפן בשל תהליכי התמערבות ומודרניזציה שעברו צבאות המזרח הקרוב והרחוק).
שנת 1828: העות'מאנים מצווים לחבוש תרבוש (פז), יחד עם רפורמות בתחום המשפטי, הצבאי והמינהלי שמטרתן לקרב את העות'מאנים למודל המערבי.
שנת 1830: עצמאותה של יוון (בשטח מצומצם ממה שהוא היום).
שנת 1839: הצו הנאצל העות'מאני (חט-י שריף)- רפורמות ליברליות בנוסח מערבי באימפריה. כל נתיני האימפריה בלי הבדל דת וגזע מוכרזים שווים.
השנים 1853-1856: מלחמת קרים בין האימפריה העות'מאנית יחד עם אנגליה וצרפת כנגד רוסיה.
שנת 1875: האימפריה העות'מאנית מכריזה על פשיטת רגל. מרידות בבלקנים.
שנת 1878: הסכם ברלין, שאליו העות'מאנים לא מוזמנים- בולגריה מקבלת אוטונומיה חלקית.
שנת 1895: הטבח הגדול הראשון בארמנים, מקדוניה שהיא הפרובינציה העות'מאנית האחרונה בבלקנים, קורסת תחת מלחמת אזרחים.
שנת 1908: מהפיכת "התורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית, האימפריה הופכת למונארכיה חוקתית, ניצחון "הוועד לאיחוד ולקידמה" שהופך לשליט בפועל של האימפריה, בולגריה מכריזה עצמאות וכרתים מתאחד עם יוון העצמאית.
שנת 1909: ניסיון הפיכת נגד אסלאמית נכשל באימפריה, הסולטאן עבד אל חמיד השני מודח והאימפריה הופכת למונרכיה חוקתית עד 1923. הסולטאנים החדשים מעתה ואילך דמויות ייצוגיות בלבד.
שנת 1912: סרביה, יוון ובולגריה תוקפות ביחד את האימפריה העות'מאנית- מלחמת הבלקן הראשונה.
שנת 1913: מדינות הבלקן המנצחות נלחמות האחת בשנייה במלחמת הבלקן השנייה, העות'מאנים כובשים מחדש את אדריאנופול-אדירנה.
השנים 1914- 1918: האימפריה העות'מאנית נגררת למלחמת העולם הראשונה ומתייצבת לצד גרמניה, דבר שמוביל לתבוסה. הנהגת "הוועד לאיחוד ולקידמה" כושלת ומתפזרת. מלחמת אזרחים בהמשך שהופכת למלחמת העצמאות התורכית בעיקר מול יוון. מהאימפריה הגדולה נשאר רק השילטון בתת יבשת אנטוליה וגם הוא מעורער.
השנים 1918-1921: מוסטפא כמאל אתאתורכ נלחם להקמת מדינה תורכית בשטח תת יבשת אנטוליה-ומנצח.
שנת 1922: הדחתו של הסולטאן העות'מאני האחרון לקראת הקמת רפובליקה תורכית עצמאית.
29 באוקטובר 1923: האימפריה העות'מאנית מבוטלת רשמית, תורכיה מוכרזת כרפובליקה עצמאית וחילונית.
מאת כותב אתר Histerio
בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:
ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני. הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.
שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.
ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.
ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:
1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.
2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)
3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.
4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.
5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.
6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.
7. לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.
8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.
גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.
האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני. לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי.
פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות. אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.
מהן ה"מדרסות"?
המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם, אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000. באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.
רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.
עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן, אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.
המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.
התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.
בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.
גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980. מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.
רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).
מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'. מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".
המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.
שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן", כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".
"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.
חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.