(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (C)
במלאת 80 שנים למרד גטו ורשה לפי התאריך העברי, ההתקוממות היהודית הגדולה ביותר בזמן השואה שהתחילה בערב פסח תש"ג, אני רוצה לציין שניים מגיבורי המרד, שההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל "דאגה" להעלים: פאבל פרנקל, מנהיג האצ"י- האירגון הצבאי היהודי שהיה למעשה משויך לתנועת בית"ר, ומארק אדלמן, איש הביון של אירגון אי"ל (האירגון היהודי הלוחם), האיש הבכיר של אירגון ה"בונד" האנטי ציוני החילוני הסוציאליסטי בתוך האירגון הזה וסגנו של מנהיג אי"ל האגדי מרדכי אנילביץ'.
אתחיל בפאבל פרנקל (1920-1943) שנהרג בקרב מול הנאצים. מרד גטו ורשה שהוא היה אחד ממנהיגיו הנשכחים (את אנילביץ' איש "השומר הצעיר" הזכירו וזכרו טוב מאוד) פרץ לאחר שהתקבל מידע שהנאצים הולכים לפנות את הגטו באופן סופי ואת שוכניו למחנות הריכוז וההשמדה ("אקציה"). מהסיבה הזאת פרץ המרד. את עניין "האירגון הצבאי היהודי" העלה להיסטוריה משה ארנס שר הביטחון לשעבר של ישראל, בסיפרו "דגלים מעל הגטו", שהיה יצירתו הגדולה ביותר משנת 2009 של הפרופסור לאווירונאוטיקה ארנס שמבחינתי גם היה גיבור נשכח בפוליטיקה הישראלית והיה ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.
פאבל פרנקל נולד בשנת 1920 בבירת פולין ורשה. יהודי פולני-ורשאי וציוני. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר הרוויזיוניסטית והדריך בני נוער. בהמשך הצטרף אל "ברית החייל". בשנת 1940 החל לגבש בוורשה תאי מחתרת חמושים בתיאום עם המחתרת הפולנית, מה שייהפך לימים לאצ"י, האירגון הצבאי היהודי. פרנקל בתחילה הפך לאחד ממפקדיו של הארגון החדש. וכנראה היה מפקד האירגון הזה בשותפות עם שני מפקדים אחרים.
אירגון האצ"י הוא שקיבל כנראה ראשון את הידיעה על האקציה הסופית המיועדת שהנאצים עמדו לעשות בגטו, יום לפני פרוץ המרד שפרץ לבסוף ב19 באפריל 1943- יום האקציה המיועד. במהלך המרד עצמו, פרנקל עמד בראש מטה הארגון ששכן בבניין מספר 7 בכיכר מוראנובסקי בוורשה, שבו התנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד. במשך ארבעה ימים הונף דגלו הכחול-לבן של אצ"י מעל בניין המטה (בתמונה, מסומן), עד להכנעתו (ומכאן השם "דגלים מעל הגטו"). בסופו של דבר נהרג פרנקל בידי הנאצים באותה שנה, אך לא ידוע בדיוק מתי. כאמור, מדינת ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מאירגון האצ"י ומפרנקל ומתרומתו העצומה למרד והעדיפה להאדיר את אירגון "אי"ל", האירגון היהודי הלוחם, שהורכב בעיקר מפעילים ששייכים לגוש הפוליטי של המרכז-שמאל בעם היהודי.
דמות שהיא ההיפך מפאבל פרנקל, אך איש שהיה גם הוא גיבור המרד, הוא איש הביון של האירגון היהודי הלוחם, הרופא הקרדיולוג ד"ר מארק אדלמן, מארֶק אדלמן (Marek Edelman) יליד 1919 או 1922, שנפטר בשיבה טובה בשנת 2009 והמשיך לאחר המרד והשואה לחיות בפולין כאזרח פולני גאה שמצדד בלאומיות הפולנית ומתנגד לציונות. גם הוא היה יהודי פולני-ורשאי. אימו הייתה פעילה באירגון ה"בונד" Bund היהודי-יידישאי-חילוני-אנטי ציוני וסוציאליסטי, ששאף שפולין תיתן ליהודים אוטונומיה תרבותית יהודית יידישאית בשיטחה במקרה הטוב כאזרחים פולנים. גם הוא היה פעיל בבונד כמו אימו.
אדלמן הספיק לכתוב בערך 2 ספרים על המרד וגם 3 שנים לאחר מותו יצאה בעברית הביוגרפיה שלו "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", שתורגמה מפולנית. אדלמן היה כאמור קצין הביון של "האירגון היהודי הלוחם" והצליח עם כמה מראשי האירגון לברוח במהלך המרד: הוא היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943.
מפקדי אי"ל ששרדו את המרד וביניהם אדלמן עברו באמצעות הברחה במשאית ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטית הפולנית "ארמייה לודובה" , והשתתף בשנת 1944 במרד הפולני בוורשה כנגד הנאצים. אחרי המלחמה בחר להישאר בפולין, למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה (נחשב למצטיין בתחומו). היה חבר ב"ועדת ההגנה של הפועלים" בפולין הקומוניסטית והצטרף לאחר מכן לאירגון "סולידריות" שהתנגד לשילטון הקומוניסטים. דיבר רבות בעד זכויות אדם ונגד הציונות. בשנים 1989-1993 כיהן כחבר הסיים- בית הנבחרים הפולני (הבית התחתון, כלומר בית המחוקקים הפולני). בשנת 2007 קיבל אליו משלחת מישראל שראיינה אותו סוף סוף באישורו. לאורך כל הדרך התנגדה ישראל להכליל אותו בטקסים לזכר השואה שבו נכחו נציגים רשמיים מישראל, וכן התנגדה להבליט את מעשי גבורתו במהלך המרד היהודי והמרד הפולני בוורשה בשל היותו אנטי-ציוני ומתנגד להקמת מדינת ישראל.
בתמונה: תמונה של ג'ק אייזנר, דגלי האצ"י מונפים מעל הגטו במהלך המרד.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO
בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.
כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.
אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.
המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.
חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו מצד אביו, שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.
חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור") קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.
את הנושא בתואר הלא רשמי "החייל הכי מעוטר בצה"ל" אנו מכירים בתור אהוד ברק, לימים הרמטכ"ל וראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל. אבל מדובר בחייל החי החי מעוטר בצה"ל. מי שחולק איתו את התואר הזה הוא סרן נחמיה כהן (1943-1967), בן להורים יהודים ספרדים ילידי תורכיה. נחמיה היה אחיו של אלוף משנה במילואים אליעזר צ'יטה כהן, טייס מפורסם בחיל האוויר. נחמיה כהן זכה בעיטור המופת וב4 צל"שי הרמטכ"ל. נחמיה היה מחללי מלחמת ששת הימים.
התגייס לצה"ל במחזור גיוס נובמבר 1961 ומשם התנדב לסיירת מטכ"ל. כמו כל לוחמי הסיירת אז הוא עבר טירונות צנחנים והכשרה כלוחם ביחידה ומשם עבר לקורס מ"כים ולקורס קציני חי"ר. הוא שימש כמפקד צוות וכמפקד הפעולות הייעודיות של הסיירת במקום אהוד ברק שהתקדם. הנסיבות של רוב העיטורים שקיבל חסויות עד היום. הוא ואחיו קיבלו את עיטור המופת על מבצע ידוע: מבצע כחל שהתנהל בעומק מצרים כשאחיו צ'יטה כהן מפקד על המסוקים שנשאו את לוחמי הסיירת לעומק מצרים. שניהם זכו בסופו של דבר בצל"ש שהומר אחר כך לעיטור המופת. בפברואר 1967 עבר להיות סמ"פ בפלוגה ב' של גדוד 202 של חטיבת הצנחנים והשתתף במלחמת ששת הימים בקרב רפיח שם החליף את המ"פ יחיאל אמסלם שנפל. כמ"פ הוא הוביל את הפלוגה לקרב ח'רבת זיתון ברצועת עזה ובמהלך הקרב הוא עצמו נהרג.
עוד לוחם סיירת מטכ"ל שראוי לציון הוא יוסי ג'ינו (1947-2016), שכינויו היה "ג'יימס בונד הישראלי" ולא לחינם. מדובר באחד מגדולי הלוחמים הישראלים בכל הזמנים שביצע כדובר ערבית שוטפת פעולות רבות במדינות ערב כמסתערב הפועל כלוחם בודד- לוחם בודד ממש כמו "ג'יימס בונד". שירת גם במוסד ובשב"כ והיה קצין ביטחון בשגרירויות ישראל. הוא אף קיבל דרגת סרן ללא קורס קצינים (כמו מאיר הר ציון בזמנו) כשחזר לסיירת מטכ"ל. על אודותיו אני מפנה אתכם לספר שיצא לא מזמן- "ג'ינו- מעבר לכל דימיון" שם כתובים כל מעשיו המבצעיים שהותרו לפירסום.
לוחמת סתר נוספת היא שולה (שמה המלא הוא שולמית) קישיק כהן שחייתה עד גיל 100 (1917-2017), אימו של השגריר הישראלי לשעבר במצרים יצחק לבנון.
קישיק-כהן נולדה בארגנטינה למאיר ואלגרה ארזי כהן. היא עלתה לארץ בילדותה והתגוררה בירושלים. נישאה בגיל 16 לסוחר יהודי ממוצא לבנוני בשם ג'וזף קישיק וגרה איתו ברובע היהודי בביירות בוואדי אבו ג'מיל. היא עסקה בעיקר בהתנדבות בהעלאת יהודים מלבנון וסוריה לישראל ובדיווח על גורמים עוינים לישראל שפעלו מלבנון החל ממלחמת העצמאות הלאה. היו לה 7 ילדים ואת שני בניה הגדולים העבירה לארץ עוד בתחילת התנדבותה. שירותי הביטחון הלבנוניים ידעו על פעילותה משנות החמישים והלאה ועקבו אחריה. בשנת 1961 נעצרה בלבנון, עונתה ונשפטה למוות בתלייה אך גזר דינה הומר ל7 שנים בכלא. היא שוחררה במסגרת עיסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים ומפעיליה הבריחו את שאר משפחתה לישראל דרך קפריסין היות וגם בעלה נעצר בזמנו יחד איתה וזוכה.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
שלושה משכילים יהודים ספרדים תרמו רבות להתפתחות הציונות וליישוב היהודי בארץ ישראל. שניים עם השכלה מאוד רשמית ואישה אחת פעלתנית וחכמה ללא השכלה רשמית.
מלכיאל מאני הוא בנו של הרב אליהו מאני, עליו דיברתי בפוסט הקודם. הוא מופיע בתמונה כאן וחי בין השנים 1860-1932. יליד חברון, מומחה למשפט מוסלמי, עורך דין ומורה לערבית. היה השופט היהודי הראשון של בית המשפט העליון של המנדט הבריטי בארץ ישראל. עוד בימי האימפריה העות'מאנית הוצע לו להיות שופט, אך הוא דחה את ההצעה. היה לו משרד עורכי דין פרטי בירושלים והוא בתחילה העדיף להתפרנס ממנו. בסופו של דבר השתכנע והסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני מינה אותו לנציגו בכל מה שקשור לרישום זכויותיו במקרקעין בארץ ישראל (הג'יפטליק העות'מאני). אחיינו ואחיו גם היו שופטים בתקופת המנדט הבריטי.
מאני נמנה בין בכירי העדה הספרדית בארץ ישראל שהיו חברים בתנועה הציונית. בביקורו של הרצל בא"י נפגש מאני איתו לצורך מענה על שאלותיו בנושא קרקעות ארץ ישראל. לאחר מכן ייצג את חברת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של הברון רוטשילד, פיק"א, ואת מי שניהל אותה, אלברט ענתבי. לאחר פטירתו של השר מונטיפיורי ללא יורשים מדרגה ראשונה דחף לנטיעות המוניות בקרקעות העזבון, ביודעו שאדמה נטועה דינה להימסר לקרובי משפחה רחוקים על פני מסירתה לרשויות השלטון. סייע לתנועות הפועלים הציוניות השונות בחכירת אדמות בארץ ישראל. בשנת 1918 מונה כשופט בבית המשפט העליון של ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ובין השנים 1922-1929 עבר לתל אביב וכיהן בה כשופט בבית המשפט המחוזי.
הדמות השנייה הוא משה דוד גאון, אביהם של הזמר יהורם גאון ושל מנכ"ל תאגיד "כור" המנוח בנימין דוד גאון (בני גאון- שהיה מאוד דומה לאביו חיצונית). בנו אביה של משפחת גאון הידועה, חכם דוד גאון, ששימש כרב בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים ובישיבת "פורת יוסף", ישיבת הדגל של היהדות הספרדית החרדית בירושלים. יליד טראבניק בבוסניה הרצגובינה. חי בין השנים 1889-1958. סמוך למלחמת העולם הראשונה עלה לארץ בהיותו בן 18 ולמד בבתי מדרש למורים באיזור ירושלים. שירת בצבא העות'מאני בבאר שבע בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים יהיה המורה הראשון של ילדי מושבת מוצא ליד ירושלים. הצטרף להנהלת התנועה הציונית ופעל להעלות את הוריו מיוגוסלביה לירושלים.
במשך מספר שנים שימש ככתב של מספר עיתונים ספרדים שהופיעו ברחבי העולם בשפת הלאדינו וגם כמנהל תלמוד תורה בעיר התורכית איזמיר (סמירנה). היה מזכ"ל ועד העדה הספרדית בירושלים.
יצירתו הספרותית והמחקרית נודעת מאוד עד היום: משה גאון היה תלמיד חכם ואיש אשכולות, מומחה לחקר יהודי ספרד והמזרח. ספרו העיקרי בשני כרכים הוא "יהודי המזרח בארץ ישראל- בעבר ובהווה". הוא פירסם ספר שירים והיו ברשותו ארכיון גדול ורשימה ביבליוגרפית גדולה שפירסם של עיתונים בשפת הלאדינו.
עוד גיבורה נשכחת, הפעם אישה- היות ורוב הגיבורים הנשכחים שכתבתי עליהם הם גברים גם לה מגיע מקום נכבד מאוד- היא ברוריה בן בסט אלנקווה, שחייתה בין השנים 1915-2007. וזאת למרות שפעילותה הייתה מחוץ לישראל ובשלב כלשהו היא עזבה את הארץ.
ברוריה נולדה בבולגריה למשפחה ציונית ממעמד הביניים. לאחר שנישאה לניסים אלנקווה, שניהם התגוררו בקיבוץ בארץ ישראל עד שמחלה אילצה אותם לעזוב ולהתיישב בארגנטינה בשנת 1939. ברגע שם, ברוריה השתלבה בשלוחת ויצ"ו המקומית בארגנטינה והחלה בפעילות ציונית אינטנסיבית ובעידוד עלייה לארץ. היא מילאה תפקידים מרכזיים שונים בארגון. ללא כל הכשרה חינוכית רישמית, ובזמן שבו נשים לא היו מעורבות לעתים קרובות בפעילויות מחוץ לביתן ומרוחקות ממשפחותיהן, ברוריה נסעה ברחבי ארגנטינה וברחבי אמריקה הלטינית ועזרה להביא ולהפיץ את הציונות והיהדות בעיקר בקרב נשים. היא פעלה במסגרות ציוניות עד גיל 90. .
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
בפוסט זה אספר על רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יהודים עוד בטרם ציונות, בעיקר באמצעות תרומתם של יהודים ספרדים ובני עדות המזרח לכך (שוב, יהודים ספרדים ויהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם מוגדרים תחת השם הכולל "עדות המזרח".
כידוע, עד שנת 1867 רק נתינים עות'מאניים היו יכולים לרכוש אדמות בארץ ישראל. אחרי הסכמים שנחתמו בין האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה (שרובם נודעו בשם "הסכמי הקפיטולציות") בוטל האיסור על רכישת קרקעות ובניית בתים ע"י לא-עות'מאנים ומאז עלה קצב רכישות הקרקעות בארץ ישראל ע"י יהודים וערבים כאחד.
אחד הידועים בתרומתו ליישוב היהודי עוד בטרם ציונות היה הרב רפאל יהודה מנחם הלוי, שנודע בכינויו יהודה הלוי מראגוזה. למה מראגוזה? כדי להבדילו מרבי יהודה הלוי האגדי, דמות אחרת לגמרי. העיר ראגוזה היא למעשה העיר דוברובניק בקרואטיה, אליה עבר ממש בילדותו. מקום הולדתו הוא העיר סראייבו בירת בוסניה הרצגובינה. הוא מופיע כאן בתמונה ועל שמו נקרא רחוב ביפו. חי עד גיל שיבה טובה, בין השנים 1783 ל1879. הוא היה מייסדה של הקהילה היהודית ביפו בשנת 1825 (בשליחות רבני ירושלים)- קהילה ממנה צמחה העיר תל אביב. הוא היה למעשה רבם ופטרונם של יהודי יפו עד שהלך לעולמו בשנת 1879. היה מראשוני החקלאים היהודיים ביישוב העברי בארץ ישראל של המאה ה-19. בגיל 18 הוא עלה לארץ ישראל, הוסמך לרבנות בירושלים ואז רבותיו בירושלים שלחו אותו להיות שד"ר (שליח דרבנן) בקהילה היהודית בקושטא (איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית). לאחר שחזר לירושלים שלחו אותו רבותיו (או ליתר דיוק הרבנים שלו) להיות למעשה היהודי היחיד ביפו, אליה הגיעו עולים יהודים. את חלק מהעולים שיכנע להתיישב יחד איתו ביפו. בשנת 1842 רכש הרב, יחד עם חכם אברהם פנסו ורבי יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות ואדי מוסרארה, הלא הוא נחל איילון. , צפונית-מזרחית ליפו. האיזור שרכש ידוע כיום בשם שכונת מונטיפיורי בתל אביב.
יחד עם הרבנים אלקלעי וביבאס הוא היה ממבשרי הציונות וממייסדי הציונות המדינית, אשר דגלה בהתיישבות המתפרנסת בכוחות עצמה והתנגדה לכספי החלוקה. יהודה הלוי, שנטע במו ידיו את פרדסו, אותו מכר לאחר מכן לברון השר משה מונטיפיורי, הקים את "ועד העיר יפו" ועודד הקמת יישוב חקלאי ליד יפו לאחר שהקים בה סניף של "אליאנס" (כל ישראל חברים). הוא עודד את קארל נטר לייסד את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" על אף התנגדותם של הרבנים האשכנזים שבירושלים, וסייע לו ברכישת האדמה עליה ניצב כיום בית הספר סמוך לחולון.
עוד אדם חשוב שתרם ליישוב היהודי בטרם ציונות השתייך למשפחת ביג'איו, משפחת יהודים אנוסים מפורטוגל (יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות) שמקורם בעיר בז'ה במדינה זו. בני המשפחה עלו לארץ במאה ה-17, התיישבו בחברון וחזרו ליהדות. קראו לו הרב חיים ישועה ביג'איו וכולם הכירו אותו בתור "חיים המצרי". בשנת 1807 כראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, ביצע רכישת קרקעות המהווה פרק חשוב בתולדות המשפחה והקהילה היהודית בחברון. ביג'איו קנה ממשפחה ערבית חברונית נודעת חלקת קרקע בת 5 דונמים. על שטח זה ישב שוק הירקות הסיטונאי של חברון, מה שהפך את הרכישה הזאת לרכישת הקרקעות הראשונה על ידי יהודים בעת החדשה בארץ ישראל! בהמשך חכר באיזור חברון שטח של 800 דונמים, מה שידוע כיום כתל רומיידה וכקבר ישי אבא של דוד המלך. הקרקע הייתה שייכת למשפחת תמימי החברונית הידועה.
עוד דמות נוספת היא הרב אליהו סולימאן מאני (1818-1899), יליד בגדאד, מגדולי רבני עיראק, שעלה לארץ דרך דמשק, התיישב בירושלים ומשם עבר לחברון, שם הפך לרב הראשי. הוא הושפע מאוד מתורת הקבלה ולמד בישיבת המקובלים הירושלמית הידועה "בית אל". הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל ובחברון שבתוכה, ומאות נענו לקריאתו. הוא גייס כסף לרכישת אדמות בחברון, ובזכות כסף זה (תרומות מיהדות בוכרה, מהשר משה מונטיפיורי ואחרים) הורחב באופן משמעותי היישוב היהודי בחברון.