"כספי החלוקה"

(כספי) החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן (החברה היהודית בארץ ישראל העות'מאנית במאות ה18 וה19), המתייחס לחלוקת כספי המגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי ארץ ישראל הוא עתיק יומין, ונקרא "הסכם יששכר וזבולון" (הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. זבולון בנו של יעקב אבינו מתואר כעוסק במסחר, ויששכר בנו של יעקב מתואר כעוסק בתורה ולכן בניו של יששכר מממנים את בניו של זבולון על מנת שילמדו תורה). מנהג זה היה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. יהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

עם עליית קרנה של בבל כמרכז תורה, חלה ירידה ניכרת של התמיכה הכספית בארץ ישראל. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים, שהחל עם עלייתו של הרמב"ן לארץ ב-1267, התחדשה אף החלוקה. הצורך בחלוקה גבר היות שחלק גדול מהעולים לישראל היו מבוגרים וקשישים וגם בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים על ידי השולטים המוסלמים. המגבית בארצות הגולה בוצעה על ידי שליחים מיוחדים שנקראו בשם "שלוח" או "שד"ר" (שלוח דרבנן). התנאים של ימי הביניים גרמו שהכסף התעכב שנים עד הגיעו לישראל או שנשדד או נגנב בדרך. דבר זה, יחד עם העובדה שהקהילה פטרה תלמידי חכמים מתשלום מיסים, גרמה להגדלת החובות של הקהילה שנאלצה להגדיל את עול המיסים המוטלים על שאר הציבור היהודי (שלא הוגדרו כתלמידי חכמים). דבר זה הגביר את המתח והסכסוכים בקרב הקהילה היהודית בארץ הקודש ואילץ אותם להגביר יותר ויותר את זרם שליחת השד"רים לחו"ל. מחלוקת נוספת נוצרה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בירושלים בנושא חלוקת כספי החלוקה ביניהם. כתוצאה מכך עזבה רוב הקהילה האשכנזית את ירושלים, בתחילת המאה ה-17 ועקרה לטבריה, צפת וחברון. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות והחלוקה הוגדרה על ידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כנדבה או מתת-חסד. רבנים אחרים כינו את איסוף הכספים כ"דמי פדיון שבויים" שנועדו להציל את הקהילה היהודית מהעול הכבד של המיסים שהוטלו עליו על ידי השלטון העות'מאני. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מחולק ל"כוללים" – קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה".

בתחילת המאה ה-18 התיישבו שוב יהודים אשכנזים בירושלים עקב עליית פלג מתלמידיו של רבי יהודה חסיד לארץ. עקב סכסוכים כספיים עם הקהילה הספרדית גם יהודים אלו נאלצו לעזוב את ירושלים בהשאירם חובות כבדים. הקהילה האשכנזית בירושלים קמה מחדש רק כעבור 100 שנה, בסוף שנת 1815, על-ידי הפרושים בהנהגתו של רבי מנחם מנדל משקלוב מתלמידי הגאון מווילנה. בשנת 1809 הוקם באמסטרדם "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר.

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו. במשך רוב המאה ה-19 עסקו רבני ה"ישוב הישן" הספרדי והאשכנזי (המחולק ל"חסידים" ו"מתנגדים") בהפצת שד"ריהם על אזורי השפעה באירופה וצפון אפריקה (ומאוחר יותר גם באמריקה) ובהתקנת תקנות לגבי חלוקת אזורי ההשפעה. מאמצע המאה ה-19 החלוקה הפכה לממוסדת מאוד אך גם נוצרו בעיות חדשות. חלק מהכסף שנאסף על ידי קופות צדקה (ולא השד"רים) באירופה שימש גם לעזרה לקהילות היהודיות המקומיות, בעת הצורך. דבר זה גרם שרבני ירושלים תיקנו תקנה שכל הנוגע בכספי "מעות ארץ הקודש" למטרות אחרות, מתחייב בדיני נפשות. רבני היישוב הישן גם רדפו את תנועת חובבי ציון ורבניה על גיוס כספים למען ההתיישבות בארץ ולא למטרות רבני הכוללים. עקב אי סדרים בחלוקת הכספים, הוקמה באמסטרדם חברה שבראשה עמדו אנשי כספים יהודים שהכניסו סדר, רישום וחלוקה צודקת יותר בתהליך החלוקה. בעקבות הכמות המצומצמת של כספי החלוקה אף נחתם איסור עלייה לארץ ישראל על ידי רבנים שונים לעולים מחוסרי יכולת כלכלית.

אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקוה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר, אלעזר רוקח מן הבולטים שבהם, שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. גם במספר שכונות יהודיות שהחלו נבנות מחוץ לחומות ירושלים החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הונהגו עקרונות דומים. לגישה זו הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.

בסידרה "הצבי" על אליעזר בן יהודה נזכר הרב שמואל סלאנט, שהיה מנהיג העדה האשכנזית בקרב היהודים בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. באותן שנים העדה המובילה והיוקרתית בקרב יהודי ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט הייתה העדה הספרדית ואילו האשכנזים נחשבו מיעוט. בתוך היהודים האשכנזים התגלו סיכסוכים בשאלת מי מחמיר יותר ומי מתיר יותר לגבי ההלכה. הספרדים נחשבו מתונים בהלכה לעומת האשכנזים, שבקירבם היו גם קבוצות קנאים ו"פרושים" (נוסח המאה ה-19).

הרב סלאנט זצ"ל, (1816-1909) נולד בעיירה ליד ביאליסטוק שבפולין והיה בן לשושלת רבנים. הוא בתחילה סירב לעלות לירושלים אבל היות ולקה בצעירותו בשחפת המליצו לו לעבור לארץ יותר חמה והוא בחר בארץ ישראל ובירושלים.

עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 הוא כיהן כגאב"ד (גאון ואב בית הדין)של העדה האשכנזית, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם "החורבה"- הלא היא חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי-"פרושי" בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלאנט כל חייו, בדירה קטנה חסרת חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. הוא התעקש להמשיך לגור לכל חייו בעיר העתיקה בירושלים בבית הצנוע והדחוס למרות שהציעו לו דירה בשכונת משכנות שאננים. באותן שנים, היהודים ובעיקר תלמידי החכמים בעיר נסמכו על כספי "החלוקה"- כספים שאותם תרמו עשירים יהודים לטובת הקהילה היהודית בירושלים. בתחילה כספי החלוקה חולקו יותר לטובת הספרדים, אבל הרב סלאנט הביא לכך שגם האשכנזים ייהנו משיוויון בקבלת כספי החלוקה. בסך הכל הוא כיהן כרב האשכנזי הראשי של ירושלים בין השנים 1878 ל1909.

לכל אורך כהונתו כרב הראשי האשכנזי של הקהילה היהודית בירושלים היו לו עימותים בתוך הקהילה עצמה עם הקנאים. בר-הפלוגתא, היריב הראשי שלו היה הרב יהושע ליב דיסקין, ממנהיגי הקנאים בקרב הקהילה האשכנזית בירושלים שנודע כמקצין לגבי ההלכה.

בשנת 1877 עלה לירושלים הרב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת 1881 חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים "הפרושים" כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב כהניו ראש ישיבת עץ חיים לשעבר לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר "החורבה"- חורבת רבי יהודה החסיד,  מקום מושב בית דינו של הרב סלאנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלאנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים. הרב סלנט היה פוסק מובהק- למרות שבעצמו התקשה בכתיבה, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלאנט לא צידד במיסטיקה יהודית ובחלוקת ברכות.

הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. הוא  היה ממייסדי ביה"ח "ביקור חולים"  וחי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים שהיה תחת הנהגת ה"חכם באשי". ביחס לציונותהוא היה מתון, בעוד הקנאים והרב דיסקין מתנגדים בחריפות לכל סממן של מודרנה, קידמה ובמיוחד לכל רעיון ציוני שהוא. . בעת שהרצל ביקר בירושלים יחד עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני.  פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון העות'מאני שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. חשוב לציין שהלחץ של הקנאים השפיע לא פעם ולא פעמיים על פסיקותיו של הרב סלאנט ובית הדין שלו, שלא היו תמיד מתונות. 

הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המיסיון ולהבדיל גם של רשת "אליאנס-כל ישראל חברים" היהודית.

על רקע הסידרה החדשה "הצבי" שמספרת על העיתון שהוציא לאור אליעזר בן יהודה, ראוי להזכיר גם את חיים בן עטר (1885-1918), צאצא של "האור החיים" רבי חיים בן עטר זצ"ל ועורך העיתון העברי "החירות". חיים בן עטר היה יליד מרוקו ועלה לארץ עם משפחתו בעודו תינוק. היה לו כישרון לקריאה ולכתיבה וכן לשפות רבות שלמד באופן עצמאי. בגיל 17 התחיל לעבוד בדפוס עזריאל בירושלים ועסק באיסוף מאמרים וידיעות ובכתיבה של רומאנים ושירים בעברית ובלאדינו. הוא הצטרף לאגודת צעירי ירושלים שעזרה לבן יהודה להוציא לאור את אחד מעיתוניו, "השקפה". הוא הצטרף לכתיבה ועריכה של עיתון "איל ליבראל" בלאדינו שיצא בירושלים בשנת 1909. בהמשך עבר העיתון להיות כתוב ולהיקרא יותר ויותר בעברית , ושמו תורגם ל"החירות" כשהוא ממשיך להיות מזוהה עם העדה הספרדית והמערבית (מוגראבית). חיים בן עטר הפך גם לעורך העיתון וגם לפעיל ציוני נלהב, ועיתונו הביע תמיכה בתנועה הציונית. העיתון "החירות" הוא העיתון היחיד כמעט בעברית שהמשיך לצאת לאור בשנות מלחמת העולם הראשונה, שהתאפיינו בצנזורה כבדה על העיתונות שהפעילו השילטונות העות'מאניים. בתקופה שבה שימש כעורך העיתון התחוללה מלחמת השפות – הפולמוס העז על מהות השפה שבה ילמדו, שפות זרות או עברית, בבתי הספר ובטכניון. חיים בן עטר המשיך לדגול בשפה העברית ובציונות עד כדי כך שהשילטונות העות'מאניים עצרו אותו באשמת שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות.

יוסף ביי נבון (1834-1934) יליד ירושלים, היה בנקאי, איש ציבור ואיש עסקים בירושלים שיזם את בניית מסילת הרכבת מיפו לירושלים. היה אחיינו של חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו ובן למשפחת נבון השורשית והמפורסמת. איש של מסחר ובנקאות וכן משתף פעולה עם התנועה הציונית ועניין את הרצל בתוכניות מעשיות ליישוב הארץ. הוא התחתן עם גישע פרומקין אחותו של ישראל דב פרומקין עורך העיתון העברי "החבצלת" ועסק בבנקאות. חתונתו עם גישע הייתה למעשה החתונה הראשונה ביישוב הישן בין ספרדי לבין אשכנזייה.

במשך שנים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום בירושלים.

אבל הפרויקט הגדול ביותר שלו שבו השקיע את מרבית כספו כבנקאי ואף בשל כך לאחר מכן ירד מנכסיו ועבר לפאריז, היה פרויקט מסילת הרכבת בין יפו לירושלים, מסילה שהייתה בשימוש אגב עד לפני שנים ספורות בלבד עד שהוקם קו הרכבת החדש בין ת"א לירושלים ותחנת הרכבת "יצחק נבון" בבירה.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים. נבון ידע שהמכשול העיקרי הם השלטונות העות'מאניים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבנייה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים, וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לשכם ואפילו לעזה..

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. לאחר מאמץ מצא בפאריז חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פראנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. על כך זכה בעיטורים מהממשלה העות'מאנית. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות- זמן הנסיעה שארך עד לפני שנים ספורות מהיום ברכבת מת"א לירושלים. נבון נפטר בשנת 1934 בודד וחסר כל לאחר שכילה כמעט את כל כספו על פרויקט הרכבת. בהיותו בפאריז יצר, כאמור, קשרים עם הרצל כי יוסף ביי (BEY) תמך ברעיון הציונות המדינית שלו.

הרב רפאל מאיר פאניז'יל 1804-1893 (כונה המרפ"א, את שם משפחתו ניתן לבטא גם כפניג'ל)-מופיע בתמונה, היה רב יהודי יליד בולגריה, הראשון לציון (הרב הראשי לקהילת היהודים הספרדים בארץ ישראל) והחכם באשי (הרב הראשי) של יהודי ירושלים הספרדים בין השנים 1880 ל1893. מוזכר רבות בסידרה "הצבי". הוא היה גם שליח דרבנן והסתובב בין קהילות יהודיות במרוקו, תוניסיה ואיטליה.

נולד בבולגריה העות'מאנית, בן יחיד לרב יהודה ולשרה. כשהיה כבן שלוש, בשנת 1807 עלה לארץ עם עם הוריו. בגיל 15 התייתם מאביו.

בשנת 1821 נישא לווינזיאנה בת הרב אשר הלוי, שהיה מגדולי רבני ירושלים.   בשנת 1840 נסע לאיטליה, ובזמן שהותו שם השכין שלום בין שני חלקי קהילת רומא, שהיו מסוכסכים, ונקרא בשל כך אל האפיפיור גריגוריוס ה16 לשיחה וסיור בקריית הוותיקן, שם ראה לפי הנטען שרידים מכלי המקדש.

בשנת 1880, מונה לכהן כראשון לציון וכממלא מקומו של החכם באשי, לאחר שמחותנו, הרב יעקב שאול אלישר ויתר לו על המשרה בשל גילו.

בשנת 1889, הודות למאמצים מצד החכם באשי של האימפריה העות'מאנית, הרב משה הלוי (הראשון לציון והחכם באשי בארץ ישראל היו תחת סמכות הקהילה היהודית באיסטנבול) הועלה בתפקידו מממלא מקום לתפקיד החכם באשי (ראש קהילת יהודי ירושלים הספרדים) הרשמי.

היה מחותן וקשור למשפחה היהודית ספרדית המפורסמת משפחת אלישר.