AFGHANISTAN-CONFLICT

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטאליבאן

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטליבאן.
 
באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
 
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
 
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
 
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
 
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
 
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.
7ac3752328a6bda0629b936494b90b78

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

מוסטפא כמאל אתאתורכ

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.
1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.
Suleyman_demirel

באבא: "הסולטאן סולימאן השלישי"- נשיא תורכיה התשיעי, סולימאן דמירל.

בשנת 2015 מת נשיא תורכיה התשיעי האגדי, סולימאן דמירל, בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.

דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.

דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.

בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.

"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.

אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף
kosem sultan

הממשיכות של הורם: קוסם סולטאן (שאף הייתה יותר חזקה מהורם)

בחודש ספטמבר 2015, עלתה בתורכיה סידרת ההמשך לסידרה הידועה "המאה המפוארת", או בשמה השני, הסולטאן. הסידרה הזאת נחשבה ארוכה יותר מקודמתה, והיא תעסוק בדמותה של אישה, שהייתה יותר חזקה מהורם סולטאן, הדמות המרכזית בסידרה המקורית. מדובר בקוסם סולטאן, שבניגוד להורם, הייתה צ'רקסית יוונייה במוצאה, ושיערה היה כהה. קוסם, שיש לבטא את שמה כמו שמבטאים בעברית את המקצוע "קוסם", שלטה באימפריה העות'מאנית בפועל ממש, ורוב הסולטאנים שהיו בתקופת היותה ואלידה סולטאן היו חותמת גומי שלה ושל חלק מהווזירים הגדולים של אותה תקופה. הורם סולטאן לא זכתה להיות אם הסולטאן, כלומר לראות את בנה סלים מכהן כסולטאן, אך קוסם זכתה גם זכתה, והיא גם מינתה סולטאנים בעצמה. הסידרה "קוסם סולטאן" מגיעה לערוץ "ויוה" בישראל ב15.6.2021 ומשודרת  שם!

את קוסם סולטאן גילמה השחקנית הידועה ברן סאאת, וזו אינה ההפקה הטלוויזיונית הראשונה אודות קוסם: בשנת 2010 עלה בתורכיה סרט אודות הואלידה החזקה ביותר בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

ובכן, מי הייתה קוסם סולטאן האמיתית?

קוסם מאה-פייקר סולטאן, צ'רקסית במוצאה, נולדה בשנת 1590 באי טינוס היווני תחת השם אנסטאסיה. בגיל 15 נתפסה על ידי אנשיו של המושל הכללי, הביילרביי של בוסניה, ונשלחה להרמונו של הסולטאן אהמט הראשון באיסטנבול. אנסטאסיה הפכה שם למוסלמית, שם קיבלה את השם מאה-פייקר, בעברית צורת הירח. לאחר מכן הסולטאן אהמט התאהב בה והפך אותה לשפחה המועדפת עליו. היא ילדה לו ארבעה בנים: מוראד, שהפך לסולטאן מוראד הרביעי, אבראהים, שהפך לסולטאן אבראהים הראשון או "אבראהים המשוגע", הנסיך קאסים והנסיך סולימאן.

בשנת 1617 מת הסולטאן אהמט הראשון, וקוסם סולטאן נשלחה לארמון הישן באדירנה, מה שלא מנע ממנה להמשיך לבחוש בענייני השילטון באימפריה. הגיס שלה, מוסטפא הראשון, שגם לא נודע בשפיות רבה, מונה לסולטאן, ומי ששלטה בפועל הייתה אישתו של מוסטפא, עאלימה, יחד עם קארא דאווט פאשא, הווזיר הגדול. בשנת 1623 חזרה קוסם בגדול לארמון טופקאפי: בנה, הסולטאן החדש מוראד הרביעי, היה בן 11 בלבד, לכן היא מונתה להיות לא רק ואלידה סולטאן, כלומר המלכה האם, אלא גם לעוצרת, כלומר שליטת האימפריה בפועל. היא כיהנה כעוצרת במשך 9 שנים, כשהיא מנהלת את האימפריה לבד ובפועל, ובישיבות הדיוואן, הקבינט, עמדה מאחורי וילון. גם בשנת 1632, עת בנה שלט בפועל והיא הפסיקה להיות עוצרת, שלטה קוסם בפועל ממש באימפריה.

לקוסם היה מנהג חיובי: את כל עבדיה ושפחותיה היא נהגה לשחרר לחופשי, כנתינים חופשיים ועצמאיים, אחרי 3 שנות שירות. כמו כן, היו לה מפעלי צדקה רבים שאף עלו על אלה של הורם.
באותה תקופה, החל משילטון בעלה של קוסם אהמט הראשון, מינוי הסולטאן לא היה כרוך בחיסול אחיו, אלא כל הטוענים לכתר הוחזקו בכלוב, "קאפס", בין היתר מרצונה של קוסם למנות שליטים חלשים כדי שהיא תוכל לשלוט. לכן אחיהם של הסולטאנים יכלו לשלוט, מה שיצר תוהו ובוהו שלטוני, בניגוד למצב הקודם והאכזרי.

בשנת 1640 מת בנה, מוראד הרביעי, מכשל בכבד-מה שיכול להיות להעיד על מנהגי שתייה ותזונה לקויים, ובמקומו מונה אחיו, אבראהים הראשון, שחמק מהוצאה להורג בידי אחיו (מה שעלול היה לחסל כליל את השושלת העות'מאנית). אבראהים לא היה יציב נפשית, וקוסם ניצלה את ההזדמנות על מנת להפוך שוב לעוצרת ולסולטאנית בפועל. קוסם הצטיירה כאישה אגואיסטית, שלא בריאותם של בניה עומדת כנגד עיניה, אלא שלטונה שלה. יש לזכור כי באותה תקופה סולטאנים באו, הלכו ושבו לשלטון, ולכן קוסם הייתה צריכה להתמודד גם עם נשות ושפחות סולטאנים יריבות וגם עם וזירים גדולים חזקים. לכן, העדיפה קוסם אנשים חלשים ולא תמיד יציבים בסביבתה.

בשנת 1648 הודח בנה, אבראהים הראשון, בשל מצב נפשי רעוע מתמיד וחוסר יכולת לתפקד כלל כסולטאן. קוסם ניצלה את ההזדמנות, לקחה את נכדה, מהמט, והציגה אותו בפני הקבינט כסולטאן. הוא הפך לסולטאן מהמט הרביעי, וקוסם הפכה שוב לעוצרת רשמית, בין השנים 1648 ל1651- כשליטה יחידה. בזאת, באופן נדיר, הוואלידה סולטאן הייתה סבתו של הסולטאן, ולא אימו, ובסך הכל מינתה קוסם שלושה סולטאנים: שני בנים ונכד.

באותן שנים, התפתחה יריבות בין קוסם סולטאן ליריבתה המרה ביותר, טורהאן סולטאן, אימו של הסולטאן מהמט הרביעי ואישתו של אבראהים הראשון. טורהאן חדיג'ה, כך היה שמה, הייתה כמו הורם סולטאן אוקראינית במוצאה. בסופו של דבר, הדיחה טורהאן את קוסם לאחר שהתברר לה שקוסם רוצה למנות סולטאן רביעי תחת שילטונה, נכד אחר עם אמא יותר חלשה מטורהאן. בסופו של דבר, רצחה טורהאן את קוסם, ויש כמה גרסאות לבידוד ולרצח של קוסם: גירסה ראשונה טוענת שקוסם נקשרה בחבל לסריס הראשי, גירסה שנייה טוענת כי קוסם נקשרה ונחנקה לבסוף באמצעות שיערה שלה, שהיה ידוע באורכו הרב, וגירסה שלישית טוענת כי טורהאן ארבה לקוסם ושברה כלי חרס על ראשה.

בשנת 1651, בשלישי בספטמבר, גופתה של קוסם הועברה לארמון הישן באדירנה והוכרזו שלושה ימי אבל לזיכרה. היא נקברה לצד בעלה, אהמט הראשון, במואוזוליאום שלו.

בתמונה: קוסם סולטאן לצד ברן סאאת, שתשחק את דמותה.

 

IV_Murat

הסולטאנים של קוסם- מוראד הרביעי (ספוילר)

בקרוב מאוד תעלה בתורכיה העונה השנייה של הסדירה "קוסם סולטאן", והפעם הדמות המרכזית בה יהיה הסולטאן מוראד הרביעי, שנחשב לסולטן המוצלח ביותר שהיה תחת חסותה של קוסם סולטאן, ולטוב ביותר מאז ימיו של סולימאן המפואר. בסידרה, שתשודר בערוץ FOX התורכי, מה שהופך ללא ידוע לגמרי מתי ואם תשודר בארץ אי פעם, מתואר הסולטאן מוראד ככובש בגדאד מידי האיראנים הספווים-שיעים. יכול להיות שזה מסמל שאיפות נסתרות של התורכים המוסלמים-סונים, שכיום נחושים לפעול בעיר העיראקית השנייה בגודלה, מוסול, לגבי בירת עיראק של ימינו, שנתונה כיום לשילטון שיעי-ערבי, בחסות האיראנים? או לגבי עימות עתידי תורכי-איראני? אי אפשר לדעת.
הערה חשובה: מי שמתכוון לראות את הסידרה "קוסם סולטאן" בעונתה השנייה, שלא ידוע אם ומתי היא או העונה שקדמה לה תוקרן בישראל, ורוצה לא לדעת את העלילה שלה, מתבקש לא לקרוא את המאמר הזה, היות והוא מגלה את חלקה הגדול של עלילת העונה השנייה של "קוסם סולטאן". זאת אזהרת הספוילר לגבי מאמר זה.
מוראד, בנם של הסולטאן אהמט הראשון וקוסם סולטאן, שלט בין השנים 1623 ל1640, במשך 17 שנה. הוא עלה לשילטון כשהיה בן 11 בלבד, כשהוא מחליף את דודו, מוסטפא הראשון הלא-יציב. בשנות נערותו היה סולטאן חלש יחסית, והיניצ'רים התמרדו כנגדו ותקפו את הארמון אך נהדפו. איראן הספווית השיעית פשטה על שטחי האימפריה העות'מאנית, בייחוד באיזור עיראק של היום, והגיעה להישגים. אך הוא התחזק עם השנים, והחליט לנקום במי שניצלו את זה שהיה סולטאן-ילד. הוא אף הוציא להורג שלושה מאחיו כדי שלא יאיימו על שילטונו.
מוראד נודע בעיקר באכזריותו הרבה לצד הצלחתו הרבה, והיה למעשה, הסולטאן העות'מאני המוצלח הראשון מאז סולימאן הראשון. כיבוש בגדאד היה חלק ממלחמה שניהל כמעט לאורך כל שנות מלכותו, מאז תחילתה, כנגד האיראנים. תוצאותיה של מלחמה זו היו עיצוב מה שהיום אנו מכירים כגבולות בין תורכיה, איראן ועיראק. עוד תוצאה של המלחמה הייתה חלוקת הקווקז בין האימפריה העות'מאנית ואיראן למשך שתי המאות הבאות. כיום נראה ששתי המעצמות האלה, תורכיה ואיראן, רוצות לחלק ביניהן את השליטה במזרח התיכון…..

עוד בגיל 16 התגלה הסולטאן הצעיר, שהיה עד 1632- עת היה בן עשרים, תחת חסותה של אימו ומילא את הוראותיה, באכזריותו. הוא הוציא להורג את גיסו, קארא מוסטפא פאשא, שהיה בעבר המושל של מצרים.
בגיל 20, כשהפך לשליט אבסולוטי ולא לממלא הוראותיה של אימו, הוא נקט במדיניות אסלאמיסטית: הוא הוציא מחוץ לחוק את הקפה, האלכוהול והטבק, והאשים את השתייה והעישון הרב בתחלואיה של החברה ואף בגרימת מרידות. הרי אין לשכוח שהוא עלה לשילטון על רקע של מרידות יניצ'רים. הוא הנהיג פשיטות על טברנות שמכרו אלכוהול והוציא להורג את בעליהן, ובעצם תאג שכל מי שעובר על איסור האלכוהול, הטבק והקפה יוצא להורג. ישנם היסטוריונים של האימפריה העות'מאנית אף בתורכיה עצמה, שאומרים שהוא בעצמו היה צרכן אלכוהול כביכול.

למוראד היו בנים ובנות רבים, והאישה המועדפת עליו הייתה עיישה סולטאן. הבעיה היא שבנים רבים מתו לו בעת שילטונו, בין היתר כתוצאה מאכזריותו. לפני מותו בשנת 1640 הוא נתן הוראה להוציא להורג את אחיו המוגבל והמעורער נפשית, איברהים הראשון "המשוגע", מה שהיה מחסל למעשה את השושלת העות'מאנית. למזלה של השושלת, ההוראה הזאת לא הוצאה לפועל ואבראהים הפך לסולטאן אחריו.

גולת הכותרת של שילטונו של מוראד הייתה, כאמור, המלחמה עם איראן הספווית-שיעית. הוא יצא למלחמה היות ואיראן פלשה לאיזור שכיום הוא עיראק בתקופת שילטונם של קודמיו בשל חולשתם. מוראד, שרצה להחזיר את הדומיננטיות הסונית בין גדות הפרת והחידקל, הצליח להשתלט על אזרבייג'אן (בשל כך רק חלק מאזרבייג'אן נמצא כיום בשיטחה של איראן, וחלק אחר הוא רפובליקה עצמאית מוסלמית-סונית חילונית עם אוריינטציה תורכית) והערים האיראניות תבריז והמדאן. בפשיטה על האיזור בין הפרט והחידקל, מסופוטמיה, שבגדאד היא חלק ממנו, הוא השתתף בעצמו והוביל אותה. בשנת 1638 הושמה העיר בגדאד במצור שנמשך 40 ימים, ובסופו של דבר לאחר שלא נותר בכלל בעיר אוכל או שתייה היא נכנעה, אך העות'מאנים בהנהגת מוראד טבחו בתושבי העיר, והם נהגו לערוף 1,000 ראשים של אסירים פרסים ושיעים בבת אחת לעיניו של הסולטאן המשתאה.
מוראד נהג להגיד, שלכבוש את בגדאד מהווה מראה יותר יפה מהנוף של העיר עצמה. עם זאת, עובדת הצלחתו והובלתו את הכוחות העות'מאניים במלחמה הופכת אותו לאחד המפקדים המצטיינים של הצבא העות'מאני בהיסטוריה, מה גם שהצלחתו ניכרת עד היום בכך שאיזורים שלמים שהיו אמורים להיות אצל האיראנים נשארו בשטח תורכיה המודרנית. מערב גרוזיה ומערב ארמניה, איזורים אסטרטגיים חשובים, נשארו בידי העות'מאנים במשך שנים רבות. אפילו העובדה שבעיראק יש כיום אוכלוסיה סונית, למרות שהיא מיעוט, נזקפת בין היתר לזכותו.

מוראד נודע כמי שקשר קשרים טובים עם האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, בייחוד עם השאה המוגולי ג'יהאנגיר, שהיה אביו של שאה ג'אהאן, שהקים את הטאג' מאהאל. מוראד סיפק שני מהנדסים תורכיים שיעבדו לטובת המוגולים, ושני המהנדסים הללו היו בין מקבלי ההחלטות העיקריים בצוות שהקים את ארמון הטאג' מאהאל המפורסם בהודו. הוא בעצמו השקיע באדריכלות ובהקמת מבנים מפוארים באימפריה העות'מאנית עצמה. הוא גם נודע כמי שפיתח את המדע והחינוך באימפריה והביא אותם לרמה גבוהה יחסית לתקופה. יש סיפורים לגבי כך שבתקופתו מדען בשם לאארי חסן צ'לבי פיתח, לא פחות ולא יותר, את הטילים הראשונים, והמדען האזארפן אהמט צ'לבי עשה את הניסויים הראשונים בטיסה באמצעות כנפיים מלאכותיות. חשוב לציין כי לאורך כל שנות שלטונו, היה מוראד נתון להשפעה חזקה מאוד של אנשי דת.

בגיל 27 מת הסולטאן המצליח והמפקד הצבאי המצטיין מוראד הרביעי משחמת הכבד, שיש אומרים שנגרמה לו בשל שתיית אלכוהול. בשנתו האחרונה של מוראד בחייו ובתפקידו פעל הנוסע העות'מאני המפורסם ביותר, אוולייה צ'לבי, שתר במשך 40 שנים ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה. עד לשנתו האחרונה של מוראד, 1640, תיאר נוסע מפורסם זה, בהשראת הסולטאן ושילטונו, בכתב ובפירוט את העיר איסטנבול על בנייניה, מנהגיה ואורחות החיים שתחת שילטון מוראד. לאחר מות מוראד החל אוולייה לתור איזורים אחרים באימפריה, בין היתר תר את ארץ ישראל של אותן שנים ורשם את תיעודי מסעותיו בספרו הענק בין 10 הכרכים, "סיאהאת נאמה" (ספר המסעות).

800px-Burak_Ozcivit_Lebanon

הסדרות התורכיות ההיסטוריות בעלות המסר הפוליטי שנעשו בעקבות "הסולטאן"

(c) כל הזכויות שמורות לאתר Histerio

לאחר הביקורת שהביע ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום ארדואן על הסידרה "הסולטאן" ("המאה המפוארת") בתורכית שהציגה לטענתו את הסולטאן סולימאן המפואר כדמות שלא תמיד שמרה על המוסר האסלאמי, החלה רשות השידור בתורכיה TRT שנתונה לשליטת הממשלה להפיק ולייצר סדרות היסטוריות על התקופה העות'מאנית ואף על האימפריות התורכיות שהיו לפניה שנושאות מסר פוליטי לאומי-דתי-מוסלמי. חלק מהסדרות זכו לפופולאריות רבה, היות וחלקן מספרות על ראשית ימי המשפחה העות'מאנית, בייחוד הסדרות שעוסקות בראש השושלת העות'מאנית ארטו(ג)רול ובנו עות'מאן (עוסמאן הראשון), שנחשבים למייסדי האימפריה העות'מאנית. בסדרות האלה, שמשודרות בערוצים שאוהדים את השילטון התורכי הנוכחי של ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית AKP, מובעים מסרים דתיים מוסלמיים כמעט בכל הפרקים, והסדרות האלה לא תמיד צמודות לסיפור ההיסטורי האמיתי של אותן דמויות שהן מתארות. ישנן כמה סדרות כאלה, רובן שודרו בערוץ TRT1 (הערוץ הראשון התורכי ששייך לרשות השידור התורכית שכפופה לממשלה התורכית) וATV, ערוץ שידוע כאוהד את הנשיא ארדואן. חלק מהסדרות האלה זכו דווקא לביקורת אוהדת על המשחק בהן. אגב, בין היתר בשל המסר הדתי-אסלאמי של הסדרות האלה והעובדה כי הן משודרות ברובן ברשות השידור התורכית, לא ממהרים להביא אותן לארץ (חוץ מהסידרה של ארטורול, שמשודרת בערוץ נטפליקס).

הסדרות הללו הן:

1. "התחייה: ארטו(ג)רול". Diriliş: Ertuğrul דיריליש: ארטו(ג)רול

 

אנגין אלטאן דוזיאסאן משחק את ארטו(ג)רול, בנו השלישי של סולימאן שאה שהיה למעשה מייסד וראש המשפחה העות'מאנית שנקראת דווקא על שם בנו, עות'מאן הראשון. אסרה בילגיץ' משחקת את אישתו, האלימה האטון. הסידרה צולמה בכפר ריווה שבמחוז בייקוז בנפת איסטנבול והיא נמשכה על פני 5 עונות, מ2014 עד 2019. הסידרה זכתה לביקורות מצוינות אך גם לביקורת, אפילו מהצד הדתי-אסלאמי, כשטענות דומות שהופנו כלפי הסידרה "הסולטאן" הופנו גם כלפיה. ארטורול ואחיו שמוזכרים בסידרה השתייכו לשבט בשם קאיי Kayı (סמל השבט, אגב, זהה למילה "טוב" iyi בתורכית מודרנית) שמנהיגו, כאמור, היה אבי המשפחה, סולימאן שאה. הסידרה הזאת משודרת גם בנטפליקס בארץ כי רשת נטפליקס רכשה את הזכויות לשדר אותה. עלילת הסידרה מתרחשת בראשית המאה ה-14.

 

2. ההתבססות: עוסמאן. Kuruluş: Osman קורולוש: עוסמאן. 

הסידרה מספרת על עוסמאן, הלא הוא עות'מאן הראשון, שחי עד שנת 1324. את עוסמאן משחק בוראק אוזג'יביט, הלא הוא באלי ביי מהסידרה "הסולטאן" (מופיע כאן בתמונה). מדובר בסידרת המשך לסידרה על אביו של עוסמאן, ארטורול שגם מצוינת שם דמותו של אחיו של ארטורול, דונדאר. מדובר בהמשך עלילות המשפחה השולטת בנסיכות הקאיי. עות'מאן נחשב כמבסס נסיכות הקאיי תחת שליטת המשפחה העות'מאנית. הסידרה משודרת מנובמבר 2019 עד היום ברשת ATV שנחשבת אוהדת את השילטון התורכי. כמעט בכל פרק בסידרה מובאים ומוזכרים התפילה המוסלמית ופסוקי קוראן. אגב, בתקופה זאת השליטים העות'מאניים עדיין לא נשאו את התואר "סולטאן". אגב כותב הסידרה, מהמט בוזדא(ג), שהוא מוסלמי דתי, כתב גם סידרה אחרת שמשודרת מפברואר 2021 בערוץ ATV, "אני ג'לאלאדין", על השליט שעמד בראשות האימפריה הח'ווארזמית-תורכית, ג'לאל א-דין מינגבורנו בן המאה ה-13.

 

3. ההתעוררות: הסלג'וק הגדול

Uyanış: Büyük Selçuklu

הסידרה הזאת עוסקת באימפריה התורכית הסלג'וקית, ששלטה בראשית המילניום השני (כלומר במאות ה-11 וה12) באיזור. היא מתמקדת בבנו של הסולטאן הסלג'וקי הגדול אלפ-ארסלאן, מלכשאה  הראשון (1055-1092). לאחר מותו של אלפ ארסלאן, מלכשאה מקבל את כתר השילטון באימפריה הסלג'וקית, אך עליו להילחם על השילטון מול הדוד שלו, קאוורט. בוארה גולסוי בן ה-39 משחק בתפקיד הראשי את מלכשאה. הסידרה החדשה יחסית הזאת משודרת בערוץ TRT1 בתורכיה החל מספטמבר 2020.

אגב, המשותף לשלוש הסדרות האלה הן שהאויבים הראשיים של אותן דמויות היסטוריות הם מהאימפריה הביזנטית שהייתה למעשה אימפריה יוונית נוצרית-אורתודוכסית. בסידרה על עוסמאן אף מובאים ציטוטים מהתנ"ך בגירסתו הנוצרית.

 

4. עיר הבירה: עבדול חמיד Payitaht Abdülhamid

הסידרה משודרת משנת 2017 ותשודר עד 11 ביוני 2021 בערוץ הראשון התורכי, TRT1. היא מספרת את הסיפור שרלוונטי גם לגבינו, על הסולטאן עבד אל-חמיד השני, שנחשב לסולטאן העות'מאני השולט האחרון. הוא שלט בין השנים 1876-1909 והיה הסולטאן בזמן הקמת רכבת החיג'אז (שאנחנו מכירים אותה בתור "רכבת העמק") שהובילה בין דמשק שבסוריה כיום לעיר הקדושה לאסלאם מדינה שכיום נמצאת בערב הסעודית. היהודים והתנועה הציונית מוזכרים רבות בסידרה הזאת ולא בצורה אוהדת, בלשון המעטה, ואפילו דמותו של בנימין זאב תיאודור הרצל מופיעה בה. בסידרה הזאת שמתאימה את העלילה ההיסטורית להשקפות של המפיקים ושל השילטון התורכי העכשווי מבליטים את דרישות העצמאות (במקרה הזה מדובר בדרישה לאוטונומיה ולקרקעות) של התנועה הציונית וכן של היוונים שעדיין נלחמו על עצמאותם אל מול האימפריה העות'מאנית בתקופה זו. עבד אל חמיד, ממש כמו בסיפור ההיסטורי האמיתי, התמודד גם עם תסיסה מבפנים ודרישה לכונן סולטאנות חוקתית עם פרלמנט (בימיו התקיים פרלמנט עות'מאני בשניים-שלושה סבבים) ודרישה למודרניזציה שהובילו אותה קציני צבא, שלבסוף בשרשרת הפיכות בין 1908-1909 הביאו להדחת עבד אל-חמיד שהיה קשוח ואסלאמיסט באופיו והחלפתו באחיו שהפך לשליט סמלי שכפוף למעשה לממשלה העות'מאנית. הסידרה רצופה במסרים אסלאמיסטיים ואנטי ציוניים לכן הסיכוי שתשודר בארץ הוא קלוש ביותר.