הגיבורים הנשכחים בימי השואה ובמרד גטו ורשה: האירגון הצבאי היהודי (אצ"י)- כשהרוויזיוניסטים נקטו פעולה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

 

האירגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, הלא הוא האירגון הצבאי היהודי, האצ"י, היה האירגון היהודי-פולני שפעל בימי מרד הגטו של העיר ורשה בירת פולין, שפרץ בערב פסח התש"ג 1943, שהושכח מחוץ לתודעה ההיסטורית הישראלית. בראש האירגון עמדו פאבל פרנקל ודוד מרדכי אפלבאום. שניהם, במיוחד אפלבאום, נפגשו עוד בשנת 1940 עם אנשי המחתרת הפולנית וקיבלו ממנה סיוע. פאבל פרנקל אירגן צעירים בית"רים רוויזיוניסטים כדי להילחם בנאצים. רק מעטים נענו לקריאתו בהתחלה, היות והאירגון דרש השתייכות, נאמנות ומשמעת צבאית מוחלטת מצד חבריו. אגב, לאירגון הזה היו מאפיינים דומים לאירגון הלח"י, לוחמי חירות ישראל (שהבריטים קראו לו "כנופיית שטרן" והוקם גם בשנת 1940), שפעל בארץ ישראל בשנות הארבעים: חבריו לא היו אך ורק יהודים חילוניים ימניים בדעותיהם. היו חברים בו גם קומוניסטים וגם חסידים. האירגון היה מורכב מתאים שנהנו ממידור גבוה (בדומה ללח"י).
באירגון האצ"י היה לנשים תפקיד מפתח: היו בו קשריות רבות, אשר היו נוהגות לצאת מחוץ לגטו במטרה לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש הצליחו הקשריות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. הייתה זו לוחמה בקו הראשון. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פרוץ המרד חזרו אליו דרך המנהרות כדי להילחם מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. חלקן נשארו בחיים כדי לספר את סיפורו של האירגון.
מבין חברי האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות אחדות ואנשי המחתרת הפולנית. זכו להכרה הראויה לא בספרות, לא במחקר, לא בהנצחה ולא בשיח הלימודי על ההתקוממות והגבורה בימי שואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי במרד גטו ורשה השתתפו רק אנשי הארגון המקביל לו, האירגון היהודי-סוציאליסטי אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. בהיות האירגון יותר דומה במבנהו ובפעולותיו לאירגון הלח"י (לדעתי) ובשל עזיבתו את אנשי בית"ר בפולין באותו זמן, גם מנהיג האצ"ל ותנועת החירות, ראש הממשלה השישי מנחם בגין, לא מיהר להבליט גם הוא את קיום האירגון.
מי שהעלה את האירגון לתודעה הוא שר הביטחון הישראלי לשעבר, פרופסור משה ארנס. ארנס כתב בשנת 2009 את הספר "דגלים מעל הגטו" שסקר היסטורית את תולדות האצ"י ופעילותו. בשנת 2017 אף יצא סרט תיעודי על האצ"י, "ונזכור את כולם"? אפילו היסטוריון גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, התלונן כי את האצ"י כמעט ולא מזכירים. כנראה הייתה השתקה מכוונת – "הנדסת הזיכרון", של פועלו של האצ"י על ידי מפלגת השלטון בישראל, מפא"י מסיבות פוליטיות. ביישוב ובמדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו, בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה על המחנה שלהם, "לא משלנו"…
ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, קיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע ה"אקציה" של פינוי הגטו כולו ("האקציה הסופית"). פאבל פרנקל העביר את הידיעה על כך למרדכי אנילביץ' איש השומר הצעיר, מפקד האירגון היהודי הלוחם (אי"ל) המתחרה.
לפני המרד, עסק האירגון בפעולות של איסוף מודיעין נגד אנשי הגסטאפו (המשטרה החשאית הנאצית) בגטו ורשה, והם עסקו בכריית מינהרות והברחות. הפילוג בעם היהודי בא לידי כך שהאצ"י והאירגון היהודי הלוחם הציוני-סוציאליסטי אי"ל, נלחמו בנפרד ובמקומות אחרים יחסית בגטו, למרות שבהתחלה היה קשר בין האירגונים- ואפילו סיכמו ביניהם על חלוקה של שטחי הלחימה בנאצים בגטו. אבל האירגונים הללו, בשל חילוקי הדעות הפוליטיים הפנימיים ומאבקי אגו, לא לחמו ממש יחד נגד הנאצים.
עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי בגטו. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימוני-יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ וברימוני-יד. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשייה מדרום שהיו מנותקות משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). לא ידוע כמה אנשים מנה הארגון אז. אולם מספר החברים לא מנה יותר מ-250 על פי הערכה מקסימלית. ייתכן שבמהלך הקרבות הצטרפו ללוחמים עוד אנשים מתושבי הגטו.
בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון סמרן-פרנקנג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על מבצע חיסול הגטו, גנרל שטרופ, שיחרר אותו מתפקידו ותפס את הפיקוד על המבצע לדיכוי המרד. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.
בצהרי אותו יום קרה אירוע סמלי ויוצא דופן. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו נער בשם יצחק יאצק אייזנר וזוגתו האלינה, והניפו עליו שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. מכאן בא שם הספר "דגלים מעל הגטו".
כיכר מוראנובסקי, איפה שהתרכזו לוחמי האצ"י, נפלה בסוף לידי הנאצים אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. שאר הניצולים מצאו דרכים שונות ומשונות להתחבא עד לשיחרור הגטו. בשנת 1944 פרץ מרד פולני בעיר ורשה כנגד הנאצים.
בתמונה: אנדרטת איזכור מרד גטו ורשה, שקיימת באיזור שבו היה הגטו והעתק ממנה נמצא במוזיאון "יד ושם" בירושלים. לאחר הוצאת ספרו של ארנס ופירסום האירגון החלו בקריאת מקומות וכיכרות והקמת אנדרטאות במדינת ישראל ובפולין על שם אירגון האצ"י ומפקדיו.
ייתכן שזו תמונה של ‏שער ברנדנבורג‏

הגיבורים הנשכחים של מרד גטו ורשה- לוחמי אירגון ה"בונד" Bund

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

אירגון ה"בונד" BUND היה אירגון חילוני לא-ציוני, סוציאליסטי ויידישאי של יהודים באימפריה של רוסיה ובפולין. בּוּנְד – האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצור הבונד, "האיגוד") למעשה מפלגת הבונד הייתה מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. הם דרשו אוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות מושבם באירופה והתנגדו לציונות. מצד שני האירגון נאבק בהתבוללות. מבחינת הבונד, היהדות הייתה תלוית תרבות ולאו דווקא טריטוריה או אדיקות דתית. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבל בהדרגה האירגון את עובדת קיומה של מדינת ישראל למרות שהמשיך להתנגד לציונות והיו גם בונדיסטים שעלו לארץ וקיימו כנסים של האירגון גם בישראל של שנות החמישים.
ל"בונד" הייתה שלוחה עצמאית ומאוד פעילה בפולין. נחשבה למפלגה המצליחה והמקובלת ביותר ברחוב היהודי החילוני בפולין (כמובן היו גם יהודים דתיים וחרדים בפולין שלא תמכו במפלגה הזאת). במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלך השואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט ("מועצת היהודים" שלרוב עשתה את דברי הנאצים וייצגה את היהודים אל מול השילטון הנאצי בגטו). וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ולקח חלק מאוד פעיל בלחימה של אירגון אי"ל. לאחר השואה הצטרפו השורדים מהבונד בחלקם למפלגה הקומוניסטית הפולנית או שנשארו לחיות בפולין. הפעיל הידוע ביותר מהבונד היה ד"ר מארק אדלמן שעליו כבר כתבתי, שהיה קצין הביון של אירגון אי"ל ונשאר לחיות בפולין כרופא קרדיולוג גם לאחר השואה. מדינת ישראל הקפידה להתעלם יחסית מחלקם של לוחמי ה"בונד" במרד גטו ורשה. וזאת למרות היותם אנטי-ציוניים, לוחמי הבונד בגטו היו גיבורים.
עוד דמות ידועה מלוחמי הבונד בגטו הייתה ברנרד גולדשטיין (1889-1959)
או "קומראד ברנארד", שהיה מנהיג הבונד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך מרד גטו ורשה ובעיקר לפניו סייע בהברחת נשק רב לתוך הגטו כדי לחמש את אירגון "אי"ל" לקראת המרד. לאחר שיחרור הגטו והעיר ורשה הוא היגר לארצות הברית.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏אנדרטה‏‏

 

גיבורה או אנטי גיבורה נשכחת בימי השואה? הזמרת רוזה אשכנזי, מלכת מוזיקת הרבטיקו

(c)כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
רוזה אֶשׂכֶּנזי ROZA ESKENAZI או בשמה המקורי שרה סקינאזי ( ‏1890 בערך – 2 בדצמבר 1980) הייתה זמרת יוונייה מפורסמת ולמעשה היוצרת של מוזיקת הרבטיקו היוונית ושל שירים מסורתיים מאסיה הקטנה ומאזורים אחרים ביוון ההיסטורית, יהודייה במוצאה. יצירתה עמדה במרכז הבמה של החיים המוזיקליים ביוון בין שנות ה-20 ועד שנות ה-70. היא לא הייתה ציונית גדולה בלשון המעטה. ילידת איסטנבול.
בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה גדולה באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקליטה אשכנזי מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. ואז עצמאות יוון התחילה להתערער.
עד 1940 פלשה ליוון איטליה, ובשנת 1941 כבש הצבא הגרמני את המדינה. למרות משטר הדיכוי רוזה המשיכה להופיע, וב-1942 היא אף פתחה את מועדון הלילה שלה, קריסטל, יחד עם בנה פאראשוס, איתו התאחדה מאז. למרות שהייתה יהודייה, היא הצליחה להשיג תעודת טבילה מזויפת, אם כי בטיחותה הובטחה גם ברומן שניהלה עם קצין גרמני נאצי- ומכאן דמותה שנויה במחלוקת.
עם זאת, רוזה אשכנזי לא הייתה בוגדת ביהודים או משתפת פעולה עם הנאצים. היא ניצלה את מעמדה המיוחס כדי לתמוך בהתנגדות היוונית המקומית, והסתירה לוחמי התנגדות יווניים ואפילו סוכנים אנגלים בביתה. היא גם הצליחה להציל יהודים באתונה ובסלוניקי. בין אלה שהצילה מגירוש לאושוויץ הייתה משפחתה. עד 1943, הסוואתה התפוגגה והיא נעצרה. היא בילתה שלושה חודשים בכלא לפני שמאמץ משותף של אהובה הגרמני ובנה הצליח לשחרר אותה. את שארית המלחמה היא בילתה במחבוא, מפחדת שמא תיעצר שוב.
היא המשיכה לחיות ביוון גם לאחר המלחמה ובשנות השבעים התפרסמה שוב כזמרת.
בשנת 2010 היה מופע בישראל וסידרת טלוויזיה בשם "קנרית מתוקה שלי" ובו הוזכרו רוזה אשכנזי ושיריה.

הגיבורים הנשכחים: עמנואל הנגבי מהלח"י ומציל יהודי הונגריה משה קראוס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
את אישתו ובנו של עמנואל הנגבי, יליד פולין, הכרנו היטב. מדובר בגאולה כהן לה היה נשוי זמן קצר, ובנו הוא כמובן ראש המועצה לביטחון לאומי, השר בעבר צחי הנגבי.
אבל עמנואל הנגבי (1917-1975, בתמונה), במקור שטרסברג, הוא דמות חשובה בפני עצמה כדי לספר אודותיה.
מדובר באחד מקציני המבצעים הבכירים של אירגון "לוחמי חירות ישראל", הלא הוא הלח"י, ובאנגלית The Stern Gang.
מגיל 15 כבר הצטרף לתנועת בית"ר ועלה בעלייה של בית"ריסטים לארץ ישראל. לאחר הפילוג בין אירגוני האצ"ל והלח"י בשנת 1940, הצטרף אל אברהם יאיר שטרן, מייסד הלח"י. הוא ניהל את כוח האדם של האירגון וכינויו היה "אדם".
בחודש מאי 1942 נאסר על ידי הבולשת הבריטית בחיפה, בדירה של המחתרת, וישב במחנות המעצר מזרעה ולטרון. באותה עת לא הובאו עצורי לח"י למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החירום המנדטוריים. הנגבי, יחד עם כעשרים עצירים אחרים שנמנו עם אנשי לח"י, חפרו בלטרון משך חודשים רבים מנהרה באורך 76 מטרים, כדי לברוח מן המאסר ולשוב לפעילות המחתרת. יום הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. מספר שבועות בטרם מועד זה, הונחה הנגבי על ידי מפקדיו לנסות ולהימלט מן המעצר לפני יתר חבריו, כדי להסדיר מן החוץ את כל הדרוש למילוט הבורחים ולקליטתם המחודשת בשורות המחתרת.הנגבי התחזה לחולה והובהל ב-16 בספטמבר 1943 מלטרון אל בית החולים הממשלתי במתחם "מגרש הרוסים" בירושלים. שם היה נתון תחת מעקב צמוד של רופאי בית החולים, ותחת שמירה קפדנית של הבולשת הבריטית. הנגבי התלונן על כאבים עזים, שבעטיים נאלץ ללכת כפוף לגמרי, בצעדים איטיים ביותר, תוך הפגנת חולשה מוחלטת. כעבור עשרה ימים, בבוקר 26 בספטמבר 1943, לאחר שהרגיל את שומריו למצבו הגופני הרעוע, הוציא הנגבי אל הפועל את תוכניתו: בלילה הקודם, בחסות החושך ומתחת לשמיכה, כדי שלא להיחשף על ידי המאושפזים הנוספים בחדרו, לבש בגדים אזרחיים ועליהם שב ולבש את פיג'מת האסיר. השכם בבוקר ביקש לצאת מן התא אל חדר השירותים, כשהוא מתקדם לאיטו בקושי רב ונאנק מכאבים. בחדר זה פשט את הפיז'מה, נותר בבגדים רגילים, הזדקף ויצא מן השירותים בצעדים בוטחים ומהירים. איש לא חשד בו, גם כשירד מספר קומות ויצא מבית החולים אל החופש. כאשר הבחינו השומרים בהיעדרותו, כבר נמצא הרחק מן המקום.

בהנחיית מפקד לח"י בעת ההיא, יצחק שמיר, הוביל הנגבי את ההכנות לקליטת הבורחים מלטרון. בליל 31 באוקטובר ביצעו עצירי לח"י בלטרון את התוכנית שסוכמה מראש: הם עברו במנהרה, מפתח הכניסה שהיה מוסווה בתוך הצריף בו התגוררו, אל פתח היציאה שמוקם כמה עשרות מטרים מחוץ לגדר ההיקפית החשמלית של מחנה המעצר. הנגבי, ועמו לוחם מחתרת נוסף, המתינו לבורחים בקרבת מקום, ציידו כל אחד מהם בנשק, והובילו אותם אל אוטובוס פרטי שחנה בחורשה סמוכה. האוטובוס הגיע לתל אביב בשלוש בבוקר, והלוחמים התפזרו איש איש למקום המסתור שהוכן עבורו מבעוד מועד. הבריחה הנועזת הכתה בהלם את השלטון הבריטי בארץ, ועודדה מאוד את רוחם של אנשי לח"י, שרציחתו של מייסד הארגון, "יאיר", פגעה בהם קשות.

לאחר הבריחה התמסר הנגבי לחיזוקה ולבניינה של המחתרת. המחלקה עליה פיקד עסקה במגוון משימות: אספקת חומרים לפעולות; איתור מחסנים לנשק; ארגון אוהדים ומסייעים; גיוס כספים. הוא השתתף בשורה ארוכה של מבצעים, בהתקפות על בסיסי השלטון הבריטי כגון בניין הבולשת ביפו, ופיקד, בין היתר, על ניסיון ההתנקשות בקצין המשטרה הבריטי פורד בתל אביב. בשנת 1947 התחתן עם גאולה כהן, שדרנית ומפעילת הרדיו של אירגון לח"י. הם חיו ביחד עד שנת 1962 ואז נפרדו. בנם הוא צחי הנגבי.

משה קראוס- מציל יהודי הונגריה

משה קראוס (1908-1986) היה מי שהציל 40 אלף מיהודי הונגריה בתקופת השואה, פי עשרות מ"רכבת המיוחסים" של ישראל קסטנר. תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות. הוא אף הסתכסך קשות עם ישראל קסטנר. בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, והיה היחיד שחשש כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.

שמו האמיתי היה מיקלוש,
הוא היה נציג תנועת "המזרחי" הדתית בהונגריה ושירת כמנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) בבודפשט, בירת הונגריה, בין השנים 1935–1945. בין שאר תפקידיו היה אחראי על חלוקת מכסת הסרטיפיקטים, שקצב המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל, בין חברי התנועות הציוניות המקומיות. עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה ב-19 במרץ 1944 , הגה קראוס את הרעיון להשתמש בסרטיפיקטים שנותרו בידו, יחד עם בקשות חסות נוספות, ממדינות שונות, להצלת יהודים. הרעיון הניע את תת-הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש ולקבל את אישורה של ממשלת הונגריה להגירת 7800 יהודים (שפורשו לאחר מכן על ידי לוץ כ-7800 משפחות של יהודים). לצורך הכנת הניירת להכנת הדרכונים הקולקטיביים להגירה, חכר לוץ מהסוחר ארתור וייס את "בית הזכוכית" בבודפשט.

האנשים שהיו המיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו אלפי בני אדם, אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", או כאלה שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות (שוצפאס) – המקוריים או המזויפים – שקיבלו לידיהם.

הרעיון היה של קראוס, מתן החסות והתעודות המקוריות (אלפים) היו של קרל לוץ ולאחר מכן גם ראול ולנברג ואחרים והביצוע (במיוחד זיוף עשרות אלפי תעודות חסות מזויפות וחלוקתן) היה של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה.

בשנת 1945 הממסד המפא"יניקי החליט להכתים את קראוס- הואפוטר מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם כנראה לשווא בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות לטובת דתיים ולא-ציוניים. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט, ואל מחוץ להיסטוריה הרשמית הישראלית לגבי חילוץ יהודי הונגריה בשואה.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952. בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.

הגיבורים הנשכחים: גיבורי מרד גטו ורשה, פאבל פרנקל ומארק אדלמן: אחד ציוני מאוד, השני ממש לא

כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (C)

במלאת 80 שנים למרד גטו ורשה לפי התאריך העברי, ההתקוממות היהודית הגדולה ביותר בזמן השואה שהתחילה בערב פסח תש"ג, אני רוצה לציין שניים מגיבורי המרד, שההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל "דאגה" להעלים: פאבל פרנקל, מנהיג האצ"י- האירגון הצבאי היהודי שהיה למעשה משויך לתנועת בית"ר, ומארק אדלמן, איש הביון של אירגון אי"ל (האירגון היהודי הלוחם), האיש הבכיר של אירגון ה"בונד" האנטי ציוני החילוני הסוציאליסטי בתוך האירגון הזה וסגנו של מנהיג אי"ל האגדי מרדכי אנילביץ'.

אתחיל בפאבל פרנקל (1920-1943) שנהרג בקרב מול הנאצים. מרד גטו ורשה שהוא היה אחד ממנהיגיו הנשכחים (את אנילביץ' איש "השומר הצעיר" הזכירו וזכרו טוב מאוד) פרץ לאחר שהתקבל מידע שהנאצים הולכים לפנות את הגטו באופן סופי ואת שוכניו למחנות הריכוז וההשמדה ("אקציה"). מהסיבה הזאת פרץ המרד. את עניין "האירגון הצבאי היהודי" העלה להיסטוריה משה ארנס שר הביטחון לשעבר של ישראל, בסיפרו "דגלים מעל הגטו", שהיה יצירתו הגדולה ביותר משנת 2009 של הפרופסור לאווירונאוטיקה ארנס שמבחינתי גם היה גיבור נשכח בפוליטיקה הישראלית והיה ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.
פאבל פרנקל נולד בשנת 1920 בבירת פולין ורשה. יהודי פולני-ורשאי וציוני. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר הרוויזיוניסטית והדריך בני נוער. בהמשך הצטרף אל "ברית החייל". בשנת 1940 החל לגבש בוורשה תאי מחתרת חמושים בתיאום עם המחתרת הפולנית, מה שייהפך לימים לאצ"י, האירגון הצבאי היהודי. פרנקל בתחילה הפך לאחד ממפקדיו של הארגון החדש. וכנראה היה מפקד האירגון הזה בשותפות עם שני מפקדים אחרים.
אירגון האצ"י הוא שקיבל כנראה ראשון את הידיעה על האקציה הסופית המיועדת שהנאצים עמדו לעשות בגטו, יום לפני פרוץ המרד שפרץ לבסוף ב19 באפריל 1943- יום האקציה המיועד. במהלך המרד עצמו, פרנקל עמד בראש מטה הארגון ששכן בבניין מספר 7 בכיכר מוראנובסקי בוורשה, שבו התנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד. במשך ארבעה ימים הונף דגלו הכחול-לבן של אצ"י מעל בניין המטה (בתמונה, מסומן), עד להכנעתו (ומכאן השם "דגלים מעל הגטו"). בסופו של דבר נהרג פרנקל בידי הנאצים באותה שנה, אך לא ידוע בדיוק מתי. כאמור, מדינת ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מאירגון האצ"י ומפרנקל ומתרומתו העצומה למרד והעדיפה להאדיר את אירגון "אי"ל", האירגון היהודי הלוחם, שהורכב בעיקר מפעילים ששייכים לגוש הפוליטי של המרכז-שמאל בעם היהודי.

דמות שהיא ההיפך מפאבל פרנקל, אך איש שהיה גם הוא גיבור המרד, הוא איש הביון של האירגון היהודי הלוחם, הרופא הקרדיולוג ד"ר מארק אדלמן, מארֶק אדלמן (Marek Edelman) יליד 1919 או 1922, שנפטר בשיבה טובה בשנת 2009 והמשיך לאחר המרד והשואה לחיות בפולין כאזרח פולני גאה שמצדד בלאומיות הפולנית ומתנגד לציונות. גם הוא היה יהודי פולני-ורשאי. אימו הייתה פעילה באירגון ה"בונד" Bund היהודי-יידישאי-חילוני-אנטי ציוני וסוציאליסטי, ששאף שפולין תיתן ליהודים אוטונומיה תרבותית יהודית יידישאית בשיטחה במקרה הטוב כאזרחים פולנים. גם הוא היה פעיל בבונד כמו אימו.
אדלמן הספיק לכתוב בערך 2 ספרים על המרד וגם 3 שנים לאחר מותו יצאה בעברית הביוגרפיה שלו "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", שתורגמה מפולנית. אדלמן היה כאמור קצין הביון של "האירגון היהודי הלוחם" והצליח עם כמה מראשי האירגון לברוח במהלך המרד: הוא היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943.
מפקדי אי"ל ששרדו את המרד וביניהם אדלמן עברו באמצעות הברחה במשאית ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטית הפולנית "ארמייה לודובה" , והשתתף בשנת 1944 במרד הפולני בוורשה כנגד הנאצים. אחרי המלחמה בחר להישאר בפולין, למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה (נחשב למצטיין בתחומו). היה חבר ב"ועדת ההגנה של הפועלים" בפולין הקומוניסטית והצטרף לאחר מכן לאירגון "סולידריות" שהתנגד לשילטון הקומוניסטים. דיבר רבות בעד זכויות אדם ונגד הציונות. בשנים 1989-1993 כיהן כחבר הסיים- בית הנבחרים הפולני (הבית התחתון, כלומר בית המחוקקים הפולני). בשנת 2007 קיבל אליו משלחת מישראל שראיינה אותו סוף סוף באישורו. לאורך כל הדרך התנגדה ישראל להכליל אותו בטקסים לזכר השואה שבו נכחו נציגים רשמיים מישראל, וכן התנגדה להבליט את מעשי גבורתו במהלך המרד היהודי והמרד הפולני בוורשה בשל היותו אנטי-ציוני ומתנגד להקמת מדינת ישראל.

בתמונה: תמונה של ג'ק אייזנר, דגלי האצ"י מונפים מעל הגטו במהלך המרד.

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו להתפתחות הציונות ולהתיישבות היהודית, חלק 10: משפחת מיוחס והצאצא האנטי-גיבור לבית ביג'איו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.

כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.

 

אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ  ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.

חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו  מצד אביו,  שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.

חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור")  קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני ובנות עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות ולביטחון ישראל, חלק 9: נחמיה כהן, שולה קישיק כהן ועוד..

את הנושא בתואר הלא רשמי "החייל הכי מעוטר בצה"ל" אנו מכירים בתור אהוד ברק, לימים הרמטכ"ל וראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל. אבל מדובר בחייל החי החי מעוטר בצה"ל. מי שחולק איתו את התואר הזה הוא סרן נחמיה כהן (1943-1967), בן להורים יהודים ספרדים ילידי תורכיה. נחמיה היה אחיו של אלוף משנה במילואים אליעזר צ'יטה כהן, טייס מפורסם בחיל האוויר. נחמיה כהן זכה בעיטור המופת וב4 צל"שי הרמטכ"ל. נחמיה היה מחללי מלחמת ששת הימים.

התגייס לצה"ל במחזור גיוס נובמבר 1961 ומשם התנדב לסיירת מטכ"ל. כמו כל לוחמי הסיירת אז הוא עבר טירונות צנחנים והכשרה כלוחם ביחידה ומשם עבר לקורס מ"כים  ולקורס קציני חי"ר. הוא שימש כמפקד צוות וכמפקד הפעולות הייעודיות של הסיירת במקום אהוד ברק שהתקדם. הנסיבות של רוב העיטורים שקיבל חסויות עד היום.  הוא ואחיו קיבלו את עיטור המופת על מבצע ידוע: מבצע כחל שהתנהל בעומק מצרים כשאחיו צ'יטה כהן מפקד על המסוקים שנשאו את לוחמי הסיירת לעומק מצרים. שניהם זכו בסופו של דבר בצל"ש שהומר אחר כך לעיטור המופת. בפברואר 1967 עבר להיות סמ"פ בפלוגה ב' של גדוד 202 של חטיבת הצנחנים והשתתף במלחמת ששת הימים בקרב רפיח שם החליף את המ"פ יחיאל אמסלם שנפל. כמ"פ הוא הוביל את הפלוגה לקרב ח'רבת זיתון ברצועת עזה ובמהלך הקרב הוא עצמו  נהרג.

עוד לוחם סיירת מטכ"ל שראוי לציון הוא יוסי ג'ינו (1947-2016), שכינויו היה "ג'יימס בונד הישראלי" ולא לחינם. מדובר באחד מגדולי הלוחמים הישראלים בכל הזמנים שביצע כדובר ערבית שוטפת פעולות רבות במדינות ערב כמסתערב הפועל כלוחם בודד- לוחם בודד ממש כמו "ג'יימס בונד". שירת גם במוסד ובשב"כ והיה קצין ביטחון בשגרירויות ישראל. הוא אף קיבל דרגת סרן ללא קורס קצינים (כמו מאיר הר ציון בזמנו) כשחזר לסיירת מטכ"ל. על אודותיו אני מפנה אתכם לספר שיצא לא מזמן- "ג'ינו- מעבר לכל דימיון" שם כתובים כל מעשיו המבצעיים שהותרו לפירסום.

לוחמת סתר נוספת היא שולה (שמה המלא הוא שולמית) קישיק כהן שחייתה עד גיל 100 (1917-2017), אימו של השגריר הישראלי לשעבר במצרים יצחק לבנון.

קישיק-כהן נולדה בארגנטינה  למאיר ואלגרה ארזי כהן. היא עלתה לארץ בילדותה והתגוררה בירושלים. נישאה בגיל 16 לסוחר יהודי ממוצא לבנוני בשם ג'וזף קישיק וגרה איתו ברובע היהודי בביירות בוואדי אבו ג'מיל. היא עסקה בעיקר בהתנדבות בהעלאת יהודים מלבנון וסוריה לישראל ובדיווח על גורמים עוינים לישראל שפעלו מלבנון החל ממלחמת העצמאות הלאה. היו לה 7 ילדים ואת שני בניה הגדולים העבירה לארץ עוד בתחילת התנדבותה. שירותי הביטחון הלבנוניים ידעו על פעילותה משנות החמישים והלאה ועקבו אחריה. בשנת 1961 נעצרה בלבנון, עונתה ונשפטה למוות בתלייה אך גזר דינה הומר ל7 שנים בכלא. היא שוחררה במסגרת עיסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים ומפעיליה הבריחו את שאר משפחתה לישראל דרך קפריסין היות וגם בעלה נעצר בזמנו יחד איתה וזוכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני ובנות עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 8: השופט מלכיאל מאני, משה דוד גאון וברוריה אלנקווה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

שלושה משכילים יהודים ספרדים תרמו רבות להתפתחות הציונות וליישוב היהודי בארץ ישראל. שניים עם השכלה מאוד רשמית ואישה אחת פעלתנית וחכמה ללא השכלה רשמית.

מלכיאל מאני הוא בנו של הרב אליהו מאני, עליו דיברתי בפוסט הקודם. הוא מופיע בתמונה כאן וחי בין השנים 1860-1932. יליד חברון, מומחה למשפט מוסלמי, עורך דין ומורה לערבית. היה השופט היהודי הראשון של בית המשפט העליון של המנדט הבריטי בארץ ישראל. עוד בימי האימפריה העות'מאנית הוצע לו להיות שופט, אך הוא דחה את ההצעה. היה לו משרד עורכי דין פרטי בירושלים והוא בתחילה העדיף להתפרנס ממנו. בסופו של דבר השתכנע והסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני מינה אותו לנציגו בכל מה שקשור לרישום זכויותיו במקרקעין בארץ ישראל (הג'יפטליק העות'מאני). אחיינו ואחיו גם היו שופטים בתקופת המנדט הבריטי.

מאני נמנה בין בכירי העדה הספרדית בארץ ישראל שהיו חברים בתנועה הציונית. בביקורו של הרצל בא"י נפגש מאני איתו לצורך מענה על שאלותיו בנושא קרקעות ארץ ישראל. לאחר מכן ייצג את חברת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של הברון רוטשילד, פיק"א, ואת מי שניהל אותה, אלברט ענתבי.  לאחר פטירתו של השר מונטיפיורי ללא יורשים מדרגה ראשונה דחף לנטיעות המוניות בקרקעות העזבון, ביודעו שאדמה נטועה דינה להימסר לקרובי משפחה רחוקים על פני מסירתה לרשויות השלטון. סייע לתנועות הפועלים הציוניות השונות בחכירת אדמות בארץ ישראל. בשנת 1918 מונה כשופט בבית המשפט העליון של ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ובין השנים 1922-1929 עבר לתל אביב וכיהן בה כשופט בבית המשפט המחוזי.

 

הדמות השנייה הוא משה דוד גאון, אביהם של הזמר יהורם גאון ושל מנכ"ל תאגיד "כור" המנוח בנימין דוד גאון (בני גאון- שהיה מאוד דומה לאביו חיצונית). בנו אביה של משפחת גאון הידועה, חכם דוד גאון, ששימש כרב בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים ובישיבת "פורת יוסף", ישיבת הדגל של היהדות הספרדית החרדית בירושלים.  יליד טראבניק בבוסניה הרצגובינה. חי בין השנים 1889-1958. סמוך למלחמת העולם הראשונה עלה לארץ בהיותו בן 18  ולמד בבתי מדרש למורים באיזור ירושלים. שירת בצבא העות'מאני בבאר שבע בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים יהיה המורה הראשון של ילדי מושבת מוצא ליד ירושלים. הצטרף להנהלת התנועה הציונית ופעל להעלות את הוריו מיוגוסלביה לירושלים.

במשך מספר שנים שימש ככתב של מספר עיתונים ספרדים שהופיעו ברחבי העולם בשפת הלאדינו וגם כמנהל תלמוד תורה בעיר התורכית איזמיר (סמירנה). היה מזכ"ל ועד העדה הספרדית בירושלים.

יצירתו הספרותית והמחקרית נודעת מאוד עד היום: משה גאון היה תלמיד חכם ואיש אשכולות, מומחה לחקר יהודי ספרד והמזרח. ספרו העיקרי בשני כרכים הוא "יהודי המזרח בארץ ישראל- בעבר ובהווה". הוא פירסם ספר שירים והיו ברשותו ארכיון גדול ורשימה ביבליוגרפית גדולה שפירסם של עיתונים בשפת הלאדינו.

עוד גיבורה נשכחת, הפעם אישה- היות ורוב הגיבורים הנשכחים שכתבתי עליהם הם גברים גם לה מגיע מקום נכבד מאוד- היא ברוריה בן בסט אלנקווה, שחייתה בין השנים 1915-2007. וזאת למרות שפעילותה הייתה מחוץ לישראל ובשלב כלשהו היא עזבה את הארץ.

ברוריה נולדה בבולגריה למשפחה ציונית ממעמד הביניים. לאחר שנישאה לניסים אלנקווה, שניהם התגוררו בקיבוץ בארץ ישראל עד שמחלה אילצה אותם לעזוב ולהתיישב בארגנטינה בשנת 1939. ברגע שם, ברוריה השתלבה בשלוחת ויצ"ו המקומית בארגנטינה והחלה בפעילות ציונית אינטנסיבית ובעידוד עלייה לארץ. היא מילאה תפקידים מרכזיים שונים בארגון. ללא כל הכשרה חינוכית רישמית, ובזמן שבו נשים לא היו מעורבות לעתים קרובות בפעילויות מחוץ לביתן ומרוחקות ממשפחותיהן, ברוריה נסעה ברחבי ארגנטינה וברחבי אמריקה הלטינית ועזרה להביא ולהפיץ  את הציונות והיהדות בעיקר בקרב נשים. היא פעלה במסגרות ציוניות עד גיל 90. .

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, עוד בטרם ציונות: חלק 7: הרב יהודה הלוי מראגוזה, הרב ביג'איו, הרב מאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בפוסט זה אספר על רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יהודים  עוד בטרם ציונות, בעיקר באמצעות תרומתם של יהודים ספרדים ובני עדות המזרח לכך (שוב, יהודים ספרדים ויהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם מוגדרים תחת השם הכולל "עדות המזרח".

כידוע, עד שנת 1867 רק נתינים עות'מאניים היו יכולים לרכוש אדמות בארץ ישראל. אחרי הסכמים שנחתמו בין האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה (שרובם נודעו בשם "הסכמי הקפיטולציות") בוטל האיסור על רכישת קרקעות ובניית בתים ע"י לא-עות'מאנים ומאז עלה קצב רכישות הקרקעות בארץ ישראל ע"י יהודים וערבים כאחד.

אחד הידועים בתרומתו ליישוב היהודי עוד בטרם ציונות היה הרב רפאל יהודה מנחם הלוי, שנודע בכינויו יהודה הלוי מראגוזה. למה מראגוזה? כדי להבדילו מרבי יהודה הלוי האגדי, דמות אחרת לגמרי. העיר ראגוזה היא למעשה העיר דוברובניק בקרואטיה, אליה עבר ממש בילדותו. מקום הולדתו הוא העיר סראייבו בירת בוסניה הרצגובינה.  הוא מופיע כאן בתמונה ועל שמו נקרא רחוב ביפו. חי עד גיל שיבה טובה, בין השנים 1783 ל1879. הוא  היה מייסדה של הקהילה היהודית ביפו בשנת 1825 (בשליחות רבני ירושלים)- קהילה ממנה צמחה העיר תל אביב.  הוא היה למעשה רבם ופטרונם של יהודי יפו עד שהלך לעולמו בשנת 1879. היה מראשוני החקלאים היהודיים ביישוב העברי בארץ ישראל של המאה ה-19.  בגיל 18 הוא עלה לארץ ישראל, הוסמך לרבנות בירושלים ואז רבותיו בירושלים שלחו אותו להיות שד"ר (שליח דרבנן) בקהילה היהודית בקושטא (איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית). לאחר שחזר לירושלים שלחו אותו רבותיו (או ליתר דיוק הרבנים שלו) להיות למעשה היהודי היחיד ביפו, אליה הגיעו עולים יהודים. את חלק מהעולים שיכנע להתיישב יחד איתו ביפו. בשנת 1842 רכש הרב, יחד עם חכם אברהם פנסו ורבי יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות ואדי מוסרארה, הלא הוא נחל איילון. , צפונית-מזרחית ליפו. האיזור שרכש ידוע כיום בשם שכונת מונטיפיורי בתל אביב.

יחד עם  הרבנים אלקלעי וביבאס הוא היה ממבשרי הציונות וממייסדי הציונות המדינית, אשר דגלה בהתיישבות המתפרנסת בכוחות עצמה והתנגדה לכספי החלוקה. יהודה הלוי, שנטע במו ידיו את פרדסו, אותו מכר לאחר מכן לברון השר משה מונטיפיורי, הקים את "ועד העיר יפו" ועודד הקמת יישוב חקלאי ליד יפו לאחר שהקים בה סניף של "אליאנס" (כל ישראל חברים). הוא עודד את קארל נטר לייסד את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" על אף התנגדותם של הרבנים האשכנזים שבירושלים, וסייע לו ברכישת האדמה עליה ניצב כיום בית הספר סמוך לחולון.

עוד אדם חשוב שתרם ליישוב היהודי בטרם ציונות השתייך למשפחת ביג'איו, משפחת יהודים אנוסים מפורטוגל (יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות) שמקורם בעיר בז'ה במדינה זו. בני המשפחה עלו לארץ במאה ה-17, התיישבו בחברון וחזרו ליהדות. קראו לו הרב חיים ישועה ביג'איו וכולם הכירו אותו בתור "חיים המצרי". בשנת 1807 כראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, ביצע רכישת קרקעות המהווה פרק חשוב בתולדות המשפחה והקהילה היהודית בחברון. ביג'איו קנה ממשפחה ערבית חברונית נודעת חלקת קרקע בת 5 דונמים. על שטח זה ישב שוק הירקות הסיטונאי של חברון, מה שהפך את הרכישה הזאת לרכישת הקרקעות הראשונה על ידי יהודים בעת החדשה בארץ ישראל! בהמשך חכר באיזור חברון שטח של 800 דונמים, מה שידוע כיום כתל רומיידה וכקבר ישי אבא של דוד המלך. הקרקע הייתה שייכת למשפחת תמימי החברונית הידועה.

עוד דמות נוספת היא הרב אליהו סולימאן מאני (1818-1899), יליד בגדאד, מגדולי רבני עיראק, שעלה לארץ דרך דמשק, התיישב בירושלים ומשם עבר לחברון, שם הפך לרב הראשי. הוא הושפע מאוד מתורת הקבלה ולמד בישיבת המקובלים הירושלמית הידועה "בית אל". הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל ובחברון שבתוכה, ומאות נענו לקריאתו. הוא גייס כסף לרכישת אדמות בחברון,  ובזכות כסף זה (תרומות מיהדות בוכרה, מהשר משה מונטיפיורי ואחרים) הורחב באופן משמעותי היישוב היהודי בחברון.

 

 

 

 

 

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם