Tag Archives: הורם סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

לרגל יום האישה: המסר הפמיניסטי שבטלנובלות (או: הורם הבובה הפראית)

לרגל יום האישה הבינלאומי, ברצותי לכתוב על המסר הפמיניסטי שקיים בטלנובלות, כשאני נעזר בשתי דוגמאות: הטלנובלה הפופולרית, ששודרה בארץ לפני 15 שנים, "בובה פראית", שהייתה לדעתי הטלנובלה הטובה ביותר ששודרה בארץ מאז וגם מלפני כן, והדוגמה השנייה: הסידרה "הסולטאן", או "המאה המפוארת", שמשדרת בימים אלה את פרקיה האחרונים בערוץ 9.

ראשית, אני רוצה למצוא את המשותף בין שתי הטלנובלות: בסידרה "בובה פראית" מגלמת השחקנית המופלאה ומאירת הפנים נטליה אוריירו את מילי, שגודלה כילדה יתומה בבית יתומים כנסייתי, אימצה לעצמה דמות של "טום בוי" שמחשק כדורגל, אך יום אחד הגיעה לאחוזה בתור משרתת, שם באמצעות טריקים, שובבות, חוצפה וצחוקים וכמובן המון חן ויופי הצליחה לאט לכבוש את ליבו של "יורש העצר" של בעלי האחוזה, איבו המפונק. לאט לאט הפכה מילי לכוכבת של הבית, והיא טיפסה בהיררכייה עד שהפכה ממשרתת פשוטה לגבירת הבית ולאישתו של איבו, תוך כדי שהיא מגלה כי היא בעצם באה במקור ממשפחה עשירה, שמקורבת בקשרי דם למשפחה ששולטת באחוזה. בסידרה "הסולטאן" מדובר על אלכסנדרה ליסובסקייה, שפחה אוקראינית שהייתה בתו של כומר אורתודוכסי (להם מותר להתחתן, בניגוד לקתולים) שמשפחתה נטבחה בידי חיילים עות'מאניים, או לידי דיוק תורכמנים, שפשטו על כפר הולדתה. אלכסנדרה או בכינוייה רוקסלנה מובלת לארמון הסולטאן העות'מאני, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול, ושם הופכת לשפחה סוררת שכובשת את ליבו של הסולטאן סולימאן הראשון, גם במעשי שובבות ובעיקר בהפרת חוק וב"שבירת כלים" ומוסכמות. גם היא הופכת לאיטה לאשת הסולטאן, כשהוא עושה מעשה שלא היה מקובל בקרב שושלתו ומתחתן עם השפחה אלכסנדרה, שבינתיים התאסלמה בשבילו וקיבלה ממנו את השם "הורם" (עליזה). גם מילי וגם הורם נלחמות על מקומן באחוזה ובארמון, בעיקר מול נשים אחרות שמאיימות על הקשרים הזוגיים שלהן עם השליטים, וגם מול שאר בני הבית, או הארמון, המקנאים. בשני המקרים מאבקן נגמר בניצחון. הורם הפכה בשלב כלשהו לכמעט שליטה בפועל של האימפריה העות'מאנית כולה. מה שמנע ממנה להגיע לתפקיד שליטה בפועל, שמכתיבה מדיניות לבנה השליט שהיה אמור להיות ביאזיט או סלים (שהפך בעצמו לשליט לאחר מות אביו) לאחר מות הסולטאן סולימאן בעלה, היא מחלת הסרטן שגדעה את חייה בשיאה, כשהייתה בראשית גיל העמידה, בעוד בעלה בחיים.
שתי הסדרות מספרות, בעצם, על שני סוגים של ניעות חברתית, כלומר תזוזה ממעמד נמוך למעמד גבוה, או במקרה זה הכי גבוה, בחברה, של שפחות שהתחילו מנמוך מאוד ומקטן מאוד. כלומר, הפיכה ממעמד של עבד למעמד של אדון. זה דבר שגם גברים יכלו ויכולים לעשותו.

אך הסוג השני של הניעות החברתית, שכאן נמצא המסר הפמיניסטי, הוא היותן של הורם ושל מילי נשים. מדובר בנשים שהפכו מהמשרתות ברמה הכי נמוכה שיכולה להיות, חסרות זכויות, לגבירות של הבית ולאלה שאומרות את המילה האחרונה. לכן מדובר בסדרות שנושאות מסר פמיניסטי חשוב.
תוספת חשובה למסר הפמיניסטי בסדרות האלה הינה ההבדל בין שתיהן. הבדל עמוק. ראשית, הבדלי זמן ומקום. הסידרה "הסולטאן" מתרחשת במאה ה-15 באימפריה העות'מאנית, בה שימשו שפחות הארמון, ששכנו באגף שנקרא "ההרמון" (מהמילה הערבית "חראם"- אסור- אסור היה לכל גבר, למעט בני המלוכה והסריסים, להתקרב לאגף זה)- כרחם מהלך להולדת תינוקות וככלי מהלך לשעשועים גופניים באותה תקופה. הן שירתו את הסולטאן והנסיכים, ונאסר עליהן להינשא למי שהיה ממעמד גבוה מהן. הורם-רוקסלנה מעודדת את סולימאן לשנות את המצב, לחרוג מהמוסכמות ולהינשא לה. בכך הוא מוכיח את אהבתו אליה. מסרים פמיניסטיים הביעו גם שאר הדמויות בסידרה, למשל ניגאר כלפה, שנלחמה על החזקת בתה שנולדה מחוץ לנישואים עם אבראהים פאשה, הווזיר הגדול, הגיס של הסולטאן שהיה נשוי לאחותו ומפקד הצבא- ואף שילמה על כך בחייה. המצב של הנשים באותו זמן ומקום היה גרוע ומעמדן נמוך מאוד, כנשים בכלל. בובה פראית, לעומת זה, מתרחשת באחוזה, לא בארמון, בארגנטינה של העידן המודרני. מעמד המשרתים באותו זמן ומקום היה גבוה יותר ממעמד המשרתים באימפריה העות'מאנית, בטח ובטח כשמדובר במעמד הנשים. דבר שני, מדובר היה באחוזה של משפחה אריסטוקרטית, לא של שליטי אימפריה. איבו היה רק היורש, בעוד סולימאן היה כבר שליט בפועל בעת שהורם הכירה אותו. עוד מאפיין מיוחד הוא בילבול מגדרי, כשמילי לובשת על עצמה, בעת שהותה בבית היתומים הכנסייתי, דמות של נער שאוהב לשחק כדורגל. כלומר, יש לה דמות נשית וגם דמות אחרת, נערית יותר.
כשמילי משרתת באחוזה, היא מגלה לא רק שהיא מאוהבת בבן היורש, אלא היא מגלה גם את הצד הנשי, הרך והעדין שבה. דווקא בהרמון הסולטאן, הורם נאלצת לא פעם ולא פעמיים לחשוף שיניים ולגלות צד "ג'דעי" כמו שאומרים, צד מעין-גברי שבה, שיש בו גם תכונה נשית בולטת: תכונה של לביאה שמגינה על עצמה ועל הגורים שלה מפני סכנות. לעומת הדמויות הנשיות המתחרות שעמדו מול מילי, מול הורם עמדו שתי דמויות נשיות דומיננטיות: של אם הסולטאן ושל אישתו הראשונה ואם בנו הבכור, שהתנגדו קשות לשהותה בקירבת הסולטאן.

לסיכום, המסר הפמיניסטי שעולה הן מהסידרה "בובה פראית", שהיא טלנובלה ארגנטינאית, והן מהטלנובלה התורכית ההיסטורית "הסולטאן" הוא נשים שצריכות להילחם על מקומן, ובאמצעות מלחמה זו על ידי צבירת עוצמה במהלכה, וגם עם תוספת של קסם אישי, יכולות לעשות את הבלתי אפשרי ולעלות מבירא עמיקתא, ממעמד נמוך ביותר, לאיגרא רמא, למעמד הגבוה ביותר.
וחשוב לציין, כי ההבדל הכי גדול בין שתי הסדרות הוא ש"בובה פראית" היא סיפור פיקטיבי שלא התרחש במציאות, ואילו "הסולטאן" מבוסס ומספר על אירועים היסטוריים, שכן התרחשו בעבר, במציאות…..

הורם המשפחתית

בסידרה ואף במציאות מצטיירת הורם כשתלטנית וכתאבת כוח ששמה לעצמה למטרה להפוך לסולטאנה של האימפריה ולהשיג את הורשת השילטון לילדיה. זה נכון, אך לדעתי משני למציאות. הורם נולדה לתוך מציאות מסוימת, משפחתית, ואותה היא ביקשה להמשיך עם הסולטאן כבעל וכאבא ולא רק כשליט.

יש לזכור שהורם, שנולדה במערב אוקראינה בראשית המאה ה-16 כאלכסנדרה רוקסלנה ליסובסקיה, נולדה וגדלה לתוך משפחה גרעינית נורמלית במושגים נוצריים מסורתיים: אבא שנשוי לאמא והם יחד עם ילדיהם מהווים את הגרעין המשפחתי. כשהורם מגיעה להרמון היא נחשפת למציאות אחרת: היא צריכה לשמש פילגש אחת מני רבות של סולטאן, שמבלה כל לילה כמעט עם מישהי אחרת. היא צריכה להתחרות, לא כמו אימא שלה, בנשים רבות. גם על לבלות עם הסולטאן וגם על תשומת לב מצידו לה ולילדיה. המסורת של ההרמון (אגף הנשים של הארמון ב-א') שונה: הסולטאן לא מתחתן. הפילגשים משמשות כ"רחם מהלך" שתפקידו להביא לסולטאן יורשים ובנות (רק זכרים יכולים להיות סולטאנים).

הורם מבקשת לשנות את המציאות הזו: היא מצליחה להתחתן עם הסולטאן וכל דקה שהיא חיה איתו היא מעוניינת שהוא יהיה רק איתה ועם ילדיהם המשותפים, ללא התערבות של אנשים או נשים זרים או זרות מבחוץ. היא מתחרה עם מאהידווראן אמו של הבכור מוסטפא- שבמקור ילדה לסולטאן בן ובת נוספים, היא מתחרה עם אימו של הסולטאן במה שנראה כריב קלאסי של חמות וכלתה ולבסוף היא מתחרה גם עם פילגשים אחרות, שמא יבלו את הלילה עם הסולטאן.

ולמה הורם התעקשה על המציאות הזאת, להיות משפחתית? בכך היא רצתה לשחזר את חייה במשפחתה שבה היא גדלה. היא רצתה, מעל הכול, לנהל משפחה נורמלית של אבא-אמא-ילדים. היא לא רצתה שותפות לליבו של הסולטאן בעלה. היא גם לא רצתה שאמו של הסולטאן תנהל את חייו, כי הרי במסורת הנוצרית, ואף היהודית, ברגע שהאדם מתחתן הוא עוזב את בית אביו ואמו ונצמד לאשתו (ציטוט מספר בראשית, שגם היהדות וגם הנצרות מאמינה בו). זה עמד, לדעתי, בראש מעייניה, יותר מהמטרות השלטוניות, שגם בסופו של דבר אותן היא משיגה.

קטע זה הוא ראשון מתוך כמה קטעים שאני כותב לחופשת הפסח, שאליה יוצא הבלוג החל ממחר למשך שבוע. חג שמח!