התבטאויות ארדואן

שלום,

הפעם אני רוצה לדבר על התבטאויותיו של רג'פ טייפ ארדואן, יליד פברואר 1954, גיאורגי (גרוזיני) מוסלמי במקור, שנולד וגדל ברובע קאסימפאשה העני והדתי באיסטנבול, כשמשפחתו היגרה לשם לאחר שעברה מסלול, מבאטומי שבגיאורגיה על חוף הים השחור, משם לריזה שבצפון מזרח תורכיה גם על חוף הים השחור, ומשם לאיסטנבול, יחד עם מהגרים נוספים שהגיעו ממזרח המדינה למערבה בשנות החמישים והשישים. ארדואן היה שחקן כדורגל חובב בילדותו, קיבל חינוך דתי בבתי הספר של ה"אימאם האטיפ" (האימאם הדרשן, רשת בתי ספר דתיים שהוקמו באישורו של ראש הממשלה השמרן הראשון של תורכיה, עדנאן מנדרס בשנות החמישים), והשכלתו האוניברסיטאית הייתה כלכלה
ומינהל עסקים, תחום שארדואן מצטיין בו היות וקידם את כלכלת תורכיה
מאוד (למרות שלקח הרבה אשראי…)

ארדואן, שעל הביוגרפיה שלו אוסיף בהמשך, היה ידוע כאדם שקט מצד אחד אך כ"ביריון השכונתי" מצד שני. במהלך לימודיו הוא הצטרף
לפעילות פוליטית קולנית במפלגה האסלאמיסטית העיקרית של תורכיה, "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן, ובשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול, כשבמהלך תפקידו הוא דווקא הצטיין בסובלנות שלו כלפי
החילונים. בשנת 2001 התפלג יחד עם חברו עבדאללה גול (נשיא
תורכיה היוצא, שמסתמן כיריבו המרכזי של ארדואן, אסלאמיסט מתון אמיתי שכנראה עומד להקים מפלגת ימין מרכז שתתחרה בארדואן) ועם עוד קבוצת חברים ממפלגת הרווחה, כשטען כי היא קיצונית מדי, וכי עליה
להפוך למפלגת ימין מרכז שמרנית ולא להתהדר בתווית האסלאמית.
למפלגה החדשה קראו "מפלגת הצדק והפיתוח", היא דגלה במסורת דתית לא קיצונית, בדמוקרטיה ובשוק חופשי (מה ששימש להטעייה של האיחוד האירופי) וכן, על פניו, בשמירה על מורשת אתא תורכ מייסד תורכיה המודרנית ובכיבוד דמותו. בנובמבר 2002 זכתה המפלגה לרוב בבחירות הכלליות בתורכיה, שהייתה מדינה לא יציבה בעליל מבחינה פוליטית וכלכלית. גול מונה לראשות הממשלה. במרץ 2003, לאחר שהושבה חסינותו של ארדואן, שלא יכל להיבחר לפרלמנט עקב מעצרו בשנת 1998 כראש עיריית איסטנבול
לאחר שהקריא שיר שנשמע כאסלאמיסטי ("המסגדים-בסיסינו, כיפותיהם-קסדותינו, צריחיהם-כידונינו והמאמינים-חיילינו"), נבחר ארדואן בבחירות מקומיות לציר בפרלמנט התורכי והפך למנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ולראש ממשלת תורכיה, תפקיד בו הוא מכהן עד היום לאחר שניצח בשש מערכות בחירות ומשאלי עם.

בחודש הבא צפוי ארדואן להתמודד על נשיאות תורכיה, היות ולפי תקנון
מפלגתו ראש ממשלה לא יכול לכהן יותר משלוש קדנציות. הוא צפוי לזכות בהתמודדות מול יריבו, אקמל אל-דין איהסאנאולו, מועמד האופוזיציה.

כשהיה בראשית הקריירה הפוליטית הציבורית שלו, בשנות התשעים, ידע ארדואן להוליך שולל את הציבור ובייחוד את המערב. הוא הציג את המפלגות שהיה חבר בהן כמפלגות ימין שמרני, ולא כמפלגות אסלאמיסטיות. את זאת הוא עשה כראש עיריית איסטנבול עת נבחר ב-1994, ונתן לציבור תחושה כי הוא אינו דתי אדוק, אלא חילוני שמרן. הוא גם דאג ליצור את המושגים "דמוקרטיה אסלאמית" ו"מדינה חילונית בהנהגתו של אדם דתי אפשרית", וזאת ביחס לשיטת השילטון שלו, ובכך הוליך שולל הן את האיחוד האירופי (שדרש מתורכיה לצמצם את כוחו של הצבא הדומיננטי ולעבור לדמוקרטיה מלאה) והן את האקדמיה האמריקנית- שקונדוליסה רייס (מזכירת המדינה האמריקנית והיועצת לביטחון לאומי בימי של בוש הבן, פרופסור בתחום חקר ברית המועצות בעצמה) וברק אובמה (שהרוויח תואר מעין-דוקטור למשפטים והיה פעיל חברתי שמאלני רדיקלי), שהאמינו ועוד מאמינים לארדואן, הם תוצר שלה.

עם זאת, היו לו מספר התבטאויות "מפלילות", שאמר אותן עוד כראש עיריית איסטנבול בשנות התשעים. אני מביא אותן, ומביא גם קישור לאדם שהביא אותן, אחד ממבקריו החריפים של ארדואן ואוהד ישראל,
העיתונאי העצמאי בוראק בקדיל (הפנייה לטור הנפלא של ידידי בוראק:

http://www.hurriyetdailynews.com/president-rt-erdogan-a-portrait-i.aspx?pageID=449&nID=68639&NewsCatID=398):

"תעודות נישואין צריכות להינתן בידי אימאם, לא בידי פקידי עירייה", "המערכת שאנו רוצים להקים לא יכולה לנגוד את הוראות האל, וההתייחסות (הנכונה) היא האסלאם), ו"אנו זקוקים לחשיבה של
הסולטאן עבד אל-חמיד (השני) ח'אן"- ההתבטאות שחשפה את ארדואן כניאו עותמאניסט ואסלאמיסט מובהק, כי הרי הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ששלט בין השנים 1876-1908, ראה עצמו קודם כל כח'ליף האסלאם, והיה אסלאמיסט מובהק והמודל לארדואן. על עבד אל-חמיד השני אכתוב בפוסט הבא.

מה שמראה לנו, כי ארדואן השתלט לאט ובתחכום על תורכיה, תוך הטעייה של כל העולם החופשי, על מדינה חילונית שהיא חברה בנאט"ו,
ולאט לאט הוא הופך אותה בתיחכום למדינה כבקשתו, עם מערכת שילטונית וחשיבתית אסלאמית נוסח "האחים המוסלמים". חבל מאוד.
הטעות של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים שהודח, הייתה שהוא ניסה לעשות בשנה אחת ובמהירות את מה שארדואן עשה במשך כעשר שנים בסבלנות רבה ובתיחכום רב תוך הטעיית המערב ובשל כך שרד.

מצד שני, אילולא ארדואן, וזה אבסורד, לא היה ניאו עותמאניזם ולא היו גם את הטלנובלות התורכיות המצוינות שאנו צופים בהן, בטח ובטח שלא הייתה את הסידרה "הסולטאן", או כמו שקוראים לה בתורכית "המאה המפוארת".

ימין נגד שמאל- המפה הפוליטית בתורכיה

שלום שוב,

אני רוצה לכתוב הפעם, וזה מאוד הכרחי, על המפה הפוליטית בתורכיה המודרנית.

ראשית, אתחיל בשמאל התורכי. השמאל התורכי הוא שייסד את תורכיה, כי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה בשנות השלושים, הייתה המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אתאתורכ, וקיימת עד היום בראשותו של כמאל קיליצ'דאראולו, נחשבת כמפלגה סוציאל דמוקרטית לכן היא שמאלית. מדובר במפלגה שמאמינה מאוד בדרכו של אתאתורכ אך גם בהתערבות של המדינה בכלכלה ובחיי אזרחיה- סוג של "אטאטיזם". מפלגה זו גם מאמינה ברפובליקניות ובחילוניות שכוללת הפרדת הדת מהמדינה ובקיום מדיניות רווחה. לכן מדובר בשילוב של שמאל כלכלי יחד עם לאומיות תורכית שמאמינה אמונה עיוורת בדרכו של מוסטפא כמאל אתא תורכ. כיום מפלגה זו היא מפלגת האופוזיציה והשמאל הראשית בתורכיה. אני רוצה להדגיש, כי עד 1950 שלטה
מפלגה זו כמפלגת יחיד במדינה. היא כמעט ולא נבחרה בבחירות.
כיום יש לה מספר חברים גדול יחסית בפרלמנט התורכי, לצד מפלגה כורדית שמאלית, שגם היא חלק מהשמאל התורכי. עם זאת, כיום בפרלמנט כל מפלגות השמאל מהוות מיעוט, ויש שלוש כאלה- מפלגת העם הרפובליקנית ועוד שתי מפלגות כורדיות, כולן בשמאל. מפלגת הרוב היא "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, בראשות ארדואן.

משמאל למפלגת העם הרפובליקנית נמצאות מפלגות שמאל קטנות, שבעבר יוצבו בפרלמנט: מפלגת השמאל הדמוקרטית, שהתפלגה ממפלגת העם, מפלגת העבודה, מפלגת העובדים וכמובן הגירסה התורכית להסתדרות העובדים- DİSK בראשי תיבות, שכוללת ראשי ועדים גדולים במשק ופועלים. יש מגוון מפלגות סוציאליסטיות קטנות בתורכיה.
ולא נשכח את הקומוניסטים לגווניהם שגם נמצאים בשמאל התורכי, ומהם ומהשמאל התורכי בכלל ארצות הברית פחדה מאוד בימי המלחמה הקרה, ואף הקימה את גרילת-הנגד בשל כך, שנקרא גם "אירגון גלאדיו", במטרה למנוע את חיבורה של תורכיה לברית המועצות השכנה. אירגון זה יצר את תופעת "המדינה העמוקה".

ההפיכות הצבאיות בשנים 1960 ו-1971 בתורכיה גרמו לעלייה של מפלגת העם הרפובליקנית לשילטון- בשם הכמאליזם והחילוניות שהשמאל דוגל בהם- ולהישרדות השמאל התורכי. מפלגת העם הרפובליקני כמעט ולא נבחרה בשום מערכת בחירות רב מפלגתית במדינה, בדומה למפלגת העבודה הישראלית מאז 1977, שייסדה
את מדינת ישראל, הייתה מפלגה הגמוניאלית בשילטון, אך כבר כמעט
40 שנה נמצאת באופוזיציה, מינוס 5 שנים לא רציפות.

הימין התורכי הוא מאוד מגוון, וניתן לחלק אותו לשלושה חלקים: ימין חילוני, ימין מסורתי וימין דתי, או במילים אחרות אסלאמיסטי. כמו ישראל מאז 1977, מאז 1950 כל אימת שיש בחירות רב מפלגתיות בתורכיה זוכה הימין בשילטון במדינה. ישנן כמה מפלגות עיקריות:
1. "המפלגה הדמוקרטית" המיתולוגית-DP- המפלגה שייסד עדנאן מנדרס ואיתה זכה בראשות הממשלה בשנת 1950. מאמינה בשמרנות, בשוק חופשי, ביוזמה חופשית (קפיטליזם) ובזיקה למסורת, אך לא אסלאמיסטית. עקב ההפיכות הצבאיות, בהן פורקו כל המפלגות, היו כמה גלגולים למפלגה זו. כיום הסמל הבולט של מפלגה זו, שהפכה לזעירה, הוא סולימאן דמירל בן ה-90, "שמעון פרס" של תורכיה (שלא נושא כיום בתפקיד רשמי). מפלגה זו מסמלת ימין שמרני. שם נוסף למפלגה זו היה
"מפלגת הדרך הנכונה" DYP. לאחר דמירל הנהיגה אותה לזמן קצר טאנסו צ'ילר, האישה הראשונה בתורכיה שזכתה בתפקיד ראש ממשלה.

2. "מפלגת המולדת"-ANAP- טורגוט אוזל ומסוט יילמאז
מפלגת ימין מרכז
מפלגה זו מייצגת בראש ובראשונה את הימין הכלכלי התורכי. היא האמינה בשוק חופשי, ביוזמה חופשית ובפיתוח. מי שהוביל אותה היה ראש הממשלה מ-1983, טורגוט אוזאל, שהתמקד בכלכלה אך גם בקשרי חוץ עם מדינות מוסלמיות כמו איראן והאיזורים המוסלמיים בברית המועצות, שהיו רפובליקות סובייטיות. אוזאל, שעלה לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שהביאה לניטרול השמאל, יזם פרוייקטים כלכליים רבים וממש הזניק את תורכיה קדימה, גם ביחסי חוץ עם ארצות הברית ואף ישראל, למרות שדמירל היה הרבה, הרבה יותר ידידותי לישראל
ממנו. לאחר מות אוזאל כנשיא ב-1993, מוות מסתורי שנחקר עד היום
(למרות שידוע שהיה חולה לב), החליף אותו כמנהיג המפלגה ראש הממשלה לשעבר מסוט יילמאז, שכל ממשלותיו היו לא יציבות בעליל.
מפלגה זו כמעט ולא קיימת היום.

3. מפלגת הרווחה RP- בראשות נג'מטין ארבקאן, מפלגה שהאמינה בהחזרתה של תורכיה לערכיה האסלאמיים ולאמונה בהלכה האסלאמית. היא גם הייתה מפלגה חברתית- האמינה במתן צדקה ורווחה לעניים, ולהזדהות עם האומלל והחלש- שהיא מצווה בסיסית באסלאם. כמו כן המפלגה האמינה ביצירת גוש אסלאמי איזורי בהובלת תורכיה ובקשרים הדוקים עם איראן. עקב חוסר יציבות פוליטית בשנות התשעים עלתה לשילטון בממשלת קואליציה עם מפלגת ימין לא אסלאמית נוספת לשילטון, אך הופלה בשנת 1997 בהפיכה צבאית שקטה שאילצה את ארבקאן לעזוב את השילטון. בשנת 2001 התפלגה לשניים: פלג ארדואן וגול למפלגת "הצדק והפיתוח", שדגלה בהתמקדות הכלכלה ובהסתרת המאפיינים האסלאמיסטיים של המפלגה. ארבקאן המשיך בדרכו ובאותו מצע עם "מפלגת האושר"-SP-,שקיימת היום גם לאחר מותו. מפלגה זו היא אסלאמיסטית מאוד,ונמצאת בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית.

4. מפלגת התנועה הלאומית-MHP
ימין לאומני קיצוני
מפלגה זו גם נחשבת מיתולוגית, פעלה בעיקר בשנות השבעים, שהיו שנים מאוד סוערות בפוליטיקה התורכית והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים ובחוסר יציבות בין הימין לשמאל במדינה. לתנועה יש גם זרוע
בלתי רשמית מיליטנטית- "הזאבים האפורים"- BOZKURTLAR שאף עסקה בטרור כנגד השמאל ואירגוני עובדים בתורכיה החל משנות השבעים (כשאירגוני השמאל מפעילים טרור נגדי).
המפלגה והזאבים האפורים מאמינים בלאומיות תורכית קיצונית, בחיזוק זהותה התורכית של המדינה. הם מאמינים בגירסה לאומנית של הכמאליזם ובמלחמה עיקשת ואכזרית כנגד מתנגדי התורכיות בתורכיה, במקרה זה הכורדים. המפלגה דוגלת גם ביצירת קשרים עם כל העמים התורכיים ברחבי העולם וביצירת איחוד מדינתי על סמך זהות אתנית ולאומית תורכית.
למפלגה זו יש נציגות קבועה בפרלמנט לרוב, גם כיום. מנהיגה כיום הוא דוולת (בתורכית: מדינה…) באהצ'לי. מנהיגה המיתולוגי היה אלפ
ארסלאן תורכש (איזה שם, אלפ- שם תורכי מיתולוגי, ארסלאן- אריה,
תורכש- כמו שם המדינה והלאום).
למפלגה זו יש מאפיינים פשיסטיים תורכיים ( מאמינה בעליונות המדינה התורכית ואף עליונות הגזע התורכי) , כשהפשיזם התורכי, שהיה גם בעל מאפיינים אנטישמיים, התפתח החל משנות השלושים של המאה העשרים בהשפעת איטליה הפשיסטית ואף גרמניה הנאצית.

5. מפלגת הצדק והפיתוח -AKP- מפלגת השילטון בתורכיה החל משנת 2002. בראשה עומד טייפ ארדואן. למפלגה זו ייוחד פוסט נפרד.

אני אסיים עוד מעט פוסט זה במשאלה, שחלילה אויבינו לא יצליחו לסכסך בינינו, ושחלילה האלימות שיש בישראל בין השמאל לימין לא תידרדר למצב של אלימות חמושה ופגיעה פיזית, כפי שהיה בתורכיה בשנות השבעים.

6. צבא תורכיה- אמור למלא תפקיד קלאסי של צבא, אך עד 2011 בערך שימש כמגן הדמוקרטיה התורכית ומגן הכמאליזם והחילוניות התורכיים. החזיק בדרך כלל בעמדות כמאליסטיות-לאומיות (כלומר מיצב עצמו בימין החילוני) וימניות-שמרניות. בעת שהיה תוהו ובוהו פוליטי וממשלות מתחלפות בתורכיה, בשנות השישים, השבעים והתשעים, דאג לערוך הפיכות צבאיות ולהחזיר את הסדר למדינה כדי לשמור על ערכי הדמוקרטיה, הכמאליזם והחילוניות. בשנת 2011 הצליח ארדואן לכופף את הצבא כשכל המטה הכללי שלו התפטר בקיץ והוא מינה את מפקד הז'נדרמריה (מקביל לקצין משטרה צבאית ראשי) לרמטכ"ל.

הצד האירופי: בית הפסבורג וקרל החמישי

שלום,

אני רוצה לדבר הפעם על דמויות שהופיעו בסידרה אך מהצד האירופי של המפה. ידוע שאנו עוסקים אומנם במאה המפוארת של האימפריה העותמאנית, אך גם בצד האירופי-נוצרי של המפה התחוללה תקופה של התעוררות באותם ימים, לאחר חשיכה ארוכה של מאות שנים של ימי ביניים: תקופת הרנסאנס (פירושה של המילה "רנסאנס" היא תחייה מחדש). תקופה זו היוותה התעוררות פילוסופית, תרבותית ואומנותית- והיא נמשכה שלוש מאות ויותר, מהמאה ה-15 עד המאה ה-18. בנוסף, הייתה גם התעוררות מדינית ודתית: האימפריה הרומית הקדושה- או האימפריה של בית הפסבורג (Hapsburg, Habsburg) עוד החזיקה מעמד ("האימפריה הרומית הקדושה" היה שמה הרשמי של אימפריה גרמנית-קתולית למעשה, ללא כל קשר ממשי לעיר רומא עצמה, שהתקיימה עוד מהמאה התשיעית לספירה), בית הפסבורג, שאליו השתייך קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי שלט באיזורים רבים באירופה וכן החל משנת 1517, קצת לפני עלייתו של סולימאן הראשון לראשות בית עות'מאן, החלה התנועה החשובה ביותר, שגרמה לאחד הקרעים הגדולים ביותר בנצרות מזה אלף שנים- התנועה הפרוטסטנטית בראשות מרטין לותר, שקראה תיגר על הנצרות הקתולית שהייתה הדת השלטת באירופה. המוסלמים, אגב, ידעו לנצל יפה את הקרע הזה, בנוקטם בשיטת "הפרד ומשול".
קרל החמישי, שהיה במקור מלך ספרד ונקרא עד היום באותה מדינה קרלוס הראשון, התעמת צבאית ומדינית עם מלך צרפת, פרנסואה הראשון. עימות זה היה אבן דרך ביצירת העימות ההיסטורי ורב השנים בין צרפת לגרמניה, עימות שהסתיים למעשה רק עם תום מלחמת העולם השנייה, כשצרפת תוקפת את גרמניה וגרמניה, מצידה כובשת כמה פעמים את צרפת.
חוץ מקרל, פרנסואה ומרתין לותר, אני גם ארחיב על שני איטלקים- האפיפיור של אותה תקופה, פאולוס השלישי האנטישמי, שבניגוד למה שנראה בסידרה היה לו זקן ארוך, וכמובן על הכוכב שנזכר רבות
אנדריאה דוריה, יריבו המר של היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה של ימינו, שהיה אדמירל מגנואה, הצליח ללכד את הציים הקתוליים הנוצריים כנגד האימפריה העותמאנית- אך נכשל לבסוף.

ואגב איטלקים, חשוב לי להזכיר, שאיטליה של היום כמו שאנו מכירים אותה לא הייתה יישות אחת עד איחודה במאה ה-19. בתקופה המדוברת היא נחלקה לערי מדינה, כלומר ערים ראשיות ששלטו על שטחים רבים. ונציה לא הייתה העיר עם התעלות בלבד. היא הייתה רפובליקה בפני עצמה. היא הייתה גדולה בשטח עד כדי כך שגבלה עם שטחי האימפריה העותמאנית במה שנודע כאיזור הדלמטים (קרואטיה) והבלקנים-ומכאן היריבות המרה. גם גנואה הייתה רפובליקה בפני עצמה- כשדוריה ידידינו היה בה, כאמור, כוכב עליון.

מה שנקרא היום מדינת הוותיקן, כלומר כיכר ענקית וכמה רחובות
מסביבה בתוך רומא, הייתה מדינת אפיפיור שלמה, שכללה את העיר רומא כולה ושטחים נרחבים מסביבה. סרדיניה הייתה ממלכה לכל דבר ועניין, וכן סיציליה- אז לא היה מדובר באי בלבד כמו היום, אלא בממלכה שנקראה "ממלכת סיציליה" שכללה את כל איזור דרום איטליה של ימינו
וכן את האי עצמו. האיזור המופלא של טוסקנה היה דוכסות, כלומר ישות עצמאית שבראשה עמד דוכס.

ואיפה האלמנט האיטלקי פה? חשוב לי להבהיר: כשמדובר בממלכות למיניהן באירופה, אפילו בספרד ואיטליה של היום, מי שעמדו לרוב בראשן היו מלכים שבסופו של דבר היו ממוצא גרמני, דרך האב או האם, מבית הפסבורג. רק בשנת 1861 אוחדה איטליה ומאז היא כמו שמכירים אותה עד ימינו. מי היה אחד ממאחדיה הגדולים? ויטוריו עמנואלה השני, מלך סרדיניה שהשתייך לבית…. הפסבורג כמובן.

המתחרים העיקריים של בית הפסבורג היו מלכי השושלת הקפאטינגית הצרפתית, שבית ולואה ובית בורבון, ששלטו עד המהפיכה הצרפתית, נמנים עליה. אגב, מלך ספרד של היום מיוחס לבית בורבון….

ובית הפסבורג עצמו? קיים עד היום, אבל ללא סמכות רשמית. רצח של אחד מבני שושלת זו, הדוכס פרנץ פרדיננד האוסטרי בקיץ 1914 לפני מאה שנים, גרם למלחמת העולם הראשונה, שפירק כמעט את כל
השושלות האימפריאליות באירופה.

על היזידים

לאחרונה עלו לכותרות היזידים, קבוצה אתנית ממוצא הינדו-איראני שמיוחסת לכורדים, בעיקר בגלל ששפתם העיקרית היא קורמאנג'י, שהיא שפה כורדית ממשפחת השפות ההינדו-איראניות. מספרם של היזידים בעולם הוא כ650 אלף איש בערך, כשהקהילה הגדולה של היזידים נמצאת במחוז נינווה שבצפון עיראק. יש גם קהילות יזידים בסוריה, תורכיה (בצמוד לאיזורי הכורדים), גיאורגיה וארמניה, כשיש גם קהילות יזידיות גולות בגרמניה, ברוסיה, בשוודיה ובדנמרק.
היזידים מרוכזים בתת המחוזות סינג'אר ושח'אן שבצפון עיראק, וישנם כאלה ביניהם שמתגוררים באיזור זה ומדברים ערבית.

היזידים הם כת דתית, שנפרדת מהאסלאם לגמרי. הדת היזידית מורכבת מאלמנטים אליליים שהיו נפוצים במסופוטמיה- איזור הסהר הפורה שכולל את עיראק והמרחב הסורי, וכן את הדתות הפרסיות הקדומות הזורואסטרית והמניכיאית. כמו כן, הסופיות ׁSufism, הלא היא האסלאם המיסטי ואף היהדות והנצרות השפיעו גם כן על היווצרות הדת היזידית.
ליזידים כיום יש הנהגה כפולה- הנהגה פוליטית בראשות אמיר (נסיך), שכיום הוא תחסין סעיד, והנהגה דתית בראשות שייח', כיום ח'ורטו חג' אסמאעיל.

הדת היזידית מורכבת מאמונה באל אחד, כשהשכינה שלו מתגלמת במלאך טווס, מלכ טאאוס, שהוא שליט העולם ומגלם את עצמיותו של האל. המלאך הטווס התגלם בשבע ישויות לאורך ההיסטוריה, כשההתגלמות המרכזית היא השייח' הסופי עדי אבן אל-מוסאפיר, יליד איזור הבקאע בלבנון, שעבר לאיזור שהוא היום צפון עיראק ומת לבסוף בשנת 1162 ונקבר בכפר לאליש, מצפון מערב למוסול. ייחודו של השייח' עדי, שחי חיי סגפנות ומשך אחריו מאמינים רבים, הוא היותו צאצא לשושלת האומיית, השושלת הראשונה ששלטה בח'ליפות האסלאמית לאחר תקופת ארבעת הח'ליפים הראשונים, שנקראו "ראשידון", הישרים. לאותה שושלת, שהייתה מעורבת במאבקים הקשים על השליטה באומה המוסלמית ועל הלגיטימציה השלטונית, היה מייסד, שקראו לו מועאוויה, שהוא היה הח'ליף הראשון מבית אומייה (Ummaya). לאותו מייסד היה בן, ח'ליף ושמו יזיד. לכן, היזידים מזוהים עם תומכיו של אותו יזיד. פירוש נוסף לשם "יזידים" הוא מהמילה "יאזאטה" בפרסית קדומה, שפירושה "שכינה". זאת אומרת, שהיזידים רואים בעצמם כאנשי השכינה, שמתגלמת באמצעות דמות של טווס.

ליזידים יש חגים מרכזיים, כשהחג החשוב ביותר הוא עלייה לרגל במשך כשבוע לכפר לאליש, לקברו של שייח' עדי, ולאתרים נוספים בסביבה ששמם הועתק בדיוק מהשמות של אתרי העלייה לרגל המוסלמית, החג', סביב העיר מכה. לדוגמה השמות הר עראפת ומעיין הזמזם, שמופיעים כאתרי עלייה לרגל מוסלמיים באיזור מכה, הועתקו כשמות מקומות באיזור לאליש.
הימים הקדושים של היזידים בשבוע הם ימי רביעי ושבת, כשכמו ביהדות, שבת נחשב ליום המנוחה.
היזידים נמנעים ללבוש את הצבע הכחול, היות וזהו צבע הנוצות של הטווס וכן מזכיר את השיטפון שהיה לאחר המבול הגדול, שהיה בימיו של נוח.

ליזידים הייתה מסורת בעל פה במשך מאות שנים, כשהיא קובצה בעשור השני של המאה העשרים לשני ספרים קדושים: ספר ההתגלות, כתאבה ג'ילווה, והספר השחור, מישפה רש.

היזידים מתפללים חמש פעמים ביום, כמו המוסלמים, אך זמני התפילה שלהם הם בין זריחת השמש לשקיעת השמש. בצהריים היזידים מכוונים את תפילתם לעבר השמש-מנהג אלילי מאיזור מסופוטמיה במקור, ובשאר הזמן לעבר הכפר הקדוש לאליש. (או: לאלש Lalesh)

בתי התפילה של היזידים הם כמו אצל הזורואסתרים: מקדשים. במקדשים היזידים יש טקסים של הדלקת אש. כל יזידי יכול גם ליצור בביתו מקדש, עם תמונות מצוירות שקשורות למלכ טאאוס. גם פסלים מותרים אצל היזידים. כמו כן, בדומה לנצרות, תינוקות מוטבלים ליזידיות במקדשים השונים. כמובן שרוב המקדשים היזידים ממוקמים בלאליש.

דמותו של מלכ טאאוס, המלאך הטווס, משכה את זעם המוסלמים. היות ומדובר במלאך שגילם שכינה ונפל מהשמים לאחר שהפסיק למצוא חן בעיני האל האחד, הוא מוזכר בסופיות המוסלמית פשוט כאבליס, הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו. לכן היזידים מזוהים כעובדי שטן. היזידים קיבלו יחס כלא מוסלמים בימי האימפריה העות'מאנית ואילו סדאם חוסיין רדף אותם, שלא לדבר על ממשיכיו המוסלמים הסונים הקיצוניים שטובחים ביזידים בהמונים ומאלצים אותם להתאסלם, כשהברירה השנייה היא מוות.

היזידים רואים אומנם בדמות הטווס כהתגלמות השכינה שיכולה לגרום טוב או רע לאנשים, אך מתכחשים לדואליות, לכפילות של אותה דמות, והרי כפילות של אל טוב ואל רע מיוחסת לדת הזורואסטרית הפרסית הקדומה. היזידים מאמינים בגלגול נשמות, בהתגלמות האל ביצורים חיים ובבני אדם וכן, בדומה לסופיות האסלאמית, בשאיפתו של האדם להגיע לרמת טוהר דתית הגבוהה ביותר, הזוהד (Zuhd), עד כדי הגעה תודעתית לאל עצמו.
ליזידים יש כמה פסטיבלים, שכוללים מוסיקה, אוכל ואף, בדומה לסופים, ריקודים באקסטזה.

בדומה להינדים, אצל היזידים יש מעמדות- קאסטות. אנשי הדת ומשפחת הנסיכות (תפקיד הנסיך עובר בירושה) שייכים למעמד הגבוה ביותר. מעמדות גבוהים מתחתנים עם מעמדות גבוהים, אך לעולם לא יתחתנו עם המעמדות הנמוכים.

קישורים לתמונות של יזידים, בביתם ובמקדשים:

http://www.dailymail.co.uk/femail/article-2722800/Haunting-photos-offer-glimpse-Iraqs-tragic-Yazidi-people-months-ISIS-onslaught.html

ישנן כתות שחרגו מהאסלאם ומקורן באסלאם השיעי, כמו העלאווים (Alawi), האסמאעילים והדרוזים. אך לעומת זאת, היזידים לא חרגו ממש מהאסלאם, והם שרידים, כאמור, של אמונה קדומה. עם זאת התגלמות אל בבני אדם, גלגול נשמות ושבע ישויות נמצאות גם בכתות העלאווית, שעליה אכתוב בהמשך, והדרוזית. היזידים דווקא מזוהים, בנוסף לקשר עם בית אומייה, עם הח'ווארג', שהם קבוצה מוסלמית שפרשה מאומת האסלאם עוד בשנים הראשונות שלאחר מות מוחמד, בטענה כי רק אללה מוסמך לשפוט אנשים ולא בני אדם. בח'אריג'י שרצח את הח'ליף הרביעי של האסלאם, הדמות הראשית הנערצת על השיעים האמאם עלי- רואים היזידים דמות חשובה, לטענת מתנגדיהם ולטענת מספר מחקרים.

אין לבלבל את היזידים עם היזדים- יוצאי העיר יאזד באיראן, או עם השיעה הזיידית, שהיא הקבוצה השיעית הדומיננטית בתימן. אין קשר בינם לבין היזידים בכלל.
היזידים אינם צמים ברמדאן כלל, ויש להם כמה ימי צום בחודש דצמבר, סמוך ליום הקצר ביותר 21 בדצמבר. היזידים, בדומה למסורת ההינדו-איראנית בכללותה, חוגגים את ראשית האביב בסביבות 21 במרץ, זמן הנו-רוז, ראש השנה הפרסי.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.

מיוחד לצופי "הסולטאן"

שלום שוב,

אני מוצא את עצמי חייב להגיב לאור הפרקים האחרונים.
הפרקים הנ"ל הם מבוא לדרמה הגדולה, שנקראת העונה הרביעית של הסידרה שמתרגשת עלינו.
רוסטם פאשה השועל נישא בנישואים פוליטיים לגמרי למיהרימה, שמצידה עדיין אוהבת את באלי ביי, שמבין בעצמו כי עשה טעות שלא נישא לה- מבחינה רגשית יש לו מה שנקרא "הצתה מאוחרת", הוא נזכר להתאהב באישה שאוהבת או אהבה אותו, כשכבר מאוחר מדי. האיחור מצית קינאה בין השניים.
אגב, אל תהיו מופתעים. נישואים פוליטיים היו נהוגים אז בכל בתי המלוכה של אירופה, ומנהג זה נמשך עד המאה העשרים. אגב, גם הנישואים האומללים בין יורש העצר האנגלי צ'ארלס לדיאנה היו מתוזמנים, כי דיאנה הייתה בת אצולה בעצמה.
החבל מתחיל להתהדק סביב מוסטפא מהצד האחד, אך מהצד השני הוא מתחיל להתהדק סביב ביתה של הורם- קטסטרופה בפתח, כשהורם היא קורבן המשנה, אם בכלל. המלחמה מתלהטת והיא תיהפך לעקובה מדם בעונה הרביעית.
הגיבור הטראגי הוא כמובן מוסטפא, יורש העצר המוכשר, האמיץ והטוב, שהופך אט אט לקורבן של קנאתו של אביו, זעמה של הורם וקינאת הנגד המטורפת ויצר הנקם של אימו מאהידווראן ודודתו חדיג'ה. הוא מרגיש תקוע בין הפטיש לסדן.
אגב, מאהידווראן תשרוד בחיים אחרי כל הנשים שבסידרה, חוץ ממיהרימה כמובן שצוברת עוד ועוד כוח בזכות נישואיה. היא, מצידה, יודעת שרק רוסטם השועל יוכל להגן עליה מפני הזאבים והשועלים שמסביבה, לכן היא נענית לו בחוסר ברירה. באלי ביי הוא גם חזק, וכן, חבל כי הוא ומיהרימה ממש מתאימים, אך אין לו השפעה וערמומיות כמו רוסטם.
סלים לא שרק לא חולה- הוא ישרוד יותר מכולם ויהיה הסולטאן הבא. דווקא הכרזתו כחולה מדומה, שהייתה הטעייה, תספק לו סגולה להישרדות.

לראשונה מקבלים רמז לבאות- הסולטאן מוכן להקריב אפילו את בנו שלו למען מציאתה ורווחתה של הורם….
וכמו שאומרים: עוד חזון למועד.

ססיליה נורבאנו סולטאן, הסולטאנית הבאה

כל צופי וצופות הסידרה "הסולטאן", אנו עדים בעונה זו, הרביעית והאחרונה של הסידרה, לתהליך שיעצב את פניה של האימפריה העות'מאנית בעידן שלאחר סולימאן, עת "שקיעתה של הזריחה" כמאמר שירו של רמי פורטיס. הורם סולטאן מבקשת לקבוע מי יתפוס את מקומו של בעלה הסולטאן, ולא רק זה: גם את מקומה שלה, כסולטאנית הבאה של האימפריה. בסידרה רואים כי היא נתקלת בשפחה, שהיא במקור בת אצולה ונציאנית, שמזכירה לה את עצמה באצילותה, בתעוזתה ובחוצפתה- רק שחורת שיער- קוראים לה ססיליה, או אוליביה, ונייה-באפו, בת לאציל ונציאני קתולי מפארוס, שאז היה אי בתחומי רפובליקת ונציה וכיום ביוון, לפי גירסה אחת, ולפי גירסה שנייה, מדובר בלא אחרת מרחל נשיא היהודייה, אחותו של דון יוסף נשיא, אחיינה של דונה גרציה נשיא האגדית, שמרכז פועלם בעיקר בעיר טבריה- אך היו בעלי השפעה בחצר הסולטאנית העות'מאנית. אני אצמד לגירסה לפיה נורבאנו הייתה נוצרייה קתולית ונציאנית.

ססיליה, שעתידה להיות אישתו של שאהזאדה, הנסיך סלים, שעתיד להיות הסולטאן סלים השני הבלונדיני והשיכור, נולדה בשנת 1525 באיים הציקלידיים שברפובליקה של ונציה, בת לאציל ונציאני, הלורד ניקולו ונייה. בשנת 1537, בעת פשיטה על האיים הציקלידיים, שפארוס הוא חלק ממנו, חטפו התורכים אותה והרגו את אביה. היא הובלה לארמון טופקאפי באיסטנבול.
בעת שעבר הנסיך סלים למשול במניסה במקום אחיו המנוח מהמט, עברה ססיליה, שעתה התאסלמה ונקראה נורבאנו, לארמון מושל מניסה. שם היא הפכה למועדפת על סלים וילדה את בנם המשותף, מוראד, שעתיד להיות הסולטאן מוראד השלישי. בשנת 1566 הפך סלים לסולטאן, אך לא שלט במשך שנים רבות. עם מותו ב1574, נורבאנו החביאה את גופתו בקרח, עד שמוראד הגיע לאיסטנבול ממניסה, שם שלט כיורש. אגב, למוראד היו שלוש אחיות: אסמהאן, שאה ופאטמה סולטאן. מוראד הוכתר כסולטאן, ובזאת הפכה נורבאנו לוואלידה סולטאן, אם הסולטאן, ושליטת האימפריה בפועל. יחד עם הווזיר הגדול, סוקולו מהמט פאשה, ניהלה נורבאנו את האימפריה העות'מאנית הלכה למעשה-כמו שהשפיעה גם על בעלה סלים (שהוא ובנו היו שיכורים וקלי דעת ידועים), מה שהופך אותה לסולטאנית הראשונה של סולטאנות הנשים, כי הרי מיהרימה סולטאן שהייתה על תקן ואלידה לפניה, הייתה אחות הסולטאן סלים ולא אימו, ממלאת מקום בלבד להורם, שכבר לא הייתה בין החיים.
מדיניות החוץ שלה הייתה פרו ונציאנית, היות וזה היה מוצאה, ובתקופה שבה הייתה ואלידה האימפריה התעמתה עם הרפובליקה של גנואה, יריבתה המושבעת של רפובליקת ונציה. כמו כן הייתה לה מדיניות פרו-יהודית, והיא אף מנעה את הגזירות שהטיל בנה כנגד היהודים. הייתה לה אשת סוד ו"שרת אוצר"- אסתר חנדלי אשת הכספים היהודייה הידועה, ששימשה גם כמזכירתה של הורם סולטאן בזמנו.
השפעתה על בנה הייתה כה גדולה, עד כי אומרים שהיא בחרה את קרובת משפחתה כיורשתה בתפקיד הוואלידה- סאפייה סולטאן, אישתו של מוראד (ויוצא מזה כנראה שהייתה כמובן גם קרובת משפחתו), ששמה המקורי היה סופיה באפו- אף שנודעה כמי שנולדה כנוצרייה קתולית באלבניה….
נורבאנו נתנה הוראה בשנת 1583 למימאר סינאן האדריכל הידוע לבנות את קומפלקס מסגד עתיק ואלידה ברובע אוסקודאר שבאיסטנבול. באותה שנה הלכה לעולמה ונקברה לצד בעלה סלים באיזור איה סופיה.

עקב קירבתו של דון יוסף נשיא לחצר הסולטאן סלים השני, ועקב היחסים הטובים בין משפחת מנדס, משפחתם של דונה גרציה ודון יוסף עם חצר הסולטאן, מה שהפך את דון יוסף לאחד מחבריו הקרובים ביותר של סלים, ישנם מסמכים שמעידים כי דון יוסף השיא את אחותו, רחל, לסולטאן, ושנורבאנו, שנתנה זכויות יתר ליהודים באיסטנבול ובמניסה, הייתה רחל נשיא בעצמה ולא ססיליה הוונציאנית.
חשוב להדגיש, כי הורם חיפשה אישה דומיננטית וחזקה לבנה, על מנת שתיכנס לנעליה אך גם תסבול גם את כל השגעונות שלו. אין ספק כי היא בחרה באישה המתאימה.

לצד הצלת היהודים- הצד האפל של תורכיה במלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, עת התחוללה השמדת היהודים באירופה על ידי הנאצים, היו יהודים שניצלו על ידי קבלת דרכון תורכי, שניתן להם על ידי אנשי צוותי השגרירויות התורכיות השונות באירופה. הדרכונים הללו איפשרו ליהודים להגיע לתורכיה בביטחה ולהימלט מההשמדה. על האומץ והגבורה של כמה מאנשי הסגל הדיפלומטי התורכי עשו אפילו בשנת 2011 סרט, "דרכון תורכי" בבימוי בוראק ארליאל. מאמצי ההצלה הגיעו עד כדי כך שיהודים נשלפו מהרכבות וממחנות הריכוז על ידי אנשי הסגל התורכיים ובכך ניצלו חייהם. רובם הועברו לתורכיה, שהכריזה ברוב רובן של שנות המלחמה על נייטראליות.

אבל יש לזכור שגם היה צד אפל למדיניות הממשלה התורכית. יש לזכור כי בשנות מלחמת העולם השנייה מייסד הרפובליקה החילונית שהיה אוהד היהודים, מוסטפא כמאל אתאתורכ, כבר לא היה בחיים. הוא נפטר בנובמבר 1938, 10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מי שירש אותו כנשיא תורכיה היה איסמט אינונו, שהייתה לו פחות אהדה ליהודים. הצד האפל של תורכיה באותן שנים, לצד ובניגוד לחסידי אומות העולם התורכיים שהצילו יהודים, התבטא בשני מקרים: פרשת "סטרומה" ופרשת מס הרכוש (וארליק ורגיסי) הכבד והמלווה בסנקציות, שהוטל בין היתר על היהודים בתורכיה בעת המלחמה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של פנרבה'צה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.
מפלגות הימין הקיצוני של ימינו בתורכיה, בייחוד הMHP, מתכחשות ומכחישות את חשיבות המס האיום והנורא שהוטל.
ומי שרוצה תמונה, שלא משאירה מקום לדימיון, של ראש הממשלה באותו זמן סאראג'אולו, שעל שמו נקרא מגרשה של פנרבהצ'ה הנה קישור:

http://www.nkfu.com/fenerbahce-spor-kulubu-tarihi

שחקנים ושחקניות תורכיים-התחלה

לכבוד סיומה המתקרב של הסידרה "הסולטאן", והפיכת בלוג זה לבלוג שעוסק בנושאי היסטוריה ופוליטיקה, אני מתכוון לכתוב על שחקנים ושחקניות תורכיים וכן גם זמרים וזמרות מפורסמים לאורך ההיסטוריה.
אני אשמח לקבל כאן מידע מכם על מי אתם רוצים שאני אכתוב.
כמובן, מי שאציין ראשונים הם שחקני הסידרה "הסולטאן" וגם מי שקשורים אליהם שמשחקים בסדרות אחרות, למשל האליט ארגנץ', כוכב הסידרה, וכן ברגוזאר קוראל, אישתו שמשחקת בסידרה "קאראדאיי".

בנוסף, אציין ציוני דרך בתולדות התקשורת התורכית, שקיימת עוד משלהי האימפריה העות'מאנית עד ימינו אנו.
לידיעתכם, אחד העיתונים הראשונים שהופיע בארץ ישראל במאה ה-19 נכתב בתורכית עות'מאנית לצד ערבית- קראו לו קודוס-י-שריף, והכוונה לירושלים. עיתון זה היה עיתון רשמי מטעם השילטון העות'מאני בירושלים.
נמשיך עם ייסוד רשות השידור התורכית או בשמה-TRT. אני אשמח לקבל שאלות ופרטים על סדרות מפורסמות ששודרו באותה רשת.
אני זוכר, למשל, שבשנות התשעים הייתה סידרה בשם "גברת פרהונדה ובנותיה".
טלנובלות ראויות לציון על שחקניהן, הגברים והנשים, הן "מנקשה וחליל", "גומוש" (כסף, הכוונה לצבע הכסף), "צפון דרום", "אהבה אסורה", "מה אשמתה של פטמגול", "אזל", וכמובן "המאה המפוארת" שאנו מכירים אותה בתור הסולטאן, שבעוד כשנה תהיה לה סידרת המשך על קוסם סולטאן, שהייתה אף חזקה מהורם עצמה, היות שניהלה את האימפריה העותמאנית בפועל ממש.
מודל נוסף שאציין הוא מודל הערבסק, שבו מושפעות יצירות תורכיות מהשפה הערבית, ומסרטים ומשירים ערביים. כולנו ודאי זוכרים את הסרט של יום שישי בערב, סרטים שהובאו ממצרים לישראל.
אבל שוב, בניגוד לנכתב בעמודים הרשמיים בפייסבוק, המידע לא יתמקד ספציפית באישיותם של השחקנים או השחקניות אלא מדובר במידע כללי. בפייסבוק עושים עבודה ממש מצויינת, בעמודים הפרטיים והרשמיים, במתן מידע על השחקנים, ואיני מתכוון להתחרות בזה.

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם