הנוסע הוירטואלי: העיר הגדולה והחוף.

שלום לכולם,

נחתתי בשדה התעופה של העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, שמונה כמיליון וחצי איש, אוקלנד. קבלת הפנים הייתה מאירת פנים מצד אחד, ומצד שני קשה: הם השאירו אותי עם גופייה ומכנסיים קצרים וגרביים. כמעט לא ניתן להכניס לכאן כלום מבחוץ. בגלל זה הגעתי עם לא הרבה ציוד בתרמיל. האווירה האקולוגית והצמחים הירוקים שורים כאן בכל. לאחר שהמרתי את הדולרים האמריקניים שברשותי בדולרים ניו זילנדיים, אני עולה על אוטובוס, שנוסע כשלושת רבעי שעה משדה התעופה, שנמצא בפאתי העיר, לכיוון העיר הגדולה, שנראית כמו עיר מערבית לכל דבר ועניין, ואני לא רוצה להסתבך עם המסעדות המקומיות בשלב ראשון לכן כמו כל טייל תמים ומתחיל נכנס למקדונלד'ס, מה שהכי בטוח. עכשיו ערב, והמגדל שנמצא קרוב אליי, ה"סקיי טאואר" (מגדל השמים) המפורסם זוהר בכל הדרו. הדבר הראשון שאעשה בשעת ערב זו לאחר הארוחה המשביעה היא לא לחפש מלון או אכסנייה, אלא לחפש… מכונית לרכישה. ועכשיו. אני מכוון את הטלפון הלווייני שלי בהתאם לאיזור, ועוצר ליד דוכן עיתונים שנמצא סמוך למקדונלס. אני קונה את כל העיתונים עם כל לוחות המודעות. עכשיו… למה מכונית, במדינה זרה, כדבר ראשון, שם כולם נוסעים בצד שמאל?
התשובה היא ברורה: מחירי התחבורה הציבורית יקרים, ואוטובוסים או רכבות ובטח מונית לא ייקחו אותי ליעדים שסימנתי. השכרת רכב היא יקרה מדי ואני לא רוצה להסתבך עם בעלי סוכנויות ההשכרה. לכן על הראסי ועל העיני אני אחפש מכונית. כשבעל דוכן העיתונים, שעמד לסגור או טו טו, שאל אותי מה פתאום אני מתעניין בעיתונות ניו זילנדית כי כמעט אין כאן מה לחדש, אמרתי לו שאני מחפש מכונית. אז הוא אמר לי: "איפה נוהגים אצלכם, בצד ימין או שמאל של הכביש?" אמרתי לו בסרקזם: "בצד ימין. מה לעשות, הבריטים היו אצלנו זמן קצר מדי".
אז הוא פתאום אמר לי: "יש לי חבר, ג'רמי, יש לו פורד פוקוס מודל 1998, שמיוצרת כאן על ידי פורד
שיש להם מפעל כאן ומותאמת לכבישים שלנו". אמרתי לו: "בסדר, תקרא לחבר שלך שקוראים לו ג'רמי". הודיתי לבארני המוכר. ובינתיים הוא הציע לי פחית קולה וכמובן קניתי ממנו את זה.
עכשיו, אני כולי עייף ויושב על כיסא ליד דוכן עיתונים ומחכה לג'רמי המשיח. תוך חצי שעה הוא מגיע. כמו כל ישראלי טוב אני מתמקח איתו, וקונה את הרכב, שג'רמי הסביר לי שלפי המחירון הבריטי (משם הוא בא במקור) עולה 330 פאונד, כלומר אלפיים שקל, כלומר 655 דולר ניו זילנדי. ממש זול לעומת ישראל. אני משלם לו בשמחה והולך לדרכי עם הרכב בעל ההילוכים הידניים וההגה בצד שמאל. מעניין! הסתבר לי שאוטו כזה של פורד החל להיות מיוצר בשנת 1998 בכלל, וזה אחד הדגמים הראשונים שהופיעו בניו זילנד. הוא נוסע, דלק מלא, ואני עובר עם המכונית ליד החוף. כדי לחסוך כסף, אני מוותר על מלון, ועושה מעשה שאני לא ממליץ לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יעשה, היות והפיקוח המשטרתי בניו זילנד בנושא זה הדוק: הולך לישון באוטו כשעייף זו מילה עדינה למצב שלי. אני מגיע לחניון ליד החוף, תופס מקום במושב האחורי הקטן לאיש גדל מימדים כמוני, מטה עצמי למטה מהמושב כדי ששוטרים לא יחשבו שאני הומלס בטעות,
ונרדם. השינה נמשכת 10 שעות, ואני, שנמצא ליד החוף, חולם על חוף אחר, זה של סרט הפולחן "החוף", שיצא לקולנוע שנה וחצי לאחר שהאוטו הזה יוצר. על כך אספר בפוסט הבא.

הנוסע הוירטואלי: משנים מסלול לתורכיה

אני נמצא בתוך הפורד פוקוס הישנה שלי, משנת 1998. ליד המפרץ באוקלנד, העיר הכי גדולה בניו-זילנד. לפתע אני שומע נקישה על החלון. אני רואה להפתעתי בחורה ג'ינג'ית, לא רזה מדי ולא שמנה מדי, שנוקשת שוב ושוב על החלון של האוטו. אני אומר לעצמי "איזו הפתעה", פותח את דלת האוטו ומבין שהבחורה, שרה ג'יין שמה, בת גילי אך צעירה ממני בחמישה חודשים (נולדה בראשית יולי), חשבה שאני הומלס או שאני במצוקה. אני פותח את ערכת הקפה שלי ומציע לשנינו קפה. היא מספרת לי שהיא עיתונאית ניו-זילנדית, שעובדת עבור רשת שידור בריטית בניו-זילנד. היא אומרת לי שממש אין כאן הרבה חדשות לספר עליהן. אני מספר לה על הקשר התורכי שלי ואז היא אומרת: "לכתוב יומן מסע על ניו זילנד? זה ישעמם את הקוראים שלך. תקשיב. אני גם מחפשת מקום מעניין להיות בו ואולי הרשת שאני שייכת אליה תסכים שאני אשב מטעמה שם. ניו-זילנד היא ארץ עם נופים מדהימים, הכל כאן הרים וירוק ועוד ירוק וגם כחול מרוב ים שיש כאן. אבל הפוליטיקה משעממת, כל היום עניינים שבין הילידים המאורים ללבנים, ראש ממשלה שמרן שנבחר שוב ושוב, והרבה פרות (בניגוד לאגדה שניו זילנד מזוהה עם כבשים) ואולי גם כבשים. אני ממליצה לך לכתוב על מה שאתה טוב בו- תורכיה והמרחב שסביבה. השטחים שהיו שייכים לעות'מאנים פעם. הרי חיילי המדינה שלי, ניו זילנדים ואוסטרלים, נהרגו בהמונים במהלך קרב גליפולי בשנת 1915, בזמן שעזרו לבריטים. ניו זילנד יהיה מקום נחמד לשוב אליו, אבל אחרי מסע רציני במקומות שאתה מבין בהם". "טוב", אני אומר, "נעשה כך: אני אתקשר לחברות התעופה ואתאם חזרה לאיסטנבול, שם יהיה בסיס היציאה שלי. אבל בתנאי אחד: שאת באה איתי. אני לא אעשה זאת לבד. ועוד משהו. אני חייב מקום לישון בו כמו בן אדם". שרה ג'יין מסכימה לצאת למסע וגם שאבוא לביתו של אחיה, פיטר, אשן קצת ואעשה את כל הסידורים.
שרה ג'יין היא בחורה שנראית טוב, אנרגטית, מצחיקה ומאוד נחמדה. וכמו כל הג'ינג'ים, חמת מזג. היא מוצאת חן בעיניי, אבל שוב, אני נתקל ב"תסמונת הידיד". אנחנו רק ידידים. זהו. יש דבר כזה שנקרא ידידות ויש דבר שנקרא זוגיות, למרות שאני טוען שזוגיות טובה צריכה להסתמך על חברות טובה. אין כאן הרבה רגשות משום צד, ואני ממש לא בעד התבוללות, אבל היא ממש נחמדה. ומסתורית קצת. אז אני אומר, נכיר אחד את השנייה במהלך המסע יותר טוב. ומה שייצא יצא. העיקר שיהיה איתי בן אדם להעביר איתו את הזמן ולא לבהות בקירות כמו איזה תמהוני בודד.

אני נזכר בסידרה "הסולטאן", שם המשרת של הסולטאן לעתיד, הנסיך סלים, לקח את העניין מאוד רחוק. אותו גזאנפר אגא האידיוט היה מוכן לסרס את עצמו כדי להיות בקירבתה של האדונית שלו, נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים הנסיך. סלים רצה להעיף את גזאנפר מהסביבה שלו, ונורבאנו רצתה אותו כמשרת נאמן שיעשה את דבריה. לכן היא גרמה לו לחשוב שהוא מוצא חן בעיניה ובכך לעבור סירוס. למה סירוס? רק סריסים היו יכולים לשרת את גברות ההרמון העות'מאני. מטעמים מובנים. ובכן, זה ממש לא אני, אבל שוב, מה אכפת לי? זה כמו בוז'י הרצוג וציפי. אני גם מסכם איתה שבתורכיה נשכור גם פורד פוקוס, חדשה יותר, ונעשה רוטציה בתפקיד הנהג שאוחז בהגה.
אנחנו נוסעים לפרבר של אוקלנד, שם גר אחיה של המנומשת, איזור מנומנם ובו בתים חד קומתיים וכמובן המון ירוק. אני ישן שם במשך 12 שעות ואחר כך מתקשר לעשות סידורים עם חברות התעופה, ולהזמין גם כרטיסים לשרה ג'יין.
אני תורם את הפורד פוקוס לפיטר (אולי כתודה על כך שאחותו מצטרפת אליי, למרות שאני מכיר הרבה שהיו מוכנות להצטרף אליי למסע כזה), עד שנחזור לניו זילנד ונטייל בה. אנחנו עולים על המטוס לשנגחאי, ומשם תורכיש איירליינס לאיסטנבול. ואני אומר לשרה ג'יין להשליך את הווקמן המגוחך שהיא מסתובבת איתו, ושבו קסטה של להקת "אואזיס". היא אומרת שבווקמן הזה היא משתמשת לריצות על החוף כמעט מזה עשרים שנה, ושהוא מתפקד מעולה. מישהו עלול להיבהל בבידוק הביטחוני.
מאיסטנבול אנחנו מתכננים בשלב ראשון לזוז דרומה- לכיוון מניסה, שנקראה בעבר "סנג'ק היורש", כי מי שהיה מושל המחוז היה הנסיך יורש העצר. ומשם לאיזמיר, שהייתה בעבר עיר עם דומיננטיות יוונית, וששמה הישן היה סמירנה. ומשם מזרחה. ועוד מזרחה.

קהילות קטנות בתוך עדות המזרח-עדן

הן קיימות אלפי שנים, לא מספרים עליהן בדיחות, לא מזכירים אותן רבות ומי שמשתייכים אליהם במאת האחוזים או בחלקם מתבאסים שכשמתכוונים ל"עדות המזרח" חושבים על מאכלים או מקומות או מנהגים שלא קשורים אליהם בכלל.
אני מדבר על עדות מתוך מה שנקרא "עדות המזרח" שמספר המשתייכים והמשתייכות אליהם מועט, אך במציאות הן בעלות חשיבות רבה. עדות קטנות. לא ס"טים, לא איסטנבולים, לא עיראקים, לא פרסים ולא כולן ממדינות צפון אפריקה. אני מתכבד להביא פירוט על עדות יהודי אלג'יריה, מזרח תורכיה, סוריה, אפגניסטן ועדן (במה שהיה אז דרום תימן). חלקן של קהילות אלה היה תחת השילטון העות'מאני. חלקן מושפעות מאוד מהקהילות הגדולות שכנותיהן.

אתחיל עם יהודי עדן (Aden או Adan): עדן היא עיר נמל גדולה בדרום תימן, על חוף הים האדום (ים סוף). שם התקיימה קהילה יהודית כבר מהמאה העשירית לספירה. מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 עדן הייתה העיר העיקרית בתימן שבה התקיימה קהילה יהודית. יהודיה עסקו בעיקר בסחר בינלאומי היות ומדובר בעיר נמל. יהודי עדן נחשבו משכילים מאוד מקרב יהודי תימן, כי מדובר בעיר היחידה במרחב תימן שהתקיים בה בית דפוס יהודי. העיר שימשה גם מרכז לאירוח ואפילו להתיישבות של סוחרים יהודיים מקרב קהילות קוצ'ין, בדרום הודו, וגם של סוחרים מיהודי עיראק. כמו כן, יהדות אתיופיה ואריתריאה שמרה על קשר טוב עם יהודי עדן, היות והמרחק הימי בין העיר לבין המדינות האפריקאיות הללו קצר מאוד. מבחינה הלכתית, יהודי עדן ברובם ידועים כמי שנוקטים לפי הלכת הרמב"ם, ופחות לפי התורה שבעל פה- והכוונה ל"שולחן ערוך", המשנה והתלמוד.

בשנת 1839, הפכה עדן להיות תחת מינהל בריטי ולאחר מכן הפכה למושבה, קולוניה, בריטית. ההשפעה הבריטית על יהודי עדן הייתה רבה מאוד, היות והשילטון הבריטי נמשך עד 1967. לכן, לאורך המאה ה-20 הייתה הגירה מסיבית של יהודים עדנים לבריטניה, ואכן בלונדון קיימת קהילה גדולה של יהודים יוצאי עדן. היהודים העדיפו, כמובן, שילטון בריטי על שילטון מוסלמי….
עד מלחמת העולם השנייה, היו קיימים שבעה בתי כנסת בעדן.
בשנת 1947, עם החלטת החלוקה של האו"ם, פרצו פרעות של מוסלמים ביהודי עדן ועשרות מהם נהרגו. לאחר קום המדינה, החל מבצע "מרבד הקסמים" שבו הועלו עשרות אלפים מיהודי תימן למדינת ישראל. 1,500 יהודים מקהילת עדן, שמנתה אז כ-5,000 איש, עלו לארץ יחד עם יהודי תימן, שהיו 49 אלף במספר, וגם יחד עם קהילה קטנה מיהודי אריתריאה וג'יבוטי.
יהודי תימן, לפני עלייתם לישראל, שהו במחנות בעדן, ומשם הם למדו להכין מאכלים שנחשבים עדנים מסורתיים: ג'חנון (או כמו שקוראים לו בערבית תימנית: גחנון) ומלאווח, שאנו מזהים אותם בטעות כמאכלים מתימן עצמה, או מה שנקרא אז צפון תימן. במקור, מדובר במאכלים עדנים לגמרי.
בשנת 1967, עם סיום השילטון הבריטי, החלה עדן בתהליך של הפיכה לבירה של מה שעתידה להיות תוך זמן קצר דרום תימן, או בשמה הרשמי: "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן", המדינה המרקסיסטית היחידה במזרח התיכון- שהתקיימה עד 1967. זה היה האות לאחרון יהודי עדן לעזוב את העיר.

ועל דרום תימן, שהייתה הניסוי האדום היחיד במזרח התיכון, מדינה שהתקיימה 22 שנים, אכתוב בהמשך. כנ"ל על שאר הקהילות האקסקלוסיביות של עדות המזרח.

האירועים בצרפת: הכתובת הייתה על הקיר

לגבי האירועים האחרונים בצרפת- אין לי מילה אחרת מאשר: "הכתובת הייתה על הקיר". יהודים במיוחד וגם נוצרים בצרפת סבלו בעשר השנים האחרונות מהתנכלויות של שכניהם המוסלמים. העיתון הפרובוקטיבי "שארלי הבדו" הותקף מספר פעמים. עיתון זה תקף בלי חשבון דתות ופוליטיקאים בצרפת ובעולם, אך שום דבר לא מצדיק את המתקפה הארורה שהתרחשה עליו. מתקפה אסלאמיסטית נגד העיתון הנ"ל ונגד היהודים הייתה רק עניין של זמן, לכן האירוע הזה לא הפתיע אותי כלל וכלל. הכתובת הייתה מרוחה בענק, וכאילו "חיכתה" לאדם שיבצע את זממו בקורבנות הידועים מראש. חבל מאוד. כואב מאוד. עיתונאים שהיו בישיבת מערכת. יהודים שבסך הכל הלכו למרכול לעשות קצת קניות לשבת. ובניגוד לעיתונאים של "שארלי הבדו" (מצרפתית:"שבועון צ'ארלי"), אותם יהודים כלל לא התגרו בשכניהם המוסלמים. להיפך.

אנחנו חייבים לשים לב, כי העיתונים בישראל ועיתונים יהודיים בעולם נוהגים בצדק ונכון, כשהם מכבדים את כל הדתות, בייחוד אלה המונותיאיסטיות, ולא מפרסמים ולא יפרסמו קריקטורות שמהוות פגיעה בדתות השכנות. ככה זאת אירופה הכסילה, שאין לה אמצע. או שהיא נמצאת בקיצוניות אחת- מכבדת מיעוטים עד כדי כך שמוכנה להיפגע בעצמה מהם, והכל בשם הרב-תרבותיות ולמען התקינות הפוליטית- וזה נכון במיוחד לגבי המוסלמים, או שרומסת אותם, פוגעת בדתם ומתעללת בהם. דוגמא להתנהגות מהסוג השני, היא שואת היהודים בין 1939 ל1945. וגם, להבדיל אלף הבדלות, הקריקטורות שפגעו בנביא האסלאם. וזוהי התוצאה.
אני רוצה להביא כאן מאמר שנכתב לפני 10 שנים בידי העיתונאי והוגה הדעות הספרדי סבסטיאן וילאר רודריגז, על ההבדל בין היחס האירופי ליהודים כלפי היחס האירופי למוסלמים.

אירופה מתה באושוויץ
סבסטיאן וילאר רודריגז- ספרד.
טיילתי לי במורד הרחוב בברצלונה, כשלפתע
התגלתה לי אמת מזעזעת- אירופה מתה באושוויץ!
הרגנו ששה מיליון יהודים וקבלנו תמורתם עשרים
מליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות של חשיבה
יצירתית וכשרון. באושוויץ שרפנו את העם הנבחר,
באמת נבחר, שהרי הם יצרו עם נהדר ששינה את
העולם.
תרומתו של עם זה ניכרת בכל שטחי החיים במדע
באמנות במסחר הבין לאומי, ומעל הכל הם שימשו כמצפון של העולם.
אלה האנשים אותם שרפנו.
ובמסווה של סובלנות, ומתוך רצון להוכיח לעצמנו כי נרפאנו ממחלת
הגזענות, פתחנו שערינו לעשרים מליון מוסלמים שהביאו עמם
טיפשות ובורות, קיצוניות דתית וחוסר סובלנות, פשע ועוני- תוצאה של חוסר
רצונם לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בכבוד.
הם הפכו את ערי ספרד היפות לעולם השלישי שקועים בזוהמה ופשע.
מסתגרים הם בדירות שקיבלו חינם בחסד הממשלות שלנו, ותוך כדי שהם
נהנים ממוצרי הצריכה שאנו מספקים להם, יושבים הם ומתכננים כיצד לרצוח
את מארחיהם
הנאיבים…
וכך, למרבה הכאב,
החלפנו תרבות בשנאה
פנאטית, כישרונות
יצירתיים בכוחות הרס,
אינטליגנציה בפיגור
ואמונות תפלות.
החלפנו את הדבקות של
יהודי אירופה בשלום,
את כישרונם לקוות תמיד
לעתיד טוב יותר
לילדיהם, את דבקותם
בחיים, שכן החיים
בעיניהם הינם ערך
קדוש, בכאלה שדבקים
במוות, שמקדשים את
המוות להם ולאחרים,
לילדיהם ולילדי
אחיהם.
איזו טעות איומה עשתה
אירופה האומללה.

הנוסע הוירטואלי: ממניסה לאיזמיר וברן סאאת

שלום לכולם מהחוף האגאי המושלג בתורכיה,

אני והג'ינג'ית נמצאים עכשיו באוטובוס של "מניסה סייאהאת", או בתרגום חופשי מתורכית "תיירות מניסה", בדרך לעיר התורכית המפורסמת איזמיר, כדי שאני ושרה ג'יין נחגוג ביחד את ליל הסילבסטר, או כמו שקוראים לו בתורכית Yılbaşı- "ייל באשי", או ראש השנה, תחילה בארוחת דגים, או כמו שאני קורא לזה בעברית בשילוב תורכית "ארוחת באליק", ולאחר מכן נחגוג את הדבר האמיתי בפאב שמגיש את הבירה שלדעתי הלא משוחדת בעליל היא הכי טובה: בירה גינס, שמוכרת היטב לכל מי שהוא ממוצא אנגלו-סכסי. הנסיעה בדרך כלל נמשכת כשעה בין מניסה לאיזמיר, אך במציאות היא נמשכת שעתיים בשל השלג. כשאני יושב ליד הבחורה המוכשרת הזאת, ניו זילנדית ממוצא אנגלי, שיש לה ידע בנושא שמאוד אהוב עליי, כדורגל אנגלי, אני חושב עם מי באמת הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ממניסה לאיזמיר, ולחגוג את השעה החדשה.
נכון שמדובר באישה נאה, אבל מדובר בכל זאת באנגלייה שהיא שילוב של מזג ג'ינג'י סוער אך גם הרבה קרירות. אני דווקא הייתי רוצה לידי בחורה כמו ברן סאאת, השחקנית התורכייה הידועה, כי הרי הבחורות התורכיות מזכירות מאוד את הישראליות.

לברן סאאת כהת השיער יש עיניים יפות וגם חיוך כובש, קצת ממזרי ושובב. יש בה את מה שאין לבריטים, שמשתדלים מאוד להיות מנומסים: את האופי הזה של ה"דוגרי", שיש גם לישראלים. נכון ששרה ג'יין היא שותפה מלאת ידע אך אין לה את השנינות והעוקצנות שיש לתורכיות או לישראליות.
ובכן, מי זאת ברן סאאת, שעתידה לשחק את קוסם סולטאן (את שמה של קוסם מבטאים כמו שאומרים את המקצוע "קוסם" בעברית), אשת הסולטאן ואם הסולטאנים הנודעת, בסידרת ההמשך לסידרה "המאה המפוארת- הסולטאן"?

ברן סאאת נולדה ב26 בפברואר 1984, בת מזל דגים. אביה, הוסיין אבני סאאת, היה כדורגלן מקצועני בעברו, והוריה גרו באנקרה, שם היא נולדה וגדלה. היא למדה בבית ספר תיכון פרטי באותה העיר, ואת לימודיה האוניברסיטאים עשתה באוניברסיטת באשקנט, שפירוש שמה הוא האוניברסיטה של עיר הבירה, באנקרה. תחום לימודיה היה דווקא כלכלה ומדעי הניהול, והיא השיגה תואר ראשון בתחום זה.
בעת לימודיה היא השיגה את המקום השני בתחרות משחק שקראו לה "הכוכבים של תורכיה", ובכך נכנסה לתחום המשחק. היא התגלתה על ידי הבמאי טומריס גיריטליאולו.
אופרת הסבון הראשונה שבה שיחקה הייתה בשנת 2004, ששמה היה "באהבתנו נמצא המוות"…
בשנת 2005 כבר קיבלה תפקיד מוביל באופרת סבון. אבל התפקיד שהפך אותה למפורסמת הוא דווקא באופרת הסבון "אהבה אסורה", בשנת 2008, עת שיחקה את הדמות הטראגית של אישתו הצעירה והיפה של עדנאן זיאגיל העשיר, ביהטר. בשנת 2010 שיחקה את הדמות הראשית בסידרה "מה אשמתה של פטמגול"?

ברן סאאת נשואה לכוכב פופ תורכי ששמו קנאן דואולו. הם החלו לצאת בפברואר 2012, ונישאו ביולי 2014 בלוס אנג'לס. בני הזוג נמצאים רוב הזמן על הקו בין איסטנבול ללוס אנג'לס.

טוב, האוטובוס כבר הגיע לאיזמיר. עכשיו, 4 שעות לפני הסילבסטר, צריך להגיע למלון, לשים שם את הדברים ולשים פעמינו למסעדה.
אגב, למי שלא ידע, כשנוסעים נסיעות ארוכות בתורכיה, יש באוטובוס מלצר ושירות של ארוחות מוכנות, ממש כמו במטוס או ברכבת.

הנוסע הוירטואלי: סילבסטר באיזמיר ולמה טיולים

טוב, הגענו לאיזמיר. מתחנת האוטובוס אנו לוקחים מונית לשדרות אתאתורכ הסמוכות, שהן בעצם הרחוב הראשי של חוף הים באיזמיר. אנחנו מגיעים למלון "איביס", שם נתאכסן. בעיר עצמה אנחנו נתקלים רבות בשם היווני של העיר המיוחדת, והחילונית-ליברלית הזאת, סמירנה.

מה שיפה בעיר הוא ששם רואים את תורכיה הכמאליסטית, החילונית, בהתגלמותה. אולי זו השפעה יוונית-בלקנית ישנה, אבל רוב תושבי העיר הם מוסלמים חילונים, והכמאליזם, משנתו של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, ואתאתורכ עצמו, מורגשים היטב בעיר. בשנת 1922 הושלם הטרנספר של תושביה היוונים נוצרים של העיר על ידי אתאתורכ עצמו, במסגרת מלחמת העצמאות התורכית. לכן, למרות שהמהלך של אתאתורכ היה לאומי עם זיקות דתיות מעטות, שמו נחרט היטב בתולדות העיר (על תולדות העיר- בפוסט הבא בנושא).

מבית המלון אנו הולכים למסעדה מאוד מומלצת, בדרך "אתאתורכ ג'אדסי" שציינתי קודם, מסעדת "דניז", ים בתורכית, שם שמעתי שיש דגים מעולים. אני, כיהודי, מוותר על פירות הים ומזמין רק דגים שמותר ליהודים לאכול. כמובן שלשותפתי אין מגבלות, והיא מזמינה ככל העולה על רוחה לובסטרים ומולים. אני אוכל גם את ה"באליק אקמק"- דג בלחם,

והכי חשוב- מה שהגישו לנו קודם בליל סילבסטר זה, שזימן מזג אוויר מאוד קר, 2 מעלות מעל לאפס, אך השלג שהיה בדרך הפסיק. מדובר במבחר מאזטים משגעים, עם סלטים שונים וטעימים. וכמובן- הטופ שבטופ- ראקי, הלא הוא ערק עם קרח. כמובן, כשהעיר חילונית, האלכוהול חופשי.
אנחנו אוכלים ועוד מעט 12 בלילה. הקינוח הוא מלבי טעים, ומרוב אוכל כבר קשה לנהל שיחה. אז אנחנו יוצאים אל הלילה הקפוא מהמסעדה, ומחפשים פאב. עם המשקה בה' הידיעה- בירה גינס.
העיר הזאת, אני חייב להגיד, מוארת כולה. היא חוגגת את הYılbaşı, יילבאשי, הלא הוא ראש השנה, או הסילבסטר. יש פאב אירי בעיר, ליד דרך אתאתורכ, שקוראים לו 6A. כמו ביפו, לרחובות מסוימים ליד דרך אתאתורכ, באיזור ששמו אלסנג'אק, יש מספרים. שם הרחוב הוא 1447. אנחנו נכנסים
ושותים בירה גינס. בשעה 12 בלילה נשמעות קריאות חגיגיות ונשמע קול נפץ של זיקוקים. 2015 הגיעה. אני שומע שלל ברכות באנגלית ובתורכית וגם מקבל נשיקה על הלחי משרה ג'יין. משולחן הבר אנו פורשים לשולחן צדדי, ומתחילים לדבר ולדון על מה מניע אנשים לצאת לטיולים בעולם. ואני מדבר על טיולים נוסח טיולי תרמילאים, לא על דיל באיזה קלאב באנטליה, אלאניה או בודרום. על לבקר גם במקומות לא כל כך מתויירים אך גם במקומות שאפשר לראות ולהרגיש היסטוריה.

שרה ג'יין מסבירה לי זאת כך, ואני מסכים איתה: אנשים שאוהבים לטייל הם אנשים שלא יכולים להתקבע במקום אחד. אנשים שלא רוצים חיים משעממים, אלא סקרנים מטבעם. ואני מוסיף: החיים במיוחד בישראל לא קלים. יוקר מחייה גבוה, ויש הרבה אנשים שמוציאים להם את הנשמה עד שהם רואים כמה גרושים במשכורת שלהם. לכן, טיול זה גם סוג של בריחה מהמציאות, רצון לחוות מציאות טובה יותר וגם מעניינת יותר. אני, כך אני אומר לה, אדם משפחתי מטבעו. אני ממש לא נגד חיי משפחה, להיפך, אבל חיי משפחה מעניינים. בלי קשיי המחייה וגם בלי לחץ מסביב.
החיים בישראל מנווטים בדרך כלל כך: יסודי-תיכון-צבא (שיש כאלה שהשירות שלהם מאוד קשה)-טיול גדול- אוניברסיטה- משפחה וילדים-חובות לבנק. אבל זה לא חייב להיות מוכוון בכיוון הזה. אפשר לשלב גם וגם, גם חיי משפחה וגם טיולים, בייחוד לאנשים סקרנים או כאלה שיש להם חסך בזה.
אני מזכיר לשרה ג'יין את סרט הפולחן שראיתי לפני 15 שנים וכמה ימים- "החוף". מדובר בסרט של ליאונרדו די קפריו, על תרמילאי צעיר שמגיע לתאילנד, ושם באכסנייה מישהו נותן לו מפה לחוף של אי סודי, מהיפים בעולם, שם חיה לה קומונה מסוגרת ודי מנותקת מהעולם. הוא אומר לו: "תאמין לי, זה גן עדן". התרמילאי מניח בטעות עותק של המפה אצל אנשים אחרים, שמודעים לקיומו, מראה את המפה לזוג תרמילאים אחר ויוצא עם אותו זוג לכיוון האי. הנוף באי מדהים. הכל כחול מסביב. יש הסכם בין הקומונה לילידים, שהאי לעולם לא ייהפך למתויר, בין היתר בשל עודף צמחי הקנביס שיש עליו (ואני לא מעודד לשימוש בסמים). ובכן, אותם שלושה תרמילאים מצטרפים לקומונה וחיים חיים פסטורליים באי. בלי לחצים ובלי דאגות וכמעט בלי קשר לעולם החיצון. בסופו של דבר האנשים האחרים בחוף עצמו בתאילנד מוצאים מפה של האי, מפיצים אותה, ובכך כמויות גדולות של טיילים ותיירים מגיעות אל האי הבודד. הילידים מתעצבנים, פותחים באש על התיירים, הקומונה מנדה את אותו תרמילאי צעיר (די קפריו), ובהמשך מגיע סוף סיפורו של האי.

ובכן, מה זה האי הבודד? סמל לבריחה מחיי היום יום והחומרנות אל רוחניות וסקרנות וגם אל בדידות, במקום כל ההמוניות מסביב.
שרה ג'יין, מצידה, מזכירה לי סרט אחר, שראיתי אותו (גם במציאות) ממש אתמול. מדובר על סיפור ההיכרות בין שני הרפתקנים ידועים, ארנסט המינגווי הסופר והעיתונאי הידוע, ומי שעתידה להפוך לאישתו, העיתונאית האמריקנית מרתה גלהורן. שניהם הכירו לראשונה בפלורידה, ומצאו עצמם בספרד, כשתיעדו את מלחמת האזרחים שם שפרצה ב-1936, שהייתה ההקדמה למלחמת העולם השנייה. ההרפתקנות והסקרנות חיברו בין שני האנשים הלא שגרתיים האלה, אך לבסוף מה שהרחיק ביניהם הוא המרחק. גלהורן נסעה לתעד מלחמות במקומות אחרים: את המלחמה בין יפן לסין שהתחוללה בסין עצמה, וגם את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. המינגווי, מצידו, אהב להיות בעיקר בקובה. מה גם שהיה רודף נשים, כך אומרת לי שרה, ואף מוסיפה, ובהמה לא קטנה. לכן הקשר המיוחד ביניהם לא החזיק, והם נפרדו לבסוף, ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה. היא אומרת לי "זהו מקרה קיצוני של הרפתקנות. לא ממש דוגמה". ואני אומר לה, שהפיתרון תמיד נמצא באמצע. לשלב גם חברות וחיים רגילים וגם הרפתקנות. המינגווי וגלהורן היו אמורים להוות עוגן אחד לשנייה וכשלו בכך. שני הסרטים מראים על כך שקיצוניות היא לא פיתרון.

ואז שרה ג'יין אומרת לי, כמה זה נוח לטייל איתי. אני גם עוגן בשבילה וגם מקור להרבה צחוקים, והרבה ידע ועניין. וגם היא מוסיפה לי ידע והמון חן לטיול. וחוץ מזה, היא אומרת, אני מדווחת לרשת שאני עובדת בה על כל המקומות שהיינו בהם. ותורכיה היא גם היסטוריה, גם מציאות, גם חוויות וגם הרפתקנות. לא רק ים וחופים כמו תאילנד או ניו זילנד מקום מושבה הירוק, אלא מקום של חיים מוחשיים. סיכמנו שנעשה סיור באיזמיר, כולל באיזורים שבהם חיו יהודים, ומשם נטוס לצפון קפריסין, שנתונה תחת שליטה והכרה בלעדית של תורכיה.

יוון: מי שלא רוצה את אירופה, יקבל את תורכיה

השבוע קרו כמה אירועים חשובים באיזור המזרח התיכון והבלקן: מלך ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז ממשפחת סעוד, משפחת המלוכה של חצי האי ערב, הלך לעולמו כשהוא כמעט בן 91. בתימן, הצליחו השבטים השיעים, בהנהגת משפחת אל-חות'י מהמחוז הצפוני סעדה להשתלט בחסות איראנית  על בירת תימן, צנעא, מה שהוביל לפיצולה מחדש של המדינה בין צפון תימן, בדומיננטיות שיעית לבין דרום תימן, שבירתה עדן, שאוכלוסייתה סונית ברובה. וביוון עלה לשילטון אלכסיס ציפראס, ראש קואליציית השמאל הרדיקלי, שבראשי תיבות ביוונית שמה סיריצ"ה.

אני בוחר להתמקד כרגע בסיפור של יוון. ציפראס הוא מנהיג צעיר יחסית, בן 40, שמזכיר מאוד את יאיר לפיד מהרבה בחינות: גילו הלא זקן, הכריזמה, הפופוליזם ויכולת הדיבור והשיכנוע שלו והתמקדותו בתחום הכלכלי-חברתי. אך עד כאן הדומה בינו לבין לפיד. שניהם שונים מאוד: בעוד לפיד הוא איש מרכז, שהקים מפלגת מעמד ביניים, שיש הטוענים כי מדובר בעוד מפלגת מצב רוח נוסח ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי ומפלגת כולנו הטרייה, ציפראס הוא אידיאולוג שמאלי- קיצוני מובהק, שעומד בראש מפלגת על שהיא איחוד של מפלגות שמאל רדיקאלי קטנות, ביניהן מפלגות קומוניסטיות, מרקסיסטיות ומאואיסטיות. הוא מתנגד לדומיננטיות של האיחוד האירופי, ולא רואה בעין יפה את חברותה של יוון באותו איחוד, חברות שכפתה עליה לפני 12 שנים להחליף את המטבע נמוך הערך מאוד שלה, הדרכמה, במטבע היורו היקר, שמותאם למטבעות הישנים של פטרוניות האיחוד האירופי, המארק הגרמני והפרנק הצרפתי, מבחינת ערך המטבע. 

מעברה של יוון למטבע האירו החל לגלגל כדור שלג, שהשקיע יותר ויותר את המדינה במשבר כלכלי. נקודת השיא הייתה לפני שש שנים, עת המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את יוון אל סף חדלות פירעון. 

התגובה של האיחוד האירופי בהנהגת גרמניה הייתה לתת ליוון הלוואת חירום של מאות מיליארדי אירו, כשכל שנה היא תחזיר לאיחוד, או ליתר דיוק ל"דויטשה בנק" ארבעים מיליון אירו. לאיחוד היה תנאי חמור: כפיית מדיניות צנע על המדינה וצמצום המגזר הציבורי המנופח. ותוסיפו לזה את העובדה שהיוונים לא ידועים כאנשים שאוהבים לעבוד. כתוצאה מהצנע איבדו עשרות אלפים את הכנסותיהם ובתיהם. ואז בא ציפראס.

אותו ציפראס הציע תוכנית משלו: התנתקות מגוש האירו או לחלופין משא ומתן חדש על הקלה משמעותית של תנאי החזרת החוב לאיחוד האירופי,  החזרת העובדים שפוטרו למגזר הציבורי, העלאת שכר מינימום ואף מתן משכורת כפולה בחודש מסוים, משכורת 13.

הציבור הנלהב הצביע בהמוניו לציפראס, וכך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגת שמאל רדיקלי לשילטון במדינה מערב אירופית.

התוכנית של ציפראס טובה, והיא יכולה לעזור מאוד ליוונים העניים. הבעייה היא מאיפה יהיה את הכסף לממן זאת, בייחוד כשיוון הוציאה אצבע משולשת לאיחוד האירופי. ציפראס טוען כי הלאמת רכוש הטייקונים היוונים והטלת מיסים על האוליגרכיה, כלומר כל אלה ששדדו את העם היווני לאורך השנים ותרמו למשבר הכלכלי, תכסה את החוב. אבל הבעייה היא שציפראס נחוש לקיים את הבטחותיו, מה שיגרור את יוון לתהום כלכלית גרועה. וכמובן, להרחיק את שאר אירופה והמשקיעים האירופים.

מצב כזה יחייב את יוון להעמיד למכירה נכסים ממשלתיים, ואפילו קרקעות מדינה. ומה עם משקיעים זרים? כאן נכנסת לתמונה השכנה ממערב, תורכיה, ששלטה ביוון במשך מאות שנים עד לשנות השלושים של המאה ה-19, עת התעוררה התנועה הלאומית היוונית ששאפה להשתחרר מעול האימפריה העות'מאנית. יוון קיבלה את צורתה במפה עם תום המלחמות בבלקן כנגד האימפריה העות'מאנית וכנגד שאר שכנותיה בשנת 1913.

הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, ששולטת משנת 2002, לוטשת עיניים לכיוון הבלקן כחלק ממדיניות ה"ניאו עות'מאניזם". והפעם אם תבחר תורכיה לנגוס ביוון, ההשתלטות לא תהיה דרך צבא, אלא דרך השקעות כלכליות. בהיעדר משקיעים מערביים, אנשי עסקים תורכים וכן ממשלת תורכיה ירתמו בשימחה לקנות נכסי נדל"ן וקרקעות יווניים ביוון. נכון, היוונים לא אוהבים את התורכים ולהיפך, ארדואן לא אוהב את ציפראס בגלל שהוא מאשים את מפלגת השמאל הקיצוני היוונית בעידוד מהומות באיסטנבול ביולי 2013, וציפראס רואה בארדואן קפיטליסט. אבל עבור מפלגתו של ציפראס, אין משמעות כה רבה ללאומיות היוונית ולדת הנוצרית אורתודוכסית. ציפראס עצמו הוא אתיאיסט, ולראשונה הושבע לראשות ממשלת יוון בטקס חילוני בניגוד לכללי הטקס, שמחייבים השבעה על התנ"ך בנוכחות הפטריארך האורתודוכסי לאורו נר, בדיוק כמו בכנסייה. האסלאמיזם של ארדואן לא ממש מטריד אותו, לכן לא תהיה לו בעייה עם נגיסה תורכית בארצו.

לכן, מי שלא רוצה את אירופה, עלול לקבל את תורכיה.

קהילות קטנות: הרומאניוטים

הם גרו ביוון ובאסיה הקטנה הרבה לפני שהיהודים גורשו מספרד. הם חיו ביאנינה, באתונה, בקוסטנטינופול, בסופיה ובהרבה איים יווניים. הם לא אשכנזים וגם לא ספרדים. הם פועלים לפי הלכות התלמוד הירושלמי, ולא זה הבבלי, ויש להם נוסח תפילה משלהם. הם לא מדברים יידיש ולא לדינו אלא להג יהודי של יוונית. שמות משפחה נפוצים לקהילה זו הם פסח, לויס וקנטי.

הם יהודי יוון ובולגריה המקוריים.

 
מדובר על הקהילה היהודית הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו ביוון ובאסיה הקטנה עוד לפני גירוש ספרד, אומרים אף שהם שארית של גולת בבל הקדומה. 
מדוע קוראים להם רומאניוטים? הכוונה היא ליהודי האימפריה הביזנטית העתיקה. הכינוי של האימפריה הביזנטית היה "רומאניה" (בלי קשר למדינת רומניה של היום), והיהודים הללו התיישבו והקימו בתי כנסת עם נוסח תפילה מיוחד להם, שאינו מזכיר לא את הנוסחים האשכנזיים ולא את נוסחי עדות ספרד.
את הקריאה בתורה בשבת היו הרומאניוטיים מחלקים לפי "סדרים" (שיטה לפיה קריאת כל התורה התמשכה על פני שלוש שנים, ולא על פני שנה אחת כמו שידוע לנו)- בדומה למנהג ארץ ישראל הקדום. 
הקהילה הרומאניוטית הגדולה ביותר בימי הביניים  הייתה בעיר תביי היוונית. עם הגעתם של יהודי ספרד לאיזור יוון ואסיה הקטנה לאחר שהסולטאן העות'מאני ביאזיד השני ניאות לקלוט אותם בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר הגירוש בשנת 1492, השתלבו היהודים הספרדים היטב יחד עם היהודים הרומאניוטיים, שעזרו להם בקליטתם. תחת השילטון העות'מאני, העיר סאלוניקי הפכה לעיר עם רוב יהודי ממש, רוב יהודיה היו ממוצא ספרדי, אך היה גם מיעוט קטן של יהודים רומאניוטיים שניהל יחד עם היהודים הספרדים את חיי המסחר והתרבות של העיר. 
 
כאמור, השפה של היהודים הרומאניוטיים הייתה יהודית-יוונית, כלומר יוונית בלהג יהודי עם מעט תוספות של מילים בעברית. 
בתקופת השואה, שמונים ושישה אחוזים מיהודי יוון הושמדו- חלקם רומאניוטיים. כמעט חמישים אלף מיהודי סלוניקי פונו מהעיר-בצורה כזו או אחרת. שארית יהודי יוון עלתה ברובה לישראל.  
כיום חיים בישראל כ45 אלף יהודים רומאניוטיים, אלף יהודים רומאניוטיים ביוון, חמש מאות יהודים רומאניוטיים בתורכיה-בעיקר באיסטנבול וששת אלפים וחמש מאות יהודים רומאניוטיים בארצות הברית, בעיקר במנהטן ניו יורק, שם קיים בית הכנסת הרומאניוטי הגדול ביותר בעולם והיחיד ביבשת אמריקה: "קהילה קדושה יואנינה". 
באיסטנבול קיים גם בית כנסת ליהודים רומאניוטיים. 
בשכונת נחלאות בירושלים קיים בית כנסת "בית אברהם ואוהל שרה לקהילת יאנינה", שהוא רומאניוטי. 
עם הזמן חילחל נוסח התפילה היהודי ספרדי לנוסח התפילה הרומאניוטי. 

 

קהילות קטנות בתוך עדות המזרח- אפגניסטן

ראש השב"כ יורם כהן מוצאו מהעדה הזאת. גם משה דדש, שהיה יושב ראש בית"ר ירושלים. כן, משה דדש שכולם חושבים שהוא ממוצא כורדי הוא גם מהעדה הזאת. ולהבדיל, גם מרדכי ובועז יונה.

האורז השרוף והגונדי הפרסיים הם גם אוכל שלהם, וגם האושפלו הבוכרי. והם לא מזהים עצמם עם הפרסים, כלומר עם יהודי איראן. אני מתכוון ליהודי אפגניסטן.

מדובר באחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר שקיימות במרכז אסיה. היא קיימת לפי עדויות רבות עוד מאז גלות בבל. הקהילה נחלשה וכמעט נחרבה כליל במאה ה-13 עם הפלישות המונגוליות, אך חוזקה עקב הגירת יהודים מפרס ומבוכרה 400 שנים לאחר מכן.

השפה שמדברים רוב יהודי אפגניסטן היא פרסית-יהודית, כלומר פרסית שכתובה באותיות עבריות, בדומה ללדינו וליידיש שגם הן שפות לא שמיות אך מכילות מילים בעברית וכתובות באותיות עבריות.

לפני מספר שנים נמצאו במדבר האפגני כתובות על סלע בפרסית יהודית, שמתוארכות לשנת 752 לספירה, שם סוחרים יהודים מבקשים הגנה מהאל.

המסחר על דרך המשי, שכללה את אפגניסטן, היה עיסוקם המרכזי של יהודיה.

היהודים התגוררו בעיקר בערים קאבול, עיר הבירה ששם שכנה הקהילה הגדולה ביותר, מרוו, בלך, הראת (שם נשארו הרבה שרידים לאותה קהילה) וגזאני, כשהקהילות החזקות היו קהילות קאבול והראת. הקשרים הטובים ביותר בין הקהילות היו עם קהילות בבל ובוכרה.

הסיכסוך בין אפגניסטן לאיראן החל במאה ה-16, עת עברה איראן להיות מהאסכולה השיעית של האסלאם, בעוד אפגניסטן נותרה ברובה מוסלמית סונית עד היום. השיעים רואים ב"אנשי הספר", כלומר ביהודים ובנוצרים כטמאים, בעוד הסונים מגלים כלפיהם יחס סובלני יותר, לכן היהודים באיראן נרדפו יותר מאלה שבאפגניסטן. בשנת 1839 התרחשה פרשת משהד באיראן, עת נטבחו ונרדפו יהודי העיר השיעית הקדושה משהד שבאיראן, מה שגרם להרבה מיהודי משהד להגר לאפגניסטן ולהקים את הקהילה היהודית בעיר הראת מחדש. בשנות העשרים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי בוכרה שנרדפו על ידי הקומוניסטים לאפגניסטן. בשנות השלושים נקט הממשל האפגני מדיניות פרו נאצית, מה שתרם לעליית היהודים לישראל. רובם התיישבו בירושלים, באותן שכונות בהן התיישבו עולי כורדיסטן ומזרח תורכיה. עוד בסוף המאה ה-19 עלו לארץ ישראל העשירים שבקהילת יהודי אפגניסטן. בשנות הארבעים של המאה ה-20, עקב ריבוי עלייה לישראל מקאבול, נותרה הראת כעיר עם הכי הרבה יהודים במדינה.

משנת 1951 עד 1967 עלתה שארית הקהילה באפגניסטן לישראל, כ-4,000 עולים היה מספרם.

במהלך המאה ה-20 אפגניסטן החלה אט אט להתמוטט ולשקוע לתוך מלחמות פנימיות ופלישה קומוניסטית, לכן בשנת 2005 נשארו בקאבול רק שני יהודים: יצחק לוי וזבולון סימן טוב, כשהם מסוכסכים זה עם זה… לוי נפטר בינתיים, ורק זבולון סימן טוב נשאר מהקהילה המפוארת הזאת.

ישנן שמועות לא מאומתות על כמה משפחות יהודים שנותרו בהראת, או שהתאסלמו או שמסתירות את יהדותן.

 

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם