בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול המודרנית) וחלק גדול מאנטוליה נכבשה על ידי בעלות הברית, שתכננו לחלוק את האדמות הללו בין ארמניה, צרפת, יוון, איטליה ובריטניה, ולהשאיר לתורכים רק חלקת האדמה המרכזית במרכז אנטוליה (הצד האסייתי של תורכיה ובמרכזו אנגורה, שהייתה עיר קטנה). בתגובה, מנהיג התנועה הלאומית הטורקית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, הקים את המטה של ​​תנועת ההתנגדות שלו באנגורה בשנת 1920. לאחר מלחמת העצמאות התורכית ניצחה והסכם סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן (1923) , התנועה הלאומית והפרלמנט התורכיים החליטו להחליף את האימפריה העות'מאנית ברפובליקה של תורכיה ב-29 באוקטובר 1923.

לעיר איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית הייתה בעיה במיקומה האסטרטגי: היא הייתה קרובה לאיזור הבלקן האירופי ולמיצרי הדרדנלים והבוספורוס והייתה חשופה מאוד לפלישה זרה כמו שהיה בימי מלחמות הבלקן ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה בין השנים 1912-1918. כמו כן בימי מלחמת העצמאות התורכית איסטנבול הייתה בידיים בריטיות ובידי הסולטאן הפרו בריטי. לכן על התנועה הלאומית התורכית היה לקבוע עיר בירה חדשה, שנמצאת ממש במרכז המדינה ולא ליד גבולותיה, בניגוד לאיסטנבול. כמו כן, ראשי השילטון החילוני דאז בתורכיה רצו לקבוע עיר בירה שהיא חילונית עם סממנים לאומיים תורכיים והיסטוריים אנטוליים ולא עם סממנים דתיים אסלאמיים כמו איסטנבול.

כמה ימים קודם להכרזת העצמאות ב29 באוקטובר 1923, אנגורה החליפה רשמית את קונסטנטינופול (איסטנבול) כעיר הבירה התורכית החדשה, ב-13 באוקטובר 1923, וראשי השילטון התורכי החדש הכריזו כי העיר השם הוא אנקרה.

מאותו רגע החל פרויקט העברת מרכזי ומשרדי הממשלה התורכיים מאיסטנבול לאנקרה ופרויקט פיתוח של העיר והוספת סממנים לאומיים תורכיים לעיר. באנקרה קיימים בנוסף למשרדי הממשלה התורכיים ארמון צ'נקאיה שהיה הארמון הנשיאותי הישן, הארמון הנשיאותי החדש בן יותר מאלף החדרים שנמצא בקצה יער אתאתורכ בשטח שהיה שייך למייסד הרפובליקה התורכית וכן אניטקביר- המואוזוליאום של אתאתורכ. עד שנות השמונים היה ניסיון לתת סממנים חילוניים לאנקרה אך החל משנות השמונים ובייחוד בימים שבהם עמד בראשות העיר מליח גוקצ'ק האסלאמיסט, משנת 1994 עד 2017, הוקמו מסגדים רבים בעיר אנקרה.

הספרייה הנשיאותית באנקרה היא הספרייה הגדולה ביותר בתורכיה, עם אוסף של למעלה מ-4 מיליון ספרים מודפסים ויותר מ-120 מיליון מהדורות אלקטרוניות שפורסמו ב-134 שפות.

לאחר שאנקרה הפכה לבירת הרפובליקה של תורכיה שזה עתה נוסדה, תוכנית הפיתוח החדשה חילקה את העיר לחלק ישן, שנקרא Ulus (אולוס), וחלק חדש, שנקרא Yenişehir (יינישהיר, בתורכית "העיר החדשה"). מבנים עתיקים המשקפים את ההיסטוריה הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, ורחובות מתפתלים צרים מסמנים את החלק הישן. החלק החדש, המרוכז כעת בכיכר קיזילאי Kızılay, כולל את המאפיינים של עיר מודרנית יותר: רחובות רחבים, בתי מלון, תיאטראות, מרכזי קניות ורבי קומות.

בחלק החדש נמצאים גם משרדי ממשלה ושגרירויות זרות. אנקרה חוותה צמיחה פנומנלית מאז שנהפכה לבירת טורקיה ב-1923, כשהייתה "עיירה קטנה חסרת חשיבות". בשנת 1924, שנה לאחר שהממשלה עברה לשם, מנתה אנקרה כ-35,000 תושבים. עד 1927 היו 44,553 תושבים ובשנת 1950 גדלה האוכלוסייה ל-286,781. לאחר 1930, העיר נודעה רשמית בשפות מערביות בשם אנקרה. בסוף שנות ה-30, השם היווני-לטיני "אנגורה" כבר לא היה בשימוש פופולרי.

אנקרה המשיכה לצמוח במהירות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובסופו של דבר גברה על איזמיר כעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. האוכלוסייה העירונית של אנקרה הגיעה ל-4,587,558 בשנת 2014, בעוד שאוכלוסיית מחוז אנקרה הגיעה ל-5,150,072 בשנת 2015.

הארמון הנשיאותי של טורקיה ממוקם כאמור באנקרה. בניין זה משמש כמעונו הראשי של הנשיא.

אנקרה היא כבר זמן מזה מאות שנים ויותר אזור חקלאי פרודוקטיבי באנטוליה (אנטוליה- החלק האסייתי של תורכיה). בתקופה העות'מאנית, אנקרה הייתה ידועה בייצור דגנים, כותנה ופירות.

אנקרה היא המרכז של חברות ההגנה והחלל הטורקיות בבעלות המדינה והפרטיות, שבהן מפעלי התעשייה והמטה של ​​התעשייה האווירית הטורקית, MKE, ASELSAN, HAVELSAN, ROKETSAN, Nurol Makina, ועוד רבים. חברות אחרות ממוקמות. היצוא למדינות זרות מחברות הביטחון והתעופה הללו גדל בהתמדה בעשורים האחרונים. ה-IDEF באנקרה היא אחת התערוכות הבינלאומיות הגדולות של תעשיית הנשק העולמית. למספר חברות הרכב העולמיות יש גם מתקני ייצור באנקרה, כמו יצרנית האוטובוסים והמשאיות הגרמנית MAN SE אנקרה מארחת את אזור התעשייה OSTIM, פארק התעשייה הגדול ביותר בטורקיה.

אחוז גדול מהתעסוקה באנקרה מסופק על ידי מוסדות המדינה; כגון המשרדים, משרדי המשנה וגופים מנהליים אחרים של ממשלת טורקיה. ישנם גם אזרחים זרים רבים העובדים כדיפלומטים או פקידים בשגרירויות של מדינותיהם.