Tag Archives: הסכמי אוסלו

tripartite Jordan, Egypt Palestine meeting Cairo 2 9 2021 WAFA picture (1)

ביקורת על תוכנית "איחוד האמירויות הפלסטיניות" של המזרחן פרופסור מרדכי קידר.

אני מעריך מאוד את פרופסור קידר, הוא מרצה ומומחה משיכמו ומעלה לענייני ערבים ואסלאם. לפני כמה שנים הוא פירסם את "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" כהצעה לפיתרון הסיכסוך על ארץ ישראל בינינו לבין שכנינו הערבים.
הבעיה היא שאני חולק על התוכנית הזאת ורואה אותה כבלתי ישימה. אני אפרסם את סעיפי תוכנית האמירויות כמו שהיא מופיעה באתר של תוכנית האמירויות, ואגיב על כל סעיף מה הבעייתיות שבו, בעיניי.
ולהלן התוכנית ותגובותיי:
רקע
מדינות ערב מחולקות כיום, באופן כללי, לשני סוגים: הכושלות והמצליחות. המדינות הערביות הכושלות הן סוריה, עיראק, לוב, לבנון, תימן וסודאן, ואילו המצליחות הן סעודיה, עומאן, איחוד שבע האמירויות, כווית, קטר ומרוקו. המדינות הכושלות מעורערות מבחינה פנימית בעוד שהמצליחות יציבות. שאר מדינות ערב נמצאות במקום כלשהו על הרצף בין ההצלחה והכישלון, בין היציבות והערעור.
הסיבה הראשונה למצב העגום של המדינות הכושלות הוא שמדינות אלו נוסדו על ידי פוליטיקאים שהקימו משטרים על בסיס "פרוגרסיבי" שהועתק מהאידיאולוגיות המערביות שהם סונוורו בהן כמו סוציאליזם, רפובליקה ודמוקרטיה. מנגד, במדינות המצליחות מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.
הסיבה השנייה להבדל בין שני סוגי המדינות הוא שהחברה בכל אחת מהמדינות הכושלות היא הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות, שבטיות, אתניות, דתיות ו/או עדתיות, וכל קבוצה נשארה דבקה בזהות הקולקטיבית שלה, בתכונותיה, בחוקיה, במסורותיה ובמנהגיה, והיא רואה את הקבוצות האחרות כאויב. רעיון הנאמנות למדינה המודרנית, למוסדותיה, לסמליה ולחוקיה נכשל בניסיונו להחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית, והתוצאה היא המאבקים הלא פוסקים בין הקבוצות וביניהן ובין המדינה, הנתפסת בעיניהן כאויב. פרויקט "בנין האומה" נכשל במדינות אלה כישלון חרוץ. לעומת זאת, אזרחי כל אחת מהמדינות המצליחות הם קבוצה הומוגנית כמו שבט אל-צבאח בכווית, אל-ת'אני בקטר, אל-נהיאן באבו ט'בי וכו'. מכיוון שהחברה אחידה היא יציבה באופן קבוע, ועל היציבות החברתית הזו בנויה מערכת ממשל לגיטימית ומתפקדת.
ההבדל ניכר גם בהיבט הכלכלי:
המצב במדינות הכושלות מוכיח שלמרות הנפט הנמצא בהן בכמויות עצומות (לדוגמה: עיראק ולוב) המדינה כושלת, לעומת המדינות המצליחות המתאפיינות בפריחה כלכלית, למרות שבדוביי אין כמעט נפט או גז בכלל. המסקנה היא שהנפט לבדו אינו מביא פריחה כלכלית, שכן זו נובעת במדינות המצליחות מהיציבות החברתית והפוליטית, והיא זו המביאה לכלכלה מפותחת, בשל הנפט או באמצעות עסקים ותיירות, כמו בדוביי.
המצב הפלסטיני:
המצב ברש"פ הוא כישלון טוטאלי בכל ההיבטים: הפילוג בין רשות פתח ומדינת חמאס מאז 2007, השחיתות הזורמת בעורקי הרשות, העריצות, הדיכוי והכישלון בהתנהלות הציבורית, מכל אלו עולה המסקנה הברורה שאם תקום מדינה פלסטינית היא ללא ספק תהיה עוד מדינה כושלת, שתהיה זקוקה לאויב חיצוני כדי לאחד את העם תחת שלטונה הלא לגיטימי, אז למה להקים מדינה כזו?
מנגד, המערכת החמולתית בקרב הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון חיה, קיימת ובעלת נוכחות והשפעה, ובמקרים רבים כמו ניהול סכסוכים וארגון חיי היומיום התפקיד שהיא ממלאת טוב ומקובל. השיח'ים של החמולות זוכים להערכה וכבוד מצד הציבור הרבה יותר מההערכה והכבוד שהציבור רוחש לרש"פ, וזה מה שהביא אותנו אל הפתרון הנכון:
פתרון האמירויות המתבסס על החמולות בערי יהודה ושומרון הערביות.
רעיון האמירויות שואף להקים אמירות עצמאית בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, בהמשך לאמירות עזה שהוקמה בשנת 2007. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי. כל אחת מהאמירויות ביו"ש תתבסס על החמולות המקומיות החיות בעיר, והשיח'ים של החמולות יהיו מקור הסמכות הריבונית של כל אמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה, אין בכך בעיה, כל עוד אין ביניהן רצף גאוגרפי.
התגובה שלי: אין מה להשוות בין המצב של הפלסטינים למצב של איחוד האמירויות הערביות או של הנסיכויות והממלכות הערביות העשירות. המצב הכלכלי של הפלסטינים הוא לא מזהיר, בלשון המעטה, והרשות הפלסטינית נתמכת ברובה מכספים שמעביר לה המערב. מה שמטריד בעצם הכינוי "אמירות", היא שעל רקע הקנאות הדתית וצמיחת אירגונים אסלאמיסטיים כמו חמאס וחזב א-תחריר בקרב הפלסטינים, שאמירות חמולתית שכזאת לא תהפוך לאמירות בנוסח כוויית או אבו דאבי, אלא לאמירות אסלאמיסטית נוסח האמירות האסלאמית הטרייה של אפגניסטאן או האמירויות של דאע"ש בזמנו. אמירויות מושחתות ועניות כלכלית אף יותר מהרשות הפלסטינית היום, מה שעלול להפוך אותן למקור של טרור עוד יותר גרוע כנגד ישראל. דוגמא מצוינת ועצובה לכך ניתן למצוא ב"אמירות עזה" שנשלטת על ידי חמאס שהפכה לבסיס טרור פרו-איראני מובהק ממש כמו דרום לבנון. כמו כן חשוב שלצה"ל תמיד יהיה את החופש כמו של היום בערי הגדה להיכנס חופשי לאותן ערים ולהילחם בטרור. לכן, אמירות זאת לא ישימה כל כך לצערי.
האמירויות שתהיינה בערי יו"ש הן: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית, בנוסף לעזה. כל אמירות תהיה אחראית על ניהול ענייניה כגון בטחון פנים, כלכלה, תשתית, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכו', וזאת באמצעות הסכמים דו צדדיים בינה ובין ישראל.
התגובה שלי: הסכמים בין האמירויות לבין ישראל? הוכח כבר שהפלסטינים כקבוצה לא ממהרים לכבד הסכמים, בלשון המעטה, ע"ע הסכמי אוסלו. אז בטח ובטח אי אפשר לסמוך על הסכמים שחותמים עם אמירויות כאלה. מה גם שבערים המסוימות שמצוינות כאן, המשפחות המובילות יכולות להיות חמאסניקיות מובהקות או אף יותר גרוע מכך. העיר חברון והחמולות המובילות שבה הן דוגמא מצוינת למצב עגום שכזה. לא הייתי רוצה למסור את השליטה בנפת חברון למשפחת ג'עברי הקיצונית, לדוגמא. זה ייצור מצב זהה לכך שחמאס ישתלט על הגדה. עדיפה כבר הרשות הפלסטינית.
בנוסף, נכון שהזהות החמולתית-משפחתית-מקומית חזקה מאוד בקרב הפלסטינים. אבל עם כל זאת, מאז שנות העשרים של המאה העשרים- לפני מאה שנים, נוצרה לכידות אצל הפלסטינים, ונוצרה "לאומיות פלסטינית", גם אם היא רופפת. במיוחד במה שמכוון למאבק כנגד הציונות ונגד ישראל. מי שחיזק את הלכידות הזאת הוא אירגון הפת"ח שנמצא במסגרת אש"ף, והוא זה ששולט בגדה. למרות השוני בין האיזורים, בעשרות השנים האחרונות יש לכידות אצל שכנינו שאי אפשר לשבור.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה ושונא ישראל. אבל בעיניי הוא הרע במיעוטו. הוא לא פרטנר, כי הרי שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לשלום אמיתי עם ישראל אם ישראל לא תפתור את בעיית ירושלים ותיתן לצד הפלסטיני את זכות השיבה המלאה, הכל כולל הכל. אבו מאזן הוא מעודד טרור, ודחה הצעות פשרה להסדר קבע מצד ישראל. אבל בניגוד לקודמו, יאסר ערפאת, הוא לא חי ונושם טרור כל הזמן. הוא מאמין במאבק דיפלומטי, ואפילו בטרור דיפלומטי כנגד קיום ישראל תוך כדי גיוס דעת הקהל בעולם נגדה, ופחות במה שנקרא מאבק מזוין וחמוש, מאבק שבו האמין ערפאת. אומנם אביו של אבו מאזן חי עד גיל 105, אבל אני חושש שביום שאחרי אבו מאזן יגיע לו יורש תואם ערפאת, בדמות מרוואן ברגותי שנמצא כרגע בכלא הישראלי (תמיד עלולים להופיע הישראלים הכסילים שעלולים לשחרר אותו) או סגנו של אבו מאזן באירגון הפת"ח מחמוד אל עלול. ביום שאחרי אבו מאזן ישראל עלולה להתגעגע אליו, לכן לישראל יש אינטרס לשמר את שילטונו של מחמוד עבאס אבו מאזן כי הוא פשוט תלוי בה. ללא אבו מאזן, עלול לקום שילטון אסלאמיסטי חמאסי ביהודה ושומרון-הגדה המערבית- וגם במסגרת של אמירות חמולתית עלול לקום שילטון כזה. ידוע כי במדינות ערב כשאין שילטון מרכזי מסודר, האנשים רצים אל המסגד הקרוב ומחפשים שילטון אסלאמי.
ישראל תיישם את ריבונותה במרחב הכפרי מחוץ לאמירויות ותציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. מי שיקבל את האזרחות הישראלית יהיה אזרח המדינה כמו הערבים בגליל, במשולש או בנגב.
התגובה שלי: מצב מסוכן ביותר. כל איזרוח ישראלי של ערבים מיהודה ושומרון-הגדה המערבית, הוא למעשה מימוש בפועל של דרישת השיבה, או זכות השיבה הפלסטינית. יש למדינת ישראל מספיק בעיות עם הערבים שהם אזרחיה ובין הערבים שהם אזרחיה. הענקת אזרחות לתושבי הכפרים, והרי אצל הערבים הגדרת "כפרים" ככפרים היא נרחבת מה שעלול להפוך את מספר המתאזרחים לעשרות ולמאות אלפי אנשים, היא מסוכנת מאוד ותגרום למעשה לעלייה במספר ערביי ישראל, לתוספת לבעיות שקיימות מול ערביי ישראל שהם באחריות המדינה, ובעתיד לסכנה דמוגרפית עבור הרוב היהודי של מדינת ישראל.
הקמת איחוד אמירויות כזה עלול להוביל גם חמולות ערביות בתוך מדינת ישראל לדרוש להקים אמירויות בשליטתן בדומה לאמירויות ביהודה ושומרון- מצב מסוכן מאוד, בייחוד לאור מה שקורה כיום בנגב.
פרטי העניינים המנהליים הקשורים לכל שטחי החיים באמירויות הפלסטיניות ייקבעו בהתאם לניסיון שהצטבר באיחוד האמירויות הערביות באמצעות התייעצויות עם העמיתים באיחוד האמירויות.
התגובה שלי: התייעצות עם עמיתים באיחוד האמירויות הערביות לא יכול להיות ישים כאן, כי איחוד האמירויות הערביות שהן איחוד מדינות רנטייריות (מדינות שברובן, אולי חוץ מדובאי, נשענות על משאב מתכלה אחד: נפט) ועשירות מאוד, שונות בתכלית מהפלסטינים ומהמצב שלהם. מה גם שמפלס השינאה לישראל באיחוד האמירויות הערביות, מדינה רחוקה מישראל, נמוך יחסית ממפלס השינאה לישראל אצל הפלסטינים שהם שכנינו הקרובים והצמודים.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
F160417WH002-e1479970988362

הסכמי אוסלו והטרור שהתחולל משנת 1993- מי אשם?

מזה זמן אני קורא בקבוצות שונות בפייסבוק ובמקומות אחרים דעות שונות לגבי מי נעוצה האשמה בקריסת הסכמי אוסלו, ובייחוד מי האחראים לגל טרור המתאבדים שהתחולל החל מאפריל 1994 והלאה. בכמה פוסטים שפירסמו גולשי פייסבוק, מצאתי כי בעיניהם האשמה הראשית בקריסת הסכמי אוסלו נעוצה בעיקר ביהודים. ולא סתם, בעיני כותבי אותם פוסטים, האחריות לגל הטרור מוטלת בראש ובראשונה לא פחות ולא יותר על ברוך גולדשטיין, הרוצח שביצע את הטבח במערת המכפלה בחברון ב25 בפברואר 1994, ועל ציבור המתנחלים שהוא בא מתוכו. בעקבות הטבח הזה, כך נטען, החל גל טרור חסר תקדים של מחבלים מתאבדים. זאת אומרת, אם גולדשטיין לא היה עושה את מה שעשה, והמתנחלים לא היו מגלים התנגדות כזאת להסכמי אוסלו, רבין לא היה נרצח ונתניהו לא היה עולה לשילטון ב29 במאי 1996 הסכמי אוסלו שנחתמו כחצי שנה לפני הטבח היו נשמרים מהצד הפלסטיני, החמאס לא היה עושה פיגועי התאבדות ושני הצדדים, הישראלי והערבי, היו חיים בהרמוניה כמו הנבואה על הזאב שיגור עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ. לא הייתה קמה גדר ההפרדה (בתמונה כאן), וחזון הגבולות הפתוחים שנוסח בספרו של שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש", היה מתקיים.

כמי שעוסק בתחום המזרחנות, ולמד עובדות לצד תיאוריות בתחום דווקא ממי שאינם ידועים כבעלי דעה ימנית מובהקת, בלשון המעטה, בכל פעם שאני קורא על הטלת האשמה הכמעט בלעדית בקריסת הסכמי אוסלו על הימין בישראל ועל ציבור המתנחלים ובייחוד על הטבח שביצע גולדשטיין, אני מתפלץ. כי העובדות מספרות אחרת. כמו כן, כשאני שומע תיאוריות מהצד השני לפיהן לא היו פיגועי התאבדות ולא היה מנגנון של טרור מהסוג הזה לפני הסכמי אוסלו, אני גם מתפלץ. כי מדובר בתיאוריות שהן לא נכונות בעליל. האמת היא אחרת. אני בדרך כלל לא נוהג לכתוב בנושאים כאלה של טרור, אבל מצאתי הכרח לספר על העובדות ועל התיאוריות בנושא זה.

סיפור טרור המתאבדים התחיל דווקא לפני גולדשטיין ולפני אוסלו- בשנת 1992. יחיא עיאש, יליד הכפר ראפאת שבשומרון וחבר בתנועות "האחים המוסלמים" ותנועת הבת שלה, החמאס- ליתר דיוק בזרוע הצבאית שלה, גדודי עז א-דין אל-קסאם. עיאש היה מהנדס חשמל במקצועו. הוא למד את התחום באוניברסיטת ביר זית, וניצל את תחום ההנדסה כדי לתכנן פיגועי טרור רבים באמצעות מטעני חבלה. ב22 בנובמבר 1992 נתפסה לראשונה מכונית תופת ברמת אפעל, אותה תיכנן יחיא עיאש המהנדס. באותה שנה התחולל אירוע אחר, שגם היווה מניע לפיגועי ההתאבדות. ב13 בדצמבר 1992 נחטף בידי גדודי אל-קסאם של החמאס שוטר מג"ב ניסים טולדאנו, והוצא להורג על ידם. בתגובה, החליטה ממשלתו של יצחק רבין המנוח לגרש ב17 בדצמבר 1992 415 מפעילי וראשי החמאס ללבנון. במקור היו אמורים להיות מגורשים 1,200 איש, אך פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, התנגדה לגירוש הזה ולמספר המגורשים הרב. תהליך הגירוש לא היה מיידי: פטרונה של בייניש, השופט אהרון ברק, הוציא בליל הגירוש צו מניעה נגדו עקב עתירה של אנשי האגודה לזכויות האזרח. בסופו של דבר, לאחר ויכוח נוקב בבג"ץ, אושר הגירוש, אך בתנאי שיהיה מוגבל לשנה וחצי עד שנתיים, ולאחר מכן כנראה יוחזרו המגורשים לשטחי יהודה, שומרון ועזה. המגורשים, שהאוטובוס שלהם עוכב בגבול הצפון עד להחלטת בג"ץ, הגיעו לאיזור מרג' א-זוהור (עמק הפרחים) שבגיזרת נבטייה, מצפון לרצועת הביטחון דאז שהייתה בדרום לבנון. ממשלת לבנון סירבה לקלוט את המגורשים ולהכיר בגירוש. הם משכו תשומת לב תקשורתית עולמית, וידעו להציג עצמם כקורבנות. בין המגורשים היו מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז רנטיסי, ממנהיגי החמאס בעבר ובהווה, ששימשו מעין דוברים של המגורשים. לא רק כלי תקשורת הגיעו אל מחנה האוהלים שהקימו המגורשים במרג' א-זוהור: אל המחנה הגיעו אנשי משמרות המהפיכה האיראניים וכן אנשי אירגון חיזבאללה השיעי, אירגון שהתמחה בפיגועי התאבדות, בעיקר כנגד כוחות זרים בלבנון, בשנות השמונים. אנשי החיזבאללה לימדו את פעילי החמאס שני דברים עיקריים: איך להפוך לתנועה פוליטית משפיעה ושולטת (באותה שנה, 1992, הפך חיזבאללה בנוסף להיותו אירגון טרור גם למפלגה פוליטית משפיעה בלבנון), וכן לימדו את הפעילים את טכניקת פיגועי ההתאבדות ה"איכותיים" שגובים מספר רב של קורבנות וכן הכנת מטעני חבלה. מחנה האוהלים הפך, למעשה, לאקדמיה לטרור ולפוליטיזציה של אירגוני טרור. בינתיים, הפעילו ארצות הברית בהנהגת ביל קלינטון והאו"ם לחצים כבדים על ישראל לבטל את הגירוש ולהחזיר את המגורשים. קלינטון אף איים בכך שארצות הברית תימנע מלהטיל וטו על סנקציות שיוטלו על ישראל במועצת הביטחון של האו"ם במידה ויימשך הגירוש. בסופו של דבר יצחק רבין נכנע והחזיר את המגורשים. חלק מהמגורשים הפכו לחלק ממנגנון הטרור של גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס.

ב-16 באפריל 1993 בוצע בישראל פיגוע ההתאבדות הראשון, מחוץ לתחומי הקו הירוק, בצומת מחולה שבבקעת הירדן. מחבל נהג מכונית תופת עמוסה בשני בלוני גז מתפוצצים אל בין שני אוטובוסים, אחד מהם הסיע חיילים. למזלם של הנוסעים האוטובוסים היו כמעט ריקים, ומי שנהרגו בפיגוע לבסוף הם המחבל ועוד אזרח ערבי פלסטיני אחד. אחיו של המחבל נפצע בפיגוע ותשעה חיילים נפצעו קל. באותה תקופה גם התחולל טרור של סכינאות שפגע בעיקר במתנחלים ברצועת עזה וביהודה ושומרון שהעסיקו פועלים ערבים. מנגד, המשיך יחיא עיאש שהפך למבוקש מספר 1 בשטחים לפתח את מנגנון פיגועי ההתאבדות.
.
בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1993 התחולל תהליך אוסלו, שעליו לא אכביר במילים. אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, תיאר את ההסכם לאחר מכן כמלא בחורים כמו גבינה שווייצרית. יצחק רבין המנוח טען שפרשת הגירוש והחזרת המגורשים הכפויה גרמה לכך שחתם על הסכמי אוסלו: הוא טען שערפאת ושבע חטיבות אש"ף והפת"ח- אירגונים לאומניים חילוניים, שהובאו לשטחים על מנת לשמש כמשטרה הפלסטינית יוכלו להילחם בטרור האסלאמיסטי של החמאס ושל הג'יהאד האסלאמי בלי בג"ץ ובלי אירגון "בצלם"- אירגון לא-ממשלתי שיצא במחאות כנגד גירוש פעילי החמאס. נסיגת ישראל מעזה ומיריחו תחילה הייתה אמורה להתחיל בקיץ 1994, אבל לאחר הסכמי אוסלו החלה להסתמן אווירה אופורית של שלום לא רק בקרב הציבור הישראלי, אלא גם בקרב חיילי צה"ל. צה"ל המשיך לפעול בשטחים נגד הטרור ובעיקר נגד כוונות אירגוני הטרור הקיצוניים מ"חזית הסירוב" החילונית ומהאירגונים האסלאמיסטיים לבצע פיגועים שיקלקלו את ביצוע ההסכם, אבל הפיקוח ההדוק בשטחים התרופף בצורה כזאת או אחרת והסתמנה אווירה של שלום בפתח. אומנם מעשהו של ברוך גולדשטיין הקיצוני היהודי נועד גם לגרום לביטול תהליך אוסלו, אך הוא לא הצליח בכך. מנגד, נמשך הטרור הפלסטיני באמצעים של סכינאות, יריות, זריקת רימונים ובקבוקי תבערה. יום לפני חתימת הסכמי אוסלו, ב12 בספטמבר 1993, מחבל שעלה על קו 300 מתל אביב לאשקלון החל לזרוק בו רימונים והצליח לדקור ולרצוח את נהג האוטובוס, יחיאל כרמי המנוח. ב9 באוקטובר 1993 נרצחו דרור פורר וערן בחר בוואדי קלט.

בשישי באפריל 1994, שסימן 40 יום לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה וכן גם את ערב יום השואה והגבורה בישראל, המחבל ראאד זכארנה הגיע עם מכונית תופת צמוד לאוטובוס קו 348 בעפולה, התפוצץ איתה על האוטובוס וגרם למותם של שמונה אנשים, ביניהם תלמידי בית ספר שנסעו לטקס יום השואה וכן נהג האוטובוס. לאחר שבוע, בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל שהוא גם ערב יום העצמאות, אירע פיגוע בתחנה המרכזית בחדרה, עת עלה על אוטובוס מעפולה לתל אביב שעצר בתחנה מחבל מצויד במטען חבלה שהפעיל את אותו המטען. התוצאה הייתה חמישה הרוגים. יאסר ערפאת, שחתם זה מכבר על הסכמי אוסלו עם מדינת ישראל, סירב לגנות את הפיגועים. כשהגיעו כוחות ההצלה לאוטובוס, התפוצץ מטען צינור אך לא גרם לנפגעים.
בינתיים, גם אירגון הג'יהאד האסלאמי, שמשמש זרוע ישירה של איראן בשטחים, עשה מאמצים כדי לפתח מנגנון פיגועים משלו תוך כדי שיתוף פעולה עם החמאס.

לאחר נסיגת ישראל מעזה ויריחו, עברה האחריות הביטחונית באותם מקומות לידי הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת שעמד בראשה. יחיא עיאש הצליח להגיע לעזה ומשם הפעיל פיגועים נגד ישראל. צה"ל היה מנוע אז להיכנס לשטחים ולמגר תאי טרור, אז המחבלים ומתכנני הפיגועים יכלו להסתובב חופשי באין מפריע. כמות הפיגועים, איכותם ומספר הנפגעים עלה. יאסר ערפאת, מצידו, העלים עין מהפיגועים ולא מנע אותם. לאחר כל פיגוע הוא היה נוהג לעצור את אנשי חמאס לזמן קצוב, ואז בשיטת "הדלת המסתובבת" לשחרר אותם לחופשי. בחמאס ערפאת טיפל רק כשהוא איים על שילטונו. כמו כן, העבירה הרשות הפלסטינית תגמולים כספיים למשפחות של מחבלים שביצעו מעשי טרור. על מעצר או חיסול יחיא עיאש ערפאת אפילו לא היה מוכן לשמוע, ובחמישי בינואר 1996 ישראל חיסלה את יחיא עיאש בעזה באמצעות טלפון סלולארי. החמאס מצא תירוץ טוב לבצע פיגועים גם כאן, ובמרץ 1996 ביצע ארבעה פיגועים אכזריים באוטובוסים וכן במעבר חציה ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

מנגנון הפיגועים הפלסטיני היה בהקמה עוד כשהתחולל הטבח במערת המכפלה, והמחבלים נזקקו רק לתירוצים הנכונים כדי להוציא לפועל את המנגנון הזה. הטבח במערת המכפלה, כמו גם חיסולים ומעצרים של פעילי טרור על ידי ישראל, שימשו כתירוצים לדבר שהוכן עוד מלכתחילה, וקיבל דחיפה חזקה עת נטש צה"ל את השטח. אהוד ברק, הרמטכ"ל לשעבר שהפך ב1995 לשר הפנים ולאחר רצח רבין הפך לשר החוץ אף אמר, שלחמאס (וגם לאירגון הג'יהאד האסלאמי, שביצע את הפיגוע הכפול בצומת בית ליד ב22 בינואר 1995 שגבה עשרות הרוגים) יש יותר ימי איזכור וימי שנה שמשמשים כתירוצים לפיגועים מאשר 365 הימים על לוח השנה. ומשה בוגי יעלון, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר (אני מביא כאן בכוונה שני אנשים שלא ידועים כימנים קיצוניים פנאטיים, ולגבי אהוד ברק זה כיום בלשון המעטה שהוא לא ימני בעליל), אמר שליאסר ערפאת היו שלל תירוצים, הכחשות והתחמקויות כששאלו אותו מדוע הוא לא נלחם בטרור ועוצם עין למולו. אילולא ערפאת באמת רצה, היה מממש את הסכמי אוסלו ואף היה ממשיך איתם לשלבים הבאים. אבל ערפאת לא רצה לקיים את אוסלו במלואו וגם לא היה מעוניין שההסכם הזה, שהיה הסכם ביניים, יימשך לתוך חתימת הסכם קבע עם ישראל. ובאשר למנגנון פיגועי ההתאבדות, בסופו של דבר הוא היה פועל גם אילולא ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה וגם אילמלא חוסל המהנדס יחיא עיאש. החמאס והג'יהאד היו מוצאים כבר תירוצים אחרים לבצע פיגועים, ולא היו חסרים להם.

הפיגועים התחוללו בשני גלים: הראשון משנת 1994 עד 1997, והשני, החמור יותר שהפך את הפיגועים לעניין יומיומי ממש כמו במלחמות שהתחוללו בבלקן בשנות התשעים, התחולל בין המחצית השנייה של שנת 2000 לשנת 2005. בתגובה לפיגועים האלה הוקמה גדר ההפרדה (בתמונה) בין ישראל לגדה המערבית בשנת 2004, דבר שהיה צריך להיעשות עוד בזמן אוסלו והיה מונע פיגועים רבים.