Tag Archives: הצבא התורכי

הפיכת 12 בספטמבר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר היסטריו Histerio
התאריכים 11 ו12 בספטמבר ידועים מאוד בהיסטוריה: ב11 בספטמבר 1973 תפסו גנרלים את השילטון בצ'ילה והדיחו את הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה. 28 שנים אחר כך זועזע העולם כשמטוסים התרסקו לתוך מרכז הסחר העולמי בניו-יורק "מגדלי התאומים" במסגרת פעולת טרור אסלאמית והחריבו אותם כליל, לצד מטוס שהתרסק אל תוך תוך הפנטגון בוושינגטון וגרם לקריסת אגף שלם ממשרד ההגנה האמריקני. ב12 בספטמבר 2023 אמור להיות בבית המשפט העליון בישראל דיון בשינוי חוק עילת הסבירות ובהמשך בביטול חוק הגבלת הנבצרות, וקבלת העתירה נגד החוקים הללו תאפשר כאפקט מתגלגל ליועצת המשפטית לממשלה להוציא למעשה לנבצרות ראש ממשלה מכהן בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אבל זה לא העניין הגדול לגבי תאריך ה12 בספטמבר.
ב12 בספטמבר 1980, על רקע של מהומות אלימות בין ימין ושמאל בתורכיה שנמשכו למעלה מעשור, ממשלות מתחלפות ולא יציבות, מצב כלכלי רעוע וגנרל אחד- קנאן אוורן, מפקד הצבא התורכי דאז ששאף להגיע לנשיאות המדינה דרך תפיסת השילטון ויהי מה, התחוללה ההפיכה השלישית בתולדות תורכיה המודרנית. הפיכה זו הייתה למעשה ההפיכה הרביעית (או החמישית, למי שסופר גם הפיכות נפל) שהתחוללו בשטחה של תורכיה של ימינו במאה העשרים. בחודש יולי שנת 1908 התחוללה הפיכת קצינים נגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני באימפריה העות'מאנית, שהכריחה אותו להפוך את האימפריה למונרכיה חוקתית ולהעביר את השילטון בפועל ל"ועד לאיחוד ולקידמה", שהיה חלק מתנועת "התורכים הצעירים". בשנת 1909 נעשה ניסיון הפיכת נפל להחזיר את השילטון הקודם, אך היא נכשלה והסולטאן עבד אל-חמיד הודח כתוצאה ממנה. בשנים 1960 ו1971 הצבא התורכי הדיח ממשלות נבחרות בתורכיה. אך הדיה של הפיכת 1980 קיימים בתורכיה ובסביבתה עד היום, למעשה. אפילו חוקת תורכיה של ימינו התקבלה בצל ההפיכה- בשנת 1982.
בשנת 1979 ממשלות תורכיה סבלו מחוסר יציבות והייתה אלימות מטורפת בין ימין ושמאל במדינה בעיקר משנת 1976. הכלכלה עמדה על סף התמוטטות והגנרל קנאן אוורן, מפקד צבא תורכיה, החל לשלוח התראות לממשלה על מנת לנסות להחזיר את היציבות למדינה. החשש היה שתורכיה תיפול לתוהו ובוהו פוליטי וצבאי מבפנים עקב חילופי הממשלות התכופים. בראש הימין בתורכיה עמד ראש הממשלה המכהן, סולימאן דמירל (שכונה "באבא") האגדי, שכיהן פעמים רבות בתפקיד זה. בראש השמאל בתורכיה עמד בולנט אג'וויט שלימים יהפוך לראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה שכיהן לפני ארדואן.
ב-21 בדצמבר 1979 התכנסו הגנרלים של אקדמיית המלחמה כדי להחליט על דרך הפעולה. העילה להפיכה הייתה לשים קץ לסכסוכים החברתיים של שנות ה-70, כמו גם לחוסר היציבות הפרלמנטרית. הם החליטו לשלוח מיזכר (ממוראנדום) למנהיגי המפלגות העיקריים (סולימן דמירל ובולנט אג'וויט) דרך הנשיא התורכי הייצוגי יחסית דאז, פאהרי קורטורק, שנעשה ב-27 בדצמבר. המנהיגים קיבלו את המכתב שבוע לאחר מכן.
עוד לפני כן הוגש לאוורן דו"ח ראשון שממליץ לעשות הפיכה במדינה כדי להחזיר את הסדר ואת העקרונות הכמאליסטיים החילוניים שתורכיה הייתה מבוססת עליהם. דו"ח שני, שהוגש במרץ 1980, המליץ ​​לבצע את ההפיכה ללא דיחוי נוסף, אחרת קצינים בדרגים נמוכים יותר עלולים להתפתות "לקחת את העניין לידיים". בכך התחיל הגנרל אוורן מפקד צבע תורכיה להכין את ההפיכה: שכותרתה הייתה "מבצע הדגל" (בתורכית: Bayrak Operation).
בחודשים יולי-אוגוסט התכנסה המועצה הצבאית העליונה בתורכיה לישיבה שיגרתית ולכמה ישיבות חריגות, בה הודק הפיקוח על המהלכים של ממשלת דמירל המקרטעת בפרלמנט התורכי. ב-7 בספטמבר 1980 החליטו הגנרל אוורן וארבעת מפקדי הצבאות העיקריים בתורכיה (יבשה, אוויר, ים וג'נדרמריה שמקבילה למג"ב כאן) כי הם יפלו את הממשלה האזרחית הנבחרת. ההפיכה כונתה "ליל הגנרלים" כי היא נעשתה בהודעה שנמסרה ברדיו בשעה 4:30 לפנות בוקר.
. ב-12 בספטמבר 1980 הכריזה המועצה לביטחון לאומי (באנגלית: National Security Council, MGK), בראשות אוורן על ההפיכה גם בערוץ הטלוויזיה הממלכתי TRT. לאחר מכן, המועצה הצבאית העליונה שנקראה כעת "המועצה לביטחון לאומי" הרחיבה את המישטר הצבאי בכל המדינה, הוציאה מחוץ לחוק את המפלגות, הפרלמנט והממשלה, השעתה את החוקה ואסרה על כל המפלגות הפוליטיות והאיגודים המקצועיים להתקיים. המועצה טענה כי היא עושה זאת למען אחדות האומה, למען המסורת הכמאליסטית-חילונית שלה ולמען הממלכתיות וכניגוד לקומוניזם, פאשיזם, בדלנות והמיגזריות הדתית שאיפיינה את הצדדים הפוליטיים הניצים בתורכיה. הגנרל אוורן EVREN הפך לראש המועצה לביטחון לאומי, ולמעשה לנשיא המדינה השולט בפועל.
בימים שלאחר ההפיכה המועצה לביטחון לאומי כאמור השעתה את הפרלמנט, פירקה את כל המפלגות ולקחה את מנהיגיהן למעצר. שביתות עובדים הפכו ללא חוקיות ואיגודי עובדים (שהיו פעילים מאוד באירגון מהומות מהצד השמאלי של המפה לפני ההפיכה) וגם מצד שני אירגון פעילי הימין הקיצוני "הזאבים האפורים" הושעו. מושלים מקומיים, ראשי ערים ועובדי ציבור הוחלפו באנשי צבא. עוצר הוטלו בשעות הערב במסגרת מצב החירום המוצהר והיציאה מהמדינה נאסרה. עד סוף 1982 יותר מ-120,000 איש נכלאו. הצבא התורכי החליט למחוק במיוחד את השמאל במדינה. במקום מפלגות השמאל שמוגרו הסתמנה עלייה בעצימת עין של הצבא דווקא של מפלגות אסלאמיסטיות- למרות שגם פעילים אסלאמיסטיים נעלמו מבתיהם, נעצרו ונחקרו.
מקומות בעלי שמות שמזכירים סוציאליזם, כמו למשל "שדרות ה1 במאי" שינו את שמם למקומות בעלי שמות עם הקשרים לאומיים תורכיים.
כַּלְכָּלָה
אחת ההשפעות הנראות לעין של ההפיכה הייתה על הכלכלה. ביום ההפיכה היא הייתה על סף קריסה, עם אינפלציה תלת ספרתית. הייתה אבטלה בקנה מידה גדול, וגירעון כרוני בסחר החוץ. השינויים הכלכליים בין 1980 ל-1983 נזקפו לזכותו של טורגוט אוזאל, שהיה האחראי העיקרי למדיניות הכלכלית על ידי מימשל דמירל המודח מאז 24 בינואר 1980 ולאחר מכן על ידי המימשל הצבאי.
כתוצאה מכך ובזכות אוזאל, ששייך למחנה הימין-מרכז ובעל נטיות דתיות ובהמשך יהפוך לראש ממשלה אזרחי ולנשיא המדינה של תורכיה, התייצב המצב הכלכלי במדינה.
ההפיכה שלחה את חברי השמאל בעיקר ואת אנשי הימין הקיצוני והאסלאמיסטים למשפט בבתי דין צבאיים. בתוך זמן קצר מאוד, היו עד 650,000 אנשים במעצר. ביניהם 230,000 נשפטו, ל14,000 נפסלה אזרחותם ו-50 הוצאו להורג. בנוסף, עונו מאות אלפי אנשים (בעיקר מאיגודי העובדים ומהצד השמאלי של המפה אך לא רק), ואלפים נעלמו. סה"כ 1,683,000 אנשים הוכנסו לרשימה השחורה. בין המובאים לדין היו ראש הממשלה המודח דמירל, ראש האופוזיציה אג'וויט, מנהיג הימין הקיצוני שהיה במקור קולונל שהשתתף בהפיכת 1971 אלפארסלאן תורכש ומנהיג האסלאמיסטים נג'מטין ארבקאן, שבשנות התשעים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה ויודח בהפיכה שקטה בשנת 1997. כל אלה נכלאו והושעו זמנית מהפוליטיקה.
בעקבות ההפיכה וכתב האישום כנגד הקולונל תורכש, חשפה העיתונות הטורקית את הקשרים ההדוקים שקיים הימין הקיצוני התורכיה עם כוחות הביטחון וכן פשע מאורגן המעורב בסחר בסמים, שמימן בתמורה נשק ופעילותם של קומנדו פשיסטים שכירים בכל רחבי המדינה. אבל הקורבן הגדול ביותר של ההפיכה בתורכיה היה דווקא השמאל. חשוב לזכור שאותם הימים היו ימי המלחמה הקרה, והמערב תמך בשקט בהפיכה היות וחששו שהשמאל הקיצוני והפרו סובייטי שהיה מאורגן יותר מהימין יעלה לשילטון בתורכיה עקב המהומות.
חוּקָה
בתוך שלוש שנים העבירו הגנרלים כ-800 חוקים על מנת ליצור חברה ממושמעת צבאית. חברי ההפיכה היו משוכנעים באי-הביצוע של החוקה הקיימת. הם החליטו לאמץ חוקה חדשה שכללה מנגנונים למניעת מה שלדעתם פוגע בתפקוד הדמוקרטיה. ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה הצבאית 160 אנשים כחברים באסיפה מייעצת לניסוח חוקה חדשה. החוקה החדשה הביאה גבולות והגדרות ברורות, כמו גם את כללי הבחירה של הנשיא, שנקבעו בעבר כגורם להפיכה.
ב-7 בנובמבר 1982 הועמדה החוקה החדשה למשאל עם, שהתקבל ב-92% מהקולות. ב-9 בנובמבר 1982 השיג מבצע ההפיכה הגנרל קנאן אוורן את תאוותו ומונה לנשיא תורכיה הביצועי לשבע השנים הבאות.
מאז אותה הפיכה ב12 בספטמבר 1980, שהתבצעה ביוזמתו ובצילו של גנרל תאב שילטון, ושבה דוכא בעיקר צד אחד מהצדדים הפוליטיים בתורכיה, המדינה מעולם לא חזרה להיות דמוקרטיה תוססת והמרוויח העיקרי מכל ההפיכה הזאת היה האסלאם וליתר דיוק האסלאמיזם. עובדה שמאז 2002 לא מצליחה אף מפלגה לא אסלאמית לחזור לשילטון בתורכיה.

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960