Tag Archives: הרפובליקה התורכית

7ac3752328a6bda0629b936494b90b78

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

cumhuriyet

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.