אנחנו מגיעים לנמל התעופה של איסטנבול, ומשכנים עצמנו במלון שבו הייתי לפני שטסתי לכיוון שנגחאי ומשם לניו זילנד. איזה כיף לחזור לעיר הנהדרת הזאת! עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לבקר באתרי תיירות בעיר. אנחנו עוצרים מונית ומבקשים מהנהג לקחת אותנו ל"בויוק אוטוגאר", וככה כותבים את זה בתורכית:
Büyük Otogar, כשמדובר, למעשה, בתחנת האוטובוסים המרכזית של איסטנבול, שנראית כמו
טרמינל ענק. יותר גדול מאלה של תל אביב וירושלים יחדיו. השעה 10 בבוקר ואנחנו עולים על האוטובוס שייקח אותנו למניסה, העיר של השאהזאדה, כלומר העיר שבה משל בימי האימפריה העות'מאנית ה"קלאסית", המאות ה-15 וה-16, בדרך כלל ולא תמיד, הנסיך שאמור להיות הסולטאן הבא. הנסיעה אורכת 8 שעות, כשהיא מתחילה מאיסטנבול ופונה מזרחה, לאיזמיט, ומשם לבורסה דרך דרכים גדולות שמסומנות באות "D", כלומר Devlet Yolu- כביש של המדינה. וכך, בשעה 18:10 בערב, אנחנו מגיעים למניסה. שרה ג'יין עייפה. היא אומרת שאין לה כוח לצאת לשום מקום כי מדובר, אחרי הכל, בנסיעה ממש ארוכה. היא גם מתלוננת על כך שהיא לא יכולה לבלות את חג המולד במדינתה (למרות ששם קיץ), וכי תורכיה היא מדינה מוסלמית ששם לא מורגשת אווירה של חג מולד. אני יותר מתלונן על חנוכה, ומזכיר לה איך יומיים קודם הפחדתי אותה בבית המלון כשהדלקתי חנוכייה, והיא חשבה שהחדר עלול לעלות באש….
מה שיפה במניסה הוא שיש בה ים ושיש בה הרים. הרבה הרים. השם היווני המקורי שלה הוא מגנסיה, כשהמחוז מוזכר לעתים בתקופה העות'מאנית תחת השם "סרוהאן". מדוע שם זה?
במאה ה-14 היו בתת היבשת האנטולית נסיכויות תורכיות קטנות, של שבטי האואוז התורכיים שבאו ממרכז אסיה. הם החליפו את האימפריה התורכית הראשונה בהיסטוריה- האימפריה הסלג'וקית, שבסוף המאה ה-11 כבשו מידי הביזנטים היוונים עיר אחר עיר בתת היבשת האנטולית, הלא היא תורכיה של היום. במאה ה-14 האימפריה הסלג'וקית דעכה, ובמקומה קמו נסיכויות קטנות: אחת מהן הייתה סארוהאן, או כמו שניתן לקרוא לה, סארוח'אן. אגב, אחת הנסיכויות שהחליפו את הסלג'וקים הייתה הנסיכות העות'מאנית, שגדלה וגדלה והפכה לאיטה לאימפריה.
טוב, נראה שאני מבלבל את המוח, אבל אני ארחיב בהמשך. העות'מאנים בראשות ביאזיד הראשון הביסו את הסארוהאנים בשנת 1410, ובכך הפכה מניסה לחלק מהאימפריה העות'מאנית המתהווה.
אנחנו מסתכלים עם ירידתנו מהאוטובוס על הרי הסיפילוס, וממהרים לחפש בית מלון. לנהג המונית קוראים ג'מאל, ואני ממהר לפתוח איתו בשיחה לגבי הסולטאן סולימאן והסידרה שנעשתה אודותיו. הוא אומר לי את המשפט הבא: "חבל, פיספסתם בשלושה חודשים. פעם בשנה מצוין פסטיבל מסיר מאג'ונו, שהוא פסטיבל שנקרא על שם ממרח שהציל את עיישה חפסה סולטאן, הלא היא אימו של סולימאן המפואר ואשתו של סלים הקשוח, ממחלה. היות ובזמנו סלים ואישתו שהו במניסה, כי הוא היה יורש העצר, הסולטאן הורה להכין ממרח מיוחד שימרחו אותו על הוואלידה המפורסמת, כדי שירפא אותה. לכן, כל שנה בין ה21 ל24 במרץ, בהוראת הסולטאן, מנהג שנמשך כבר כמעט 500 שנים, מכינים את הממרח הזה, שעשוי מ-41 תבלינים וצמחים טריים, ומחלקים לאנשים. כיום הממרח הזה משמש סגולה להצלחה בהרבה תחומים, ואנחנו, כתורכים מוסלמים, מאמינים בזה". הבנתי מג'מאל שאפילו אירגון התרבות והמדע של האו"ם, אונסק"ו, הכיר בפסטיבל כמורשת תרבותית מיוחדת. מה גם שבמניסה נמצא פסל ענק של דמותה של הוואלידה סולטאן. כן. פסל, למוסלמית.
אני תמה, אמרתי לעיתונאית שיושבת לצידי, אם יש או אין קשר לכך ש-21 במרץ באיראן ובמדינות השכנות לה נופל בדיוק חג הנוהרוז: חג שיוויון היום והלילה שמציין את תחילתו של האביב.
ג'מאל הוסיף גם כי הבת שלו הייתה חלק מ14 הנשים שעירבבו את הממרח בסיר הענק, כשגם אישה שמחופשת לוואלידה המפורסמת השתתפה בעירבוב. ומה, איזה צירוף מקרים, אחיו מנגן בתזמורת העות'מאנית שלבושה בבגדים מאותה תקופה שמנגנת במהלך הפסטיבל. איזה יופי.
אנחנו נוסעים בדרך עם שם היסטורי, דרך מימאר סינאן הראשית במניסה, כשאני שם לב שאין שם הרבה בתי מלון, אבל אם יש, לבתי המלון יש שמות יווניים. אנחנו בוחרים במלון ספילוס ומתכוננים להמשך, לנסוע עוד דרומה לכיוון איזמיר.
שרה ג'יין אומרת לי: "לדעתי מגזימים עם הדמות של אימו של סולימאן. היא לא הייתה מנשות הסולטאנים ששלטו בפועל, כי בעלה, הבן שלה ובייחוד כלתה היו אנשים מאוד חזקים". אני כמובן מסכים איתה, ואומר: "עיישה חפסה זכתה לכבוד רב בייחוד, כי את תפקידה בסידרה גילמה השחקנית האדירה נבאהת צ'הרה, שעליה אכתוב למחרת. אני רק מחכה לזריחה לראות את הנוף הירוק וההררי שהמלון בעל הלבנים האדומות נמצא בתוכו.
