Tag Archives: ח'ליפות.

tayyip ahmet

המצב של היום והקשר לעבר העותמאני

שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

photodune-151654121211TW

הח'ליף העותמאני האחרון והח'ליפות החדשה-1

השבוע נתבשרנו כי האירגון האסלאמיסטי הג'יהאדיסטי הקיצוני "המדינה האסלאמית", לשעבר "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם", הידוע בכינויו "דאעש", הכריז על הקמת "ח'ליפות אסלאמית" בשטחים עליהם הוא שולט בצפון סוריה ובצפון עיראק. בינתיים מדובר באירגון של 12 אלף לוחמים שמתרחב, צובר אהדה רבה בעולם המוסלמי הסוני ומטרתו אחת: להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, שבוטלה בידי מועצת העם הגדולה של תורכיה לפני 90 שנה, ולהשית עליה את האסכולה הקיצונית ביותר של האסלאם הסוני מבחינת יישום חוקי הדת.

מהי הח'ליפות ומהו הח'ליף? הח'ליף הוא, כמו שציינתי קודם, הוא מחליפו של הנביא מוחמד כמנהיג הפוליטי של אומת האסלאם. והח'ליפות? הח'ליפות היא בפירוש כמו שם האירגון: מדינת האסלאם, מדינה שהוקמה על רקע דתי, שואפת לאגד ולכלול בתוכה את כל שטחי אומת האסלאם כשהחוק המרכזי בה הוא ההלכה המוסלמית- השריעה. בראשה עומד מנהיג אומת האסלאם-הח'ליפה. אני מתארך את שנת 1517, שנת כיבוש המקומות הקדושים לאסלאם- מכה ומדינה בעיקר אך גם בקטן, ירושלים והר הבית בתוכה, על ידי האימפריה העותמאנית, כהפיכת הסולטאנות העותמאנית לח'ליפות האסלאם העותמאנית. לכן, ארגון זה רואה את המדינה שהקים כח'ליפות האסלאמית החדשה, שהוקמה במקום הח'ליפות העותמאנית שהושמדה על ידי המערב במלחמת העולם הראשונה ובוטלה לחלוטין על ידי מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסד ושליט תורכיה המודרנית, שהורה לאסיפה הלאומית הגדולה התורכית לעשות כך ב-1924.

קודם כל, למנהיג אירגון "המדינה האסלאמית", שלדעתי כרגע לא צריך להיכנס לפאניקה ממנו קוראים במקור אבראהים עוואד אבראהים עלי אל-סמראווי, או אקרא לו "הח'ליף אבראהים" על משקל אבראהים פאשה
ושמכונה "אבו בכר אל בגדאדי", הוא ערבי עיראקי סוני במוצאו. הוא יליד 1971, דוקטור למדעי האסלאם באוניברסיטת בגדאד, לפי השמועות. הוא שימש כדרשן ומטיף במסגדים סוניים בצפון עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. אז הצטרף למיליציות אסלאמיסטיות המיוחסות לאל קאעידה שנלחמו בעיראק נגד האמריקנים, ובשנת 2004 אף נכלא במחנה מעצר אמריקני בעיראק לזמן קצר. הוא התקדם בהיררכיה של אל קאעידה בעיראק, התקבל למועצה המייעצת השיפוטית, מועצת השורא, של אירגון אל קאעידה בעיראק שנקרא "ייחוד האל והג'יהאד". בשנת 2006 הכריז האירגון על כינון ממשלה אסלאמית בעיראק, כשה"ח'ליף אבראהים" התמנה לבכיר בממשלה זו. לאחר חיסול מנהיגים אחדים של הממשלה האסלאמית של עיראק התמנה אבראהים במאי 2010 למנהיג האירגון, שנקרא כבר "המדינה האסלאמית בעיראק". לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 התפשטה פעילות האירגון לסוריה עצמה, הוא זכה בהישגים רבים ומירר את חייהם של כוחות אסד וחיזבאללה במדינה. תוך כדי המלחמה נקרא האירגון "המדינה האסלאמית
בעיראק ובשאם", כשהכוונה לעיראק ומרחב סוריה הגדולה ובו המדינות המלאכותיות יציר כפיו של המערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וכמובן גם מדינת ישראל, מדינת היהודים. ב-29 ביוני 2014, כאמור, הכריז האירגון כי הוא מהווה את "המדינה האסלאמית" והוא הקים את הח'ליפות מחדש.
אני אומר דבר כזה- הקמת ח'ליפות מותנית, לדעתי, בשליטה בראש ובראשונה על שתי הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה, שנמצאות במערב סעודיה כיום במחוז שנקרא חיג'אז. כמו כן בשליטה מוחלטת באיזורי עיראק-סוריה-ירדן-לבנון של היום. כל עוד האירגון לא שולט שם, ולא התפשט מסוריה ועיראק החוצה, מדובר בעוד הכרזה מטעם עצמם של חברי קבוצה כלשהי.

נושא הח'ליפות האסלאמית והקמתה מחדש הוא נדבך מרכזי בעימות העולמי בין אסלאם ומערב, עימות שהחל עוד בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. הדיון בנושא החל כדיון אינטלקטואלי, התעצם לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924 והתגלגל למאבק צבאי (שחלק מראשיתו הוא השתתפות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה) ולמאבק תעמולתי. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו גורם לסכסוך בין האסלאם והמערב כמו שסוברים כסילים רבים במערב ואף בשמאל הקיצוני, אלא הוא רק נדבך קטן לסכסוך. על כך אכתוב בפוסט נפרד.

על סמך טענתי, ברגע שאיבדה האימפריה העותמאנית את איזור החיג'אז שבו מכה ומדינה במלחמת העולם הראשונה, היא איבדה את הלגיטימציה להיות ח'ליפות. למרות זאת, עד 1924 היה ח'ליף באיסטנבול. קראו לו עבדול מג'יד השני. תפקידו היה ייצוגי, כמו נשיא מדינת ישראל של היום, והוא היה תחת הרפובליקה של תורכיה. עליו אכתוב בפוסט הבא.

טשליג'לי יחיא והמשך על הח'ליף האחרון

בהמשך לפוסט הקודם, ברצוני לספר לכם על שתי דמויות אמיתיות ושוליות כביכול, שארבע מאות שנה מפרידות ביניהן: הח'ליף העותמאני האחרון, עבד אל מג'יד השני, וחברו של שאה זאדה מוסטפא, טשליג'לי יחיא. הם רק נראים כשתי דמויות שוליות. אבל יש להם חשיבות רבה.

ראשית, בהמשך לדבריי על הח'ליפות יש עוד שני תנאים חשובים להכרה במוסלמי כח'ליף (את התפקיד ח'ליף בערבית ניתן לבטא גם בתעתיק מקורי איך שהוא נכתב: ח'ליפה, לכן אין כאן טעות כתיבה) האסלאם: ראשית, על נתיניו של הח'ליף לתת לו בייעה- שבועת אמונים. כנ"ל נתנו המשרתים והנתינים אמונים לסולטאן. שנית, במסגדים הממלכתיים מזכירים את שם הח'ליף בברכה שנותנים לו לאחר דרשה בתפילה המרכזית ביום שישי- הח'וטבה.

הח'ליפה האחרון, עבד אל מג'יד השני, נולד בשנת 1868 בארמון דולמהבהצ'ה, או בבשיקטאש. הוא היה בנו של הסולטאן עבד אל עזיז. אמו הייתה תורכייה. עד גיל 40 גדל בתוך הארמון והתחנך באופן פרטי. הוא נישא ארבע פעמים בחייו. ברביעי ביולי 1918 הוכתר בן דודו לסולטאן מהמט השישי, והוא הוכרז כיורש העצר. שימו לב- הפעם לא ירושת בנים או אחים, אלא בני דודים. מעיד על התפוררות השושלת.
ב-1 בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות-אך לא תפקיד הח'ליפה- על ידי המועצה הלאומית הגדולה, כלומר הפרלמנט, של תורכיה (שעדיין לא הוכרזה כרפובליקה) שישב באנקרה. הסולטאן מהמט השישי גורש, ובמקומו התמנה עבד אל-מג'יד לח'ליפה של האסלאם, ב-18 בנובמבר של אותה שנה. הוא התיישב באיסטנבול. בינתיים, בהודו הוקמה תנועה שדרשה את שימור הח'ליפות והחזרתה לתפקוד ביצועי כפי שהייתה, תנועה שהפחידה את מייסד תורכיה המודרנית, אתא תורכ, שפחד כי תתפשט לתורכיה בקרב החוגים האסלאמיסטיים, המסורתיים והריאקציונרים. בתגובה, בשלישי במרץ 1924, ביטלה המועצה הלאומית הגדולה גם את תפקיד הח'ליפה, ועבד אל מג'יד ומשפחתו הרחבה גורשו. עבד אל מג'יד התיישב בפריס, שם מת בשנת 1944, ביום שחרור פריס מהכובש הנאצי. הוא זכה לכבוד כח'ליף המוסלמי האחרון, ולכן נקבר בעיר מדינה שבערב הסעודית.
בנוסף להיותו ח'ליפה, נחשב עבד אל מג'יד לאחד מגדולי הציירים התורכיים של סוף ימי האימפריה העותמאנית. הוא נהג לצייר את ההרמון, לצייר ציורי פרפרים ואף צייר דיוקן של עצמו.
במקביל לתפקידו כיורש העצר של הסולטאן מהמט השישי, שימש כראש איגוד האומנים העותמאני.
תפקידו כ"שומר שני המקומות הקדושים לאסלאם" היה עקר מתוכן, מכיוון שהיה שייך בפועל למשפחה ההאשמית (משפחת המלוכה הירדנית של היום), ולאחר מכן נמסר התפקיד למלך ערב הסעודית, בן משפחת סעוד, שמחזיק בו עד היום. עם זאת, בעת כהונתו, בירכו במסגדים בתורכיה לאחר דרשת יום השישי, את הח'ליף ואת אתא תורכ.
דמות שולית זו, כביכול, מסמלת סוף עידן- את סוף עידן הח'ליפות האסלאמית, ופתיחת העידן המדינתי, עידן שנראה כי מגיע לסיומו בימים אלה.
קישור לתמונה של ראש המשפחה העותמאנית הנוכחית, ביאזיד עותמאן, בן ה-90, שחי כיום בפריס:

http://www.habername.com/haber-imparatorluk-devam-etseydi-tahta-oturacakti-58721.htm

דמות שנייה שאני רוצה לכתוב עליה פעלה כארבע מאות שנים קודם לכן, דמותו של טשליג'לי יחיא. עוד אדם שהיה מקושר לחצר העות'מאנית, נראה כדמות שולית אך היה בעל חשיבות. יחיא היה ה"אבראהים פאשה" של הנסיך מוסטפא.
יחיא נולד בשנת 1488 או 1489 באלבניה (כלומר, במציאות היה מבוגר אפילו מהסולטאן סולימאן עצמו). כשהיה ילד נלקח בשיטת ה"דוושירמה" וגויס לחיל היניצ'רים.
בימי הסולטאן סלים שירת במצרים. יש סברה שהיה במניסה כבר בימים שסולימאן היה שם. כשהגיע הנסיך מוסטפא למניסה, התמנה יחיא ל"מלווה" שלו והיה בתפקיד היועץ המנוסה שלו ואיש סודו. לא נודע כי ניהל שום רומן עם מיהרימה, זה נראה כמו המצאה של הסידרה.
בנוסף, יחיא נודע כאחד מגדולי המשוררים העותמאנים במאה ה-16, וכתב כתבי שירה רבים. עם מותו של הנסיך מוסטפא (לא ארחיב כי אעשה ספוילר), רצה רוסתם פאשה להוציאו להורג, אך הסולטאן חנן אותו. לאחר מות מוסטפא, כתב עליו קינה ושם גינה וקילל את כל שונאיו ואת מי שרצו לפגוע בו.
יחיא היה דמות חשובה מאוד, למרות שנראה שולי. היות והיה בתפקיד היועץ המבוגר המנוסה, בניגוד לתפקידו בסידרה כאדם בן גילו של מוסטפא. הוא עמד מאחורי מהלכים רבים של מוסטפא, וכן ייעץ לו לגבי התנהגותו עם היניצ'רים, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד בקירבם. נטען כי יחיא חי עד גיל מופלג מאוד, וכי הוא מת בגיל 90 בערך (או שנולד מאוחר יותר משחושבים).