Tag Archives: יום העצמאות

גן הוואי

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?
 
הטענה ההיסטורית המקובלת אומרת, כי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל פרצה לאחר קבלת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל באומות המאוחדות, ב29 בנובמבר 1947.
אבל מצד שני, יכול להיות שמלחמת העצמאות, או מלחמת 1948, החלה למעשה במקום שמוכר היטב לכל מי שנוסע מכיוון תל אביב צפונה על גשר הירקון, איפה שעד לפני 8 שנים שכן מגרש גולף קטן ה"גולפיטק". היא לא החלה בנובמבר אלא בעשירי באוגוסט 1947, בשעה עשר בלילה. היא לא החלה בהתקפות על אוטובוסים, אלא בהתקפה על מועדון לילה שהיה גם בית קפה, גם מועדון לילה וגם סמל לדו קיום בין יהודים וערבים, בבעלות ערבי בשם אבראהים אל ביידאס מהכפר השכן, שייח' מואנס, איפה שכיום שוכנת אוניברסיטת תל אביב.
וכך הסיפור: בשנות הארבעים החלו להיבנות על גדות הירקון בתי קפה קטנים, שאירחו בהם בעיקר חיילים בריטים שהיו בחופשה או שהועברו לחזית פחות רועשת ומדממת במלחמת העולם השנייה. גם יהודים וערבים שידם הייתה משגת כלכלית אהבו לשבת בבתי הקפה האלה. אחד מהם היה "גן הוואי" סמוך לגשר הירקון של היום, עוד דוגמה לבית קפה הוא המתחם שבו הייתה פעם מסעדת "הקומקום", בכניסה לספורטק תל אביב. אבל לגן הוואי היה מאפיין יחודי: הוא היה מועדון לילה, ממש מרכז התרבות של קו התפר בתל אביב, ששכן על הירקון. תזמורות יהודיות ושחקנים, רקדנים, רקדניות ובדרנים יהודים, וגם תזמורות ולהקות נגינה ערביות נהגו להופיע בגן, שם עבדו גם עובדים יהודים וגם עובדים ערבים במלצרות ובמזיגת משקאות וניקיון. לצד בתי הקפה הללו היה שירות סירות, שהשיט בעיקר זוגות על מימי הירקון. מעט מדרום לירקון שכנו שכונות יהודיות (אך גם כפרים ערביים ספורים), ומצפון שכנו טריטוריות ערביות נרחבות, בעיקר הכפר שייח' מואנס. חלק מאנשי הכפר היו בסיכסוך עם הכפר השכן אבו קישק, ששכן קצת ממזרח לרמת השרון של היום. אבו קישק היה שבט בדואי קשוח, שבניו נהגו לעשות מסעות שוד דרומה ומערבה משטח הכפר.
ביום קיץ אחד, החליטה כנופייה מבני אבו קישק לגבות חוב, כנראה חוב על הבטחה לחתונה בין משפחות אבו קישק וביידאס שלא יצאה לפועל, או בשל המתח הלאומני הגואה באותם ימים בין יהודים וערבים. חברי כנופיית אבו קישק פשטו על גן הוואי בשעה עשר בלילה ב-10 באוגוסט 1947, בעוד התזמורת מנגנת, ירו בבעל המקום איבראהים אל ביידאס והרגו אותו, ולפי עדויות, מתוך יושבי המקום שתפסו שאלו מי יהודי ומי לא. מי שלא היה יהודי- ריחמו עליו ולא פגעו בו, ואילו על היהודים פתחו חברי אבו קישק באש, והרגו ארבעה יהודים, מרביתם עובדי המקום. אחד הנרצחים במקום היה השחקן מאיר תאומי, שהיה האמרגן של "גן הוואי". מאיר תאומי הוא אביו של השחקן הידוע, עודד תאומי. גם הפסנתרנית ריינה סול עמיאל הירושלמית מצאה את מותה במקום, כנראה לאחר שקפצה למימי הירקון בבריחתה. חברי הכנופייה גם פצעו שבעה אנשים, מתוכם שלושה קשה, ושדדו את הקופה של המקום.
האיפה ואיפה, לפי גירסת כמה מהנוכחים במקום, שהנהיגו אנשי הכנופייה בשאלה את מי להרוג, העלתה את הרקע הלאומני לרצח בגן הוואי. בתגובה, פרצו התנגשויות בין יהודים וערבים בקווי התפר בגוש דן, בעיקר בין תל אביב ליפו. לשירות הידיעות של ה"הגנה" היו התראות על פיגוע עוד מהשבועיים האחרונים של יולי 1947, אך לאחר שהסירו את השמירה על הגן, בוצעה הפעולה.
אנשי "ההגנה" פתחו בפעולות תגמול כנגד שבט אבו קישק, ואף תקפו את פרדס אבו לבן, ליד פרדס כץ (נשארה ממנו כיום גינה על גיבעה), הרסו אותו והרגו מיושביו. גם את המדריך הערבי שהוביל את חברי הכנופייה לגן הוואי, הרגו אנשי "ההגנה". יום לאחר קבלת החלוקה ביצעו אנשי אותו שבט, אבו קישק, פיגוע באוטובוס יהודי בכפר פג'ה ליד פתח תקווה, ונטען כי זה היה האירוע שהחל את מלחמת העצמאות. אך העובדות מדברות בעד עצמן- היו התנגשויות בין יהודים וערבים, התנגשויות ממושכות, בעקבות הרצח בגן הוואי. לכן, יכול להיות שדווקא אירוע זה הוא שהחל את מלחמת העצמאות, או מלחמת 1948.
לאחר מלחמת העצמאות שב גן הוואי לתפקד כגן אירועים והופעות, עד לאמצע שנות השמונים. בראשית שנות התשעים הוסב המקום למתחם מיני גולף, הגולפיטק, שהתקיים עד לאחר אמצע שנות האלפיים ונסגר. כיום, כאמור, נותרה במקום בקתה בודדת וגם חניון. לכן, ייתכן כי מלחמת העצמאות החלה, למעשה, סמוך לגשר הירקון, בגולפיטק.
800px-Filastin_1936_issue

סיפורו של העיתון "פלסטין" שיצא לאור בארץ ישראל בין השנים 1911-1967

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, נכתב בעשירי באפריל 2021.

את העיתון "פלסטין " הקימו שני בני דודים מהקהילה הנוצרית אורתודוכסית ביפו: עיסא ויוסף אל-עיסא. מערכת העיתון שכנה איפה שהיום רחוב יפת בעיר. העיתון היה אחד העיתונים המובילים, אם לא העיתון המוביל, בהתנגדותו לציונות ולעליות היהודיות הגדולות.

העיתון יצא לאור לראשונה ב5 בינואר 1911. לשם "פלסטין" אז הייתה יותר משמעות דתית ממשמעות לאומית: הכוונה היא לארץ הקודש עבור הנוצרים. בראשית שנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי, הפך העיתון ליותר ויותר אנטי ציוני. "התנועה הלאומית הפלסטינית" צמחה בעיקר עם תחילת המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה העשרים במקביל ובעיקר כתגובה לצמיחת התנועה הציונית ולהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. החל מאותו זמן השם "פלסטין" קיבל משמעות יותר לאומית, והעיתון הפך לאחד השופרות המרכזיים של "התנועה הלאומית הפלסטינית" ושל הלאומיות הערבית.

לפי ספרו של רשיד ח'אלדי "כלוב הברזל", העיתון התחיל בתור דו-שבועון ונסגר במלחמת העולם הראשונה, אך שב והופיע ב1921 ולאחר 8 שנים הוא הפך ליומון. העיתון היה ידוע בעיקר כנאמן לעצמו ולא לשום זרם  בקרב הערבים בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית. רוב ההתיישבות הציונית באותה תקופה הייתה באיזורי מישור החוף והגליל, ובירושלים רוב היהודים היו בני היישוב הישן, רובם דתיים לא ציונים וספרדים או מזרחים שדיברו ערבית ברובם וחיו עם הערבים בשכנות טובה. מתחרהו של פלסטין היה העיתון "אל-דפאע", שגם יצא לאור ביפו. בנוסף על הציונות העסיקו את העיתון נושאים שונים, בעיקר המאבק בתוך הקהילה היוונית-אורתודוכסית בין דוברי הערבית ובין דוברי היוונית, שהיו שייכים לכמורה הגבוהה, בעידוד ההשכלה, התנאים באיזורי הכפר והעוני בקרב האוכלוסייה הכפרית. בתוך המאבק בתוך הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בא"י העות'מאנית והמנדטורית עוררו שאלות בנושא הזהות הדתית והלאומית, וחיזקו את הלאומיות הערבית בארץ. העיתון דאג לשלוח עותק אחד לפחות לכל כפר וכפר באיזור יפו כשירות לפלאחים ולאיכרים. בכל מיני דרכים העיתון "פלסטין" מילא תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הזהות הערבית-פלסטינית והזכיר את המושגים "ארץ פלסטין" ו"אומה פלסטינית" עוד בשנת 1914, בייחוד כשדובר בו על העימות אל מול הציונות. העיתון נקט עמדה ברורה בסיכסוך בתוך הכנסייה, לצד הכמורה הזוטרה הערבית ורוב ציבור המאמינים הערבים של הכנסייה האורתודוכסית. הוא נקט עמדה ברורה נגד הציונות, ובמאבק בין ערבים לתורכים בתוך האימפריה העות'מאנית הוא צידד בצד הערבי.

 

עיסא אל-עיסא היה יליד יפו ב1878, למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ורכש ידע בשפות שונות. הוא התחיל בתחום העיתונאי אצל כמה עיתונים מצריים. בן דודו יוסף ייסד בדמשק לאחר כמה שנים מייסוד פלסטין את היומון "אליף-בא", שתי האותיות הראשונות בערבית. השילטונות העות'מאניים לא נטו חסד לבני משפחת אל-עיסא, בשל עוינותם לציונות. הם האשימו אותם ב1914 בהפצת רעיונות לאומיים ערביים ובביקורת יתר על התנועה הציונית וגם בביקורת מרומזת על המימשל העות'מאני שנותן לציונים לעלות לארץ ולהתיישב בה,  וגם תבעו אותם לדין, תביעה שבה ניצחו בני הדודים אל-עיסא, בהאשמה שהם מעוררים יריבות בין דתית באיזור. עיסא אל-עיסא, כאמור, היה מעורב בחוגים לאומניים ערביים והיה בעל גישה פאן-ערבית עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה עורכיו הוגלו לאנטוליה ורק לאחר התמוטטות האימפריה ב1918 הם שוחררו. מאמרי המערכת הנוקבים של העיתון "פלסטין" הופצו בעיתונים הערביים האחרים של האיזור. נאמנותו של עיסא אל-עיסא לזהות הפלסטינית המתפתחת משנות העשרים של המאה העשרים  ואילך הייתה גדולה, וככל שגדלו המוניטין העיתונאיים שלו יצא לעיסא בעולם הערבי שם טוב של אדם שנון בעל קולמוס ארסי בכתיבתו, אבל עם סיגנון משובח וגם ככותב שירה סאטירית.

 

בזיכרונותיו כתב עיסא אל-עיסא שכשהוא חנך את העיתון "פלסטין", מטרתו הייתה לשרת קודם כל את העניין ה(ערבי) אורתודוכסי במאבק עם הכמורה היוונית הגבוהה. העניין האורתודוכסי היה, למעשה, סיכסוך בין ערבים ליוונים על השליטה בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ששלטה ברכוש ובנכסי מקרקעין רבים בארץ ישראל. הכמורה העליונה דוברת היוונית שלטה בכנסייה ברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל הקהילות הערביות המקומיות והכמרים הזוטרים שהיו ערבים, ערכו נגד היוונים מאבקי שליטה. זה מעניין על רקע ההתעוררות הלאומית בבלקן שהייתה באותן שנים, בעיקר של הלאומיות היוונית, ואימוץ גישה פרו-מוסלמית מתוך גישה שהיא יותר פרו-ערבית (האסלאם היה מזוהה עם הערבים למרות שלא כל הערבים היו מוסלמים בלשון המעטה, ולא כל המוסלמים היו ערבים, בין היתר כי היא דת שנוסדה בחצי האי ערב על ידי ערבים ושפתה הייתה ערבית). של העיתון במהלך מלחמותיה של האימפריה העות'מאנית כנגד מדינות ומעצמות נוצריות, כמו איטליה הקתולית שפלשה ללוב.

לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית האשים העיתון "פלסטין" את הוועד לאיחוד ולקידמה (חלק מתנועת "התורכים הצעירים", ששלט באימפריה העות'מאנית, שהיו בתוכו מי שהזדהו עם הציונים, שהשפיעו על הוועד באמצעות לחץ פוליטי או כספי. לכן השילטונות העות'מאניים סגרו שוב ושוב את העיתון הזה. מבחינתם של אל-עיסא ובני דורו, בעיקר לאחר תחילת המנדט הבריטי הייתה הערביות שלהם קשורה ישירות לתחושה שלהם שהם פלסטינים, והם הרי קראו לעיתון בשם "פלסטין", והם האמינו שמדובר במאבק בין הפלאח הפלסטיני אל מול המתיישב הציוני, ששילטון עות'מאני תומך בו חלקית. עם זאת, בהמשך יהפוך העיתון למבקר הראשי של ההנהגה הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני. העיתון גם היה אחד ממציתי ומעודדי "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936. עוד אלמנט ייחודי בעיתון הוא היותו מסקר אירועי ספורט.

 

הוצאת העיתון "פלסטין" הופסקה פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העצמאות בשנת 1948. לאחר שיפו הפכה לחלק ממדינת ישראל, עברה מערכת העיתון למזרח ירושלים שהייתה תחת שליטת ירדן והוא יצא שם לאור עד שנת 1967. עיסא אל עיסא היה מקורב למשפחת המלוכה ההאשמית, ותחת ירדן הפך העיתון לעיתון ירדני לכל דבר ועניין שמסקר את המתרחש באיזורי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בעיקר שהיו תחת שליטת ירדן.