Tag Archives: יום השואה

הגיבורים הנשכחים בימי השואה ובמרד גטו ורשה: האירגון הצבאי היהודי (אצ"י)- כשהרוויזיוניסטים נקטו פעולה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

 

האירגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, הלא הוא האירגון הצבאי היהודי, האצ"י, היה האירגון היהודי-פולני שפעל בימי מרד הגטו של העיר ורשה בירת פולין, שפרץ בערב פסח התש"ג 1943, שהושכח מחוץ לתודעה ההיסטורית הישראלית. בראש האירגון עמדו פאבל פרנקל ודוד מרדכי אפלבאום. שניהם, במיוחד אפלבאום, נפגשו עוד בשנת 1940 עם אנשי המחתרת הפולנית וקיבלו ממנה סיוע. פאבל פרנקל אירגן צעירים בית"רים רוויזיוניסטים כדי להילחם בנאצים. רק מעטים נענו לקריאתו בהתחלה, היות והאירגון דרש השתייכות, נאמנות ומשמעת צבאית מוחלטת מצד חבריו. אגב, לאירגון הזה היו מאפיינים דומים לאירגון הלח"י, לוחמי חירות ישראל (שהבריטים קראו לו "כנופיית שטרן" והוקם גם בשנת 1940), שפעל בארץ ישראל בשנות הארבעים: חבריו לא היו אך ורק יהודים חילוניים ימניים בדעותיהם. היו חברים בו גם קומוניסטים וגם חסידים. האירגון היה מורכב מתאים שנהנו ממידור גבוה (בדומה ללח"י).
באירגון האצ"י היה לנשים תפקיד מפתח: היו בו קשריות רבות, אשר היו נוהגות לצאת מחוץ לגטו במטרה לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש הצליחו הקשריות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. הייתה זו לוחמה בקו הראשון. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פרוץ המרד חזרו אליו דרך המנהרות כדי להילחם מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. חלקן נשארו בחיים כדי לספר את סיפורו של האירגון.
מבין חברי האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות אחדות ואנשי המחתרת הפולנית. זכו להכרה הראויה לא בספרות, לא במחקר, לא בהנצחה ולא בשיח הלימודי על ההתקוממות והגבורה בימי שואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי במרד גטו ורשה השתתפו רק אנשי הארגון המקביל לו, האירגון היהודי-סוציאליסטי אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. בהיות האירגון יותר דומה במבנהו ובפעולותיו לאירגון הלח"י (לדעתי) ובשל עזיבתו את אנשי בית"ר בפולין באותו זמן, גם מנהיג האצ"ל ותנועת החירות, ראש הממשלה השישי מנחם בגין, לא מיהר להבליט גם הוא את קיום האירגון.
מי שהעלה את האירגון לתודעה הוא שר הביטחון הישראלי לשעבר, פרופסור משה ארנס. ארנס כתב בשנת 2009 את הספר "דגלים מעל הגטו" שסקר היסטורית את תולדות האצ"י ופעילותו. בשנת 2017 אף יצא סרט תיעודי על האצ"י, "ונזכור את כולם"? אפילו היסטוריון גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, התלונן כי את האצ"י כמעט ולא מזכירים. כנראה הייתה השתקה מכוונת – "הנדסת הזיכרון", של פועלו של האצ"י על ידי מפלגת השלטון בישראל, מפא"י מסיבות פוליטיות. ביישוב ובמדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו, בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה על המחנה שלהם, "לא משלנו"…
ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, קיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע ה"אקציה" של פינוי הגטו כולו ("האקציה הסופית"). פאבל פרנקל העביר את הידיעה על כך למרדכי אנילביץ' איש השומר הצעיר, מפקד האירגון היהודי הלוחם (אי"ל) המתחרה.
לפני המרד, עסק האירגון בפעולות של איסוף מודיעין נגד אנשי הגסטאפו (המשטרה החשאית הנאצית) בגטו ורשה, והם עסקו בכריית מינהרות והברחות. הפילוג בעם היהודי בא לידי כך שהאצ"י והאירגון היהודי הלוחם הציוני-סוציאליסטי אי"ל, נלחמו בנפרד ובמקומות אחרים יחסית בגטו, למרות שבהתחלה היה קשר בין האירגונים- ואפילו סיכמו ביניהם על חלוקה של שטחי הלחימה בנאצים בגטו. אבל האירגונים הללו, בשל חילוקי הדעות הפוליטיים הפנימיים ומאבקי אגו, לא לחמו ממש יחד נגד הנאצים.
עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי בגטו. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימוני-יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ וברימוני-יד. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשייה מדרום שהיו מנותקות משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). לא ידוע כמה אנשים מנה הארגון אז. אולם מספר החברים לא מנה יותר מ-250 על פי הערכה מקסימלית. ייתכן שבמהלך הקרבות הצטרפו ללוחמים עוד אנשים מתושבי הגטו.
בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון סמרן-פרנקנג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על מבצע חיסול הגטו, גנרל שטרופ, שיחרר אותו מתפקידו ותפס את הפיקוד על המבצע לדיכוי המרד. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.
בצהרי אותו יום קרה אירוע סמלי ויוצא דופן. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו נער בשם יצחק יאצק אייזנר וזוגתו האלינה, והניפו עליו שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. מכאן בא שם הספר "דגלים מעל הגטו".
כיכר מוראנובסקי, איפה שהתרכזו לוחמי האצ"י, נפלה בסוף לידי הנאצים אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. שאר הניצולים מצאו דרכים שונות ומשונות להתחבא עד לשיחרור הגטו. בשנת 1944 פרץ מרד פולני בעיר ורשה כנגד הנאצים.
בתמונה: אנדרטת איזכור מרד גטו ורשה, שקיימת באיזור שבו היה הגטו והעתק ממנה נמצא במוזיאון "יד ושם" בירושלים. לאחר הוצאת ספרו של ארנס ופירסום האירגון החלו בקריאת מקומות וכיכרות והקמת אנדרטאות במדינת ישראל ובפולין על שם אירגון האצ"י ומפקדיו.
ייתכן שזו תמונה של ‏שער ברנדנבורג‏

הגיבורים הנשכחים של מרד גטו ורשה- לוחמי אירגון ה"בונד" Bund

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

אירגון ה"בונד" BUND היה אירגון חילוני לא-ציוני, סוציאליסטי ויידישאי של יהודים באימפריה של רוסיה ובפולין. בּוּנְד – האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצור הבונד, "האיגוד") למעשה מפלגת הבונד הייתה מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. הם דרשו אוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות מושבם באירופה והתנגדו לציונות. מצד שני האירגון נאבק בהתבוללות. מבחינת הבונד, היהדות הייתה תלוית תרבות ולאו דווקא טריטוריה או אדיקות דתית. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבל בהדרגה האירגון את עובדת קיומה של מדינת ישראל למרות שהמשיך להתנגד לציונות והיו גם בונדיסטים שעלו לארץ וקיימו כנסים של האירגון גם בישראל של שנות החמישים.
ל"בונד" הייתה שלוחה עצמאית ומאוד פעילה בפולין. נחשבה למפלגה המצליחה והמקובלת ביותר ברחוב היהודי החילוני בפולין (כמובן היו גם יהודים דתיים וחרדים בפולין שלא תמכו במפלגה הזאת). במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלך השואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט ("מועצת היהודים" שלרוב עשתה את דברי הנאצים וייצגה את היהודים אל מול השילטון הנאצי בגטו). וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ולקח חלק מאוד פעיל בלחימה של אירגון אי"ל. לאחר השואה הצטרפו השורדים מהבונד בחלקם למפלגה הקומוניסטית הפולנית או שנשארו לחיות בפולין. הפעיל הידוע ביותר מהבונד היה ד"ר מארק אדלמן שעליו כבר כתבתי, שהיה קצין הביון של אירגון אי"ל ונשאר לחיות בפולין כרופא קרדיולוג גם לאחר השואה. מדינת ישראל הקפידה להתעלם יחסית מחלקם של לוחמי ה"בונד" במרד גטו ורשה. וזאת למרות היותם אנטי-ציוניים, לוחמי הבונד בגטו היו גיבורים.
עוד דמות ידועה מלוחמי הבונד בגטו הייתה ברנרד גולדשטיין (1889-1959)
או "קומראד ברנארד", שהיה מנהיג הבונד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך מרד גטו ורשה ובעיקר לפניו סייע בהברחת נשק רב לתוך הגטו כדי לחמש את אירגון "אי"ל" לקראת המרד. לאחר שיחרור הגטו והעיר ורשה הוא היגר לארצות הברית.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏אנדרטה‏‏

 

גיבורה או אנטי גיבורה נשכחת בימי השואה? הזמרת רוזה אשכנזי, מלכת מוזיקת הרבטיקו

(c)כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
רוזה אֶשׂכֶּנזי ROZA ESKENAZI או בשמה המקורי שרה סקינאזי ( ‏1890 בערך – 2 בדצמבר 1980) הייתה זמרת יוונייה מפורסמת ולמעשה היוצרת של מוזיקת הרבטיקו היוונית ושל שירים מסורתיים מאסיה הקטנה ומאזורים אחרים ביוון ההיסטורית, יהודייה במוצאה. יצירתה עמדה במרכז הבמה של החיים המוזיקליים ביוון בין שנות ה-20 ועד שנות ה-70. היא לא הייתה ציונית גדולה בלשון המעטה. ילידת איסטנבול.
בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה גדולה באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקליטה אשכנזי מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. ואז עצמאות יוון התחילה להתערער.
עד 1940 פלשה ליוון איטליה, ובשנת 1941 כבש הצבא הגרמני את המדינה. למרות משטר הדיכוי רוזה המשיכה להופיע, וב-1942 היא אף פתחה את מועדון הלילה שלה, קריסטל, יחד עם בנה פאראשוס, איתו התאחדה מאז. למרות שהייתה יהודייה, היא הצליחה להשיג תעודת טבילה מזויפת, אם כי בטיחותה הובטחה גם ברומן שניהלה עם קצין גרמני נאצי- ומכאן דמותה שנויה במחלוקת.
עם זאת, רוזה אשכנזי לא הייתה בוגדת ביהודים או משתפת פעולה עם הנאצים. היא ניצלה את מעמדה המיוחס כדי לתמוך בהתנגדות היוונית המקומית, והסתירה לוחמי התנגדות יווניים ואפילו סוכנים אנגלים בביתה. היא גם הצליחה להציל יהודים באתונה ובסלוניקי. בין אלה שהצילה מגירוש לאושוויץ הייתה משפחתה. עד 1943, הסוואתה התפוגגה והיא נעצרה. היא בילתה שלושה חודשים בכלא לפני שמאמץ משותף של אהובה הגרמני ובנה הצליח לשחרר אותה. את שארית המלחמה היא בילתה במחבוא, מפחדת שמא תיעצר שוב.
היא המשיכה לחיות ביוון גם לאחר המלחמה ובשנות השבעים התפרסמה שוב כזמרת.
בשנת 2010 היה מופע בישראל וסידרת טלוויזיה בשם "קנרית מתוקה שלי" ובו הוזכרו רוזה אשכנזי ושיריה.

הגיבורים הנשכחים: עמנואל הנגבי מהלח"י ומציל יהודי הונגריה משה קראוס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
את אישתו ובנו של עמנואל הנגבי, יליד פולין, הכרנו היטב. מדובר בגאולה כהן לה היה נשוי זמן קצר, ובנו הוא כמובן ראש המועצה לביטחון לאומי, השר בעבר צחי הנגבי.
אבל עמנואל הנגבי (1917-1975, בתמונה), במקור שטרסברג, הוא דמות חשובה בפני עצמה כדי לספר אודותיה.
מדובר באחד מקציני המבצעים הבכירים של אירגון "לוחמי חירות ישראל", הלא הוא הלח"י, ובאנגלית The Stern Gang.
מגיל 15 כבר הצטרף לתנועת בית"ר ועלה בעלייה של בית"ריסטים לארץ ישראל. לאחר הפילוג בין אירגוני האצ"ל והלח"י בשנת 1940, הצטרף אל אברהם יאיר שטרן, מייסד הלח"י. הוא ניהל את כוח האדם של האירגון וכינויו היה "אדם".
בחודש מאי 1942 נאסר על ידי הבולשת הבריטית בחיפה, בדירה של המחתרת, וישב במחנות המעצר מזרעה ולטרון. באותה עת לא הובאו עצורי לח"י למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החירום המנדטוריים. הנגבי, יחד עם כעשרים עצירים אחרים שנמנו עם אנשי לח"י, חפרו בלטרון משך חודשים רבים מנהרה באורך 76 מטרים, כדי לברוח מן המאסר ולשוב לפעילות המחתרת. יום הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. מספר שבועות בטרם מועד זה, הונחה הנגבי על ידי מפקדיו לנסות ולהימלט מן המעצר לפני יתר חבריו, כדי להסדיר מן החוץ את כל הדרוש למילוט הבורחים ולקליטתם המחודשת בשורות המחתרת.הנגבי התחזה לחולה והובהל ב-16 בספטמבר 1943 מלטרון אל בית החולים הממשלתי במתחם "מגרש הרוסים" בירושלים. שם היה נתון תחת מעקב צמוד של רופאי בית החולים, ותחת שמירה קפדנית של הבולשת הבריטית. הנגבי התלונן על כאבים עזים, שבעטיים נאלץ ללכת כפוף לגמרי, בצעדים איטיים ביותר, תוך הפגנת חולשה מוחלטת. כעבור עשרה ימים, בבוקר 26 בספטמבר 1943, לאחר שהרגיל את שומריו למצבו הגופני הרעוע, הוציא הנגבי אל הפועל את תוכניתו: בלילה הקודם, בחסות החושך ומתחת לשמיכה, כדי שלא להיחשף על ידי המאושפזים הנוספים בחדרו, לבש בגדים אזרחיים ועליהם שב ולבש את פיג'מת האסיר. השכם בבוקר ביקש לצאת מן התא אל חדר השירותים, כשהוא מתקדם לאיטו בקושי רב ונאנק מכאבים. בחדר זה פשט את הפיז'מה, נותר בבגדים רגילים, הזדקף ויצא מן השירותים בצעדים בוטחים ומהירים. איש לא חשד בו, גם כשירד מספר קומות ויצא מבית החולים אל החופש. כאשר הבחינו השומרים בהיעדרותו, כבר נמצא הרחק מן המקום.

בהנחיית מפקד לח"י בעת ההיא, יצחק שמיר, הוביל הנגבי את ההכנות לקליטת הבורחים מלטרון. בליל 31 באוקטובר ביצעו עצירי לח"י בלטרון את התוכנית שסוכמה מראש: הם עברו במנהרה, מפתח הכניסה שהיה מוסווה בתוך הצריף בו התגוררו, אל פתח היציאה שמוקם כמה עשרות מטרים מחוץ לגדר ההיקפית החשמלית של מחנה המעצר. הנגבי, ועמו לוחם מחתרת נוסף, המתינו לבורחים בקרבת מקום, ציידו כל אחד מהם בנשק, והובילו אותם אל אוטובוס פרטי שחנה בחורשה סמוכה. האוטובוס הגיע לתל אביב בשלוש בבוקר, והלוחמים התפזרו איש איש למקום המסתור שהוכן עבורו מבעוד מועד. הבריחה הנועזת הכתה בהלם את השלטון הבריטי בארץ, ועודדה מאוד את רוחם של אנשי לח"י, שרציחתו של מייסד הארגון, "יאיר", פגעה בהם קשות.

לאחר הבריחה התמסר הנגבי לחיזוקה ולבניינה של המחתרת. המחלקה עליה פיקד עסקה במגוון משימות: אספקת חומרים לפעולות; איתור מחסנים לנשק; ארגון אוהדים ומסייעים; גיוס כספים. הוא השתתף בשורה ארוכה של מבצעים, בהתקפות על בסיסי השלטון הבריטי כגון בניין הבולשת ביפו, ופיקד, בין היתר, על ניסיון ההתנקשות בקצין המשטרה הבריטי פורד בתל אביב. בשנת 1947 התחתן עם גאולה כהן, שדרנית ומפעילת הרדיו של אירגון לח"י. הם חיו ביחד עד שנת 1962 ואז נפרדו. בנם הוא צחי הנגבי.

משה קראוס- מציל יהודי הונגריה

משה קראוס (1908-1986) היה מי שהציל 40 אלף מיהודי הונגריה בתקופת השואה, פי עשרות מ"רכבת המיוחסים" של ישראל קסטנר. תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות. הוא אף הסתכסך קשות עם ישראל קסטנר. בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, והיה היחיד שחשש כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.

שמו האמיתי היה מיקלוש,
הוא היה נציג תנועת "המזרחי" הדתית בהונגריה ושירת כמנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) בבודפשט, בירת הונגריה, בין השנים 1935–1945. בין שאר תפקידיו היה אחראי על חלוקת מכסת הסרטיפיקטים, שקצב המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל, בין חברי התנועות הציוניות המקומיות. עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה ב-19 במרץ 1944 , הגה קראוס את הרעיון להשתמש בסרטיפיקטים שנותרו בידו, יחד עם בקשות חסות נוספות, ממדינות שונות, להצלת יהודים. הרעיון הניע את תת-הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש ולקבל את אישורה של ממשלת הונגריה להגירת 7800 יהודים (שפורשו לאחר מכן על ידי לוץ כ-7800 משפחות של יהודים). לצורך הכנת הניירת להכנת הדרכונים הקולקטיביים להגירה, חכר לוץ מהסוחר ארתור וייס את "בית הזכוכית" בבודפשט.

האנשים שהיו המיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו אלפי בני אדם, אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", או כאלה שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות (שוצפאס) – המקוריים או המזויפים – שקיבלו לידיהם.

הרעיון היה של קראוס, מתן החסות והתעודות המקוריות (אלפים) היו של קרל לוץ ולאחר מכן גם ראול ולנברג ואחרים והביצוע (במיוחד זיוף עשרות אלפי תעודות חסות מזויפות וחלוקתן) היה של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה.

בשנת 1945 הממסד המפא"יניקי החליט להכתים את קראוס- הואפוטר מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם כנראה לשווא בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות לטובת דתיים ולא-ציוניים. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט, ואל מחוץ להיסטוריה הרשמית הישראלית לגבי חילוץ יהודי הונגריה בשואה.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952. בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.

הגיבורים הנשכחים: גיבורי מרד גטו ורשה, פאבל פרנקל ומארק אדלמן: אחד ציוני מאוד, השני ממש לא

כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (C)

במלאת 80 שנים למרד גטו ורשה לפי התאריך העברי, ההתקוממות היהודית הגדולה ביותר בזמן השואה שהתחילה בערב פסח תש"ג, אני רוצה לציין שניים מגיבורי המרד, שההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל "דאגה" להעלים: פאבל פרנקל, מנהיג האצ"י- האירגון הצבאי היהודי שהיה למעשה משויך לתנועת בית"ר, ומארק אדלמן, איש הביון של אירגון אי"ל (האירגון היהודי הלוחם), האיש הבכיר של אירגון ה"בונד" האנטי ציוני החילוני הסוציאליסטי בתוך האירגון הזה וסגנו של מנהיג אי"ל האגדי מרדכי אנילביץ'.

אתחיל בפאבל פרנקל (1920-1943) שנהרג בקרב מול הנאצים. מרד גטו ורשה שהוא היה אחד ממנהיגיו הנשכחים (את אנילביץ' איש "השומר הצעיר" הזכירו וזכרו טוב מאוד) פרץ לאחר שהתקבל מידע שהנאצים הולכים לפנות את הגטו באופן סופי ואת שוכניו למחנות הריכוז וההשמדה ("אקציה"). מהסיבה הזאת פרץ המרד. את עניין "האירגון הצבאי היהודי" העלה להיסטוריה משה ארנס שר הביטחון לשעבר של ישראל, בסיפרו "דגלים מעל הגטו", שהיה יצירתו הגדולה ביותר משנת 2009 של הפרופסור לאווירונאוטיקה ארנס שמבחינתי גם היה גיבור נשכח בפוליטיקה הישראלית והיה ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.
פאבל פרנקל נולד בשנת 1920 בבירת פולין ורשה. יהודי פולני-ורשאי וציוני. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר הרוויזיוניסטית והדריך בני נוער. בהמשך הצטרף אל "ברית החייל". בשנת 1940 החל לגבש בוורשה תאי מחתרת חמושים בתיאום עם המחתרת הפולנית, מה שייהפך לימים לאצ"י, האירגון הצבאי היהודי. פרנקל בתחילה הפך לאחד ממפקדיו של הארגון החדש. וכנראה היה מפקד האירגון הזה בשותפות עם שני מפקדים אחרים.
אירגון האצ"י הוא שקיבל כנראה ראשון את הידיעה על האקציה הסופית המיועדת שהנאצים עמדו לעשות בגטו, יום לפני פרוץ המרד שפרץ לבסוף ב19 באפריל 1943- יום האקציה המיועד. במהלך המרד עצמו, פרנקל עמד בראש מטה הארגון ששכן בבניין מספר 7 בכיכר מוראנובסקי בוורשה, שבו התנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד. במשך ארבעה ימים הונף דגלו הכחול-לבן של אצ"י מעל בניין המטה (בתמונה, מסומן), עד להכנעתו (ומכאן השם "דגלים מעל הגטו"). בסופו של דבר נהרג פרנקל בידי הנאצים באותה שנה, אך לא ידוע בדיוק מתי. כאמור, מדינת ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מאירגון האצ"י ומפרנקל ומתרומתו העצומה למרד והעדיפה להאדיר את אירגון "אי"ל", האירגון היהודי הלוחם, שהורכב בעיקר מפעילים ששייכים לגוש הפוליטי של המרכז-שמאל בעם היהודי.

דמות שהיא ההיפך מפאבל פרנקל, אך איש שהיה גם הוא גיבור המרד, הוא איש הביון של האירגון היהודי הלוחם, הרופא הקרדיולוג ד"ר מארק אדלמן, מארֶק אדלמן (Marek Edelman) יליד 1919 או 1922, שנפטר בשיבה טובה בשנת 2009 והמשיך לאחר המרד והשואה לחיות בפולין כאזרח פולני גאה שמצדד בלאומיות הפולנית ומתנגד לציונות. גם הוא היה יהודי פולני-ורשאי. אימו הייתה פעילה באירגון ה"בונד" Bund היהודי-יידישאי-חילוני-אנטי ציוני וסוציאליסטי, ששאף שפולין תיתן ליהודים אוטונומיה תרבותית יהודית יידישאית בשיטחה במקרה הטוב כאזרחים פולנים. גם הוא היה פעיל בבונד כמו אימו.
אדלמן הספיק לכתוב בערך 2 ספרים על המרד וגם 3 שנים לאחר מותו יצאה בעברית הביוגרפיה שלו "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", שתורגמה מפולנית. אדלמן היה כאמור קצין הביון של "האירגון היהודי הלוחם" והצליח עם כמה מראשי האירגון לברוח במהלך המרד: הוא היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943.
מפקדי אי"ל ששרדו את המרד וביניהם אדלמן עברו באמצעות הברחה במשאית ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטית הפולנית "ארמייה לודובה" , והשתתף בשנת 1944 במרד הפולני בוורשה כנגד הנאצים. אחרי המלחמה בחר להישאר בפולין, למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה (נחשב למצטיין בתחומו). היה חבר ב"ועדת ההגנה של הפועלים" בפולין הקומוניסטית והצטרף לאחר מכן לאירגון "סולידריות" שהתנגד לשילטון הקומוניסטים. דיבר רבות בעד זכויות אדם ונגד הציונות. בשנים 1989-1993 כיהן כחבר הסיים- בית הנבחרים הפולני (הבית התחתון, כלומר בית המחוקקים הפולני). בשנת 2007 קיבל אליו משלחת מישראל שראיינה אותו סוף סוף באישורו. לאורך כל הדרך התנגדה ישראל להכליל אותו בטקסים לזכר השואה שבו נכחו נציגים רשמיים מישראל, וכן התנגדה להבליט את מעשי גבורתו במהלך המרד היהודי והמרד הפולני בוורשה בשל היותו אנטי-ציוני ומתנגד להקמת מדינת ישראל.

בתמונה: תמונה של ג'ק אייזנר, דגלי האצ"י מונפים מעל הגטו במהלך המרד.

הצד האפל של תורכיה בימי מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה

מאז ראשית המאה העשרים, עוד לפני הקמתה, תמיד היו לתורכים את האויב התורן: בראשית שנות העשרים האויב התורן היה הארמנים. בשנות השמונים של המאה העשרים האויב התורן היו אירגוני השמאל. בשנות האלפיים האויב היה "המדינה העמוקה"- אותה מאפייה שניהלה מעין "מדינה בתוך מדינה" שהורכבה מאנשי צבא, אנשי מאפייה, דוגמניות ושחקנים ואף אנשי אירגוני טרור ימניים קיצוניים. עכשיו בואו נחזור כמעט 80 שנים אחורה, לשנים 1941-1942.

בשנים אלה, בעת שבאירופה ובאסיה התחוללה מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מותו של כמאל אתאתורכ ידיד היהודים ומייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית, האויב התורן היו קהילות המיעוט במדינה המוסלמית ובראשם- היהודים. יש לציין שבניגוד לאתאתורכ, עמד בראשה של תורכיה הנשיא השני שלה איסמת אינונו, חברו הקרוב וממשיך דרכו של אתאתורכ, שהיהודים לא היו בראש מעייניו, בלשון המעטה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של הקבוצה המפורסמת מאיסטנבול פנרבהצ'ה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.

היהודים לא שכחו את התקופה הנוראה ההיא, ואף אנשי שילטונו של ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח", התבטאו כנגד תקופה אפלה זו. עם זאת, גם מצבה של הקהילה היהודית התורכית בימים אלה לא נמצא בימי הזוהר שלו.

כיום יש לתורכיה אויב תורן אחר:

כל כלי התקשורת בתורכיה, כולל אלה החילוניים, יוצאים מאז "ניסיון ההפיכה" הכושל ב2016, ולא לגמרי שלא בצדק, כנגד פתהוללה גולן (Fethullah Gülen), איש הדת האסלאמיסט שעומד בראש האירגון האסלאמיסטי "היזמט" (שירות), שעסק במשך כארבעים שנים בהקמת מוסדות חינוך ברוח "אסלאם מתון" ובהחדרת בוגרי מוסדותיו לצמרת השילטון- למשטרה, למערכת החינוך האקדמית והתיכונית, לעיתונות- על ידי ייסוד והפעלת העיתון "זמאן", שהיה קיים מאז 1986 והיה העיתון הנפוץ במדינה, למערכת המשפט ואפילו במקצת לצבא, שהיה מזוהה יותר מכל עם החילוניות במדינה. אנשי האירגון עשו עבודה קשה, עבור גולן, שגולה בפנסילבניה שבארה"ב משנת 1999, וגם עבור בן בריתו דאז, ארדואן. כל מטרתם הייתה לטהר את האליטה התורכית מהדומיננטיות החילונית שהייתה שורה בה עוד משנות העשרים של המאה העשרים. והם הצליחו בכך רבות, בין היתר על ידי רדיפת ומעצר קציני צבא תורכיים חילוניים, עד שצבירת הכוח שבידיהם התחילה לאיים על ארדואן עצמו. בשנת 2013, שנה לפני שהפך לנשיא המדינה ושידרג עצמו מתפקיד ראש הממשלה, הסתכסך ארדואן עם גולן לאחר שהחלו ביניהם מאבקי כוח על השילטון. מאז ארדואן לא הפסיק לרדוף את אנשי גולן, השתלט על עיתון "זמאן" והחל לסגור לאט מוסדות שבשליטת האירגון. לאחר ההפיכה הצבאית, גולן נתפס כהוגה ההפיכה, והרדיפות נגד אירגונו התגברו פי 100 הביאו למחיקת רוב הנוכחות הגולניסטית בתורכיה. שופטים ושוטרים הודחו, מוסדות חינוך צבאיים ואזרחיים נסגרו וכמובן כל כלי התקשורת שזוהו עם גולן, ביניהם סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה ועיתונים. כיום האויב התורן בתורכיה הוא FETÖ, ראשי התיבות של "אירגון הטרור של פתהוללה". הוא הפך לאויבם האולטימטיבי של רוב התורכים- גם של האסלאמיסטים תומכי ארדואן וגם של החילוניים, שלא מיהרו לתמוך בהפיכה הצבאית בין היתר כי היא נתפסה כמזימה של גולן ולכן גם כעימות פנים אסלאמיסטי שאל לחילונים להתערב בו. עם זאת, מנצל השילטון את ההפיכה גם לנקמה ביסודות החילוניים בצבא ובמערכת החינוך, בצל הלחימה כנגד "פטו" (כאמור, "אירגון הטרור הפתהוללהיסטי").

לפתהוללה אכן היה במציאות חלק בהפיכה, אך כיום מתחוללת בתורכיה ומחוצה לה תעמולה בקנה מידה עצום כנגד האירגון של גולן, במטרה לקעקע אותו מן היסוד. אכן, במאה השנים האחרונות תמיד היה וישנו אויב תורן שרוב רובם של החיצים התורכיים מופנים כלפיו.

.