בימי הביניים בעולם הנוצרי לא הייתה הגות מדינית "קלאסית" היות והכנסייה שלטה על מחשבת ההמון- עליונות הכנסייה והאל ("השילוש") על האדם.
בימי הביניים וגם לאחריהן התחולל מאבק בין הכנסייה והמדינה בשאלה מי נעלה יותר ומי ראוי לשלוט על האדם, וכך נולד רעיון "החרב הכפולה"- חרב אחת היא הקיסר או המדינה והחרב השנייה היא הכנסייה. ב"ברית החדשה" יש משפט שמיוחס לישו, שאומר "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". משפט זה מיוחס בהקשר ליחסי דת ומדינה- מתי האדם צריך להתייחס לסמכות המדינה, גם כשהיא סותרת את ערכי הדת?
ההשקפה המקובלת באותן שנים הייתה שהאדם מצווה להישמע לשתי הרשויות: לחוק המדינה ולחוקים הדתיים. כל רשות פיקחה אחת על האחרת: הכנסייה על המדינה, והמדינה על הכנסייה. אוגוסטינוס "הקדוש" מהיפו, שהיה פילוסוף ותיאולוג נוצרי וממעצבי הנצרות הקודמת, שחי בין המאות ה-4 וה5 לספירה, "ניצר" למעשה את כתבי אפלטון ואריסטו. הוא כתב ספר בן 22 כרכים בשם "עיר האלוהים", שבא ללמד סנגוריה על הנצרות, וטוען שהאדם חי בשתי ערים: "עיר האלוהים" שהיא העיר הרוחנית, שהיא אפילו נעלה יותר מהכנסייה, ו"העיר הגשמית", הלא הם החיים הארציים והמדינה. לכן, הוא טען שטבעו של האדם הוא כפול. שתי החברות, הדתית והמדינית, הן מעורבות, ובעיניו המדינה צריכה להיות נוצרית ולנהל את עצמה לפי אינטרסים רוחניים. המדינה היא יצירה אלוהית ועיר האלוהים היא אפילו לא הכנסייה בלבד שמייצגת את הדת, אלא הדת והרוחניות עצמה. הוא טען שמדינה שלא נוהגת לפי ערכי מוסר נוצריים, משמרת את חטאיו הקדמוניים של האדם ואין לה זכות להתקיים.
עוד מי שהושפע מכתבי אפלטון ואריסטו וסיפק להם גירסה נוצרית הוא הוגה דעות אחר, תומס אקווינס בן המאה ה-13. הוא אמר שיצירת המדינה נעשית דרך 4 סוגי חוק: החוק הנצחי- האופן שהאדם מתנהג הוא תוצאה של תבונה אלוהית. החוק הטבעי- לכל דבר שקיים בעולם יש משמעות ותכלית, המוסר הוא התבונה האלוהית הטבעית. החוק האנושי- שהוא פירוט של ערכי המוסר בחוק הטבעי, והוא דבר דינאמי ומשתנה. ומעל כולם- החוק האלוהי. בני אדם צריכים הדרכה על מנת להגיע לאושר הנצחי והאמונה שהיא החוק האלוהי היא המדריכה.
במאה ה-15, ראשית הרנסאנס שבאה לאחר המאה ה-14 הימי ביניימית הרת הפורענות, ישנה כבר עלייה בכוחו של מוסד המלך ומוסד המדינה באירופה, וירידה של מוסדות הכנסייה והאפיפיורות. התפתחות מדעית וגילוי יבשות חדשות, והתפתחות הסחר הבינלאומי הולידה שיכבת סוחרים עשירים חדשים בורגנית שתמכה במלכים, וזה בא על חשבון האצולה והכנסייה. הסמל של ההגות המדינית באותה מאה היה ניקולו מקיאוולי (בתמונה), שביום כתיבת פוסט זה חל יום הולדתו ה55 בדיוק. ספרו "הנסיך" שאותו הקדיש ללומרנצו מבית מדיצ'י, מהווה מדריך למדינאים עד עצם היום הזה. מקיאוולי טען שיש להשלים עם שימוש באמצעים בלתי מוסריים למטרות מדיניות. הוא טען שמימשל יציב נשען על עורמה ואלימות מדינתית מבוקרת, לכן הוא ניתק את התועלת המדינית מעקרונות המוסר.
הוא טען שהשליט הנכון יבסס את מדיניותו ושילטונו על כך שהאדם הוא רע ואגואיסט מטבעו ובמהותו, ומימשל טוב יהיה יציב אם יגביר את הביטחון האישי ורכושם של נתיניו- וכי רק מחוקק יחיד ואבסולוטי יכונן מדינה בדרך הנכונה. הוא היה מנותק יחסית משאלות מוסר ודת.