Tag Archives: נאט"ו

מעבר חייבר

מעבר ח'ייבר- מעבר ההרים המסוכן בעולם מבחינה ביטחונית

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.

באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

 

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

 

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר.  גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

תורכים במלחמת קוריאה

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

צבא אירופה

צבא אירופה: הרעיון של צבא אירופי משותף

(c) כל הזכויות על פוסט זה שמורות לבעלי האתר Histerio.co.il.
הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף אינו חדש: הוא עלה לראשונה בימי המלחמה הקרה, ובעת הקמת האיחוד האירופי. בנוסף, בשנות התשעים דיבר על הרעיון הזה סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. גם ז'אק שיראק, נשיא צרפת דאז, לא פסל את הרעיון בייחוד לאחר איחוד גרמניה. לאירופה יש הרבה בעיות להתמודד איתן, כשהבעיה העיקרית היא הסכנה להפיכתה של היבשת בעתיד לשדה קרב בין אסלאמיסטים לניאו-נאצים עקב עליית הקיצוניות ביבשת וההגירה המוגברת אליה. כמו כן, מול מדינות אירופה ניצב יריב ישן-חדש: רוסיה, כשגם סין לא עומדת מנגד. יריב חדש של האיחוד האירופי כולו הוא הרעיון של היפרדות מדינות מהאיחוד האירופי, כשבריטניה היא הראשונה עם רעיון הברקזיט שכנראה עומד בקרוב לצאת לפועל ואיטליה יכולה להיות הבא בתור. צבא כזה יכול להיות תשובה לכל יוזמות היציאה מן האיחוד האירופי של המדינות השונות. הצבא האירופי אמור לעמוד מול האיום הרוסי וכן גם לטפל בבעיות פנימיות של היבשת, כמו רשת ההברחות המסועפת באיזור הבלקנים ואירגוני פשע שמשתמשים באירופה גם כבסיס לפעולה וגם כתחנת מעבר. הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף נראה מוזר ומוגזם במקצת, היות וכבר קיימת ברית צבאית שמגינה על אירופה מפני רוסיה: הברית הצפון אטלנטית, הלא היא נאט"ו, ברית בת 29 צבאות של מדינות. אבל מצד שני, הבחרה העיקרית בברית נאט"ו היא ארצות הברית, ובשנים האחרונות, בעיקר מאז עלייתו של דונאלד טראמפ לשילטון, היא עושה קולות של חוסר רצון לשאת בעיקר הנטל של הברית הצפון אטלנטית. טראמפ לא פעם ולא פעמיים דרש ממדינות אירופה לספק מימון מספיק לקיומה של נאט"ו על מנת להוריד כמה שיותר את הנטל הכלכלי והצבאי שהברית הזאת מהווה על ארצות הברית, לשיטתו של טראמפ. התבטאויות אלה הביאו ללא ספק להעלאתו מחדש של רעיון הצבא האירופי המשותף. בחודש נובמבר 2018 הן קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל והן נשיא צרפת עמנואל מקרון העלו מחדש את רעיון הצבא האירופי המשותף. באתר EURACTIV, שאליו שייכת התמונה שמצורפת למאמר זה, מצוין כי מרקל אמרה שיש לפתח חזון של צבא אירופי משותף בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג וכן גם עמנואל מקרון נשיא צרפת אמר שיש להקים צבא אירופי אמיתי. גם הנהגת האיחוד האירופי וגם הנהגת נאט"ו אינה מתנגדת לרעיון של צבא אירופי משותף וז'אן קלוד יונקר, נשיא הנציבות האירופית, הביע תמיכה ברעיון הזה. מבחינת נאט"ו, למרות שצבא אירופי משותף יכול להאפיל על הברית, אין גם שום בעיה: להיפך, הנהגת נאט"ו תשמח שיוקם צבא אירופי שיהווה "קונטרה" לטראמפ, לנטיותיו הבדלניות ולרעיונותיו.

במידה ויוקם צבא אירופי משותף הוא אמור לרכז יחידות מכל הצבאות של 23 המדינות שמרכיבות את האיחוד האירופי. בשלב הראשון לפחות, הצבא האירופי יתפקד לצד הצבא המסוים והלאומי של כל מדינה ומדינה. בסופו של דבר צבא אירופי שיהווה איחוד של 23 צבאות בשיטת הביטחון הקיבוצי בדומה לנאט"ו (כשמדינה אחת באיחוד מותקפת, זה ייחשב כהתקפה על כל מדינות האיחוד האירופי) יהפוך בסופו של דבר לגוף הביטחוני הגדול בעולם. כבר היום קיימת באיחוד האירופי CSDP, שהיא מדיניות אירופית משותפת לגבי ביטחון והגנה שמיועדת למנוע סכסוכים ולשמש כוח לשמירת השלום במקומות מסוימים. כמו כן, קיים גם EUFOR, כוח התגובה המהירה של האיחוד האירופי מטעם מדיניות זאת. ישנם 17 פרוייקטים משותפים בנושאי ביטחון בין מדינות האיחוד וגם קיים לאחרונה שיתוף פעולה צבאי, אימונים משותפים, וחיבור בין הצבאות הגרמני וההולנדי. וכמובן, ישנו גם משמר הגבול והחופים האירופי, FRONTEX.

עם זאת, קיימות הרבה בעיות בהקמתו של צבא אירופי משותף. ואני לא מדבר רק על הבדלי שפה ואולי גם הבדלי תרבות בין העמים האירופיים וגם השאלה באילו מקרים מסתיים תפקידו של הצבא הלאומי המקומי בכל מדינה ומתחיל תפקידו של הצבא האירופי המשותף. הבעיה הראשונה היא שתקציב הביטחון של כל מדינה באיחוד האירופי בממוצע הוא חצי מתקציב הביטחון של ארצות הברית, מה שהופך את נאט"ו, לפחות בשלב הראשון לכוח הצבאי העיקרי באירופה. האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להוציא כל כך הרבה כסף על מנת להקים ולתחזק צבא אירופי משותף? האתר QUARTZ מציין גם כי קיומו של צבא אירופי משותף עלול ליצור מצב של עודפי נשק עצומים אצל צבא כזה: בעוד שהצבא האמריקני מסתמך בדרך כלל על סוג אחד או יותר של טנקי קרב, בצבא אירופי משותף יהיו 17 (!!!!) סוגים של טנקים, כשכמובן גם עולה שאלת התחזוקה שלהם. בעוד בצבא האמריקני ישנם 30 סוגים של מערכות נשק, בצבא אירופי משותף יהיו 178 (!!!) סוגים של מערכות נשק שונות. זה מעלה שוב את שאלת התיאום בין המערכות והיחידות השונות, כשנדרש תקציב עצום כדי לתחזק ולהתאים את כל המערכות האלה למצב של צבא אירופי משותף. האתר "ניו פדרליסט" בגירסתו האירופית מעלה בעיות נוספות: מי יעמוד בראש הצבא האירופי? הפרלמנט האירופי, נשיא הנציבות או נשיא שנבחר בבחירות על ידי כל מדינות אירופה? למי יש סמכות להכריז מלחמה בשם הצבא הזה? מה תהיה הגדרתו המדויקת של אויב של צבא כזה ונגד איזה אויב גדול בדיוק יילחם צבא ענק שכזה, ש"מרוב עצים לא יוכלו לראות בו את היער"? מה יהיה ומי יעמדו במגנון קבלת ההחלטות של צבא שכזה? כמו כן, שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שחוגג השנה שבעים שנים לקיומו, תעלה עקב הקמת צבא כזה: מה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל צבא אירופי ומה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל נאט"ו? הצבאות האירופיים העכשוויים סובלים גם כל אחד מבעיות קשות שקשורות לכוח אדם: איך צבא אירופי משותף יפתור בעיות מעין אלה שכבר קיימות? הוא אף יכול רק להחמיר אותן. כל הבעיות שצוינו הופכות את הקמת הצבא האירופי המשותף לרעיון אוטופי בלבד. אתר "פוליטיקו" בגירסתו האירופית לא פוסל לגמרי את הרעיון הזה וטוען שהוא אפשרי, אך מעלה בעיות מסוימות: יהיה צורך למצוא איזון בין כל הרצונות של המדינות וכוח האדם הצבאי שלהן על מנת לקיים צבא שכזה וכן גם להתגבר על מחלוקות ישנות בין המדינות מעבר למחלוקות של שפה ולשאלה מי יהיו המפקדים הבכירים בצבא שכזה. חשוב לציין גם כי התקשורת הבריטית מוטרדת מרעיון שכזה, כי יציאתה האפשרית של בריטניה מהאיחוד האירופי יכולה להביא להקמת צבא שכזה. השאלה היא אם גם הצבא הבריטי יחוייב, לפחות בשלבים הראשונים של יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, ה"ברקזיט", להיות חלק מצבא שכזה והאם זה יפגע בברקזיט עצמו. רוב הבריטים, אגב מתנגדים בתוקף להקמת צבא אירופי משותף, במיוחד כשגוף שכזה אמור לשמש כתגובת-נגד לבדלנות האמריקנית והבריטית.

לדעתי, רעיון של צבא אירופי משותף נועד גם "לכסות" על כישלונותיהם של המנהיגים האירופיים העיקריים, מרקל ומקרון, שהפופולריות שלהם נמצאת בימים אלה בשפל, להתמודד עם סוגיות ליבה שנוגעות למדינותיהם שלהם וגם לאירופה כולה, בראשן סוגיית המהגרים ומעמדות הביניים במדינותיהם וכן הבעייתיות והסירבול באיחוד האירופי של ימינו. כמו כן, הקמת צבא שכזה מהווה גם תגובה לכוונתה של בריטניה וכוונתן של מדינות נוספות לפרוש מהאיחוד האירופי. מה שעלול, לטענתי, לצאת מכל הרעיון של צבא אירופי משותף הוא הקמת עוד מנגנון אירופי מסורבל, רב כללים ונהלים ומרובה בכוח אדם ובנשק לעתים מיותר, ללא מדיניות ריאלית וללא מטרות מוגדרות, ומסוימות, ללא הגדרה מדויקת של איומים פנימיים וחיצוניים ואויבים שעלול להביא למצב ש"יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה"- ממש כמו האיחוד האירופי בעצמו. והשאלה הגדולה היא האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להשקיע ממיטב כספן על מנת לממן הקמת גוף שכזה. אבל אל מול האיומים הפנימיים של הקיצוניות בתוך אירופה ומול האיום של רוסיה וסין אל מול בדלנותה הגוברת של ארצות הברית ורצונה של מדינה כמו בריטניה לפרוש מהאיחוד, עם כל הבעיות הכרוכות בו רעיון כזה יכול להפוך למציאותי. אומנם זו תהיה מציאות מסובכת מאוד, אבל אפשרית.

Turkish_Brigade_Kunuri

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960