Tag Archives: נאט"ו

100 שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שני- יחסי החוץ של תורכיה המודרנית והצטרפותה לאירגונים בינלאומיים

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

כשמדברים על תורכיה המודרנית במאה שנים האחרונות, כל חוקר בוחן את תורכיה מבחינת ההתמחות המסוימת שלו. לכן החלטתי "לשבור את רצף הזמן" ולהקדים ולכתוב על יחסי החוץ של תורכיה, שהוא תחום שאני מתמחה בו (יחסים בינלאומיים). מדובר כאן בעבודה שהגשתי בשנת 2019 לאוניברסיטה הפתוחה בנושא ועיבדתי אותה לכתיבה כאן כי לדעתי היא משקפת מאוד את השינויים במדיניות החוץ של תורכיה במאה שנות קיומה.

על הרפורמות החילוניות שנועדו להרחיק את תורכיה מהמזרח ומהאסלאם הפוליטי ולקרב אותה למערב ולאירופה, רפורמות שהתחוללו בתורכיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אכתוב בפרק הבא. אבל אין ספק שהצטרפות תורכיה לאירגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ושאיפתה שעדיין לא הושגה להצטרף לאיחוד האירופי מבטאות את רצונה של תורכיה בהתמערבות וגם בלהציב את עצמה כמעצמה איזורית עם השפעה עולמית.

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו: יתרונות וחסרונות. 

 

מבוא

מטרתה של עבודה זו היא לבחון את היתרונות והחסרונות בהצטרפותה של מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשמקרה הבוחן הוא הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו בחודש פברואר 1952, כשתורכיה למעשה משמשת עד היום חברה בברית הצפון-אטלנטית שהיא אירגון של ביטחון קיבוצי (ביטחון קיבוצי- הכוונה היא שכשאחת מחברות האירגון מותקפת אז זה נחשב כאילו כל האירגון עצמו הותקף). העבודה עונה על השאלה המרכזית: מהם היתרונות והחסרונות של הצטרפות מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשההדגשה היא על הנושא של תורכיה ונאט"ו. הגישות שבהן אשתמש הן גישות ניאו-ריאליסטיות מול גישות ניאו-ליברליות בהקשר לאירגונים בינלאומיים, בייחוד אירגוני ביטחון בינלאומי.

תורכיה היא מדינה מאוד ייחודית בנאט"ו, היות ולמרות שרוב מהלכיה הצבאיים והדיפלומטיים היו מתואמים עם נאט"ו, היא ניהלה לא פעם ולא פעמיים מדיניות עצמאית יחסית בניגוד למדיניות נאט"ו, כשאחד השיאים היה בחודשים יולי-אוגוסט 1974, עת פלשה לקפריסין וכמו כן החל משנת 2009 מנהלת מדיניות חוץ עצמאית, בעיקר בהובלתו של שר החוץ התורכי דאז, הפרופסור ליחסים בינלאומיים אהמט דאווטאולו, ששירת כשר החוץ של תורכיה בין מאי 2009 לאוגוסט 2014, וכראש ממשלת תורכיה בין אוגוסט 2014 למאי 2016, ושאף לעצב לתורכיה "אסטרטגיה גדולה" ולהחזיר את העומק האסטרטגי, לשיטתו, שהיה לתורכיה בימיה כאימפריה העות'מאנית.

גם נאט"ו וגם תורכיה עברו תהליכים חשובים מאז שנות התשעים של המאה העשרים: בשנות התשעים הפסיקה המלחמה הקרה ואז הועמדה במבחן שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שהוקם בשנת 1949 כדי לבסס את החזית של מדינות המערב בצפון האוקיינוס האטלנטי אל מול ברית המועצות והמדינות שהיו תחת חסותה (ברית ורשה). בתורכיה התרחש תהליך של עליית מפלגות אסלאמיסטיות לשילטון מאז שנות התשעים, בייחוד "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית ששולטת מנובמבר 2002 עד ימינו, דבר שהשפיע  מאוד על מדיניות החוץ של תורכיה.

את הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו אבחן באמצעות מעקב תהליך (Process Tracing)  לאורך 3 נקודות זמן בהיסטוריה: נקודת הזמן הראשונה היא ההצטרפות של תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952 והשלכותיה עד ימינו אנו, נקודת הזמן השנייה היא פלישתה של תורכיה לקפריסין בחודשים יולי-אוגוסט 1974, שבה בפעם הראשונה יש התנגשות עקיפה בין שתי חברות בנאט"ו, תורכיה ויוון, ונקודת הזמן השלישית היא בחודש נובמבר 2015, עת הפילה תורכיה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה  מטוס רוסי שחדר לטענתה למרחב האווירי התורכי, שזאת הפעם הראשונה ב63 שנים והראשונה מאז תום המלחמה הקרה שחברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי. תורכיה קיבלה גיבוי מלא מנאט"ו למעשה זה.

שבעבודה הזאת אני אנסה להוכיח כי למרות שמדינה מגבילה את עצמה בהצטרפות לאירגון ביטחון בינלאומי, המקרה התורכי מוכיח שהשתייכות לאירגון כזה מאפשר למדינה לתמרן בצורה טובה יותר בזירה הבינלאומית והביטחונית בעיקר לגבי מה שמדובר במדיניות חוץ ובמהלכים צבאיים, וכמובן לקבל הגנה והרתעה אל מול מעצמות שמאיימות עליה (במקרה הזהה ברית המועצות ורוסיה לאחריה).

 

סקירה היסטורית- הצטרפות תורכיה לנאטו

 

בתקופת המלחמה הקרה, עת התחולל המאבק הדו-גושי בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית ואירופה לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, הזרוע הדרומית של נאט"ו הייתה בעלת אלמנט חשוב לביטחון המערב, איזור הים התיכון הפל לחזית קדמית היות ובריה"מ חיפשה גישה אליו וכמו כן זה האיזור שקישר את אירופה עם המזרח התיכון. משמעותה האסטרטגית של תורכיה חשובה בשל מיקומה: היא גבלה מצד אחד בברית המועצות, ומצד שני גבלה במזרח התיכון. לכן, הקהילה האירופית התייחסה לתורכיה כאל "האס התורכי". בין השנים 1925 ל1945 הייתה לתורכיה ידידות חזקה עם ברית המועצות, אך כשברית המועצות דרשה לבחון מחדש את אמנת מונטרו מ1936 שעשתה רגולציה לשיט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (ההסכם מבטיח את ספינות הסוחרים של כל מדינה חופש מוחלט של ניווט במצרים בזמן שלום. ועדת חבר הלאומים, האחראית על הבטחת יישום אמנת לוזאן, בוטלה. לטורקיה ניתנה הזכות לקחת את המצרים תחת שליטתה ולסגור אותם לכל כלי השיט הצבאיים הזרים במקרה של סכסוך מזוין( ובנוסף דרשה לעצמה את מחוזות קארס וארדהאן שהיו שייכים לתורכיה, תורכיה שינתה כיוון, ובין השנים 1945-1960 גם בשל המימון שקיבלה במסגרות תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן (תוכנית מרשל: התוכנית האמריקנית להקצות כסף למדינות אירופה על מנת לשקמן לאחר מלחמת העולם השנייה, ובכך לרכוש בהן השפעה אמריקנית אל מול ברית המועצות המתעצמת. דוקטרינת טרומן: מדיניות אמריקנית שהגה נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, לפיה ארה"ב תתמוך בעמים חופשיים שנאבקים בניסיונות שיעבוד על ידי מיעוטים חמושים או על ידי לחץ חיצוני, והכוונה למדינות כמו תורכיה, יוון ואיראן שנאבקו כנגד תנועות קומוניסטיות בשטחן)- אימצה תורכיה מדיניות פרו אמריקנית מובהקת על חשבון קשריה עם מדינות המזרח התיכון, בריה"מ ואירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון ותורכיה, שנאבקו בתוכן נגד השפעה קומוניסטית, היו עבור המערב שני עמודי התווך בהגנה כנגד ברית המועצות.[1]תורכיה לא יכלה להרשות לעצמה להיות נייטראלית: לתורכיה לא היו מספיק משאבים כלכליים, טכניים וצבאיים כדי להישאר נייטראליים. תורכיה הייתה חייבת למקם את עצמה בין הגושים. ברית המועצות חיפשה מוצא לים התיכון, וניסתה לנצל את חולשתה של תורכיה בשנת 1945 כדי לדרוש חשיבה מחדש על ההסדרים במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, על מנת להקים שם בסיסים. הרצון של ברית המועצות היה, למעשה, להפוך את תורכיה למדינת חסות בדומה למה שעשתה לפולין. במסגרת דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל, תורכיה קיבלה בשנת 1947 183 מיליון דולר, סכום עצום באותם ימים, לעזרה כלכלית מארצות הברית, ובשנת 1950 קיבלה סיוע צבאי אמריקני בערך של 200 מיליון דולר. באותו זמן שברית המועצות הציעה לתורכיה לחתום איתה הסכם כדי לכונן ברית ים-תיכונית ולהסדיר את המצב במיצרי הדרדנלים וכן בים השחור שהיה משותף לבריה"מ ולתורכיה, הוצע לכונן ברית ים-תיכונית אלטרנטיבית בין בריטניה, צרפת, יוון ויריבתה תורכיה. תורכיה, מצידה, לא קיבלה את הרעיון של לחתות לשני חלקים את הים התיכון, לכן האופציה היחידה שעמדה מולה הייתה ההצטרפות לנאט"ו, כשמיקומה הגיאוגרפי והגיאו-אסטרטגי של תורכיה איפשרו את צירופה. הצירוף של תורכיה לנאט"ו לא היה רק עניין של ביטחון אלא גם עניין תרבותי: ממשלתו החדשה של עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית, שהחליפה בשנת 1950 לאחר 27 שנים שילטון חד מפלגתי של יריבתה "מפלגת העולם הרפובליקנית" CHP שהיא מפלגתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ שייסד את תורכיה ומת בשנת 1938, רצתה להראות בבירור שתורכיה נמצאת באותו צד עם המערב, ובכך להגשים גם את חזון ההתמערבות של תורכיה שהגה מייסדה, מוסטפא כמאל אתאתורכ. תורכיה ראתה עצמה עתה כחברה מכובדת בעולם המתורבת.

 

לעדנאן מנדרס, ראש ממשלת תורכיה, היו שתי משימות חשובות: הוא רצה להראות שבניגוד לשנותיו המאוחרות של שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית" בהן נטתה תורכיה לכיוון ברית המועצות, הוא רוצה לנטות למערב. המשימה השנייה, החשובה יותר, הייתה להראות שעליית מפלגתו לשילטון אינה מהווה הפניית גב למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ ואינה פנייה או חזרה של תורכיה לכיוון הדת. אז לא היה מהלך שמראה מערביות יותר מהצטרפות למערב. ומהלך חשוב שנקטה תורכיה היה לשלוח חיילים תורכיים כדי להילחם יחד עם המערב, תחת כוחות האו"ם, במלחמת קוריאה. ב25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית שגובתה על ידי בריה"מ וסין לדרום קוריאה, ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדרישת ארצות הברית ודרשה מצפון קוריאה להסיג את כוחותיה מצפון לקו הרוחב 38. צפון קוריאה סירבה, ומועצת הביטחון החליטה, בהיעדר הנציג הסובייטי במכוון, לשלוח כוחות צבא לעזור לרפובליקה הדרום קוריאנית המותקפת על מנת להשיב את השלום והיציבות לאיזור ולהדוף את הפלישה הצפון קוריאנית. ממשלת תורכיה הטרייה של עדנאן מנדרס הייתה מהראשונות שתמכו בהחלטת מועצת הביטחון ולא רק: ב26 ביולי 1950 החליטה ממשלת מנדרס לשלוח 4,500 חיילים תורכיים שיצטרפו לכוחות המערב שפעלו תחת כסות כוחות האו"ם בקוריאה. במהרה גדל סדר הכוחות התורכי במלחמה ל29,882 חיילים ובתום שלוש שנות מלחמה התוצאות היו של 717 חיילים תורכיים הרוגים, 2,246 חיילים תורכיים פצועים, 16 נעדרים ו219 שנפלו שבויי מלחמה בצד הקומוניסטי. בקיץ 1953 עדלי סטיבנסון, שר החוץ האמריקני, כתב: "התורכים הם הלוחמים הטובים בעולם ובעלי הברית שאמריקה יכולה הכי לסמוך עליהם" הגנרל דגלאס מקארתור קרא לתורכים "הגיבורים שבגיבורים". המלחמה הראתה למערב את ערכה של תורכיה. כעת, בניגוד לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולפניה,שבה למילה "תורכי" הייתה קונוטציה שלילית של "אכזרי" או "כושל", עתה הייתה לה קונוטציה חיובית של "בעל כבוד" ו"אחד שניתן לסמוך עליו". לכן, אחת המטרות של הצטרפות תורכיה למלחמת קוריאה ולנאט"ו הייתה להחזיר את כבודה בעיני העולם המערבי שאבד עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אגב, גורלו של מנדרס לא שפר: בשנת 1961 עקב צבירת סמכויות יתר בידיו ופנייתו לכיוון קצת אסלאמי לצד יחסים טובים שלו ומתהדקים שלו עם ברית המועצות, צבא תורכיה (בהסכמה שקטה של מעצמות המערב) עשה הפיכה כנגדו, הדיח אותו וביטל זמנית את הפעילות הפוליטית בתורכיה. מנדרס הועמד למשפט ונתלה.

 

בשנת 1965 חלה התקררות ביחסי תורכיה-ארה"ב, בין היתר על רקע אחד מהמשברים שנסב בעימות מול יוון על השליטה בקפריסין בשנת 1964- עת ארצות הברית דרשה מתורכיה לא להשתמש בשום ציוד צבאי אמריקני אם תידרש לפלוש לקפריסין, ותורכיה, בשלהי אחת הקדנציות שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקנית בראשות עיסמת אינונו, חתמה על הסכם ידידות נוסף עם ברית המועצות. בשנת 1965 ביקר נשיא ברית המועצןת ניקולאי פודגורני באנקרה ונאם מול הפרלמנט והכיר בכך שצל כבד העיב על יחסי תורכיה-ברית המועצות.  היחסים בין שתי המדינות התחילו להשתפר בהדרגה, עד להפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה.

 

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו בשלוש נקודות זמן שונות, יתרונות מול חסרונות

א. הצטרפות תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952

 

כתוצאה מהצטרפות תורכיה לנאט"ו, שלושה רבעים מכוחות היבשה התורכיים הוקצו לכוחות נאט"ו בדרום אירופה, וכוחות אוויר וים הוקצו בהמשך. הוקמו מספר בסיסים של נאט"ו ברחבי תורכיה באינג'ירליק, קאראמורסל, צ'יאלי, דיארבאקיר, סינופ, סאמסון וטרבזון. בסוף 1960 היו 24 אלף קצינים וחיילים אמריקניים על אדמת תורכיה וניתנו לתורכיה בין 1948 ל1962 4 מיליארד דולר כסיוע. חברותה של תורכיה בנאט"ו הגדילה את השפעת הצבא וכוחו המקומי ואיפשרה לו לבצע הפיכות במדינה. לצד זה, המשיכה תורכיה לבסס את יחסיה עם שכנותיה במזרח התיכון.

 

לפי נורי ארן, ישנם מספר חסרונות להצטרפותה של תורכיה לנאט"ו:

 

  1. חיסרון: חברותה של תורכיה בנאט"ו עלולה לגרור אותה למלחמה קונבנציונלית במרכז אירופה, שלא קשורה לאינטרסים הלאומיים התורכיים (הערה שלי: בדומה למלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית נגררה אחרי מעצמות המרכז למלחמה שפירקה אותה).
  2. חיסרון: הבסיסים הצבאיים של נאט"ו וארה"ב בתוך תורכיה עולים לגרום לתקיפה מונעת ראשונה של ברית המועצות או רוסיה כיום בתוך תורכיה.
  3. עימות בין הצי האמריקני לצי הסובייטי/רוסי בים התיכון עלול לגרור את תורכיה לתוך מלחמה כנגד רצונה
  4. חברות בקהילה מערבית גורמת לתורכיה להיות מופרדת וזרה משכנותיה הערביות, ומונעת מהן לתמוך בתורכיה עצמה, מונעת יחסים כלכליים טובים איתן שתורכיה יכולה להרוויח מהם וכן מונעת את תמיכת המדינות הללו במיעוט התורכי בקפריסין (שסוריה ולבנון קרובות אליה).
  5. הברית התורכית עם נאט"ו ממקמת את תורכיה באופן אוטומטי בתוך ציר הציר המערבי אל מול מדינות העולם השלישי, מדינות העולם השלישי לא תתמוכנה בתורכיה כשצריך בגלל זה.
  6. תורכיה לא צריכה להיות קשורה בנאט"ו על מנת להיות מוגנת נגד ברית המועצות או רוסיה. הערך הגיאו-אסטרטגי שלה בסכסוך עולמי יגרום למערב ממילא להגן עליה כשצריך, ללא צורך להצטרף למדינות נאט"ו.

 

 

.

19 בפברואר 1952- יום אחרי צירופן הרשמי של תורכיה ויוון לנאט"ו.

אמנת נאט"ו מ4 באפריל 1949  והחלטת מדינות נאט"ו בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולמד, נורבגיה, פורטוגל, אנגליה וארה"ב לצרף את תורכיה ויוון מ17 באוקטובר 1951 מוכנסות לתוך החוק התורכי והעיתון הרשמי של החלטות הממשלה התורכית ("רסמי גאזט). מוזכרים ערכי החופש והדמוקרטיה עליהן מושתתות מדינות נאט"ו  ומוכנסים כל הסעיפים של האמנה וכן פרוטוקול הרחבת נאט"ו לחוק התורכי. כלומר, תורכיה מקנה חשיבות עליונה להיותה חלק מנאט"ו ומביעה נכונות להקצות מכוחותיה הצבאיים ומשטחה למען הברית (כלומר, הקמת בסיסים והיותה של תורכיה בחזית הדרום-מזרחית באירופה, מול ברית המועצות).

כל הסעיפים שהוכנסו מאושרים על ידי שרי הממשלה, ראש הממשלה והנשיא התורכי.

 

 

ב. הסיכסוך עם יוון ופלישת תורכיה לקפריסין, 1974

הייחודי בסיכסוך בין יוון ותורכיה הוא ששתי מדינות בנאט"ו מסתכסכות האחת עם השנייה, גם באופן עקיף. היוונים תמכו בEnosis- איחודה של קפריסין תחת שילטון יווני גם על מיעוט תורכי, ואילו התורכים תמכו ב"תקסים"- חלוקת קפריסין בין החלק הצפוני של האי,  הקטן בשטח שחלקו הגדול מאוכלס בבני המיעוט התורכי תחת שילטון תורכי עצמאי, והחלק הדרומי הגדול יותר של האי, שרובו מאוכלס באוכלוסייה יוונית. בחודשים יולי-אוגוסט 1974 פלשה פעמיים תורכיה לאי קפריסין בעקבות הפיכה שאירעה באי שבה עלו לשילטון תומכי האנוסיס היווניים, כלומר היווניים הקיצוניים שדגלו באיחוד האי עם יוון, מה שהיה עלול לפגוע באוכלוסייה התורכית המקומית מאוד. בכך הראתה תורכיה גם אינטרס לאומי-תורכי לשמור על אוכלוסייה תורכית, ואולי גם אינטרס היסטורי סמוי לשמור על המורשת של גדולתה של האימפריה העות'מאנית שהקדימה את תורכיה, אך גם אינטרס של שמירה על עוצמה במערכת אנרכית, שתואם לתיאוריות הניאו-ריאליסטיות של היחסים הבינלאומיים. התוצאה של הפלישה הייתה חלוקת האי בין הצפון התורכי לדרום היווני.

 

בניגוד לטענותיו של נורי ארן, אני טוען כי לתורכיה היה יתרון רב בהצטרפותה לנאט"ו: נאט"ו נמנע מלנקוט כנגדה סנקציות ואף מלהתערב לטובת היוונים המותקפים בקפריסין היות ותורכיה הייתה חברה בו. תורכיה ידעה לנצל היטב את חברותה בנאט"ו על מנת לתקוף את קפריסין כמעט ללא הפרעה מבחוץ. אילולא תורכיה הייתה חברה בנאט"ו, סביר להניח כי מדינות נאט"ו והעולם היו נוקטות נגדה בצעדי סנקציות כלכליות, אמברגו נשק מקיף (רק ארה"ב הטילה על תורכיה אמברגו בזמן הפלישה לקפריסין) ואפילו סביר להניח כי היו נוקטות נגדה בצעדים צבאיים על מנת לעצור את הפלישה, בדומה למה שעשו במקרה של מעשי האיבה הסרביים בקוסובו בשנת 1999.

 

 

 

רה"מ התורכי בולנט אג'וויט, שדווקא במקור השתייך לאגף השמאלי של מפלגת העם הרפובליקנית שייסדה את תורכיה וחזרה לשילטון בשנות השבעים זמנית עקב הפיכות צבאיות, אמר שתורכיה מוכנה לפצות על כל חולשה שתיווצר בהגנה של ארצות הברית בחזית הים התיכון במקרה שיוון, לפי איומיה, תיסוג מנאט"ו. "למרות שנסיגה של יוון מהמבנה הצבאי של נאט"ו תגרום נזק לחזית המזרחית של האירגון, תורכיה תהיה במצב לפצות על כך במימדים גדולים", אמר אג'וויט בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בעת המלחמה.

 

 

 

ג. העמדה התורכית מול "האביב הערבי", מלחמת האזרחים בסוריה והפלת המטוס הרוסי, נובמבר 2015 (סוגיות במדיניות החוץ והביטחון התורכית לאור חברותה בנאט"ו)

 

הפלת המטוס הרוסי באה בניגוד לפעמים הקודמות על רקע עולמי של התקופה שלאחר המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות כשרוסיה החל משנת 2000 מתחילה בתהליך הפיכה מחדש למעצמה איזורית ועולמית תחת שילטונו של ולדימיר פוטין, וכן מרקע פנימי-תורכי שמשפיע על האיזור:  קיומו של משטר של מפלגה אסלאמיסטית בתורכיה שלה אינטרסים דתיים-איזוריים ניאו עות'מאניים משלה ואי אהדה בסיסית מלאה מבחינה  אידיאולוגית למערב, בלשון המעטה.

הפלת המטוס הרוסי על ידי תורכיה בדצמבר 2015 שנעשתה בהוראת ראש ממשלת תורכיה דאז אחמט דאווטאולו לפי הודאתו, הייתה הפעם הראשונה מאז שנות החמישים שבה מדינה החברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי.

מקרה הפלת המטוס הרוסי חושף, לדעתי, יתרונות וחסרונות חשובים בחברותה של תורכיה בנאט"ו: היתרון הוא הגיבוי שנתנו והיו צפויות לתת לתורכיה חברות נאט"ו בסיכסוך של תורכיה מול רוסיה, שהיה קשור גם ובעיקר לאינטרסים פנימיים ואיזוריים של תורכיה בתמיכתה במורדים הסורים במלחמת האזרחים בסוריה (אינטרסים אסלאמיים-סוניים, ניאו-עות'מאניים, אינטרסים של דומיננטיות איזורית ויריבות מול בשאר אל-אסד הנתמך על ידי רוסיה). בפירוש תורכיה גייסה את חברותה בנאט"ו ואת מדינות נאט"ו לשם הגנה על פעולה שנעשתה בין היתר מתוך האינטרסים המסוימים שלה כנגד רוסיה ואסד. הפלת המטוס הרוסי הביאה כמעט ללא עוררין לחיזוק היחסים והקשרים בין תורכיה בעלת המשטר האסלאמיסטי לבין מדינות נאט"ו, למרות הביקורת על שילטונם של ארדואן ודאווטאולו.  מצד שני, בהפלת המטוס הרוסי תורכיה ייצגה את נאט"ו וזה היה יכול להוביל לסכסוך בין תורכיה לרוסיה מתוך נקודת מבט רוסית שתורכיה הפילה את המטוס כדי לרצות את מדינות נאט"ו ולמלא את האינטרסים שלהן. כלומר, תורכיה הייתה עלולה להיגרר למלחמה שלא נובעת אך ורק מהאינטרסים המסוימים שלה אלא מהאינטרסים של נאט"ו לעצור את התעצמות רוסיה והתפשטותה במרחב הסורי. היה סיכוי קטן אף במקרה זה שתורכיה לא הייתה מקבלת עזרה מלאה מנאט"ו היות ומדינות נאט"ו היו חוששות להסתבך מול רוסיה ובמיוחד להיכנס לתוך "הבוץ הסורי" של מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת במדינה.  השאלה היא מי עלול לגרור כאן את מי: תורכיה את נאט"ו לתוך סכסוך שנובע מהאינטרסים המדינתיים המסוימים שלה, או נאט"ו את תורכיה לתוך יריבותו ההיסטורית עם רוסיה.

 

מקורות ראשוניים: העיתון התורכי הוריית דיילי ניוז (בגירסתו בשפה האנגלית), 24 בנובמבר 2015

כותרת: תורכיה יירטה מטוס רוסי לאחר שהפר את התחום האווירי שלה בגבול הסורי.

כתבה: שני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס SU-24 רוסי ליד הגבול הסורי לאחר שהמטוס הפר את התחום האווירי התורכי. בהודעת המטכ"ל התורכי נאמר ששני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס ב24 בנבובמר 2015 בשעה 9:20 בבוקר בערך ליד פרובינציית יאיילאדאי שבחבל האטאי. בהודעת המטכ"ל נאמר שהמטוס הזר נשאר בתחום האווירי התורכי במשך 5 דקות, למרות שהוזהר מזה 10 פעמים…. בהודעה נאמר שהמטוס מ"לאומיות לא ידועה"…. ראש הממשלה התורכי אהמט דאווטאולו שוחח בעניין עם הרמטכ"ל התורכי הולוסי אקאר ועם שר החוץ התורכי. הרמטכ"ל אקאר הודיע לנשיא רג'פ טאייפ ארדואן על התקרית…. דאווטאולו התייחס באמצעי התקשורת לתקרית, ואמר כי לתורכיה יש את הזכות להגיב לכל הפרה של התחום האווירי שלה. "על כל העולם להיות עירני לכך ובטוח בכך שאנחנו נעשה את כל הדרוש על מנת להבטיח את השלום והביטחון של ארצנו בתוך כל טבעת האש הזאת", אמר דאווטאולו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי המטוס הותקף כשהיה קילומטר אחד בתוך סוריה, והזכיר מ"מסקנות רציניות" למה שהגדיר כ"דקירה בגב" מצד תורכיה. מקורות צבאיים תורכיים אמרו כי הפלת המטוס לא נעשתה כנגד שום מדינה, והיא נעשתה לפי כל הכללים הצבאיים.

זאת הפעם הראשונה מאז שנות החמישים בה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי או סובייטי. פירוש המעשה והכתבה: בכך הראתה תורכיה מימוש של מדיניות ניאו-ליברלית בהבעת אמון לנאט"ו ובהסתמכות עליו באמצעות הפלת המטוס.

 

פוטין התקשר לנשיא התורכי רג'פ טאייפ ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביום שישי שעבר, ותיאר אותו כ"בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין" וקיווה שהיציבות תחזור.

 

מהעיתון "הוריית דיילי ניוז" , 27 ביולי 2016

כותרת: "אני הוריתי לצבא (התורכי) להוריד כל מטוס שמגיע מסוריה": ראש הממשלה לשעבר דאווטאולו.

הכתבה: ראש ממשלת תורכיה לשעבר, אהמט דאווטאולו, הדגיש שזה היה הוא שנתן את הפקודה להפיל את המטוס הרוסי בחודש נובמבר בשנה שעברה (תוספת שלי: על מנת להוריד את האחריות מהנשיא ארדואן), כשהוא מוסיף שהפקודה לא הייתה עבור מטוס מסוים, אלא הוראה כללית להגנה על שמי תורכיה. "לפי התקנות של מדינתנו, ראש הממשלה הוא זה שמגדיר את כללי ההתחברות (עם גורמים זרים שחודרים לתוך המדינה), בהוראה כתובה למטה הכללי. אני זה שנתן את ההוראה ב10 באוקטובר 2015, אמר דאווטאולו בריאיון עם רשת NTV ב15 ביולי (יום ניסיון ההפיכה הכושל). הוראות המגע האלה ייושמו לא רק לגבי מטוסים סוריים, אלא לגבי כל מי שמפר את התחום האווירי התורכי", והדגיש כי הפלת המטוס הרוסי באה לאחר הפרות חוזרות ונשנות של התחום האווירי התורכי על ידי רוסיה. דיווחים אחרונים מסרו כי הפלת המטוס הרוסי הייתה עבודה של חיילים שנאמנים למטיף האסלאמי שגולה בארה"ב, פתהוללה גולן, שממשלת תורכיה טוענת כי הוא שעומד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל ב15 ביולי. במדיניותו זאת, מראה דאווטאולו גישה ניאו ריאליסטית מחד של שמירה על עוצמתה של תורכיה מול שכנותיה, ומדיניות ניאו-ליברלית של הסתמכות על נאט"ו כאירגון ביטחון קיבוצי וכמגן מול רוסיה וכן של הבעת נאמנות לנאט"ו באמצעות הפלת המטוס. נאט"ו, מצידו, גיבה את תורכיה במעשיה.

 

 

 

המגזין "דה אטלנטיק", 25 בנובמבר 2015, מאת אורי פרידמן.

כותרת: הסכנה האמיתית של המטוס הרוסי שהופל: זה כנראה לא יתחיל מלחמה חדשה, אבל יהפוך את הניסיונות לסיים מלחמה ישנה יותר (מלחמת האזרחים בסוריה) לקשים יותר.

כתבה: לגבי רמזים לגבי איך מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים לבסוף, או עלולה להפוך לסיוט גרוע יותר- עלינו להביט על השמים הצפופים מעל סוריה. שם, חילות האוויר של מדינות כמו ארה"ב, רוסיה, תורכיה וסוריה מבצעים תקיפות, לעתים על מטרות צולבות. ביום שלישי, שני מטוסים תורכיים הפילו מטוס קרב רוסי באשמה שהפר את המרחב האווירי התורכי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-63 שנים בה מדינה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי. זאת תקרית של התנגשות בין מעצמות גדולות, שמעורבות בסכסוך הסורי, עם פוטנציאל למשוך את בנות הברית לסכסוך עוד יותר גדול. הבעיה הגדולה יותר היא ההשלכה של ההתנגשות הזאת על סוריה עצמה. אחרי הכל, מדינות נאט"ו נחושות לממש את סעיף חמש בברית, שמחייב את המדינות להגנה קיבוצית (העיקרון לא מומש כשסוריה הפילה מטוס תורכי ב2012, אגב). למרות שארה"ב הגנה פומבית על זכותה של תורכיה להגן על המרחב האווירי שלה, מאחורי הקלעים האמריקנים מתוסכלים מתורכיה לגבי היותה שותפה למלחמה בדאע"ש ולפיתרון הסיכסוך בסוריה. מארק גאלאוטי מאוניברסיטת ניו-יורק אמר, שרוסיה לא יכולה להילחם מלחמות דיפלומטיות חמות ביותר מדי חזיתות, כשאירופה רוצה שרוסיה תהיה חלק מהפיתרון בסוריה וגם באוקראינה"…

 

תורכיה ורוסיה הן כבר לאורך זמן בשני הצדדים המנוגדים של מלחמת האזרחים בסוריה: כשרוסיה תומכת בנשיא אסד ותורכיה תומכת בקבוצות מורדים. אבל המתחים החמירו מאז שתורכיה הצטרפה לקמפיין התקיפות האוויריות שהובל ע"י ארה"ב כנגד דאע"ש מאז הקיץ שעבר (ומצד שני, תורכיה תקפה קבוצות מורדים כורדיים, שנתמכות בידי ארה"ב), בעוד רוסיה תוקפת את דאע"ש ובעיקר קבוצות המתנגדות לאסד ברחבי סוריה.

רבות מתקיפותיה של רוסיה התרחשו ליד הגבול הדרומי של תורכיה (מצורפת מפה בכתבה). מטוסים רוסיים חדרו שוב ושוב לתוך המרחב האווירי התורכי באוקטובר, מה שהביא את הנשיא התורכי להורות על הנמכה ביחסים המסחריים של מדינתו עם רוסיה, ואת מזכ"ל נאט"ו להעלות את הרעיון לשלוח חיילים כדי להגן על תורכיה. כמו כן, התורכים זעמו על ההפצצה הסורית כנגד סורים תורכמנים. מורדים תורכמניים בסוריה טענו שהם הרגו את הטייס הרוסי שהופל. יש כאלה שהעריכו שהחדירות הרוסיות לתוך המרחב האווירי התורכי אינן מקריות, אלא בכוונה על מנת לבחון את תורכיה, נאט"ו ואת הקואליציה נגד דאע"ש שמובלת ע"י ארה"ב, ואת חזונן לגבי עתידה של סוריה ללא אסד.

מדיניות זו של תורכיה מול רוסיה היא מימוש התיאוריות הניאו-ריאליסטיות על קיום מאזן כוחות מול רוסיה ושמירת עוצמתה היחסית של תורכיה מול רוסיה ואף הגברתה.

 

 

 

  1. סיכום ומסקנות

להצטרפותה של תורכיה לאירגון הביטחון הקיבוצי (שלפי עקרונותיו אם מדינה אחת שחברה בו מותקפת, התקפה זו נחשבת כהתקפה על האירגון כולו),  נאט"ו יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, מבחינת הוויכוח בין התיאוריות הניאו-ריאליסטיות לניאו-ליברליות: מבחינת תיזת מורגנטאו, החברות בנאט"ו משרתת את האינטרסים הלאומיים של תורכיה בכך שנאט"ו מהווה אמצעי שהגן על תורכיה מפני איומים ודרישות משכנתה דאז ברית המועצות, שהפכה בחלקה לשכנתה הקטנה יותר רוסיה. ברגע שתורכיה מאוימת על ידי רוסיה, רוסיה מורתעת, כמו במקרה הפלת המטוס, מתגובה כנגד תורכיה בשל היותה של תורכיה חברה בנאט"ו ועיקרון הביטחון הקיבוצי. רוסיה יודעת שאם תתקוף את תורכיה, כל חברות נאט"ו יתקפו אותה בחזרה. לכן זה מתאים גם לתיאוריות הניאו-ליברליות. בנוסף, לתורכיה יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם הגמון "טוב" שלא מאיים עליה ועל קיומה, ונותן לה דימוי טוב של מעצמה פרו-מערבית, לכן החברות בנאט"ו חשובה לה. החברות בנאט"ו משרתת גם את האידיאולוגיה הכמאליסטית שעליה נוסדה תורכיה, לפיה על דימויה של תורכיה להיות חילונית-מערבית. מנגד, החשיבות האסטרטגית של תורכיה לנאט"ו מאפשרת לתורכיה לבצע מהלכים שלא לרוחן של מדינות המערב ללא הפרעה יתרה, לדוגמא הפלישה לקפריסין, שנעשתה למגינת ליבם של אירגון נאט"ו ושל האמריקנים, שהטילו על תורכיה אמברגו בעקבות המלחמה בין השנים 1975-1978 והייתה למעשה מתקפה עקיפה על חברה אחרת בנאט"ו- יוון. אבל חוץ מהאמברגו אירגון נאט"ו לא נקט אמצעים כנגד תורכיה בעקבות הפלישה לקפריסין היות והוא היה צריך את תורכיה כחלק מהחזית מול ברית המועצות. גם כיום היות ותורכיה עוברת תהליכי אסלאמיזציה, היא יכולה לעשות זאת ביתר קלות וללא הפרעה בשל חברותה בנאט"ו וחשיבותה לאירגון, בייחוד מול רוסיה. גם את מלחמתה בכורדים שבשיטחה ובגבולותיה היא ניהלה ללא הפרעה מכיוון נאט"ו. מצד שני, לפי התיאוריות הניאו-ריאליסטיות, במערכת בינלאומית אנרכית החברות בנאט"ו ואספקת הנשק שהיא מקבלת מהאמריקנים בין היתר עקב כך, תורכיה מרוויחה את עוצמתה כלפי פנים וכלפי חוץ ואת היותה מעצמה איזורית עקב חברותה בנאט"ו. בתהליך שנמשך כ67 שנים, הפכה תורכיה מחלק מהחזית הדרומית של נאט"ו מול רוסיה למעצמה הכרחית ונחוצה באירגון, גם לאחר המלחמה הקרה. החברות בנאט"ו היא מתכונת של WIN-WIN, כלומר רווח הדדי לשני הצדדים: נאט"ו משיג באמצעות תורכיה חזית ארוכה מכיוון דרום מול ברית המועצות ורוסיה, משיג אחיזה במעברים החשובים בין הים השחור לים התיכון וכן משיג נוכחות צבאית באיזור שהוא קרוב מאוד לברית-המועצות לשעבר ורוסיה כיום, מה שמכסה את הגבול המערבי של ברית המועצות דאז ורוסיה כיום לכל אורכו. כמו כן, נאט"ו שומר על תורכיה כמדינה שעדיין בעלת דימוי חילוני ומערבי, ומונע ממנה, גם אם חלקית, להפוך למדינה אסלאמיסטית במאה אחוז וכן להפוך לבעלת ברית מלאה של רוסיה, למרות קשריה העכשווים של תורכיה עם רוסיה. בכך גם נאט"ו משיג את עוצמתו. באשר לחסרונות, דבר שמהווה חיסרון עבור תורכיה ויתרון עבור נאט"ו: עצם היותה של תורכיה חברה בנאט"ו מגביל את תורכיה מבחינת פעולות צבאיות ודיפלומטיות. תורכיה, עם היותה "הילד הרע והסורר" של נאט"ו במקרים שונים, לא מיהרה ולא ממהרת "לשבור את הכלים" עם המערב עקב חברותה בנאט"ו. יש עובדות לכך, בייחוד לאור מקרים כמו המלחמה בקפריסין בשנת 1974 והמשך היותה של תורכיה מדינה חילונית-מערבית שמנסה להתקבל לאיחוד האירופי, כשנאט"ו הוא הגשר של תורכיה להתקבלות כזאת לאיחוד. וכל זאת למרות תהליכי האסלאמיזציה ונקיטת המדיניות העצמאית מתוך מטרה לשוב ולהפוך למעצמה איזורית ועולמית חזקה שהיא נוקטת בשנים האחרונות- מדיניות שמהווה חיסרון עבור נאט"ו. המטרה התורכית של הפלת המטוס הרוסי הייתה בין היתר להראות נאמנות לאירגון נאט"ו מחד שזאת מדיניות ניאו-ליברלית, ומצד שני לשמור על מאזן כוחות מול רוסיה ומול שכנותיה מאידך וליצור דימוי של מעצמה חזקה עם מאזן כוחות מול שכנותיה, שהיא מדיניות ניאו-ריאליסטית. בסיכומו של דבר, נאט"ו שומר על תורכיה במסגרותיה ותורכיה שומרת על עוצמתו של נאט"ו, בעיקר מול רוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעבר ח'ייבר- מעבר ההרים המסוכן בעולם מבחינה ביטחונית

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.

באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

 

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

 

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר.  גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

צבא אירופה: הרעיון של צבא אירופי משותף

(c) כל הזכויות על פוסט זה שמורות לבעלי האתר Histerio.co.il.
הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף אינו חדש: הוא עלה לראשונה בימי המלחמה הקרה, ובעת הקמת האיחוד האירופי. בנוסף, בשנות התשעים דיבר על הרעיון הזה סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. גם ז'אק שיראק, נשיא צרפת דאז, לא פסל את הרעיון בייחוד לאחר איחוד גרמניה. לאירופה יש הרבה בעיות להתמודד איתן, כשהבעיה העיקרית היא הסכנה להפיכתה של היבשת בעתיד לשדה קרב בין אסלאמיסטים לניאו-נאצים עקב עליית הקיצוניות ביבשת וההגירה המוגברת אליה. כמו כן, מול מדינות אירופה ניצב יריב ישן-חדש: רוסיה, כשגם סין לא עומדת מנגד. יריב חדש של האיחוד האירופי כולו הוא הרעיון של היפרדות מדינות מהאיחוד האירופי, כשבריטניה היא הראשונה עם רעיון הברקזיט שכנראה עומד בקרוב לצאת לפועל ואיטליה יכולה להיות הבא בתור. צבא כזה יכול להיות תשובה לכל יוזמות היציאה מן האיחוד האירופי של המדינות השונות. הצבא האירופי אמור לעמוד מול האיום הרוסי וכן גם לטפל בבעיות פנימיות של היבשת, כמו רשת ההברחות המסועפת באיזור הבלקנים ואירגוני פשע שמשתמשים באירופה גם כבסיס לפעולה וגם כתחנת מעבר. הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף נראה מוזר ומוגזם במקצת, היות וכבר קיימת ברית צבאית שמגינה על אירופה מפני רוסיה: הברית הצפון אטלנטית, הלא היא נאט"ו, ברית בת 29 צבאות של מדינות. אבל מצד שני, הבחרה העיקרית בברית נאט"ו היא ארצות הברית, ובשנים האחרונות, בעיקר מאז עלייתו של דונאלד טראמפ לשילטון, היא עושה קולות של חוסר רצון לשאת בעיקר הנטל של הברית הצפון אטלנטית. טראמפ לא פעם ולא פעמיים דרש ממדינות אירופה לספק מימון מספיק לקיומה של נאט"ו על מנת להוריד כמה שיותר את הנטל הכלכלי והצבאי שהברית הזאת מהווה על ארצות הברית, לשיטתו של טראמפ. התבטאויות אלה הביאו ללא ספק להעלאתו מחדש של רעיון הצבא האירופי המשותף. בחודש נובמבר 2018 הן קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל והן נשיא צרפת עמנואל מקרון העלו מחדש את רעיון הצבא האירופי המשותף. באתר EURACTIV, שאליו שייכת התמונה שמצורפת למאמר זה, מצוין כי מרקל אמרה שיש לפתח חזון של צבא אירופי משותף בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג וכן גם עמנואל מקרון נשיא צרפת אמר שיש להקים צבא אירופי אמיתי. גם הנהגת האיחוד האירופי וגם הנהגת נאט"ו אינה מתנגדת לרעיון של צבא אירופי משותף וז'אן קלוד יונקר, נשיא הנציבות האירופית, הביע תמיכה ברעיון הזה. מבחינת נאט"ו, למרות שצבא אירופי משותף יכול להאפיל על הברית, אין גם שום בעיה: להיפך, הנהגת נאט"ו תשמח שיוקם צבא אירופי שיהווה "קונטרה" לטראמפ, לנטיותיו הבדלניות ולרעיונותיו.

במידה ויוקם צבא אירופי משותף הוא אמור לרכז יחידות מכל הצבאות של 23 המדינות שמרכיבות את האיחוד האירופי. בשלב הראשון לפחות, הצבא האירופי יתפקד לצד הצבא המסוים והלאומי של כל מדינה ומדינה. בסופו של דבר צבא אירופי שיהווה איחוד של 23 צבאות בשיטת הביטחון הקיבוצי בדומה לנאט"ו (כשמדינה אחת באיחוד מותקפת, זה ייחשב כהתקפה על כל מדינות האיחוד האירופי) יהפוך בסופו של דבר לגוף הביטחוני הגדול בעולם. כבר היום קיימת באיחוד האירופי CSDP, שהיא מדיניות אירופית משותפת לגבי ביטחון והגנה שמיועדת למנוע סכסוכים ולשמש כוח לשמירת השלום במקומות מסוימים. כמו כן, קיים גם EUFOR, כוח התגובה המהירה של האיחוד האירופי מטעם מדיניות זאת. ישנם 17 פרוייקטים משותפים בנושאי ביטחון בין מדינות האיחוד וגם קיים לאחרונה שיתוף פעולה צבאי, אימונים משותפים, וחיבור בין הצבאות הגרמני וההולנדי. וכמובן, ישנו גם משמר הגבול והחופים האירופי, FRONTEX.

עם זאת, קיימות הרבה בעיות בהקמתו של צבא אירופי משותף. ואני לא מדבר רק על הבדלי שפה ואולי גם הבדלי תרבות בין העמים האירופיים וגם השאלה באילו מקרים מסתיים תפקידו של הצבא הלאומי המקומי בכל מדינה ומתחיל תפקידו של הצבא האירופי המשותף. הבעיה הראשונה היא שתקציב הביטחון של כל מדינה באיחוד האירופי בממוצע הוא חצי מתקציב הביטחון של ארצות הברית, מה שהופך את נאט"ו, לפחות בשלב הראשון לכוח הצבאי העיקרי באירופה. האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להוציא כל כך הרבה כסף על מנת להקים ולתחזק צבא אירופי משותף? האתר QUARTZ מציין גם כי קיומו של צבא אירופי משותף עלול ליצור מצב של עודפי נשק עצומים אצל צבא כזה: בעוד שהצבא האמריקני מסתמך בדרך כלל על סוג אחד או יותר של טנקי קרב, בצבא אירופי משותף יהיו 17 (!!!!) סוגים של טנקים, כשכמובן גם עולה שאלת התחזוקה שלהם. בעוד בצבא האמריקני ישנם 30 סוגים של מערכות נשק, בצבא אירופי משותף יהיו 178 (!!!) סוגים של מערכות נשק שונות. זה מעלה שוב את שאלת התיאום בין המערכות והיחידות השונות, כשנדרש תקציב עצום כדי לתחזק ולהתאים את כל המערכות האלה למצב של צבא אירופי משותף. האתר "ניו פדרליסט" בגירסתו האירופית מעלה בעיות נוספות: מי יעמוד בראש הצבא האירופי? הפרלמנט האירופי, נשיא הנציבות או נשיא שנבחר בבחירות על ידי כל מדינות אירופה? למי יש סמכות להכריז מלחמה בשם הצבא הזה? מה תהיה הגדרתו המדויקת של אויב של צבא כזה ונגד איזה אויב גדול בדיוק יילחם צבא ענק שכזה, ש"מרוב עצים לא יוכלו לראות בו את היער"? מה יהיה ומי יעמדו במגנון קבלת ההחלטות של צבא שכזה? כמו כן, שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שחוגג השנה שבעים שנים לקיומו, תעלה עקב הקמת צבא כזה: מה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל צבא אירופי ומה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל נאט"ו? הצבאות האירופיים העכשוויים סובלים גם כל אחד מבעיות קשות שקשורות לכוח אדם: איך צבא אירופי משותף יפתור בעיות מעין אלה שכבר קיימות? הוא אף יכול רק להחמיר אותן. כל הבעיות שצוינו הופכות את הקמת הצבא האירופי המשותף לרעיון אוטופי בלבד. אתר "פוליטיקו" בגירסתו האירופית לא פוסל לגמרי את הרעיון הזה וטוען שהוא אפשרי, אך מעלה בעיות מסוימות: יהיה צורך למצוא איזון בין כל הרצונות של המדינות וכוח האדם הצבאי שלהן על מנת לקיים צבא שכזה וכן גם להתגבר על מחלוקות ישנות בין המדינות מעבר למחלוקות של שפה ולשאלה מי יהיו המפקדים הבכירים בצבא שכזה. חשוב לציין גם כי התקשורת הבריטית מוטרדת מרעיון שכזה, כי יציאתה האפשרית של בריטניה מהאיחוד האירופי יכולה להביא להקמת צבא שכזה. השאלה היא אם גם הצבא הבריטי יחוייב, לפחות בשלבים הראשונים של יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, ה"ברקזיט", להיות חלק מצבא שכזה והאם זה יפגע בברקזיט עצמו. רוב הבריטים, אגב מתנגדים בתוקף להקמת צבא אירופי משותף, במיוחד כשגוף שכזה אמור לשמש כתגובת-נגד לבדלנות האמריקנית והבריטית.

לדעתי, רעיון של צבא אירופי משותף נועד גם "לכסות" על כישלונותיהם של המנהיגים האירופיים העיקריים, מרקל ומקרון, שהפופולריות שלהם נמצאת בימים אלה בשפל, להתמודד עם סוגיות ליבה שנוגעות למדינותיהם שלהם וגם לאירופה כולה, בראשן סוגיית המהגרים ומעמדות הביניים במדינותיהם וכן הבעייתיות והסירבול באיחוד האירופי של ימינו. כמו כן, הקמת צבא שכזה מהווה גם תגובה לכוונתה של בריטניה וכוונתן של מדינות נוספות לפרוש מהאיחוד האירופי. מה שעלול, לטענתי, לצאת מכל הרעיון של צבא אירופי משותף הוא הקמת עוד מנגנון אירופי מסורבל, רב כללים ונהלים ומרובה בכוח אדם ובנשק לעתים מיותר, ללא מדיניות ריאלית וללא מטרות מוגדרות, ומסוימות, ללא הגדרה מדויקת של איומים פנימיים וחיצוניים ואויבים שעלול להביא למצב ש"יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה"- ממש כמו האיחוד האירופי בעצמו. והשאלה הגדולה היא האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להשקיע ממיטב כספן על מנת לממן הקמת גוף שכזה. אבל אל מול האיומים הפנימיים של הקיצוניות בתוך אירופה ומול האיום של רוסיה וסין אל מול בדלנותה הגוברת של ארצות הברית ורצונה של מדינה כמו בריטניה לפרוש מהאיחוד, עם כל הבעיות הכרוכות בו רעיון כזה יכול להפוך למציאותי. אומנם זו תהיה מציאות מסובכת מאוד, אבל אפשרית.

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960