Tag Archives: נשיא תורכיה

7ac3752328a6bda0629b936494b90b78

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

מוסטפא כמאל אתאתורכ

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.
1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.