Tag Archives: סעד חרירי

סעד חרירי- בין סעודיה לאיראן והברומטר של לבנון

מובארכ, קדאפי, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח מתימן ואפילו רוברט מוגאבה מזימבבואה. עשרות שנים שלטו האנשים במדינותיהם כאילו הן רכושם הפרטי, כנשיאים והתנהלו כמלכים ממש, כמו שאמר המלך הצרפתי לואי ה-14: "המדינה זה אני". בסופו של דבר האנשים האלה הודחו. לא בגלל השחיתויות, שוד כספי המדינה, דיכוי חופש הביטוי והמעצרים של מתנגדיהם. לא בגלל שהם ריסקו את כלכלת מדינתם. הסיבה שהשליטים האלה עוררו זעם המוני והודחו לבסוף הייתה הנפוטיזם: הרצון להעביר את השילטון לאחר לכתם, בהתפטרות או בדרך כל בשר, לבני משפחותיהם. השליטים הללו ניסו לכונן שיטת משטר שנקראת בערבית "ג'ומלוקייה" (Jumlukiyya, שילוב של "ג'ומהורייה"-רפובליקה, ושל ממלכה): הכוונה לרפובליקה מלוכנית, בה תפקיד הנשיא עובר בירושה, ממש כמו המלוכה, לבן משפחתו אחריו. במקרים בודדים שיטת המלוכה הנשיאותית הצליחה: במקרה של אסד, וזה גם בקושי בגלל מלחמת האזרחים בסוריה, שאסד החזיק בה מעמד בעיקר בזכות איראן וסוריה, בצפון קוריאה, שם למעשה נוסדה המלוכה הקומוניסטית הראשונה בעולם של משפחת קים, ובכמה מדינות ספורות באפריקה ובמרכז אסיה. במדינות דמוקרטיות זה עוד יותר נדיר: בין בוש האב לבוש הבן הפריד ביל קלינטון בתור נשיא ארה"ב, וג'ב בוש נכשל לגמרי בניסיונו להפוך גם את ברק אובמה ל"נשיא סנדוויץ'" בין שני בני משפחת בוש.

בלבנון, לעומת זאת, המצב שונה: לבנון היא מדינה ערבית שבה הפוליטיקה מסודרת לפי שילטון חמולתי- משפחתי בנוסח המאפייה. חלק לא קטן ממנהיגי המפלגות בלבנון וראשי ממשלתה הם בנים או אחים של מנהיגים קודמים. שתי דוגמאות בולטות הן סעד אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הנוכחי ובנו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה האגדי וראש מחנה המתנגדים לסוריה ואיראן שנרצח בפברואר 2005, ווליד ג'ונבלאט (אפשר לבטא את שם משפחתו כג'ומבלאט), ראש המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית ובעיקר מנהיג הדרוזים בלבנון, בנו של הפילוסוף ומנהיג המפלגה והדרוזים לשעבר, כמאל ג'ונבלאט, שנרצח בחודש מרץ 1977 בהוראתו של חאפז אל-אסד שהיה נשיא סוריה וכמובן הוא אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד. גם השיעים, שהיו פסיביים יחסית לפני עליית אירגוני "אמל" ו"חיזבאללה" היו תחת הדומיננטיות של המשפחה השיעית העשירה, בעלת האחוזות והמשרות הבכירות במדינה, בעיקר משרת יו"ר הפרלמנט השמורה לשיעים, משפחת אל-אסעד (אין קשר למשפחת אל-אסד העלאווית בסוריה). השליטה במחנה הדרוזי התחלקה בין משפחות ארסלאן, שנאמנה מאוד לסוריה באופן קבוע, ומשפחת ג'ונבלאט (כורדית במוצאה) העצמאית יחסית. בין שתי המשפחות הללו הייתה ועודנה יש יריבות גדולה מאוד.

סעד חרירי עלה לאחרונה לכותרות לאחר שנסע לערב הסעודית וכנראה אולץ בה על ידי יורש העצר החדש והמאוד דומיננטי, מוחמד בן סלמאן, להתפטר. הסיפור של חרירי הוא מורכב: מדובר בבנו של ראש ממשלה מאוד דומיננטי בעבר, שהיה עושה דברה של סעודיה והתעשר במיליארדים בזכות פרוייקטים של בנייה מכסף סעודי שיזם על מנת לשקם בשנות התשעים את לבנון שהייתה הרוסה לאחר 15 שנים של מלחמת אזרחים. חברת "סולידאר" בבעלות רפיק חרירי, שהייתה במימון סעודי, בעיקר מצד המלכים פהד ועבדאללה בני עבד אל-עזיז ובני משפחותיהם. לאחר רצח אביו ירש סעד את המיליארדים, ולאחר כחמש שנים נבחר לראשות ממשלת לבנון בפעם הראשונה. סעד התברר כגירסה חיוורת של אביו בתור פוליטיקאי וגם לא כאיש עסקים מבריק. בערב הסעודית, בינתיים, עלו לשילטון המלך סלמאן ובנו יורש העצר מוחמד. מוחמד בן סלמאן עצר עשרות מבני דודיו בטענה ששדדו לאורך שנים את כספי הממלכה העצומים. כמו כן, מוחמד בן סלמאן עקב אחרי סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון שהתמנה לקדנציה שנייה. סעד הצטייר בעיני מוחמד כמי שכמו בני המשפחה המלוכנית הסעודית ביזבז מיליארדים של כספים סעודיים לחינם, לא היה ראש ממשלה ולא איש עסקים טוב ולא "סיפק לסעודיה את הסחורה" בלבנון: סעד לא יכל לעמוד מול הדומיננטיות המתגברת של איראן וחיזבאללה במדינה, שלמעשה שולטים בה בפועל. הוא נראה גם כצל חיוור של הנשיא הנוצרי הלבנוני, מישל עאון, בעל בריתו של אירגון חיזבאללה ולשעבר בעצמו ראש מחנה המתנגדים לסוריה ולאיראן ששינה את דעתו…. הסעודים ביקשו למצוא מישהו אחר, יותר דומיננטי, מהמחנה הסוני בלבנון שיהיה ראש ממשלה (בלבנון ראש הממשלה חייב להיות סוני, לפי "האמנה הלאומית" שייסדה את המדינה) שיעשה את דברה של הממלכה ויצדיק את השקעת המיליארדים הסעודיים בו. לכן, כשנסע סעד חרירי לסעודיה לחץ עליו מוחמד בן סלמאן להתפטר, וכך היה. הסעודים הציגו בפני חרירי מידע מודיעיני על מזימה מטעם איראן וחיזבאללה להתנקש בחייו, בדיוק מה שעשו לאביו לפני 13 שנים בערך. לכן הם השאירו את סעד בריאד כ"צעד הגנתי" וגם כדרך להעניש אותו על ביזבוז מיליארדי הדולרים הסעודיים לחינם. אויביו בנפש של חרירי, החיזבאללה והנשיא מישל עאון, החלו בקמפיין "לחופש נולד" לטובתו, על מנת לשחררו מה"שבי הסעודי". סעד מצא את עצמו נתון בצבת בין איראן וחיזבאללה, שרוצים את ראשו ושואפים לשלוט בלבנון, ובין מוחמד בן סלמאן הנסיך הסעודי שרוצה "להעניש את המושחתים והגזלנים". סעד חרירי העדיף וגם נרמז לו על ידי הסעודים להישאר בריאד. אבל הדי הקמפיין של חיזבאללה ומישל עאון הגיעו עד לצרפת, שפעלה להחזירו ללבנון ולתפקידו. ב22 בנובמבר 2017 חזר סעד חרירי ללבנון לחגיגות "יום העצמאות" של המדינה, וכן לתפקידו כראש ממשלה מוחלש יותר תחת חסותם של צרפת, ערב הסעודית והנשיא מישל עאון, גנרל בן 83 בעל גאווה עצמית גדולה שגם לו יש אינטרס לא להיות תלוי אך ורק בחסדי איראן וחיזבאללה, שבזכותם נבחר לנשיאות.

את "ברית ה-14 במרץ" שהוקמה בלבנון ב2005 חודש לאחר רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הקים סעד חרירי יחד עם מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט. לדרוזים, כידוע, אין שאיפות לאומיות והם נאמנים בכל מדינה לשילטון החזק באותו זמן שגם מחזיר להם נאמנות. לאחר רצח חרירי האווירה הפוליטית בלבנון הייתה אנטי-סורית והובילה לנסיגתה של סוריה מהמדינה לאחר 30 שנות נוכחות בה כמעט. לכן, ג'ונבלאט הצטרף יחד עם מפלגתו, "המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית", אל חרירי ומפלגתו "אל-מוסתקבל (העתיד)" ויחד עם משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע הנוצרים המפורסמים הקימו את ברית ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ולאיראן.
עם זאת, ג'ונבלאט ידוע בלבנון כמי שמשנה את דעותיו ואת המחנה שאליו משתייכת מפלגתו חדשות לבקרים: פעם הוא מתנגד לסוריה ואיראן ופעם הוא תומך בהן, תלוי לאן נושבת הרוח הפוליטית. ג'ונבלאט בן ה-69 נושא עימו חשבון עם משפחת אסד של סוריה: אביו, כמאל, הוגה דעות שאימץ דעות סוציאליסטיות וכתב משנה פוליטית משלו, נרצח במרץ 1977 על ידי שליחיה של משפחת אסד. עם זאת, על מנת לשמור על חייו שלו, ווליד בן ה-29 הצטלם זמן קצר לאחר רצח אביו מבויש ליד חאפז אל-אסד, בו הוא עבר לתמוך בלית-ברירה בזמנו. מאז החליפו הוא ומפלגתו את תמיכתם בין המחנה הפרו-סורי והאנטי-סורי חדשות לבקרים. לאחרונה הביע ג'ונבלאט ביקורת קשה על סעודיה (!!!) דווקא עקב רצונה לשלוט בלבנון ועקב יחסה לסעד חרירי.
ג'ונבלאט הוא, למעשה, הברומטר של לבנון. כשרוצים לדעת את האקלים הפוליטי הלבנוני- לאן הרוח נושבת במדינה ומיהו הגורם התורן החזק בה, יש לשים לב איזו דעה מביע ג'ונבלאט.

בלבנון האדם הבכיר ביותר שהוא יציב במשרתו ובדעותיו הוא נביה ברי, השיעי החילוני מנהיג תנועת "אמ"ל" הפרו-סורית. הוא משמש כיו"ר הפרלמנט מזה 25 שנים, מאז נובמבר 1992. ברי הוא עורך דין במקצועו, שנולד בסיירה לאון שבאפריקה להורים שהם פליטים שיעים ועבד אפילו כעורך דין של חברת "ג'נרל מוטורס" בביירות. ברי נבחר לתפקידו בזכות פעולות הטרור של אירגון "אמ"ל", שהיה אירגון הטרור השיעי שפעל נגד ישראל עוד לפני "חיזבאללה" וכן בזכות נאמנותו העקבית לסוריה ולמשפחת אסד. נשיאים וראשי ממשלה התחלפו בלבנון אחד אחרי השני, ואילו ברי בן ה-80 מצליח לשרוד בתפקידו. לאחר לכתו תהיה לשיעים דילמה קשה את מי לשים במקומו בתור יו"ר הפרלמנט הלבנוני, עמדה ששמורה בלבנון לשיעים.

לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.

הטלנובלה הלבנונית, הנשיא וההפתעה

32 פעמים. לא פחות ולא יותר. אלה היו הפעמים שבהן ניסה הפרלמנט הלבנוני המשוסע לבחור נשיא למדינה, אך נכשל. הניסיון האחרון היה לפני כמה ימים מכתיבת מאמר זה, ב3 בדצמבר. 18 חודשים נמצאת לבנון ללא נשיא, כשהמדינה משוסעת בין שני מחנות: מחנה ה14 במרץ, בראשות סעד חרירי ראש הממשלה לשעבר ובנו של ראש הממשלה האגדי רפיק אל חרירי שנרצח בשנת 2005, ובין המחנה השני, מחנה השמיני במרץ, זה שתומך בסוריה השכנה בהנהגת בשאר אל אסד ובחיזבאללה, בראשות מפלגתו של הגנרל הנוצרי מישל עאון, שהוזכר כבר במאמר באתר זה.

מי שתוקע את תהליך הבחירה לנשיאות, הוא הגנרל עאון, ששואף להיות נשיא. בעבר הוא היה ראש המתנגדים לסוריה, עד ששב ללבנון מגלות בשנת 2005 ולפתע כרת ברית עם החיזבאללה ועבר לצד השני. מחנה 14 במרץ, המתנגד לסוריה, רואה בו בוגד. מצד שני, סעד חרירי, ראש מחנה המתנגדים לסוריה, נמצא משנת 2011 בגלות בצרפת ואינו יכול לחזור למדינה. וזו רק התחלת הטלנובלה הלבנונית, הטלנובלה של הפוליטיקה הלבנונית ליתר דיוק, בה הכל יכול לקרות.

כיציאה מן המבוי הסתום, הציע מחנה המתנגדים לאסד מועמד ממעמקי המחנה היריב לנשיאות. לפי ההסדר בלבנון מאז היווסדה, על הנשיא להיות נוצרי מן העדה המארונית. וכאן ההפתעה. מי הוא המועמד של מחנה המתנגדים לאסד? סולימאן פרנג'ייה בן החמישים, ראש מיליציית אל-מראדה, שמקורו מצפון לבנון, מהכפר זע'רתא שליד טריפולי הלבנונית (להבדיל מזו שבלוב, שנקראה בתקופה העות'מאנית "טריפולי המערבית", בעוד העיר טריפולי שבלבנון נקראה "טריפולי המזרחית", או "טריפולי של איזור שאם"). אבל מה מפתיע בבחירה באותו פרנג'ייה? המפתיע הוא שפרנג'ייה הוא חבר ילדות של ילדיו של חאפז אל אסד, ומשפחתו היא חברה קרובה, מבחינה אישית ועסקית, של משפחת אסד מימים ימימה….

ולא רק זה, סולימאן פרנג'ייה, שנקרא בדיוק בשמו הפרטי ובשם משפחתו על שם סבו, שהיה נשיא לבנון בין השנים 1970-1976 וסייע באותן שנים לחאפז אל אסד, נשיא סוריה דאז ואביו של בשאר לדרדר את לבנון למלחמת אזרחים עקובה מדם שהמנצחים בה היו סוריה והמחנה השיעי, היה שר הפנים של לבנון בשנת 2005, עת נרצח אביו של סעד חרירי, רפיק, אך פרנג'ייה בעצמו הוא קורבן טרור. וכאן הטלנובלה מסתעפת.
המיוחד בבני משפחת פרנג'ייה, אחת ממשפחות המאפייה העיקריות המרכיבות את האליטה הלבנונית, הוא שמאז ומעולם היא הייתה בעלת ברית של משפחת אסד ושל סוריה של אסד, מבלי לזגזג לשום צד אחר כנהוג בפוליטיקה הלבנונית. בשנות השבעים, בעת מלחמת האזרחים של לבנון, משפחת פרנג'ייה ומיליציית "אל-מראדה" (שנקראת על שם לוחמים נוצריים אגדיים, שבמאה השמינית לספירה הנוצרית ישבו באיזור צפון סוריה ודרום מזרח תורכיה של ימינו, בהרי האמאנוס, זכו לעצמאות חלקית ועזרו לערבים) נלחמה נגד מיליציות נוצריות אחרות, כשעיקר הוויכוח היה מי במחנה הנוצרי בלבנון תומך בסוריה של אסד ומי מתנגד לה, וכן מלחמות מקובלות בין משפחות מאפייה שונות מי ישלוט בעדה הנוצרית מארונית ובעיקר בהון שלה בלבנון. בחודש יוני 1978, בעת שמשפחת פרנג'ייה- אביו של סולימאן הצעיר טוני, אמו של סולימאן ואישתו של טוני, ורה ואחותו הקטנה בת השלוש ג'יהאן, נפשה בעיירת הנופש אהדאן בצפון לבנון, בעוד סולימאן בן ה-13 שוהה בביירות, התנפלה קבוצה של 1,500 לוחמים מהמיליצייה העיקרית שהתנגדה לפרנג'ייה, הפלנגות, על ביתם וטבחה בשלושת בני המשפחה, כשהם הורגים את ג'יהאן הקטנה לעיני הוריה ואחר כך חיסלו את הוריו של סולימאן. הטבח זיעזע את המזרח התיכון ואת העולם, מה גם שמפקד הפלנגות, אלי חובייקה, ומפקד תת המיליצייה שנקראה "הכוחות הלבנוניים", סמיר ג'עג'ע, מפקחים מקרוב ואף משתתפים השתתפות פעילה בטבח.
גם סולימאן פרנג'ייה אביו של טוני, נשיא לבנון לשעבר, וגם בנו סולימאן, לא שאפו לנקמה על הטבח, לפחות פומבית. אלי חובייקה חוסל לבסוף בשנת 2002, ואילו סמיר ג'עג'ע הפך לגורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית, ולא פעם ולא פעמיים, בעת הדיאלוג שנערך בין הקבוצות הנוצריות השונות בלבנון, נאלץ סולימאן לצפות ברוצחה של בני משפחתו, ג'עג'ע, יושב מולו בשולחן הדיונים. ולא רק זו: ג'עג'ע היה עד לפני כמה ימים מועמד לנשיאות מטעם המחנה המתנגד לאסד, כשבצד השני עמדו כמועמדים הגנרל עאון וסולימאן פרנג'ייה. עד שראש המחנה המתנגד, סעד חרירי, נפגש מחוץ ללבנון עם פרנג'ייה, שכאמור, כשר פנים היה חלק מהמחדל או הקשר שהוביל לרצח אביו, רפיק חרירי, וסיכם איתו את הדיל: אתה נשיא, אני חוזר ללבנון ונהיה שוב ראש ממשלה.
המהלך לא רק שזכה לתמיכת איראן, ובוודאי אסד, אלא גם מדינות המערב כמו למשל נשיא צרפת פרנסואה הולנד תומכים במהלך, וגם המנהיג הדתי של העדה המארונית בלבנון (כנסייה מזרחית, שמקבלת עליה את מרות הכנסייה הקתולית ברומא ואת הנהגת העל של האפיפיור הקתולי), בשארה אל-ראעי. אפילו ערב הסעודית יריבתו המושבעת של אסד, שעם משפחתו משפחת פרנג'ייה קיימה גם קשרים עסקיים ענפים, בייחוד בתחום הסמים, תומכת במהלך, בתקווה לשחרר את לבנון מן המבוי הסתום שבו היא נמצאת, כשעדיין נאגר הזבל ברחובות ביירות.

המהלך הזה הוא גאוני מבחינת חרירי והמחנה המתנגד לסוריה: בכך הם תוקעים טריז בתוך המחנה היריב, ומבטיחים את חזרתו של המנהיג סעד חרירי למדינה ולראשות ממשלתה. עוד פקטור שהוביל לתמיכה הנרחבת במועמדותו של פרנג'ייה, שמופיע בתמונה למעלה, הוא הבוגדנות של מישל עאון והחיבור החזק מדי של אותו גנרל לחיזבאללה. פרנג'ייה מחובר חזק מאוד לאסד, אך פחות מכך לחיזבאללה. אגב, מלבד נוצרים, בתנועת "אל-מראדה" של פרנג'ייה בצפון לבנון תומכים בעיקר עלאווים, בני עדתו של אסד, שרבים מהם מתגוררים באיזור העיר טריפולי בלבנון ונתונים לרדיפה מתמדת של מוסלמים סונים קיצוניים בראשות דאע"ש. גם חרירי ומשפחתו נאבקים מול גורמים כמו דאע"ש על הנהגת המחנה המוסלמי סוני בלבנון, לצד מאבקם מול חיזבאללה על הנהגת לבנון כולה. לכן, בחירה של פרנג'ייה לנשיאות יכולה להעביר מסר לבנוני ברור של התנגדות לאירגוני הטרור המוסלמים הקיצוניים, דאע"ש הסוני וגם חיזבאללה השיעי מצד שני- גם אם מדובר בחברו הטוב של אסד. בלבנון מעדיפים נשיא שעמדתו ידועה באופן מובהק, יציב וחסר פניות, מאשר לשים נשיא שבעבר זיגזג בין מחנות בצורה מכוערת, כשהוא מטעה את תומכיו.
באמצע דצמבר יכונס הפרלמנט הלבנוני בפעם ה-33 לבחירת נשיא המדינה, כשדיל חרירי-פרנג'ייה כנראה ייצא לפועל, ובכך לאחר שנה וחצי של חוסר יציבות ושל ואקום שילטוני, שתי המשרות החשובות במדינה, נשיא המדינה-תפקיד שכרגע ריק מאדם, וראש הממשלה, שבו נושא באופן זמני איש מחנהו של חרירי תמאם סלאם בראשות ממשלת אחדות רעועה, יתמלאו בנושאי תפקיד יציבים ואנשי עקרונות, עד כמה שהפוליטיקה הלבנונית הסבוכה והשברירית, שנראית כמו טלנובלה לכל דבר ועניין רק בחיים האמיתיים, תאפשר זאת.