Tag Archives: פוליטיקה תורכית

7ac3752328a6bda0629b936494b90b78

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

ארדואן ואקשנק

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 2)- משאל העם

שלום לכולם ולכולן, חג פסח שמח.

אני החלטתי לפרסם את אותו פוסט בכמה חלקים. בחלק השני אכתוב לגבי משאל העם. בחלק הרביעי אכתוב לגבי האופוזיציונרית הראשית לארדואן, חברת המפלגה הלאומנית התורכית MHP (מפלגת העם הלאומית) הימנית-שמרנית אך הלא אסלאמיסטית, מראל אקשנר, Meral Akşener בת השישים- כאן בתמונה לצד ארדואן, שהייתה לפני 20 שנים שרת הפנים של תורכיה במסגרת חברותה דאז במפלגת הימין "הדרך האמיתית", שבין היתר מראשיה היה הנשיא וראש הממשלה האגדי, סולימאן דמירל- והייתה בשנות התשעים שותפה בכירה ואף שולטת בממשלות תורכיה השונות והלא יציבות באותה תקופה. ממתנגדת לראש המפלגה הלאומנית הנוכחי, דוולת בהצ'לי, שכרת ברית עם ארדואן, הפכה אקשנר למתנגדת הראשית לארדואן עצמו, ולמובילת מחנה ה"לא" במשאל העם.
בחלק החמישי אכתוב לגבי תוצאות משאל העם.

משאל העם בתורכיה היום, 16 באפריל 2017, נועד לאשר כמה תיקונים בחוקה החילונית של תורכיה, שהתקבלה בשנת 1982, פחות משנתיים לאחר ההפיכה הצבאית הפומבית המוצלחת האחרונה במדינה.
הסעיפים החדשים שיוכנסו לחוקה ויתקנו אותה, נועדו לתת כוח לנשיא תורכיה המכהן ולהפוך אותו לבעל סמכויות הדומה לנשיא ארצות הברית.
הבולט מכולם הוא ביטול תפקיד ראש הממשלה, ואיחודו עם תפקיד הנשיא. דבר זה קיים בארצות הברית, אבל מעורר צרימה היסטורית מהעבר האפל של אירופה והעולם. אבל אני רוצה דווקא להרגיע. ארדואן הוא לא היטלר. הוא לא ח'ומייני. הוא לא דאע"ש ולא אל-קאעידה. ארדואן רוצה לשלוט כמו מנהיגיהן הסמכותניים של הרפובליקות התורכיות-מוסלמיות של דרום ברית המועצות לשעבר, לדוגמה קזחסטן ותורכמניסטאן. ההבדל הגדול בין שליטי המדינות הללו לארדואן זה שהם מחזיקים בשילטון בין היתר בגלל מלחמתם באסלאמיזם הקיצוני. ארדואן עצמו הוא אסלאמיסט, ומאמין בדרך שדומה לדרכה של תנועת "האחים המוסלמים".

סעיפי השינוי בחוקה המרכזיים הם:
1. ביטול משרת ראש הממשלה והפיכת הנשיא לראש הרשות המבצעת, כלומר תפקיד הנשיא הופך מייצוגי ברובו לנשיא שילטוני, והמדינה עוברת למשטר נשיאותי.
מצב זה הוא חסר תקדים מבחינה היסטורית בתורכיה: גם בימי הסולטאנים כיהנו וזירים גדולים, שהיו ראשי ממשלה. מדובר פה בביטול תפקיד היסטורי. במקום ראש ממשלה ימונו לנשיא כמה סגנים, והוא יהיה ראש הממשלה בנוסף.
2. מתן סמכות לנשיא המדינה למנות שרים ובעלי תפקידי מפתח בכירים אחרים,ולפטרם. סמכות הפרלמנט באנקרה לפקח על השרים תבוטל.
3. מתן רשות לנשיא להיות מזוהה רשמית עם מפלגה פוליטית, ולא ניטראלי כפי שקובעת החוקה הנוכחית. זה יאפשר לו שליטה ישירה וחוקית על הנעשה במפלגת השלטון.
4. הגדלת מספר חברי הפרלמנט התורכי ל 600 לעומת 550 כיום והגיל המינימלי שלהם יורד ל 18. עם זאת, הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא.
5. ביטול בתי הדין הצבאיים, שבעבר שפטו את המתנגדים למורשת החילונית של הרפובליקה התורכית.
6. הנשיא יכול למנות 4 מתוך 13 שופטים לבית המשפט העליון והחשוב במדינה.
7. הנשיא יכול לכהן שתי תקופות בנות 5 שנים, החל מ 2019, מה שייתן לארדואן אפשרות להישאר נשיא עד 2029.

שלא יהיה לכם כל ספק. ארדואן נודע עוד מימי היבחרו כראש עיריית איסטנבול כאדם שמסמן מטרות ומשיג אותן, בצורה כזאת או אחרת. משאל העם הזה הוא רק מתן אישור רשמי מרוב העם למצב הנוכחי, שבו נשיא המדינה הוא ייצוגי לפי החוקה ובאופן רשמי, אך דה פקטו שולט במדינה. לא משנה מה תהיה תוצאת המשאל, ארדואן ימצא דרכים אחרות להמשיך להיות נשיא שולט בפועל, או שאפילו ימשיך במצב הנוכחי גם אם יפסיד.
הסיבות שעומדות בפני הקהל התורכי להצביע בעד ארדואן, ואני לא מדבר רק על אסלאמיסטים, הן מגוונות: עוד מהיותו ראש עיריית איסטנבול הוא דגל במדיניות של פיתוח- הקמת כבישים ואיזורי תעשייה, מתן אשראי למשק העירוני ולאחר מכן משק המדינה, וככלכלן הוא ידע שהסוד הוא הפיתוח הכלכלי. למרות שבשנתיים האחרונות מצבה הכלכלי של תורכיה אינו טוב, בכל זאת המדינה לא הגיעה לקריסה כלכלית למרות כל המשברים האיזוריים והעולמיים. חשוב לי לציין גם שארדואן עודד תיעוש ויוזמה חופשית. מפלגתו נחשבת קפיטליסטית.
הסיבה השנייה היא העבר: לפני 2002, עת עלה ארדואן לשילטון, שרר במשך יותר מעשר שנים מצב של חוסר יציבות פוליטי במדינה. ממשלות התחלפו חדשות לבקרים. המצב הכלכלי הידרדר. תורכיה הפכה למדינה שתלויה בחסדי אחרים. ארדואן סיפק ב15 השנים האחרונות יציבות לתורכיה, ממש כמו הסולטאנים העות'מאניים הגדולים בעבר. הוא הנהיג מדיניות קשוחה של תורכיה כלפי חוץ.
ומעל הכל- ארדואן מייצג עדיין את האנטי-ממסדיות, בדומה לטראמפ, למרות שהוא הממסד עצמו כבר יותר מעשר שנים. הכוונה לאנטי הממסד התורכי החילוני-צבאי הישן והאליטות החילוניות הישנות ששלטו במדינה, שלא תמיד דאגו לשכבות החלשות ולמעמד הבינוני-נמוך במדינה. היום תורכיה מוצגת כמעצמה חזקה יחסית בעולם, מה שלא הייתה לפני ארדואן.

החסרונות של ארדואן, מצד שני, רבים וידועים: בשם הדמוקרטיה הוא הנהיג משטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתורכיה חופש העיתונות כיום מצומצם מאוד, והחופש להיות אופוזיציה לשילטון מאוד מאוד מצומצם. מתנגדים רבים של ארדואן, גם אסלאמיסטים וגם חילונים, ועיתונאים רבים, נמצאים בכלא, בייחוד לאחר ניסיון ההפיכה האחרון. ארדואן הנהיג מדיניות של "חזרה לדת" בתחומי החינוך, התרבות ואף מדיניות החוץ. הוא אמר בפירוש שהוא שואף לגדל דורות אדוקים יותר בדתם. ארדואן ידע לשתף פעולה בהתחלה עם האליטות הישנות, עוד מימיו כראש עיריית איסטנבול (כיהן בתפקיד משנת 1994 עד 2002), אך בהדרגה החליף את חבריהן באליטות חדשות, אסלאמיסטיות-שמרניות יותר.

בנוסף, בעזרת חברו וראש ממשלתו לשעבר, שנודע יותר כשר החוץ של המדינה מאז 2009 וכיום לא מכהן באף תפקיד, פרופ' אהמט דאווטאולו, הנהיג ארדואן מדיניות של חזרה אסטרטגית של תורכיה לגדולתה האיזורית והתרבותית מימי העות'מאנים, וגם מדיניות של אפס בעיות עם השכנים. התוצאה הייתה שכמעט אין מדינה באירופה או במזרח התיכון או אפילו בעולם שתורכיה לא הסתכסכה איתה, בצורה כזאת או אחרת. אולי חוץ מקטאר, הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים".
ארדואן הנהיג עד לפני שנתיים מדיניות של שיחות פיוס עם הכורדים, אבל כבר הספיק גם איתם להסתכסך.

ועוד משהו:
כשאני סוקר וחוקר את ההיסטוריה של העמים התורכיים (תחום עיסוקי המקורי, יחד עם ההיסטוריה של העות'מאנים), הגעתי למסקנה מעניינת: המבנה של השבטים התורכיים שונה מהמבנה של השבטים הערביים. אצל השבטים הערביים, בייחוד במדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ראש השבט, או הנסיכים של השבטים הערביים, הם רודנים, אך ראשונים בין שווים. ואילו אצל השבטים התורכיים ראש השבט הוא שליט אחד, חזק ואין בלתו, הוא הראשון היחיד. לכן, העמים התורכיים לרוב היו זקוקים לשליטים חזקים, יחידניים וסמכותניים. כך זה ברפובליקות התורכיות המוסלמיות שמדרום לרוסיה- בקזחסטאן, תורכמניסטאן, אזרבייג'אן, קירגיזסטאן ועוד. כך גם בתורכיה עצמה, כפי שהיה עם מוסטפא כמאל אתאתורכ החילוני, וכך היום גם עם ארדואן הדתי. אולי בגלל זה יש לו סיכוי לא רע לנצח במשאל העם, גם מרצונו החופשי של רוב עמו.

ומה על ישראל לעשות בנדון? כלום. לשמור על נייטרליות. זו בחירה של התורכים עצמם ואין לישראלים ולא צריך להיות להם שום חלק בכך. רק להשקיף מהצד ולא יותר מזה.

הפוסט הקודם, ארדואן- הכל כלול, חלק ראשון, בקישור הבא. אם אתם לוחצים על הקישור והוא לא מפנה אתכם למאמר, סמנו את הקישור, והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה בדפדפן, איפה שכותבים את כתובת האתרים.

http://histerio.co.il/?p=1511

traveller11

ההפיכה בתורכיה: הסולטאן טאייפ הראשון

הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.

ברן סאאת מצביעה

הבחירות בתורכיה: מופע שנות השבעים והתשעים

שלום לכולם,

אנו נמצאים יומיים לאחר תוצאות הבחירות בתורכיה, שהנחיתו סנוקרת על נשיא המדינה, טייפ ארדואן, ששאף להפוך מנשיא ייצוגי במודל הישראלי של רובי ריבלין לנשיא שלטוני בנוסח פוטין, בינתיים לשווא.
אבל כמו שאמרתי: ארדואן הפסיד בקרב, אך לא במלחמה כולה. הוא ימשיך למצוא דרכים, גם ללא שינוי החוקה, להמשיך להיות האיש הכי חזק במדינה. אני מאמין שבסופו של דבר תקום ממשלת קואליציה, או יחד עם המפלגה הלאומנית, הקרובה ביותר לדעותיו של ארדואן, הMHP, או אפילו עם מפלגת השמאל הHDP בדומיננטיות הכורדית- לאחר שיציע תקציבים לאיזור מזרח תורכיה ותפקידים בכירים לבכירי הHDP.

מצד שני, מזה 13 שנים אין בתורכיה מפלגה דומיננטית שיש לה רוב כמעט מוחלט או מוחלט בבחירות. אנו נתקלים כאן, לראשונה מסוף שנות התשעים, בחוסר יציבות גדול במדינה. אומרים שההיסטוריה חוזרת במעגלים של עשרים שנה. שנות השבעים, התשעים ושנות העשרה של המאה ה21. כולן מאופיינות בחוסר יציבות ובמאבקים בין הימין לשמאל במדינה שהובילו לכמעט מלחמת אזרחים. כן, הימין, האסלאמיסטים והשמאל ממש ירו זה על זה באותן תקופות, בייחוד בשנות השבעים.

נתחיל בשנות התשעים: בשנות התשעים ניכר חוסר יציבות, בין היתר בשל ירידתו של טורגוט אוזאל, ראש מפלגת המולדת הימנית-לאומנית (Anvatan), מהבמה הפוליטית. חוסר יציבות זה גרם להקמת ממשלות קואליציה בין הימין והשמאל בתורכיה, כשכל שנה וחצי בממוצע מתחלף ראש ממשלה. אפילו אישה ראשונה, טאנסו צ'ילר ממפלגת "הדרך הנכונה", מפלגת מרכז-ימין, ממשיכתו של סולימאן דמירל האגדי (ששירת במצטבר כראש ממשלה 10 שנים וחצי, קצת פחות מארדואן, וכנשיא המדינה במשך 7 שנים-כמעט לאורך כל שנות התשעים). ברקע היו שלוש מפלגות, שחלקו והחליפו ביניהן את השילטון: מפלגת המולדת, מפלגת "הדרך הנכונה" הימניות ומפלגת השמאל הדמוקרטי, שהיא בעצם חלק משאריות "מפלגת העם הרפובליקני" השמאלית, מייסודו של מייסד הרפובליקה אתאתורכ. בשנת 1996 אף התחולל מהפך ראשון שרמז לעתיד: "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן האסלאמיסט, עלתה לראשונה לשילטון כרמז לבאות.
תורכיה של שנות התשעים הייתה מדינה עם שילטון לא יציב, עם בעיות כלכליות חמורות ביותר- ממש מדינה ענייה, אבל מדינה יותר חילונית מימינו אנו. בפברואר 1997 הדיח הצבא בהפיכה שקטה את ארבקאן, ובכך הגן שוב על החילוניות ועל ערכי הכמאליזם, שארבקאן איים עליהם כל כך. באותן שנים, בשל המצב הכלכלי הלא יציב והמחירים הזולים, הפכה תורכיה ליעד מספר 1 לתיירות של ישראלים. ישראלים לא רק נפשו בבתי מלון "הכל כלול", אלא עד עלייתו של ארבקאן בילו בבתי קזינו, שהפכו אסורים על ידי המפלגה האסלאמיסטית. שיא חוסר היציבות הגיע עם רעידת האדמה באוגוסט 1999, שגבתה עשרות אלפי קורבנות והיכתה בעיקר במערב תורכיה, באיזור איזניק. הבנייה הרעועה, השחיתות והמחסור הכלכלי עלו לכותרות. הפיתרון לחוסר היציבות והבוץ הכלכלי היה רג'פ טייפ ארדואן, שרץ לבחירות בשנת 2002 בראשות מפלגת הצדק והפיתוח AKP- בתחילה כשעבדאללה גול מייצג אותו כראש מפלגה וכראש ממשלה, ולאחר כמה חודשים, במרץ 2003, כראש המפלגה וכראש הממשלה.
שוב, בשנות התשעים היו שני גורמים שהובילו ליציבות: הצבא וארדואן. כיום, אין את הצבא, אך ארדואן יכול גם להיות היום הפיתרון לחוסר היציבות בבחירות האחרונות: יכול להציג את מוסד הנשיאות כגורם שלישי, הכי יציב במדינה, ולקחת לעצמו סמכויות שלטוניות גם ללא שינוי החוקה לטובתו.
בשנות התשעים היו מערכות בחירות רבות, שחיתות גואה ותחלופה רבה במשרדי הממשלה, אך מדינה חילונית ששמרה על החילוניות שלה. פעילים אסלאמיסטיים רבים, ביניהם ארדואן עצמו שהיה ראש עיריית איסטנבול משנת 1994, הושלכו לכלא בחשד לחתרנות תחת השילטון החילוני ונגד ערכיה החילוניים של הרפובליקה.
המאבקים בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הגיעו גם לשיא באותן שנים, והתפתחה תיאוריית "המדינה העמוקה", Derin Devlet, לפיה ישנה מדינה בתוך מדינה שמנהלת את תורכיה, התאגדות סודית של אנשי מאפייה, עיתונאים, אנשי רוח ואנשי צבא וכמובן גם אנשי מיליציות ימניות, בייחוד ה"זאבים האפורים" ששייכים למפלגה הלאומנית התורכית MHP, שמנהלים את המדינה בחשאי ונלחמים נגד כל מי שמנוגד לדעתם ומתקרב לשילטון. היו גם עיתונאים ואנשי רוח שמאלנים שנרצחו בפיגועים, שהאשמה בהם הוטלה על המדינה העמוקה. גם המלחמה הפנימית נגד הכורדים הגיעה לשיא, עת התחוללה תקופת טרור שהונהגה על ידי "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK ומנהיגה, עבדאללה אוג'לאן, שנתפס לבסוף ב1996.
גם האסלאמיסטים הנהיגו פעולות טרור נגד מוקדים ונגד כינוסים של חילונים ושמאלנים. בקיצור, חגיגה.

נחזור עשרים שנים אחורה, לתקופה נוספת של חוסר יציבות וטרור. הסיפור מתחיל בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז, שוב סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.

בסך הכל, לאורך שנות השבעים נהרגו כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות. מהצד הימני של המפה עמדו, כמובן, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון
Devrimci Yol, הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי בכיכר טקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.

באותן שנים התחוללה גם הפלישה התורכית לצפון קפריסין, אך על זה אכתוב בהרחבה במאמר אחר.

הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.