מאז ראשית המאה העשרים, עוד לפני הקמתה, תמיד היו לתורכים את האויב התורן: בראשית שנות העשרים האויב התורן היה הארמנים. בשנות השמונים של המאה העשרים האויב התורן היו אירגוני השמאל. בשנות האלפיים האויב היה "המדינה העמוקה"- אותה מאפייה שניהלה מעין "מדינה בתוך מדינה" שהורכבה מאנשי צבא, אנשי מאפייה, דוגמניות ושחקנים ואף אנשי אירגוני טרור ימניים קיצוניים. עכשיו בואו נחזור כמעט 80 שנים אחורה, לשנים 1941-1942.
בשנים אלה, בעת שבאירופה ובאסיה התחוללה מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מותו של כמאל אתאתורכ ידיד היהודים ומייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית, האויב התורן היו קהילות המיעוט במדינה המוסלמית ובראשם- היהודים. יש לציין שבניגוד לאתאתורכ, עמד בראשה של תורכיה הנשיא השני שלה איסמת אינונו, חברו הקרוב וממשיך דרכו של אתאתורכ, שהיהודים לא היו בראש מעייניו, בלשון המעטה.
אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של הקבוצה המפורסמת מאיסטנבול פנרבהצ'ה, גם כשהיה ראש ממשלה.
אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".
ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.
נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.
היהודים לא שכחו את התקופה הנוראה ההיא, ואף אנשי שילטונו של ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח", התבטאו כנגד תקופה אפלה זו. עם זאת, גם מצבה של הקהילה היהודית התורכית בימים אלה לא נמצא בימי הזוהר שלו.
כיום יש לתורכיה אויב תורן אחר:
כל כלי התקשורת בתורכיה, כולל אלה החילוניים, יוצאים מאז "ניסיון ההפיכה" הכושל ב2016, ולא לגמרי שלא בצדק, כנגד פתהוללה גולן (Fethullah Gülen), איש הדת האסלאמיסט שעומד בראש האירגון האסלאמיסטי "היזמט" (שירות), שעסק במשך כארבעים שנים בהקמת מוסדות חינוך ברוח "אסלאם מתון" ובהחדרת בוגרי מוסדותיו לצמרת השילטון- למשטרה, למערכת החינוך האקדמית והתיכונית, לעיתונות- על ידי ייסוד והפעלת העיתון "זמאן", שהיה קיים מאז 1986 והיה העיתון הנפוץ במדינה, למערכת המשפט ואפילו במקצת לצבא, שהיה מזוהה יותר מכל עם החילוניות במדינה. אנשי האירגון עשו עבודה קשה, עבור גולן, שגולה בפנסילבניה שבארה"ב משנת 1999, וגם עבור בן בריתו דאז, ארדואן. כל מטרתם הייתה לטהר את האליטה התורכית מהדומיננטיות החילונית שהייתה שורה בה עוד משנות העשרים של המאה העשרים. והם הצליחו בכך רבות, בין היתר על ידי רדיפת ומעצר קציני צבא תורכיים חילוניים, עד שצבירת הכוח שבידיהם התחילה לאיים על ארדואן עצמו. בשנת 2013, שנה לפני שהפך לנשיא המדינה ושידרג עצמו מתפקיד ראש הממשלה, הסתכסך ארדואן עם גולן לאחר שהחלו ביניהם מאבקי כוח על השילטון. מאז ארדואן לא הפסיק לרדוף את אנשי גולן, השתלט על עיתון "זמאן" והחל לסגור לאט מוסדות שבשליטת האירגון. לאחר ההפיכה הצבאית, גולן נתפס כהוגה ההפיכה, והרדיפות נגד אירגונו התגברו פי 100 הביאו למחיקת רוב הנוכחות הגולניסטית בתורכיה. שופטים ושוטרים הודחו, מוסדות חינוך צבאיים ואזרחיים נסגרו וכמובן כל כלי התקשורת שזוהו עם גולן, ביניהם סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה ועיתונים. כיום האויב התורן בתורכיה הוא FETÖ, ראשי התיבות של "אירגון הטרור של פתהוללה". הוא הפך לאויבם האולטימטיבי של רוב התורכים- גם של האסלאמיסטים תומכי ארדואן וגם של החילוניים, שלא מיהרו לתמוך בהפיכה הצבאית בין היתר כי היא נתפסה כמזימה של גולן ולכן גם כעימות פנים אסלאמיסטי שאל לחילונים להתערב בו. עם זאת, מנצל השילטון את ההפיכה גם לנקמה ביסודות החילוניים בצבא ובמערכת החינוך, בצל הלחימה כנגד "פטו" (כאמור, "אירגון הטרור הפתהוללהיסטי").
לפתהוללה אכן היה במציאות חלק בהפיכה, אך כיום מתחוללת בתורכיה ומחוצה לה תעמולה בקנה מידה עצום כנגד האירגון של גולן, במטרה לקעקע אותו מן היסוד. אכן, במאה השנים האחרונות תמיד היה וישנו אויב תורן שרוב רובם של החיצים התורכיים מופנים כלפיו.
.