Tag Archives: ציונות

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו להתפתחות הציונות ולהתיישבות היהודית, חלק 10: משפחת מיוחס והצאצא האנטי-גיבור לבית ביג'איו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.

כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.

 

אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ  ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.

חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו  מצד אביו,  שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.

חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור")  קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני ובנות עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 8: השופט מלכיאל מאני, משה דוד גאון וברוריה אלנקווה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

שלושה משכילים יהודים ספרדים תרמו רבות להתפתחות הציונות וליישוב היהודי בארץ ישראל. שניים עם השכלה מאוד רשמית ואישה אחת פעלתנית וחכמה ללא השכלה רשמית.

מלכיאל מאני הוא בנו של הרב אליהו מאני, עליו דיברתי בפוסט הקודם. הוא מופיע בתמונה כאן וחי בין השנים 1860-1932. יליד חברון, מומחה למשפט מוסלמי, עורך דין ומורה לערבית. היה השופט היהודי הראשון של בית המשפט העליון של המנדט הבריטי בארץ ישראל. עוד בימי האימפריה העות'מאנית הוצע לו להיות שופט, אך הוא דחה את ההצעה. היה לו משרד עורכי דין פרטי בירושלים והוא בתחילה העדיף להתפרנס ממנו. בסופו של דבר השתכנע והסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני מינה אותו לנציגו בכל מה שקשור לרישום זכויותיו במקרקעין בארץ ישראל (הג'יפטליק העות'מאני). אחיינו ואחיו גם היו שופטים בתקופת המנדט הבריטי.

מאני נמנה בין בכירי העדה הספרדית בארץ ישראל שהיו חברים בתנועה הציונית. בביקורו של הרצל בא"י נפגש מאני איתו לצורך מענה על שאלותיו בנושא קרקעות ארץ ישראל. לאחר מכן ייצג את חברת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של הברון רוטשילד, פיק"א, ואת מי שניהל אותה, אלברט ענתבי.  לאחר פטירתו של השר מונטיפיורי ללא יורשים מדרגה ראשונה דחף לנטיעות המוניות בקרקעות העזבון, ביודעו שאדמה נטועה דינה להימסר לקרובי משפחה רחוקים על פני מסירתה לרשויות השלטון. סייע לתנועות הפועלים הציוניות השונות בחכירת אדמות בארץ ישראל. בשנת 1918 מונה כשופט בבית המשפט העליון של ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ובין השנים 1922-1929 עבר לתל אביב וכיהן בה כשופט בבית המשפט המחוזי.

 

הדמות השנייה הוא משה דוד גאון, אביהם של הזמר יהורם גאון ושל מנכ"ל תאגיד "כור" המנוח בנימין דוד גאון (בני גאון- שהיה מאוד דומה לאביו חיצונית). בנו אביה של משפחת גאון הידועה, חכם דוד גאון, ששימש כרב בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים ובישיבת "פורת יוסף", ישיבת הדגל של היהדות הספרדית החרדית בירושלים.  יליד טראבניק בבוסניה הרצגובינה. חי בין השנים 1889-1958. סמוך למלחמת העולם הראשונה עלה לארץ בהיותו בן 18  ולמד בבתי מדרש למורים באיזור ירושלים. שירת בצבא העות'מאני בבאר שבע בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים יהיה המורה הראשון של ילדי מושבת מוצא ליד ירושלים. הצטרף להנהלת התנועה הציונית ופעל להעלות את הוריו מיוגוסלביה לירושלים.

במשך מספר שנים שימש ככתב של מספר עיתונים ספרדים שהופיעו ברחבי העולם בשפת הלאדינו וגם כמנהל תלמוד תורה בעיר התורכית איזמיר (סמירנה). היה מזכ"ל ועד העדה הספרדית בירושלים.

יצירתו הספרותית והמחקרית נודעת מאוד עד היום: משה גאון היה תלמיד חכם ואיש אשכולות, מומחה לחקר יהודי ספרד והמזרח. ספרו העיקרי בשני כרכים הוא "יהודי המזרח בארץ ישראל- בעבר ובהווה". הוא פירסם ספר שירים והיו ברשותו ארכיון גדול ורשימה ביבליוגרפית גדולה שפירסם של עיתונים בשפת הלאדינו.

עוד גיבורה נשכחת, הפעם אישה- היות ורוב הגיבורים הנשכחים שכתבתי עליהם הם גברים גם לה מגיע מקום נכבד מאוד- היא ברוריה בן בסט אלנקווה, שחייתה בין השנים 1915-2007. וזאת למרות שפעילותה הייתה מחוץ לישראל ובשלב כלשהו היא עזבה את הארץ.

ברוריה נולדה בבולגריה למשפחה ציונית ממעמד הביניים. לאחר שנישאה לניסים אלנקווה, שניהם התגוררו בקיבוץ בארץ ישראל עד שמחלה אילצה אותם לעזוב ולהתיישב בארגנטינה בשנת 1939. ברגע שם, ברוריה השתלבה בשלוחת ויצ"ו המקומית בארגנטינה והחלה בפעילות ציונית אינטנסיבית ובעידוד עלייה לארץ. היא מילאה תפקידים מרכזיים שונים בארגון. ללא כל הכשרה חינוכית רישמית, ובזמן שבו נשים לא היו מעורבות לעתים קרובות בפעילויות מחוץ לביתן ומרוחקות ממשפחותיהן, ברוריה נסעה ברחבי ארגנטינה וברחבי אמריקה הלטינית ועזרה להביא ולהפיץ  את הציונות והיהדות בעיקר בקרב נשים. היא פעלה במסגרות ציוניות עד גיל 90. .

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 6: אברהם אבושדיד והרב יעקב מאיר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

משפחת אבושדיד, יהודים ממוצא מוגרבי, מיוחסת לסיפור שנרקם בין בנו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, ללאה אבושדיד. אבל מדובר במשפחה שהייתה מהתורמות המרכזיות להתפתחות הציונות בזכות עצמה.

שוב, ברצוני להדגיש כי "בני עדות המזרח" מובא כאן כשם כולל ליהודים ספרדים וליהודים שבאו מארצות ערב והאסלאם.

אברהם אלברט אבושדיד (1875-1930), גיסו של איתמר בן אב"י, היה למעשה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. נקרא באותו שם על שם סבו, ממייסדי ועד עדת המערביים (מוגרבים יהודים- הכוונה ליהודים ממרוקו, אלג'יריה תוניסיה) בארץ ישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטת איסטנבול וזכה משם לתארי הצטיינות. אמו הייתה נצר לראשי ועד העדה הספרדית. הוא היה פעיל ציבור בוועד הרופאים דוברי העברית שהוקם בשנת 1913 והייתי אפילו מגדיר אותו כרופא העברי הבכיר הראשון בארץ ישראל בעידן המודרני. היה גם פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה העברית בתל אביב. הייתה לו אזרחות צרפתית ובמלחמת העולם הראשונה סירב לוותר עליה ולהפוך לאזרח עות'מאני בלבד. לכן גורש מהארץ. בשנת 1923 חזר לארץ ופתח מרפאה ביפו. היה חבר בכיר במסדר "הבונים החופשיים" בארץ.

 

הרב יעקב מאיר (בתמונה, 1856-1939) היה הראשון לציון, החכם באשי של ירושלים והרב הראשי הספרדי הראשון לארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. תרומתו להתפתחות הציונות הייתה שימת הדגש שלו על החייאת והפצת הלשון העברית. הוא והרב חיים הירשנזון הקימו את אגודת "שפה ברורה" שמטרתה הייתה ללמד את העברית המתחדשת בישיבות ובבתי ספר דתיים. אליעזר בן יהודה הצטרף לאגודה רק לאחר הקמתה. היה לאחר שנים גם חבר בוועד הלשון העברית. הוא החליף את הרב יעקב שאול אלישר בתור הרב הספרדי הראשי לירושלים ב1906, אך היה שנוי במחלוקת בתוך העדה הספרדית. הסיבה לכך שהיה שנוי במחלוקת הייתה נטייתו הלאומית לתנועה הציונית (בתוך ועד העדה הספרדית היו מתנגדים לרעיון הציוני, במיוחד בתקופה העות'מאנית) ודעותיו שנחשבו מתקדמות מדי ופחות שמרניות בענייני הלכה. לאחר שנה התמנה לרב העיר סאלוניקי ביוון ובמלחמת העולם הראשונה עזר להקים ליגיון עברי של יהודי יוון שיסייעו בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בשנת 1921 עם ייסוד הרבנות הראשית התמנה לרב הספרדי הראשי הראשון לארץ ישראל במסגרת זו.

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות. חלק 5: ניסים בכר-מחדש השפה העברית, אלברט ענתבי ויחזקאל ניסנוב השומר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

הוא נולד בירושלים העות'מאנית לרב ספרדי מרומניה, ואימו הייתה ממשפחת אבולעפיה הספרדית. יש רחוב במרכז ירושלים שנקרא על שמו, לא רחוק מהנחלאות. את אליעזר בן יהודה כולם מכירים כ"מחייה השפה העברית", אבל לו ראוי הכינוי "מחדש השפה העברית", כי הוא עשה זאת לפני אליעזר בן יהודה (עם עוד שניים אחרים). הוא לא עסק בכדורגל (להבדיל), אלא בחינוך, וחי בין השנים 1848-1931. מדובר בניסים בכר (בתמונה) שניהל גם את בית הספר של "כל ישראל חברים"- אליאנס בעיר חלב. משם עבר לאיסטנבול (קושטא) וניהל שם גם את בית ספר אליאנס. שיטת הלימוד שלו הייתה חדשנית- עברית בעברית, כלומר לימוד טבעי של השפה שהייתה שמורה בדרך כלל לתפילות ולספרי הקודש, הכי קרוב שאפשר לשפת האם ומהפרט אל הכלל. וזאת למרות שכידוע, השפה הצרפתית היא השפה העיקרית בבתי הספר של אליאנס. הוא התעקש למרות דרישות האגודה ללמד בעברית. בשנת 1882 הגיע לירושלים ולימד שם בבית ספר שהקים, "תורה ומלאכה", בית ספר עברי לכל דבר ועניין, אותו החרימו הרבנים האשכנזים. הוא שימש גם כנשיא ועד העדה הספרדית בירושלים. בשנת 1931 נפטר בניו יורק. בבית הספר בירושלים החליף אותו אלברט ענתבי (1869-1919). ענתבי היה למעשה חלאבי (ממחוז חלב המורחב שכיום חלקו בסוריה וחלקו בדרום מזרח תורכיה) במוצאו, ומקור משפחתו מהעיר ענתב (גאזיאנטפ) שכיום בתורכיה. הוא שימש כסגנו של ניסים בכר כמנהל "אליאנס- כל ישראל חברים" בירושלים. הוא טיפח יחסים תקינים עם אפנדים (ראשי משפחות ומכובדים) ערבים ועם מושלים ופקידים עות'מאנים רבים בירושלים, תוך שהוא נעזר בשליטתו בצרפתית, ערבית ובתורכית. הוא סייע לרכישת אדמות בידי יהודים בארץ ישראל ובמושבות ושיכנע את השילטונות העות'מאניים שלא להערים קשיים על המתיישבים היהודיים ולהעביר את האדמות לידיהם. היו לו יחסים מורכבים מאוד עם השילטונות העות'מאניים בייחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, וכן יחסים מורכבים עם משפחתו של אליעזר בן יהודה ובמיוחד עם בנו, איתמר בן אב"י.

יחזקאל ניסנוב היה יליד דאגסטאן (רפובליקה מוסלמית ששייכת כיום לרוסיה) וממייסדי האירגונים "השומר" ו"בר גיורא" ומחלוצי העלייה השנייה. הוא נולד בשנת 1886. עלה לארץ בשנת 1906 ועסק בגליל בשמירה וברכישת קרקעות. ב 23.2.1911 יצאו יחזקאל וצבי נדב בעגלה ליבנאל לחלק נשק במושבות הגליל. בדרך  נרצח יחזקאל בקרב-אקדחים עם כנופיה ערבית שהתקיפה אותם ממארב.

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 4: הרב דוד בן שמעון והרב בן ציון מאיר עוזיאל

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.

ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.

ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.

 

הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב

בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).

הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת,  כי הוא  התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 3: הרב יהודה אלקלעי, מבשר הציונות שהקדים את הרצל, ורבו הרב ביבאס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

כחמישים שנים לפני חוזה המדינה הידוע, תיאודור בנימין זאב הרצל, פעל בסרביה שהייתה תחת האימפריה העות'מאנית מבשר הציונות המעשית והמדינית המודרנית, הרב יהודה חי אלקלעי (1798-1878). אלקלעי, יליד סראייבו בירת בוסניה, שהייתה אז עות'מאנית (ועברה לאחר מכן לחסות אוסטריה-הונגריה), עלה לארץ בגיל 11 ולאחר זמן לא רב בגיל צעיר הוסמך לרבנות. הוא היה תלמידו של ה"פלא יועץ", הרב אליעזר פאפו, והושפע מכתביו של עוד רב שנחשב ממבשרי הציונות ולא נודע רבות בהיסטוריה הכתובה של עם ישראל- הרב יהודה ביבאס (1780-1852), רב קהילת קורפו שביוון.

חשוב לי להדגיש שאיזור הבלקאן באותה תקופה, ממנו באו שני הרבנים אלקלעי (בתמונה) וביבאס, היה כר פורה מאוד באותה תקופה של המאה ה-19 לתנועות לאומיות שהשפיעו על ההיסטוריה של אירופה והמזרח התיכון. באותו איזור, שהיה תחת השפעת האימפריה העות'מאנית, קמו תנועות לאומיות בלקאניות כלומר תנועות שצידדו בלאומיות יוונית ובלאומיות סרבית ובולגרית בעיקר אך לא רק, שדגלו בהפרדה מהאימפריה העות'מאנית המוסלמית על רקע היותן תנועות לאומיות נוצריות-אורתודוכסיות. ולא רק אלה. גם הלאומיות התורכית בגירסתה המודרנית והתנועות המהפכניות באימפריה העות'מאנית שיצרו את תורכיה המודרנית נוסדו באיזור, בעיקר בעיר סאלוניקי, שהייתה מקום לידתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית וכן עוד בסאלוניקי שם התפתחה תנועת "התורכים הצעירים" שהפכה את השילטון העות'מאני למלוכה חוקתית בשנת 1908. סאלוניקי הייתה המטה הראשי של התנועה הזאת. במאה ה-19 גם יוון וסרביה קיבלו עצמאות מהאימפריה העות'מאנית וכן בולגריה- למרות שבעיניי הייתה זאת עצמאות חלקית כי המדינות הללו לא השתרעו בזמנו על פני אותו שטח שבו הן משתרעות כיום. הרב ביבאס הקדים את הציונות המדינית בתפיסת העולם שלו. הוא קרא לעם ישראל להפסיק את הציפייה הפאסיבית (סבילה) לביאת המשיח ולגאולה ולעשות מעשים בפועל כדי לקדם את הגאולה. הרב אלקלעי תלמידו של הרב ביבאס קרא לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה וכך תבוא הגאולה. בהשפעת מלחמות האזרחים של התנועות הלאומיות הבלקאניות באותה תקופה, בייחוד מלחמת העצמאות היוונית, הרב ביבאס טען כי כמו שהיוונים התאמנו בנשק וכבשו את ארצם מחדש מידי האימפריה העות'מאנית, כך על עם ישראל לעשות אותה אימפריה ששלטה בארץ ישראל על מנת להקים כאן, בא"י, את מדינתו.

 

הרב אלקלעי פעל גם בהשפעת עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ופירסם ספר ושמו "מנחת יהודה" ובו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. הרב אלקלעי ותלמידיו עלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר ביפו. הם הכינו בארץ את התשתית הכלכלית והמוסדית לעליית אחיהם היהודים ממזרח אירופה. הספר של הרב אלקלעי שהקדים את ספריו של הרצל לגבי ייסוד הציונות היה בשם "גורל לה", שם פרס תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שאותם ציין מאוחר יותר הרצל בספרו. חשוב להדגיש כי אביו של הרצל היה גם תלמיד של הרב אלקלעי, שבשנות החמישים של המאה ה-19 ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה כדי להפיץ את רעיונותיו ולגייס להם כסף. תלמידי הרב אלקלעי שהתיישבו בארץ לא הסתמכו על כספי "חלוקה" כמו בני היישוב הישן.

בשנת 1869 נפגש הרב אלקלעי עם רב ספרדי נוסף שהיה ממבשרי הציונות- הרב ברוך מיטראני (1847-1919), ממחדשי השפה העברית וגם ממבשרי הציונות שהיה יליד מחוז תראקיה הבלקאני של האימפריה העות'מאנית (איזור בין תורכיה לבולגריה של היום), ושניהם הכינו תוכנית מעשית לגאולה, או לתחילת הגאולה ליתר דיוק, לדבריהם.

הרב אלקלעי התעמת רבות עם אנשי היישוב הישן בארץ ישראל, שהתנגדו לכל רעיון ציוני שהוא. בשנת 1865 חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל ממסעותיו באירופה, התיישב ביפו ומשם עבר לירושלים (שם בסוף נפטר ונקבר בהר הזיתים בשנת 1878, 4 שנים לאחר שהוא ואישתו השתקעו סופית בארץ ישראל) וניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולהקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל". ניסיונו נכשל עקב הפולמוס הכבד שלו עם רבני היישוב הישן בארץ ישראל שכל רעיונותיו היו למגינת ליבם והתעמתו איתו עימותים קשים. הם, שחיכו לביאת משיח בן דוד, עמדו מולו כשטען שהגאולה הטבעית והמעשית תגיע לפני הגאולה שתהיה בדרך נס ושההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא למעשה ביאת משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד ויסבול בדרך לגאולה, כלומר תחילתה של גאולת עם ישראל בארצו.