Tag Archives: שואה.

190px-Bundesarchiv_Bild_146-1974-118-18,_Mobilmachung

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?
בעוד כמה ימים יחול יום השואה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי ביוזמת גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל נשאלת השאלה, האם היו רמזים מקדימים בהתנהגותה של גרמניה לעתיד לבוא?
תשובה חלקית ניתן למצוא בעת המלחמה העולמית שקדמה למלחמת העולם השנייה, מלחמת העולם הראשונה, עת האימפריה הגרמנית בהנהגת הקייזר וילהלם השני הובילה את מעצמות המרכז (יחד עם אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) במלחמתן מול מדינות ההסכמה- צרפת, בריטניה, האימפריה הרוסית (שפרשה בשנת 1917) ולקראת סוף המלחמה- גם עם ארצות הברית. סיכסוך זה אירע בין השנים 1914-1918.
במהלך פרוץ המלחמה, בשנת 1914, פלשו כוחות גרמניים לשטח צרפת האויבת ולבלגיה, למרות שנחשבה נייטראלית. ההיסטוריון מקס הייסטינגס, בספרו "פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה" טוען כי מצד אחד, הצבא הגרמני אכן התנהג בחוסר אנושיות שיטתית בבלגיה ובצרפת באמצעות מעשי טבח בהיקפים גדולים. אומנם הייסטינגס טוען כי זה לא חייב להיות רמז מקדים או ממצא שאפשר להשוותו למעשי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל לדעתי בכל זאת אפשר לראות במעשי הגרמנים כרמז לעתיד לבוא.
במהלך הקרבות בבלגיה ובצרפת באוגוסט 1914, הגרמנים פחדו כל הזמן מלוחמי גרילה, לכן הם בחרו לרצוח מספר רב של אזרחים ובני ערובה, טוען הייסטינגס. הוא מביא כדוגמא בעמוד 285 בספר מעשה זוועה שביצעו הגרמנים: ב12 באוגוסט אישה בלגית פתחה את התריסים בביתה ובטעות חתכה חוט של טלפון שדה גרמני. העונש היה הרס של הכפר כולו ע"י הגרמנים ודרישה לפיצוי. בלוקסמבורג איטלקי ירה בכלב שלו מתוך היענות להוראות של הגרמנים לגבי טיפול בחיות מחמד, ובתגובה הוצאו להורג 15 איטלקים. את העצבים על כישלונותיהם בשדה הקרב הוציאו הגרמנים על אזרחים. היו גם מקרים שבהם חיילים מכפרים כלשהם הרגו חיילים גרמניים, ובתגובה הוצאו להורג תושבי הכפר (באחד המקרים 200 אזרחים) והכפר נהרס. בסך הכל בראשית המלחמה תועדו 129 מעשי זוועה של גרמנים בבלגיה ובצפרת שבהם נרצחו 5,100 אנשים. אומנם מדובר במימדים מאוד מאוד קטנים לעומת היקפי הרצח בשואה- פי אלף פחות, אבל בכל זאת נעשו מעשי זוועה רבים בידי חיילי הצבא הגרמני, בסמכות וברשות- שהיוו מעין רמז לעתיד לבוא. היה מקרה גם ש43 אזרחים שנחשדו בפעולות גרילה הוצאו מכנסייה שהתחבאו בה והוצאו להורג.
החרבת כפרים כעונש קולקטיבי על ידי הגרמנים שתועדו במלחמת העולם הראשונה, מזכירות לי מאוד מקרה שאירע במלחמת העולם השנייה, בשנת 1942 עת צ'כים התנקשו בראש המשרד הראשי לביטחון הרייך הגרמני שפעל בעיקר באיזור בוהמיה ומוראביה, ריינהארד היידריך. בתגובה להתנקשות עלה חשש אצל הגרמנים כי הכפר הצ'כי לידיצה הוא מקורם של המתנקשים. בתגובה להתנקשות הורה קורט דליגה, שנתמנה ליורשו של היידריך, על פעולת עונשין נגד תושבי הכפר – הריסתו והוצאת תושביו להורג. ב-10 ביוני 1942 הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים אל הכפר, אשר היה ידוע בהתנגדות תושביו לכיבוש הנאצי ונחשד כמקום מסתור לפרטיזנים מקומיים. החיילים כיתרו את הכפר והטילו עליו סגר מוחלט. לאחר מכן הם הוליכו את כל הגברים (מעל גיל 15), 173 במספר (ועוד 11 בימים הבאים), אל מאחורי אסם וירו בהם בקבוצות של עשרה בכל פעם. הנשים, 190 במספר, נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה רבנסברוק. חלקן נרצחו בגזים וחלקן נספו בשל תנאי המחנה הקשים. רק בודדות שרדו. 82 מילדי לידיצה נשלחו למחנה השמדה חלמנו שם נרצחו בגז.
לכן, התשובה על השאלה שהעליתי בתחילת מה שכתבתי היא חיובית, באופן חלקי, היות ומימדי מעשי הטבח שביצעו חיילים גרמניים במלחמת העולם הראשונה היו קטנים בשישים לעומת מעשי הטבח שביצעו במלחמת העולם השנייה, מה גם שגם למשתתפים אחרים במלחמת העולם הראשונה לא הייתה חסרה הרבה אכזריות. אבל את הרמז להתנהגות הגרמנים לעתיד במלחמת העולם השנייה אפשר לראות, מה שנקרא בקטנה, במלחמת העולם הראשונה.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏4‏ אנשים‏ ו‏אנשים עומדים‏‏

לצד הצלת היהודים- הצד האפל של תורכיה במלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, עת התחוללה השמדת היהודים באירופה על ידי הנאצים, היו יהודים שניצלו על ידי קבלת דרכון תורכי, שניתן להם על ידי אנשי צוותי השגרירויות התורכיות השונות באירופה. הדרכונים הללו איפשרו ליהודים להגיע לתורכיה בביטחה ולהימלט מההשמדה. על האומץ והגבורה של כמה מאנשי הסגל הדיפלומטי התורכי עשו אפילו בשנת 2011 סרט, "דרכון תורכי" בבימוי בוראק ארליאל. מאמצי ההצלה הגיעו עד כדי כך שיהודים נשלפו מהרכבות וממחנות הריכוז על ידי אנשי הסגל התורכיים ובכך ניצלו חייהם. רובם הועברו לתורכיה, שהכריזה ברוב רובן של שנות המלחמה על נייטראליות.

אבל יש לזכור שגם היה צד אפל למדיניות הממשלה התורכית. יש לזכור כי בשנות מלחמת העולם השנייה מייסד הרפובליקה החילונית שהיה אוהד היהודים, מוסטפא כמאל אתאתורכ, כבר לא היה בחיים. הוא נפטר בנובמבר 1938, 10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מי שירש אותו כנשיא תורכיה היה איסמט אינונו, שהייתה לו פחות אהדה ליהודים. הצד האפל של תורכיה באותן שנים, לצד ובניגוד לחסידי אומות העולם התורכיים שהצילו יהודים, התבטא בשני מקרים: פרשת "סטרומה" ופרשת מס הרכוש (וארליק ורגיסי) הכבד והמלווה בסנקציות, שהוטל בין היתר על היהודים בתורכיה בעת המלחמה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של פנרבה'צה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.
מפלגות הימין הקיצוני של ימינו בתורכיה, בייחוד הMHP, מתכחשות ומכחישות את חשיבות המס האיום והנורא שהוטל.
ומי שרוצה תמונה, שלא משאירה מקום לדימיון, של ראש הממשלה באותו זמן סאראג'אולו, שעל שמו נקרא מגרשה של פנרבהצ'ה הנה קישור:

http://www.nkfu.com/fenerbahce-spor-kulubu-tarihi