במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.
אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.
הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.
כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.
שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.
אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.
עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.
אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.
בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.
בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.
העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……
לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.
בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"
