Tag Archives: 11 בספטמבר

הפיכת 12 בספטמבר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר היסטריו Histerio
התאריכים 11 ו12 בספטמבר ידועים מאוד בהיסטוריה: ב11 בספטמבר 1973 תפסו גנרלים את השילטון בצ'ילה והדיחו את הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה. 28 שנים אחר כך זועזע העולם כשמטוסים התרסקו לתוך מרכז הסחר העולמי בניו-יורק "מגדלי התאומים" במסגרת פעולת טרור אסלאמית והחריבו אותם כליל, לצד מטוס שהתרסק אל תוך תוך הפנטגון בוושינגטון וגרם לקריסת אגף שלם ממשרד ההגנה האמריקני. ב12 בספטמבר 2023 אמור להיות בבית המשפט העליון בישראל דיון בשינוי חוק עילת הסבירות ובהמשך בביטול חוק הגבלת הנבצרות, וקבלת העתירה נגד החוקים הללו תאפשר כאפקט מתגלגל ליועצת המשפטית לממשלה להוציא למעשה לנבצרות ראש ממשלה מכהן בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אבל זה לא העניין הגדול לגבי תאריך ה12 בספטמבר.
ב12 בספטמבר 1980, על רקע של מהומות אלימות בין ימין ושמאל בתורכיה שנמשכו למעלה מעשור, ממשלות מתחלפות ולא יציבות, מצב כלכלי רעוע וגנרל אחד- קנאן אוורן, מפקד הצבא התורכי דאז ששאף להגיע לנשיאות המדינה דרך תפיסת השילטון ויהי מה, התחוללה ההפיכה השלישית בתולדות תורכיה המודרנית. הפיכה זו הייתה למעשה ההפיכה הרביעית (או החמישית, למי שסופר גם הפיכות נפל) שהתחוללו בשטחה של תורכיה של ימינו במאה העשרים. בחודש יולי שנת 1908 התחוללה הפיכת קצינים נגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני באימפריה העות'מאנית, שהכריחה אותו להפוך את האימפריה למונרכיה חוקתית ולהעביר את השילטון בפועל ל"ועד לאיחוד ולקידמה", שהיה חלק מתנועת "התורכים הצעירים". בשנת 1909 נעשה ניסיון הפיכת נפל להחזיר את השילטון הקודם, אך היא נכשלה והסולטאן עבד אל-חמיד הודח כתוצאה ממנה. בשנים 1960 ו1971 הצבא התורכי הדיח ממשלות נבחרות בתורכיה. אך הדיה של הפיכת 1980 קיימים בתורכיה ובסביבתה עד היום, למעשה. אפילו חוקת תורכיה של ימינו התקבלה בצל ההפיכה- בשנת 1982.
בשנת 1979 ממשלות תורכיה סבלו מחוסר יציבות והייתה אלימות מטורפת בין ימין ושמאל במדינה בעיקר משנת 1976. הכלכלה עמדה על סף התמוטטות והגנרל קנאן אוורן, מפקד צבא תורכיה, החל לשלוח התראות לממשלה על מנת לנסות להחזיר את היציבות למדינה. החשש היה שתורכיה תיפול לתוהו ובוהו פוליטי וצבאי מבפנים עקב חילופי הממשלות התכופים. בראש הימין בתורכיה עמד ראש הממשלה המכהן, סולימאן דמירל (שכונה "באבא") האגדי, שכיהן פעמים רבות בתפקיד זה. בראש השמאל בתורכיה עמד בולנט אג'וויט שלימים יהפוך לראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה שכיהן לפני ארדואן.
ב-21 בדצמבר 1979 התכנסו הגנרלים של אקדמיית המלחמה כדי להחליט על דרך הפעולה. העילה להפיכה הייתה לשים קץ לסכסוכים החברתיים של שנות ה-70, כמו גם לחוסר היציבות הפרלמנטרית. הם החליטו לשלוח מיזכר (ממוראנדום) למנהיגי המפלגות העיקריים (סולימן דמירל ובולנט אג'וויט) דרך הנשיא התורכי הייצוגי יחסית דאז, פאהרי קורטורק, שנעשה ב-27 בדצמבר. המנהיגים קיבלו את המכתב שבוע לאחר מכן.
עוד לפני כן הוגש לאוורן דו"ח ראשון שממליץ לעשות הפיכה במדינה כדי להחזיר את הסדר ואת העקרונות הכמאליסטיים החילוניים שתורכיה הייתה מבוססת עליהם. דו"ח שני, שהוגש במרץ 1980, המליץ ​​לבצע את ההפיכה ללא דיחוי נוסף, אחרת קצינים בדרגים נמוכים יותר עלולים להתפתות "לקחת את העניין לידיים". בכך התחיל הגנרל אוורן מפקד צבע תורכיה להכין את ההפיכה: שכותרתה הייתה "מבצע הדגל" (בתורכית: Bayrak Operation).
בחודשים יולי-אוגוסט התכנסה המועצה הצבאית העליונה בתורכיה לישיבה שיגרתית ולכמה ישיבות חריגות, בה הודק הפיקוח על המהלכים של ממשלת דמירל המקרטעת בפרלמנט התורכי. ב-7 בספטמבר 1980 החליטו הגנרל אוורן וארבעת מפקדי הצבאות העיקריים בתורכיה (יבשה, אוויר, ים וג'נדרמריה שמקבילה למג"ב כאן) כי הם יפלו את הממשלה האזרחית הנבחרת. ההפיכה כונתה "ליל הגנרלים" כי היא נעשתה בהודעה שנמסרה ברדיו בשעה 4:30 לפנות בוקר.
. ב-12 בספטמבר 1980 הכריזה המועצה לביטחון לאומי (באנגלית: National Security Council, MGK), בראשות אוורן על ההפיכה גם בערוץ הטלוויזיה הממלכתי TRT. לאחר מכן, המועצה הצבאית העליונה שנקראה כעת "המועצה לביטחון לאומי" הרחיבה את המישטר הצבאי בכל המדינה, הוציאה מחוץ לחוק את המפלגות, הפרלמנט והממשלה, השעתה את החוקה ואסרה על כל המפלגות הפוליטיות והאיגודים המקצועיים להתקיים. המועצה טענה כי היא עושה זאת למען אחדות האומה, למען המסורת הכמאליסטית-חילונית שלה ולמען הממלכתיות וכניגוד לקומוניזם, פאשיזם, בדלנות והמיגזריות הדתית שאיפיינה את הצדדים הפוליטיים הניצים בתורכיה. הגנרל אוורן EVREN הפך לראש המועצה לביטחון לאומי, ולמעשה לנשיא המדינה השולט בפועל.
בימים שלאחר ההפיכה המועצה לביטחון לאומי כאמור השעתה את הפרלמנט, פירקה את כל המפלגות ולקחה את מנהיגיהן למעצר. שביתות עובדים הפכו ללא חוקיות ואיגודי עובדים (שהיו פעילים מאוד באירגון מהומות מהצד השמאלי של המפה לפני ההפיכה) וגם מצד שני אירגון פעילי הימין הקיצוני "הזאבים האפורים" הושעו. מושלים מקומיים, ראשי ערים ועובדי ציבור הוחלפו באנשי צבא. עוצר הוטלו בשעות הערב במסגרת מצב החירום המוצהר והיציאה מהמדינה נאסרה. עד סוף 1982 יותר מ-120,000 איש נכלאו. הצבא התורכי החליט למחוק במיוחד את השמאל במדינה. במקום מפלגות השמאל שמוגרו הסתמנה עלייה בעצימת עין של הצבא דווקא של מפלגות אסלאמיסטיות- למרות שגם פעילים אסלאמיסטיים נעלמו מבתיהם, נעצרו ונחקרו.
מקומות בעלי שמות שמזכירים סוציאליזם, כמו למשל "שדרות ה1 במאי" שינו את שמם למקומות בעלי שמות עם הקשרים לאומיים תורכיים.
כַּלְכָּלָה
אחת ההשפעות הנראות לעין של ההפיכה הייתה על הכלכלה. ביום ההפיכה היא הייתה על סף קריסה, עם אינפלציה תלת ספרתית. הייתה אבטלה בקנה מידה גדול, וגירעון כרוני בסחר החוץ. השינויים הכלכליים בין 1980 ל-1983 נזקפו לזכותו של טורגוט אוזאל, שהיה האחראי העיקרי למדיניות הכלכלית על ידי מימשל דמירל המודח מאז 24 בינואר 1980 ולאחר מכן על ידי המימשל הצבאי.
כתוצאה מכך ובזכות אוזאל, ששייך למחנה הימין-מרכז ובעל נטיות דתיות ובהמשך יהפוך לראש ממשלה אזרחי ולנשיא המדינה של תורכיה, התייצב המצב הכלכלי במדינה.
ההפיכה שלחה את חברי השמאל בעיקר ואת אנשי הימין הקיצוני והאסלאמיסטים למשפט בבתי דין צבאיים. בתוך זמן קצר מאוד, היו עד 650,000 אנשים במעצר. ביניהם 230,000 נשפטו, ל14,000 נפסלה אזרחותם ו-50 הוצאו להורג. בנוסף, עונו מאות אלפי אנשים (בעיקר מאיגודי העובדים ומהצד השמאלי של המפה אך לא רק), ואלפים נעלמו. סה"כ 1,683,000 אנשים הוכנסו לרשימה השחורה. בין המובאים לדין היו ראש הממשלה המודח דמירל, ראש האופוזיציה אג'וויט, מנהיג הימין הקיצוני שהיה במקור קולונל שהשתתף בהפיכת 1971 אלפארסלאן תורכש ומנהיג האסלאמיסטים נג'מטין ארבקאן, שבשנות התשעים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה ויודח בהפיכה שקטה בשנת 1997. כל אלה נכלאו והושעו זמנית מהפוליטיקה.
בעקבות ההפיכה וכתב האישום כנגד הקולונל תורכש, חשפה העיתונות הטורקית את הקשרים ההדוקים שקיים הימין הקיצוני התורכיה עם כוחות הביטחון וכן פשע מאורגן המעורב בסחר בסמים, שמימן בתמורה נשק ופעילותם של קומנדו פשיסטים שכירים בכל רחבי המדינה. אבל הקורבן הגדול ביותר של ההפיכה בתורכיה היה דווקא השמאל. חשוב לזכור שאותם הימים היו ימי המלחמה הקרה, והמערב תמך בשקט בהפיכה היות וחששו שהשמאל הקיצוני והפרו סובייטי שהיה מאורגן יותר מהימין יעלה לשילטון בתורכיה עקב המהומות.
חוּקָה
בתוך שלוש שנים העבירו הגנרלים כ-800 חוקים על מנת ליצור חברה ממושמעת צבאית. חברי ההפיכה היו משוכנעים באי-הביצוע של החוקה הקיימת. הם החליטו לאמץ חוקה חדשה שכללה מנגנונים למניעת מה שלדעתם פוגע בתפקוד הדמוקרטיה. ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה הצבאית 160 אנשים כחברים באסיפה מייעצת לניסוח חוקה חדשה. החוקה החדשה הביאה גבולות והגדרות ברורות, כמו גם את כללי הבחירה של הנשיא, שנקבעו בעבר כגורם להפיכה.
ב-7 בנובמבר 1982 הועמדה החוקה החדשה למשאל עם, שהתקבל ב-92% מהקולות. ב-9 בנובמבר 1982 השיג מבצע ההפיכה הגנרל קנאן אוורן את תאוותו ומונה לנשיא תורכיה הביצועי לשבע השנים הבאות.
מאז אותה הפיכה ב12 בספטמבר 1980, שהתבצעה ביוזמתו ובצילו של גנרל תאב שילטון, ושבה דוכא בעיקר צד אחד מהצדדים הפוליטיים בתורכיה, המדינה מעולם לא חזרה להיות דמוקרטיה תוססת והמרוויח העיקרי מכל ההפיכה הזאת היה האסלאם וליתר דיוק האסלאמיזם. עובדה שמאז 2002 לא מצליחה אף מפלגה לא אסלאמית לחזור לשילטון בתורכיה.

המדרסות (בתי הספר האסלאמיים) בפקיסטאן- מקום ליצירת אסלאמיסטים קיצוניים וטרוריסטים.

פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות.  אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.

מהן ה"מדרסות"?

המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם,  אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000.  באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.

רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.

עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן,  אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את  הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים  לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.

 

המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.

התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.

בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.

גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980.  מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה  האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.

 

רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את  השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).

מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'.  מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".

המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.

 

שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע  כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן",  כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".

"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.

חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.

מעבר ח'ייבר- מעבר ההרים המסוכן בעולם מבחינה ביטחונית

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.

באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

 

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

 

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר.  גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטאליבאן

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטליבאן.
 
באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
 
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
 
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
 
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
 
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
 
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.