All posts by Histerio

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

סדרות תורכיות שטרם הוקרנו או שמוקרנות בישראל

זה נכון שכבר 4 שנים ויותר מוקרנות טלנובלות תורכיות על המסך בארץ, אך ישנן טלנובלות ממש טובות שחבל שטרם הוקרנו כאן.
אתם ודאי מנחשים מהי הטלנובלה הראשונה שאנקוב בשמה- זו כמובן "קוסם סולטאן", או בשמה המקורי "המאה המפוארת-קוסם", סידרת ההמשך של הסידרה "הסולטאן", המספרת על תולדות הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר וצאצאיו. "קוסם סולטאן" הוקרנה לראשונה בתורכיה בשבוע שעבר, ואתמול הוקרן הפרק השני שלה, בשעה 20:00 בערב שעון תורכיה וישראל (אותה שעה גם בארץ!) בערוץ סטאר טי וי.
הסידרה מספרת הפעם לא על סולטאן, אלא על ואלידה סולטאן מפורסמת: קוסם סולטאן, בשמה המקורי אנסטסיה, שנחטפה מיוון להרמון הסולטאן באיסטנבול. העונה הראשונה מתמקדת בבעלה של קוסם, הסולטאן אהמט הראשון, בגילומו של השחקן אקין קוץ', ובסבתו, הוואלידה סולטאן סאפייה, בכיכובה של הזמרת המפורסמת הולייה אוושאר. כרגע משחקת את קוסם הצעירה אנסטסיה צימופולו, אך בהמשך היא תתחלף עם ברן סאאת, שתשחק את קוסם המבוגרת, ששולטת באימפריה וממנה סולטאנים.
שימו לב, שבתקופת הסולטאן אהמט הנסיכים האחים כבר לא הורגים אחד את השני על מנת להתמנות לסולטאן, אלא האחים שנראים כמתחרים מושמים מגיל קטן (כמו מוסטפא, אחיו של אהמט שעתיד להתמנות לסולטאן מוסטפא הראשון, "המשוגע") באגף סגור של הארמון בשם "קאפס" (כלוב).

נכון שהסידרה רק התחילה, אבל חבל שאין תרגום לעברית שלה באינטרנט או לחילופין, אף ערוץ לא רכש עדיין את הזכויות לסידרה בישראל. יכול להיות שניתן להראות פרק ששודר באיחור, כמה ימים אחרי ההקרנה בתורכיה, בתרגום לעברית. או שאלה חלומות באספמיא…..
בכל מקרה, אם יש סידרה שממש חבל שלא מוקרנת בישראל , זאת הסידרה "קוסם סולטאן".

הסידרה השנייה שלא מוקרנת בישראל מושפעת מאוד מהסידרה "קאראדאיי", שכן משודרת בארץ, וקוראים לה: "אהבת הכסף השחור",
Kara Para Aşk בתורכית (קארא פארא אשק). הסידרה מספרת על הקשר בין השוטר עומר דמיר, בגילומו של אנגין אקיורק, שבא מהעיר המזרחית הרחוקה ואן לאיסטנבול, מסור לעבודתו, מתמחה בתפיסת כנופיות ועומד להתארס עם בחורה שאוהב, לבין אליף לטיפה דניזר, בגילומה של טובה בויוקוסטון, מעצבת תכשיטים מרומא שבאה לאיסטנבול כדי לחגוג את יום הולדתה. תהפוכות מפתיעות ודרמטיות מפגישות בין השניים, כשהעלילה המותחת משתרעת לאורך כל הסידרה.

הסידרה השלישית היא בכיכובה הראשי של הזאל קאיה, שידועה מהסידרה "אהבה אסורה" והתמונה שלה מופיעה כאן. כמו ברן סאאת, שגילמה באותה סידרה דמות יוקרתית- ולאחר מכן גילמה את "פטמגול" בת העניים, מגלמת הזאל קאיה בת ה25 בת למשפחת עניים בשם פריהא יילמאז. שם הסידרה הוא Adını Feriha Koydum, או בעברית "נתתי לה את השם פריהא". אביה הוא שוער בשכונת יוקרה באיסטנבול ואימה עובדת כעוזרת בית. פריהא היא יפה ומוכשרת, לכן משיגה מילגת לימודים לאוניברסיטה פרטית, שם היא מתחזה לבת עשירים עם אבא עשיר מאוד. היא פוגשת שם בחור עשיר ממשפחה עשירה, אמיר סאראפאולו, בגילומו של צ'אטאי אולוסוי, מתאהבת בו ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים, תוך כדי שפריהא מסתירה את זהותה האמיתית. הסידרה עוקבת אחר התהליך הקשה של הסתרת זהותה האמיתית ומעמדה האמיתי, כל זאת על מנת שהחבר שלה לא יעזוב אותה. האם הקשר ישרוד גם לאחר שמעמדה וזהותה האמיתית יתגלו?

הסידרה הרביעית היא "חתיכות שבורות", או בשמה המקורי "פאראמפארצ'ה", בכיכובם של נורגול ישילצ'אי, השחקנית בת ה39, וארקאן פטאקיה בן ה-45, שניהם מבוגרים יחסית לככב בטלנובלות תורכיות בתפקידים ראשיים….
הסידרה מספרת על החלפת תינוקות (לא עלינו) בין שתי משפחות בבית היולדות: משפחה ענייה, בראשות האם גולסרן, שבעלה נטש אותה, שמקבלת תינוקת למשפחה עשירה- ונותנת לתינוקת את השם הזאל, ומשפחה עשירה שמקבלת תינוקת למשפחה ענייה- שמקבלת את השם ג'אנסו. הסידרה עוקבת אחר שתי האמהות שתינוקותיהן מוחלפות, על הגידול של בנותיהן עד לאחר 15 שנים, ועל המסע הלא מודע של שתי הבנות בדרך למצוא את אמהותיהן האמיתיות, עליהן לא ידעו. את דילארה העשירה משחקת נורגול, ואת בעלה ג'יהאן הבעייתי משחק ארקאן.

פוסט זה נכתב לפני כשנתיים. לפוסט זה קיימים כמה פוסטי המשך-מעודכנים יותר: הפוסט הראשון שמדבר על הסדרות התורכיות החדשות, שמוקרנות או עומדות להיות מוקרנות בתורכיה בשנת 2017, ולא ידוע אם ומתי יגיעו לישראל. הנה הקישורים ( אם לא מפנה לקישור, נא להעתיק את הכתובת ולהדביק לשורה למעלה בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1558

מעודכן ל2019, כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל (חלק רביעי) כולל ערוץ הדרמות הטורקיות החדש:

http://histerio.co.il/?p=2781

פוסט המשך נוסף: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק ראשון :

http://histerio.co.il/?p=1910

פוסט המשך שני, הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק שני:

http://histerio.co.il/?p=1944

פוסט המשך שלישי: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ, חלק שלישי:

http://histerio.co.il/?p=1987

פוסט המשך רביעי, עדכני ל-2019: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל, חלק רביעי (2019):

http://histerio.co.il/?p=2781

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

המשותף בין מוסטפא כמאל אתאתורכ ליצחק נבון

היום, 10 בנובמבר, הוא יום השנה ה-77 למותו בגיל 57, של מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנולד בשנת 1881. 40 שנה לאחר הולדתו של אתאתורכ, באפריל 1921, נולד נשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, בירושלים. השבוע, ביום שבת, הלך לעולמו בשיבה טובה יצחק נבון בגיל 94.
נראה שבין שני האישים הללו אין שום קשר: הראשון איש צבא ופוליטיקאי, מוסלמי עות'מאני, יליד העיר סלוניקי, שנודע לראשונה בעת שירותו כקצין עות'מאני במלחמה שניהלו העות'מאנים מול האיטלקים במה שנקרא היום לוב. השני היה יהודי איש רוח, יליד ירושלים ממשפחה שורשית שנודע כאחד מ"נערי בן גוריון" והיה מנהל לישכתו כראש ממשלה, ובהמשך הפך לפוליטיקאי, כשהיה הנשיא הראשון שחזר למערכת הפוליטית והתמנה לשר החינוך שנה וחצי לאחר תום כהונתו כנשיא.
המשותף בין שני האישים הללו הוא בכך שהם היו רפורמטורים, בהדגש על רפורמות בתחום החינוך. שניהם ערכו מבצעים לביעור הבערות, כל אחד בדרכו שלו ומתוך המטרה שלו. אתאתורכ יזם וביצע את רפורמת הכתב בשנת 1928, ויצחק נבון, בהיותו ראש המחלקה לתרבות במשרד החינוך, ערך בין השנים 1964 ל-1974 את המבצע לביעור הבערות.
לשני המבצעים הללו הייתה מטרה משותפת: ללמד קריאה וכתיבה אנשים מבוגרים בעיקר שלא ידעו לכתוב (אנאלפביתים). במקרה של אתאתורכ, הרפורמה הייתה מעמיקה יותר, היות והוא שינה את הכתב התורכי בעצמו.

עד שנת 1928, השפה התורכית הייתה כתובה בעיקר באותיות ערביות, מימין לשמאל. זה היה פועל יוצא מכך שהתורכים קיבלו על עצמם את האסלאם, ושפת כתבי הקודש המוסלמים הייתה ערבית. הבעיה הייתה שהשפה התורכית המדוברת, המשופעת בתנועות ( u, ü o, ö, ı, i, a,e) אינה תואמת את השפה הערבית, שיש בה רק ארבע תנועות (אותיות א,ה,ו,י) והרבה עיצורים, שאינם נחוצים בתורכית (למשל אותיות ד', האות צ' המודגשת, ט', ת', ח וח' גרונית). כתוצאה מכך, רק האליטה והפקידות הממשלתית וכן חיילי צבא שעברו במוסדות חינוך ידעו קרוא וכתוב בתורכית העות'מאנית. זה יצר מצב של 80 אחוז אזרחים אנאלפביתים במדינה. בראותו את אחוזי הבערות הגבוהים ואת אי ההתאמה המובהקת של השפה המדוברת לכתב, יחד עם רצון להפוך את האזרחים המוסלמים ליותר חילונים וליצור הפרדה מסוימת, אך לא מוחלטת, בינם לבין כתבי הקודש המוסלמים הכתובים בערבית- ובכך לחבר את תורכיה יותר לאירופה מאשר למזרח התיכון- החליט אתאתורכ לשנות את הכתב התורכי לאותיות לטיניות ולכתיבה משמאל לימין, שיותר מתאימות לשפה התורכית. בשל כך החל פרויקט ענק, בהשתתפות פקידי ממשלה בכירים, יחד איתו עצמו (ראו בתמונה) ועם עוזריו, וגם חיילים בהמוניהם , שהחלו לעבור עיר עיר וכפר כפר ברחבי תורכיה וללמד את האזרחים, בין אם בבית ובין אם בקבוצות בכיתות, במוסדות ציבור ובבתי עם, תוך הוראה מגבוה שחייבה את כולם, את הכתב התורכי החדש באותיות לטיניות.שנת הרפורמה הייתה כאמור 1928, ולאחר שהסתיים פרויקט הלימוד ההמוני, יחד עם תיפעול "אקדמיה ללשון תורכית" שתוציא מילים ערביות ופרסיות רבות (אך לא את כולן) מתוך השפה התורכית, נאסר לכתוב ולהשתמש בשפה הישנה ובמילים הישנות, אלא לכתוב בכתב הלטיני ולהשתמש במילים החדשות, שחלקן באו מאוצר המילים של העמים התורכיים הקדומים, וחלקן משפות לטיניות אירופיות. הרפורמה התגלמה בעיקר בעיתונות התורכית של אז, שניתן היה לראות בתוכם, לאורך כל שלבי הפרויקט עד סיומו, לעתים שילוב של מילים כתובות בלטינית לצד מילים כתובות בכתב ערבי.
הפרויקט הסתבר כהצלחה אדירה, למרות הכפייה שהייתה גלומה בו על האזרחים: תוך שנים ספורות התהפך הגלגל במאה ושמונים מעלות, ויותר משמונים אחוזים מהתורכים ידעו קרוא וכתוב, בכתב החדש, מה שמשך רבים מהתורכים לרכוש השכלה. אחוזי הבערות בתורכיה הצטמצמו באופן ניכר ונפתחו אוניברסיטאות רבות במדינה, שהציעו השכלה לציבור הרחב ולא רק לאליטות או לפקידי ממשלה או אנשי צבא, מה שהיה לפני כן.
לדעתי, מהפיכת הכתב, שהיא חלק מהמהפיכה החילונית בתורכיה, היא המזוהה ביותר עם אתאתורכ היות והמהפיכה הזאת היא שמיגרה סופית את האימפריה העות'מאנית ואת הכתב והבערות שהיו קיימים בתוכה. הרפורמה גם הייתה חברתית: היא סייעה לחזק את השכבות החלשות בתורכיה ולצמצם את הפער בינן לבין האליטות והשכבות העליונות. הרפורמה סייעה במיוחד לקרב בין תורכיה לאירופה, שבשתיהן הונהג הכתב הלטיני.

33 שנים אחר כך, במדינת ישראל הצעירה, נערך בשנת 1961 מפקד אוכלוסין שבו נמצא כי רבע מיליון מהיהודים המבוגרים בארץ ישראל, רובם הגדול עולים חדשים, ומאוכלוסיות חלשות, אינם יודעים קרוא וכתוב. שר החינוך דאז, זלמן ארן, אמר כי זו בושה שיש כל כך הרבה אנאלפביתים בקרב עם הספר, וכי בשל הבערות נוצר פער עצום בין דור ההורים לדור הילדים במדינה. לאחר 3 שנים נרתם ראש אגף התרבות במשרדו של ארן, יצחק נבון, לפעולה, והחל בהכשרת מורות-חיילות ללמד קריאה וכתיבה בעברית אנשים מבוגרים, כשהכוונה היא לבני 14 ומעלה. המורות החיילות, בדומה למה שהיה בתורכיה, התפרסו ביישובים השונים ולימדו אנשים מבוגרים, שרובם היו נשים מבוגרות (היות והגברים היו יוצאים לעבודה), קריאה וכתיבה בסיסית, גם בבתים פרטיים וגם בכיתות קטנות שהוקמו לשם כך. בנוסף הוצאו לאור גם עיתונים בעברית קלה, בשם "שער למתחיל".
עד אמצע שנות השבעים ירד באופן ניכר אחוז האנאלפביתים באוכלוסיה, שכן ההורים יכלו להתכתב עם ילדיהם בצורות שונות, ועלה אחוז ההשכלה. זה גם נתן יתרון לנשים, שהפכו ליותר משכילות מגברים היות והיה קשה מאוד ליישם את הרפורמה על גברים, שהיו צריכים להביא פרנסה הביתה. כתוצאה מהרפורמות בשתי המדינות, הצטמצם הפער בין עשירים לבין עניים, בעיקר מבחינת השכלה ויצירת הזדמנויות בעבודה.

וכך הצליחו שני האישים הללו, שעמדו בראש מדינה, אחד מנהיג בפועל ומייסד והשני נשיא ייצוגי, לערוך רפורמות כאלה חשובות ומעמיקות שהיו אבן יסוד בבניינן של שתי מדינות צעירות- תורכיה וישראל.

"מגש הכסף" מתחיל בדברים הקטנים

בשבועות האחרונים המדינה רועשת בשל סידרה, ששודרה בשלושה חלקים בערוץ 8 של "הוט". לסידרה קוראים "מגש הכסף", והיא עוסקת בנושא הנוגע כמעט לכל אזרח במדינה שלנו: נושא בעיית הריכוזיות. כלומר: שרוב ההון במדינה מרוכז או בידי טייקונים או בידי ועדים גדולים. אבל על מנת להבין את מה שנאמר בסידרה הזאת, על האדם הפשוט לבדוק את השורשים שהצמיחו את התרבות הנלוזה הזאת. שורשי תרבות ההעסקה בישראל והעבודות והשכר שמוצעים במשק.
אגב, מאז ומתמיד אני סברתי כי רוב הציבור בארץ תומך בימין המדיני-ביטחוני ובשמאל הכלכלי. מהו השמאל הכלכלי? הכוונה כאן לא לנושאים של נסיגות, ויתורים ופייסנות כלפי מוסלמים, אלא פשוט תמיכה בדרך הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית, להבדיל מהדרישה הליברלית-כלכלית שהיא קפיטליסטית למשעי.
השמאל הכלכלי מדבר על מעורבות גדולה של הממשלה במשק, והשקעת תקציבי מדינה בנושאי רווחה, חינוך ובריאות. על המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה ולא להשאיר אותם לחסדים של טייקונים וחברות פרטיות, שהדבר הראשון שהגורמים הנ"ל מחפשים הוא להשאיר כמה שיותר כסף בכיסיהם, כמו כל בעל עסק עצמאי…..
דווקא מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה שמחייבת שירות צבאי, היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה קפיטליסטית. כי מדינה קפיטליסטית היא מדינה שלא משנה כמה שהאזרח משלם לה מיסים, או עושה שירות צבאי מתיש (תופתעו, יש גם ג'ובניקים שעושים שירות קשה)- היא תגיד לו "לך תסתדר בעצמך, אני לא אחראית עליך". ככה נראה הימין הכלכלי, לא המדיני. ואם זה כך, אני לא מתבייש להגיד שמבחינה כלכלית אני שמאלן.
אני רוצה לחזור כעשור וקצת יותר אחורה בזמן, לתקופה שידעתי מה זה להיות חייל משוחרר. באותה תקופה כיהנה הממשלה, שלדעתי הייתה הגרועה בתולדות מדינת ישראל: הממשלה שנבחרה בשנת 2003 בראשות אריאל שרון, שנתניהו היה שר האוצר שלו. ממשלה זו נקטה במדיניות שהיא בדיוק הפוך לרצונם של רוב אזרחי המדינה, ורוב מצביעי מפלגת השילטון שנבחרה אז: שמאל מדיני (נסיגה אכזרית בתקופת ההתנתקות) וימין כלכלי (הגזירות הכלכליות שהשית על האזרחים שר האוצר נתניהו). מבחינת ביבי היה, שקיצץ בקיצבאות, שאנשים יעבדו בכל עבודה, ובכל שכר. בייחוד שכר מינימום. העיקר שהסטטיסטיקה תראה שיש מעט אבטלה ושהממשלה נותנת כמה שפחות קיצבאות.

כל מי שהיה חייל, יודע שהדבר השנוא ביותר על החיילים בצבא הוא לעשות שמירות ומטבחים. והרוב שיודעים, יודעים על מה אני מדבר. מדיניות הממשלה באותו זמן הייתה, שמי שמשרת את המדינה, היה צריך ללכת ולשרת את הטייקונים הגדולים, בתמורה לשכר מינימום, ואולי יקבל בונוס של כמה אלפי שקלים אחר כך. למה כוונתי? הכוונה לעבודות שהיו מוצעות אז, גם לאנשים שלא היו חיילים משוחררים, עבודות בלי אופק כלכלי (כמו שיש אופק מדיני, יש גם אופק כלכלי). הכוונה לעבודות במפעלי תעשייה, בתי מלון, חברות אבטחה ותחנות דלק, שכולן היו שייכות לטייקונים גדולים בזמנו. כלומר: חיילים שונאים לעשות עבודות רס"ר, שמירות ומטבחים בצבא? אחרי השירות המדינה תכווין אותם, ואת כל מי שהיה מובטל בזמנו שביבי קיצץ להם בקיצבאות, לעבודות שהן עבודות רס"ר, שמירות ועבודות מטבח, אבל באזרחות- ובשכר מינימום. ללא אופק כלכלי, זאת אומרת ללא אפשרות להתקדם או להתפרנס יותר- ובשכר שלא הולם את הקושי ואת ההשקעה בעבודות כאלה. התחושה הייתה, שאף מקום עבודה לא יציע לחיילים משוחררים ולמובטלים עבודה ביותר משכר מינימום. מי שרוצה עבודה בקצת יותר משכר מינימום, חייב לעבור מרכזי הערכה, סדנאות הערכה ומבדקים כאילו הוא מועמד מינימום לשרת בסיירת מטכ"ל (תראו את הסרט "חוכמת הבייגלה" ותבינו על מה אני מדבר).
ומה קורה לבעלי אותם מקומות שמעסיקים בשכר מינימום? הכסף מובא להם על מגש.

בעבר, ואני מדבר על שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, המדינה הייתה לוקחת אחריות על התעסוקה, ודואגת למקומות עבודה מסודרים גם עבור חיילים משוחררים וגם עבור מובטלים. הבעיה היא, שהמדינה הפקירה את התחום הזה לחסדים של חברות כוח אדם. ומי שולטים באותן חברות? כן, התשובה ידועה. טייקונים למיניהם. במקום משכורת מסודרת כל חודש, חברות כוח האדם "קידשו" את תשלום שכר המינימום לשעה. והן הקפידו בכך גם כשהיה מדובר באגורות. אז זה היה 17.93 שקלים לשעה, היום זה 10 שקלים יותר מזה. העיקר שביבי אמר אז: "לכו לעבוד". אני ידעתי דבר אחד: את הילדים שלו, כשיגיעו לגיל המתאים, הוא לא ישלח לעבוד בשכר מינימום. וצדקתי.
אוקיי, ידוע שעובדים בלתי מקצועיים לא אמורים לקבל משרד מרווח, וכותב שורות אלה לא היה מפונק בזמנו. אז צריך ללמוד לתואר פרודוקטיבי, כמו למשל עריכת דין, ראיית חשבון או אפילו רפואה. כל שנת לימודים עולה כסף, והרבה. וגם הוצאות מחייה. וגם הוצאות עבור חומר ללימודים. ואז בן אדם עובד ועובד בשביל שכר מינימום כדי לשלם את ההוצאות הגבוהות האלה, כשמדינה לא מקילה עליו. הוא צריך לשלם ביטוח לאומי ומיסים, ושוב, הלימודים אינם חינם. לאחר תום הלימודים, תוסיפו את כל שנות ההתמחות במקצועות שציינתי, בין שנתיים לחמש שנים. עוד פעם, עבודה מאוד קשה בשכר מינימלי. אז איפה האופק הכלכלי? נמצא איפה שהוא בקצה השני של מנהרת הזמן, כשהאדם כבר תשוש מעבודה קשה.
ולאחר שנים של עבודה קשה, כשרוצים סוף סוף לקנות דירה, או אפילו לשכור דירה, יש בעיה: המחירים גבוהים. למה? זה לא מעניין את המדינה. לשם מה? צריך לדאוג שייכנס כמה שיותר כסף לקופות הבנקים והקבלנים. להם המדינה מאוד דואגת. לא לאזרח הקטן.

לתופעה כזאת, של העסקה בשכר מינימלי ולהתנערות של המדינה מרווחת אזרחיה, תוך שהיא יודעת לדרוש מהאזרחים יותר ממה שלתת להם (מיסים, שירות צבאי, ביטוח לאומי, וכו') יש שם אחד: ניצול. ולתופעת הטייקונים והריכוזיות יש שם אחד: ניצול. ישראל אינה ארצות הברית. אז כשהמדינה מזלזלת באזרחיה, לא משנה כמה הם תרמו לה, ומנסה בישראל שיטות שאולי מתאימות רק לארצות הברית, של לתת לבעלי עסקים גדולים וטייקונים לעשות כרצונם, תוך שהיא נותנת דווקא להם את ההטבות הגדולות ואת הפטורים ממיסים ולא לאזרחיה. יש לזה שם אחד: ניצול.

אז "מגש הכסף" מתחיל מהדברים הקטנים האלה, שנראים לא משמעותיים בעליל. מדברים שנראים כאילו מפונקים ויללנים הם אלה שכתבו אותם. מהדבר הזה שנקרא התנערות של המדינה מחובותיה ומדאגתה לאזרח, ו"לך חפש מי ינענע אותך". ממילה אחת, שאנשים במדינה הזאת כל כך לא אוהבים לשמוע: ניצול.
חשוב לשים לב לדברים הקטנים. אחר כך אין מה להתפלא שצעירים, ביניהם כאלה אחרי צבא, מחפשים את עתידם מחוץ לישראל. זה לא שאין עבודה קשה שם, ואין יאוש, רק שהיאוש הרבה יותר נוח, כמו שאומר השיר המפורסם. בגלל זה אין מה להתפלא שרוב המצביעים בבחירות הם שמאלנים כלכלית. הם רוצים רווחה, הם רוצים אופק כלכלי, ודירות לא ביוקר, שהמדינה תדאג להם ושלא תזרוק אותם לכלבים. במיוחד אלה ששירתו ותרמו למדינה, כל אחד בדרכו.
ועוד דבר קטן: "מגש הכסף" סידרה מצוינת, אולי חוץ מהפרק השלישי, שקשר את הכלכלה לעניינים מדיניים.

מוסטפא המתחזה ומוסטפא הקטן

כולנו זוכרים את הסיפור על בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, הנסיך מוסטפא, שנקרא לאוהלו של אביו והוצא שם להורג.ההוצאה להורג אף צוירה על ידי ציירים אירופים, ותמונה של אותו מקרה טראגי מופיעה כאן מצויירת. אבל מוסטפא בן סולימאן לא היה הנסיך העות'מאני היחיד שטען לרשת את השילטון. במהלך ההיסטוריה היו שנים כאלה: מוסטפא המתחזה- שדמותו תועדה באי דיוק היסטורי בסידרה "הסולטאן", והשני מוסטפא הקטן.

אתחיל בסיפורו של מוסטפא המתחזה, או בתורכית דוזמג'ה מוסטפא (Duzmece Mustafa).
שמו של מוסטפא המתחזה היה מוסטפא צ'לבי (צ'לבי בתורכית משמעותו אדם במעמד גבוה, או ג'נטלמן). מוסטפא היה בנו של הסולטאן ביאזיד הראשון, וחי בין השנים 1393 ל1422. הוא היה נין מצד אמו של המלומד הסופי הידוע, הפילוסוף ג'לאל אל-דין אל-רומי.
תחילת דרכו של מוסטפא הייתה כשנפל במהלך קרב עם המונגולים בהנהגת תימור לנג באנקרה בשבי המונגולי. השנה הייתה 1402, ומוסטפא החזיק בשבי שלוש שנים עד 1405, עת תימור לנג מת והוא שוחרר.
אגב, הסיפור הגדול של השבי לאחר קרב אנקרה אינו מוסטפא עצמו, אלא אביו, הסולטאן ביאזיד הראשון, שנפל יחד עם מוסטפא בשבי. הסולטאן ביאזיד ידוע כ"סולטאן שהפך לשרפרף", היות ותימור לנג החזיק אותו בכלוב לעיני כל בארמונו, ומעת לעת אף ביאזיד שימש כשרפרף אנושי, עליו הניח תימור לנג את רגליו. ביאזיד החזיק שנתיים בשבי ומת במהלכו. נפילתו של ביאזיד בשבי פתחה תקופה של ואקום במדינה העות'אמנית, שבה התחרו ארבעת אחיו של מוסטפא על השילטון. מי שיצא מנצח מהקרבות הוא אחיו של מוסטפא, הסולטאן מהמט הראשון.
לאחר חזרת מוסטפא, הוא התחבא באחת הנסיכויות העות'מאניות ברומליה, הלא היא הפרובינציה האירופית של האימפריה העות'מאנית. הוא קיבל סיוע מהקיסר הביזנטי מנואל, שבימים ההם בירתו הייתה עוד קוסטנטינופול. גם נסיכים תורכיים מנסיכויות מתחרות תמכו במוסטפא, וגם שליט ולאכיה (כיום ברומניה) הנוצרי.
מוסטפא שלח שליחים לאחיו הסולטאן מהמט, ודרש ממנו לקבל החלטה היסטורית שהייתה משנה את כל המסלול, לחלק בין שניהם את האימפריה. מהמט סירב, ושלח את חייליו להביס את חיילי מוסטפא. מוסטפא נמלט לשטח הביזנטי, לעיר תסאלוניקי- העיר הידועה כסאלוניקי, אך בהמשך הקיסר הביזנטי פחד ממנו ושלח אותו לגלות באי היווני למנוס.
בשנת 1421 עלה לשילטון הסולטאן מוראד השני, שהחליף את מהמט שהלך לעולמו. מוסטפא החליט שזו שעת כושר, ובסיוע ביזנטי אסף צבא וכבש את גליפולי, השולטת על מיצר הדרדנלים. לאחר מכן הוא כבש את אדירנה, בירת האימפריה האירופית, והשתלט למעשה על כל השטח האירופי של האימפריה העות'מאנית. למוראד נשאר רק החלק האסייאתי, ונראה היה כאילו דודו, שהכריז על עצמו לסולטאן העות'מאנים, עומד לנצח אותו. חשוב להבהיר, כי ההכרזה של מוסטפא על עצמו כסולטאן לא נתנה לו את הכינוי "המתחזה", כלומר המתחזה לסולטאן. אבל העזרה לסולטאן המקורי מוראד השני באה מכיוון לא צפוי: מיהאלאולו, צאצא של נסיך ביזנטי מפורסם שהתאסלם והצטרף לעות'מאנים, שיכנע את אנשיו של מוסטפא ברומליה לבגוד בו ולעבור לצד של מוראד. אנשיו הקרובים ביותר של מוסטפא בגדו בו, הוא ברח אך נתפס בידי כוחותיו של אחיינו. בשנת 1422 הוצא להורג בתלייה. אך הייתה בעיה: עבור בן משפחת הסולטאנות, הוצאה להורג בתלייה אינה מכובדת. מה עשה מוראד? הוא הכריז על דודו מוסטפא כמתחזה לבן משפחה עות'מאני, כלומר הוא אינו דודו האמיתי אלא מתחזה למוסטפא. בכך הוצא להורג מוסטפא, שהוכרז כ"מתחזה". מאז הוא ידוע כמוסטפא המתחזה, למרות שהיה הנסיך מוסטפא האמיתי……
דמותו של מוסטפא המתחזה תועדה באי דיוק היסטורי 100 שנה מאוחר יותר, עת היה מתחזה שהתחזה לנסיך מוסטפא בנו של סולימאן, שניסה להילחם בסולטאן סולימאן ולתפוס את השילטון תחת שמו של מוסטפא.

באותן שנים שבהן מרד מוסטפא צ'לבי ה"מתחזה", היה נסיך מורד נוסף ששמו מוסטפא. מדובר היה בבן אחיו של מוסטפא המתחזה, בנו של הסולטאן מהמט הראשון, הנסיך מוסטפא הקטן, שהיה נער מתבגר בעת המרד. כמו דודו, מוסטפא הקטן הוצא להורג גם בשנת 1422, לאחר שרצה לרשת את השילטון מאביו. בכך, הסולטאן מוראד השני- שאביו מהמט הראשון חיסל את שלושת אחיו האחרים בתקופת הוואקום העות'מאני- סבל ממרידות של "שני מוסטפא"- ושניהם נוצחו לבסוף.
מוסטפא בן מהמט נולד בשנת 1409. הוא היה בנו השני של הסולטאן מהמט הראשון. עוד בתחילת גיל ההתבגרות נשלח מוסטפא להיות מושל במחוז עות'מאני, בהמשך למנהג. המחוז שהוא קיבל למשול בו היה מחוז חאמידלי, הלא הוא ספרטה האגדית, מה שידוע כיום בתורכיה בשם איספארטה.
לאחר מות אביו מהמט, פחד מוסטפא הקטן מאוד מאחיו הסולטאן החדש מוראד השני. הוא ברח לנסיכות התורכית המתחרה הקרראמאנידית, שם עודד אותו פאשא עות'מאני מתחרה למרוד באחיו הסולטאן מוראד.
מוראד היה עסוק באותם ימים במרד של דודו, מוסטפא צ'לבי "המתחזה". לאחר שדיכא את המרד, פתח במצור על עיר הבירה הביזנטית קוסטנטינופול, מה שנתן למוסטפא הקטן את ההזדמנות למרוד. הוא אסף צבא, בתמיכה של נסיכות קאראמאן (באותם ימים העות'מאנים נאבקו על שליטה בתת יבשת אנטוליה אל מול נסיכויות מתחרות) ויחד עם תמיכה של הביזנטים הנצורים החל בכיבושים בשטח האסיאתי של האימפריה העות'מאנית. הוא תפס את העיר איזניק והמשיך להתקדם ולהביס את כוחותיו של אחיו, עד שהטיל מצור על הבירה האסיאתית של האימפריה, בורסה (שחלקה את מעמדה כעיר בירה יחד עם הבירה בצד האירופי, אדירנה).
בתגובה, מוראד השני הסיר את המצור מעל קוסטנטינופול, וניהל משא ומתן חשאי עם הפאשא הוותיק שעודד וליווה את מוסטפא, ששמו היה שאראפטאר איליאס (הרי כל נסיך שנשלח לפרובינציה היו מצמידים לו מדינאי ועוזר וותיק ומנוסה, ואיליאס היה הפאשא הוותיק שליווה את מוסטפא ועודד אותו למרוד באחיו) ואז התחולל שוב סיפור של בגידה: איליאס בגד במוסטפא, וכוחותיו החלו עורקים ממנו. העיר איזניק נכבשה מחדש על ידי כוחותיו של הסולטאן מוראד והמצור על בורסה הוסר. מוסטפא נתפס, והוצא להורג בידי אחיו, שקודם הוציא להורג את דודו בעל אותו שם.
מוסטפא בן מהמט נקרא מוסטפא הקטן לא רק בשל גילו הצעיר, אלא כדי להפריד אותו מדודו, הנסיך מוסטפא צ'לבי.

מאז, הפך השם "מוסטפא" לשם של מורדים באימפריה העות'מאנית. האדם האחרון שמרד נגד האימפריה העות'מאנית בעל שם זה, הוא מוסטפא כמאל אתא תורכ, שלא היה נסיך ולא היה מהמשפחה העות'מאנית אבל הוא זה שייסד את תורכיה המודרנית.

"עידן הטוליפ" המקורי (לאלה דוורי)

פרח הצבעוני, הלא הוא הטוליפ, ובתורכית לאלה (Lale)- מקורו באימפריה העות'מאנית. זמן פריחתו הוא בין החודשים מרץ למאי, חודשי האביב. ציור עתיק של הפרח ניתן למצוא כאן, בתמונה למעלה. הפרח הזה מיוחד, מאוד מיוחד. בין המאות ה-17 וה-18 הצליח הפרח הזה לשגע את אירופה, בייחוד את הולנד ואת האימפריה העות'מאנית עצמה. בהיסטוריה של אירופה רשומות שתי תקופות צבעונים (או בשמם האחר: עידני טוליפ), אחת בהולנד והשנייה באימפריה העות'מאנית. שתיהן קשורות לבועות שיצרו מצג שווא, הראשונה כלכלית והשנייה מדינית-ביטחונית. על שם התקופה הזאת נקראה אופרת הסבון התורכית "עידן הטוליפ", או "לאלה דוורי", שעוסקת בעניין אחר. אבל אני רוצה להסביר על תקופת הצבעונים המקורית, שהיו במקור שתי תקופות.

תקופת הצבעונים הראשונה, או בשמה המקורי "שיגעון הצבעונים", התרחשה בהולנד בראשית המאה ה-17, עת הגיעו פקעות פרח הצבעוני מהאימפריה העות'מאנית להולנד. התקופה נמשכה מראשית המאה ה-17 עד שנת 1637 ובה פרח הסחר הבורסאי מהראשונים בהיסטוריה, בפקעות של פרחי הצבעוני. בהתחלה גידלו פרחי צבעוני וטיפחו אותם בכל פינה בהולנד, בשלב השני מכרו אותם בהמונים ובמחירים מופקעים- לאחר שהבינו כי למרות הקור ותנאי השטח הקשים בהולנד, פרח הצבעוני מתאים לגידול במדינה. משנה לשנה, מחירו של הצבעוני הכפיל את עצמו.

הבעיה שנוצרה עם עליית הפופולריות של הצבעונים הייתה שהיה יותר ביקוש לפרחים ממה שהיה היצע, כלומר ממה שהיו פרחים בפועל. זה יצר את הבועה הפיננסית הראשונה בהיסטוריה. אנשים החלו להשקיע בחוזים עתידיים, כלומר שילמו עבור פרחים שעדיין לא פרחו ולא הוחל בגידולם. מצד שני, לאנשים, במיוחד לבני המעמד הנמוך והבינוני-נמוך, לא היה כסף משלהם לקנות חוזים עתידיים על צבעונים. אז מה עשו? לקחו הלוואות על מנת לשלם עבור פרחים שאפילו הפקעות שלהם לא נזרעו. היו אף סוחרים ממולחים, שקנו אופציות עתידיות על פרחים שלא קיימים ושאולי יגדלו אותם ומכרו אותם לאחר מכן במחיר עוד יותר גבוה.
כמו מניות בבורסה כיום, היו כל מיני סוגי צבעונים, ממשובחים סוג א' עד פשוטים ביותר ואפילו פרחים קמלים.
תופעת הכסף הרב שלא היה תמיד בנמצא עבור דבר שעדיין לא היה קיים יצרה בועה שהתנפחה והתנפחה, עד לחורף שנת 1637, עת נפוצו שמועות כי לזכויות מסוימות עבור גידול צבעונים לא מצאו קונים, היות והצבעונים לא היו מסוג א'.
באותו חורף התפוצצה הבועה של הצבעונים, אנשים נותרו ללא כסף וחייבים כסף למי שהלווה להם אותו, ויכולת החזרי ההלוואות צומצמה. הטוליפ-מאניה גרמה לנזק כלכלי עצום לתושבי הולנד בעיקר וגם לשכנתה, האימפריה הרומית הקדושה (הגרמנית).
זה היה משבר המניות הפיננסי הראשון בהיסטוריה- שיגעון הצבעונים.

שיגעון הצבעונים תפס את האימפריה העות'מאנית קצת מאוחר יותר: תקופת הצבעונים השנייה, של האימפריה העות'מאנית, התחוללה בין השנים 1718-1730, בתקופת הסולטאן אהמט השלישי (מסגד הסולטאן אהמט לא נקרא על שמו, אלא על שם אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן).
הצבעוני היה הפרח האהוב על הסולטאן אהמט, ומסחר בו התרחש בעיקר בקרב בני האליטה העות'מאנית. 12 השנים של תקופת הצבעונים העות'מאנית היו שנות שלטונו של הווזיר הגדול, אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה חתנו של הסולטאן ונשוי לבתו הטיג'ה (לא להתבלבל עם אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול וחברו הטוב של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה נשוי לאחותו שהייתה בעלת אותו שם- מדובר בשני אנשים שונים). אבראהים פאשה עלה לשילטון על רקע תבוסת האימפריה העות'מאנית בבלגרד שבה איבדה האימפריה שטחים בצפון סרביה וצפון בוסניה של היום, לטובת אוסטריה, שכנגדה נלחמה האימפריה. המלחמה הסתיימה בהסכם משולש בין העות'מאנים לבין האוסטרים והרפובליקה של ונציה.
אבראהים שאף להביא את האימפריה הפגועה לפריחה כלכלית בעיקר, ושיפור יחסי המסחר עם המדינות השכנות, כולל עם אלה שעמן חתמה על הסכם שלום. סחר החוץ של האימפריה הגיע לשיא, הופחתו הגבלות מכס, והממשלה שאפה לשלוט על מחירי פקעות פרח הצבעוני, שגודלו בהמון מקומות ברחבי האימפריה. הדרישה לצבעונים עלתה בעיקר מתוך האליטה וכמו כן התפתח לראשונה דפוס בשפה התורכית עות'מאנית. לכן נוצרה המשוואה: תקופת הצבעונים: תקופה של פריחה ושלום, ללא מלחמות וללא שפל כלכלי.

באיסטנבול רבתי הוקמו עוד ועוד שווקי פרחים שם מכרו את הפרח. אפילו האומנות פרחה בתקופה זו: האליטה העות'מאנית התמלאה בכסף, ואז הזמינו עוד ועוד אומנים לצייר ציורים על מנת לקשט את בתי הפאר והארמונות. המשטר רצה להבליט גם את הישגיו בציורים, על רקע הפריחה הכלכלית. לכן עוד ועוד אומנים צצו, וציירו את ציוריהם הטובים ביותר. תור הזהב המשיך גם על רקע התפתחות הדפוס, שעליה היה אחראי המומר ההונגרי אבראהים מוטפריקה: משוררים, כמו המשורר המפורסם נדים, כתבו עוד ועוד שירים על רקע האווירה הרומנטית של פריחת הצבעוני, שעתה היה כמעט בכל פינה מיושבת באימפריה. קבצי ציורים, שירים וסיפורים על תקופת הצבעוני ועל הפרח עצמו יצאו לאור באימפריה.
על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית, התפתחה מעין שאננות מבחינה צבאית, של אף אויב לא יוכל לנו-ממש כמו ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
הסולטאן והווזיר הגדול נודעו באותה תקופה באורח חייהם הראוותני שניהלו כתוצאה מהפריחה הכלכלית. מונומנטים, ציורים ובניינים הוקמו לכבודם.

למרות תור הזהב, לא נמנעה מהפיכת 1730, שהביאה להדחת אבראהים והסולטאן אהמט:

באותה שנה, הפרסים זיהו את השאננות העות'מאנית, ואת השקיעה בתוך האווירה הרומנטית של הצבעונים, והשאה הספווי טאהמספ השני תקף עמדות עות'אמניות מעבר לגבול, בנצלו את גורם ההפתעה. הצבא נתפס לא מוכן, וספג אבידות כבדות עד שהצליח לייצב את המצב. כתוצאה מהלם המלחמה שסיימה לפתע את תור הזהב של הצבעונים, פרץ בתור הבירה איסטנבול מרד של נתינים ושל תושבים, בהנהגת היניצ'ר לשעבר, האלבני פטרונה ח'ליל. המחאה החברתית ההמונית ניצחה. בתחילה הקריב הסולטאן אהמט השלישי את אבראהים הווזיר הגדול להמון, אך המורדים דרשו את התפטרות הסולטאן וצרו על הארמון. למרות שניצח ושלט באימפריה, סירב מנהיג המרד פטרונה להדיח את המשפחה העות'מאנית מהשילטון, לכן אהמט השלישי התפטר לבסוף ובמקומו מונה בן משפחתו, הסולטאן מחמוד הראשון. בכך הסתיימה תקופת הצבעונים, הלא הוא עידן הטוליפ, הלא הוא לאלה דוורי.

בחזרה למנקשה וחליל- הטלנובלה הראשונה בתורכית בישראל

יולי 2011. כשנה לאחר אירועי המרמרה, שכמעט והחריבו את היחסים בין ישראל לתורכיה. התיירות הישראלית לתורכיה בשפל. בישראל מחרימים קפה תורכי, מסעדות תורכיות וכל דבר שנשמע תורכי- למרות שהסיכסוך הוא עם הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, לא עם הציבור החילוני במדינה. ואז מחליטים לעשות מעשה. להביא את הטלנובלות התורכיות לישראל.

זה התחיל באותו חודש בטלנובלה "מנקשה וחליל", בכיכובם של קיבאנץ' טאטליטו וסדף אווג'י. לאחר מכן באו "אהבה אסורה", "אזל", "מה אשמתה של פטמגול", "גומוש (מתכת הכסף)"- או בשמה השני- "נור", "לילות יוני", "אלף לילה ולילה", "סודות אפלים", "לאלא דוורי" (או בשמה העברי: עידן הטוליפ, סידרה מודרנית שקרויה על שם תקופה מאוד מעניינת באימפריה העות'מאנית), "יופי מסוכן", "הסוף", "הנערה עם הצעיף האדום", "קוזיי גוניי", "קאראדאיי", "שורה וסאית", "אהבה ועונש" ועכשיו גם "דילה" ו"הנערה שאהבתי". וכמובן, הטלנובלה ההיסטורית, שמבוססת על דמויות אמיתיות ושודרה בערוץ 9, שהיא סידרה בינלאומית בהפקה תורכית במקור- "המאה המפוארת", או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן". בסך הכול 19 טלנובלות בארבעה ערוצים: ויוה, ויוה פלוס, ערוץ 25 וערוץ 9.
וכל זאת בארבע שנים בלבד.
הטלנובלות התורכיות, למרות שרובן סיפורים דימיוניים, פתחו את תורכיה שמחוץ לקלאבים אל הקהל הישראלי, וגם עשו לו היכרות עם ההיסטוריה העות'מאנית, האימפריה שמתוכה נולדה תורכיה המודרנית, נושא שבמקורו מאוד קשה ללימוד. הטלנובלות התורכיות- שחלקן בעלות מסר פמיניסטי- היו אחד הגורמים העיקריים לחזרת התיירות הישראלית לתורכיה, ולהבנה שתורכיה, למרות התקופה האסלאמיסטית בה היא נמצאת, היא רפובליקה חילונית במקורה, ושהאימפריה שקדמה לה, האימפריה העות'מאנית, הייתה אימפריה אסלאמית שרוב שנותיה לא הייתה קיצונית, וששלטה במזרח התיכון בחלק גדול מהאלף השני לספירה.
כמו כן, הטלנובלות התורכיות כמעט שתפסו את מקומן של הטלנובלות הדרום אמריקניות, שהיו הראשונות ששודרו בארץ. אני מתכוון להקדיש בקרוב מאוד מאמר באתר, שמוקדש לטלנובלות הראשונות ששודרו בארץ, עיקרן מוונצואלה והמשכן מברזיל, ארגנטינה ומקסיקו.

אני רוצה לחזור ארבע שנים וארבעה חודשים אחורה, אל הטלנובלה הראשונה שהגיעה לארץ וכבשה את הצופים, "מנקשה וחליל". קודם כל אתמקד בכוכבת הסידרה, סדף אווג'י (אווג'י בתורכית=צייד), שתמונתה נמצאת כאן בדף זה.

סדף אווג'י, ילידת חודש ינואר 1982, התפרסמה בזכות זה שבגיל 15, בשנת 1997, נרשמה לתחרות "עלית מודל" של תורכיה, וזכתה בתחרות. בשנת 2001 היא ייצגה את תורכיה בתחרות "מיס יוניברס". בשנת 2007 קיבלה את תפקיד חייה, מנקשה ב"מנקשה וחליל". סדף עדינת המראה התאימה מאוד לתפקיד מנקשה השברירית. בשנת 2009 שיחקה סדף בסרט "'קומדיה רומנטית"- סרט מצחיק ומומלץ מאוד בתורכית, ובאותה שנה קיבלה תפקיד לא ראשי בסידרה "אזל". בשנת 2011 שיחקה בסידרה "פצע העבר בליבי".
סדף אווג'י התחתנה בשנת 2005, בגיל 25 עם השחקן קיבאנץ' (……..) קאסאבאלי (לא טאטליטו!), ובשנת 2013 נולד להם בן.

מנקשה דואנתורכ, שמשמעות שמה "ויולט" או "סיגלית", היא בת למשפחה מוסלמית-אורפלית (ילידי העיר אורפה, בגבול תורכיה-סוריה), בחורה בת 20 שגדלה בגרמניה. היא נתקלת בעבודתה יום אחד בחליל טולו, שמתחיל לעבוד איתה, ומתאהבת בו. עם זאת, אביה של מנקשה, חסן, דתי שמרן (למרות שבוגד באישתו עם בחורה גרמנייה….) מתעקש להשיא אותה למוסטפא, שהכיר את אחיה של מנקשה בצבא התורכי- היות והוא מקבל נדוניה של 25 אלף יורו. מנקשה נאלצת להינשא למוסטפא, שבליל החתונה תוקף אותה, אך הם לא מממשים את נישואיהם. תוך כדי החתונה נדהמת מנקשה לגלות כי חליל ממלצר בקייטרינג באותה חתונה, והוא מתחנן שהיא לא תתחתן ותבוא איתו. סבתה של מנקשה דוחקת בה להימלט יחד עם חליל לאיסטנבול. שניהם עוזבים את גרמניה לאיסטנבול בנפרד, אך נפגשים שם. בינתיים, אביה של מנקשה מורה לבנו, קאדיר ולחברו של קאדיר, מוסטפא- שמתגלה כרוצח אלים ופסיכופט- לעקוב אחרי הזוג ולחסל את שניהם על רקע חילול כבוד המשפחה (מנהג מקובל באוכלוסייה המסורתית במזרח תורכיה, וכן במזרח הערבי שצמוד לאיזור זה).
מנקשה וחליל בונים לעצמם חיים באיסטנבול, אך נמצאים כל הזמן רדופים. בינתיים, מתגלה כי חליל הוא בנו של אדם עשיר ומרושע- והוא מתעקש על מנקשה למרות שרשמית מאורס לאישה אחרת. קדיר, אחיה של מנקשה, מקבל את הקשר שלה עם חליל ומסרב להרוג אותה כשיש לו הזדמנות. משפחתה של מנקשה מעתיקה את מקומה לתורכיה, וחוץ מחסן האב, שאר בני המשפחה מקבלים ומכירים בקשר שלה עם חליל.
מוסטפא, חברו של קדיר, ממשיך להתעקש על מנקשה ומנתק את הקשר עם חברו שהיה לו כמו אח, קדיר. הוא רוצח את כל מי שנראה לו כמפריע ורודף אחרי מנקשה בטענה כי הוא בעלה החוקי ועליו לממש את הנישואים איתה. בסופו של דבר הוא תופס את מנקשה, אונס אותה (למרות ששמרה עצמה לאחר חתונתה עם חליל) ובורח.
בסופו של דבר מנקשה מתחתנת עם חליל ונכנסת ממנו להיריון. משפחותיהם של מנקשה וחליל יושבות בסצינת הסיום הדרמטית לארוחה חגיגית, ואז מסתבר שמוסטפא ברח מהכלא. הוא אורב למשפחות במסעדה כשהוא מחופש לשוטר ולבסוף הוא מתפרץ לארוחה ומחסל את חליל ואת אביו. הסידרה מסתיימת כשמנקשה ההריונית מסתובבת על גשר מוסטאר שבבוסניה ומדמיינת שהיא נמצאת עם חליל ההרוג.

הטלנובלה הזאת שמה דגש רב על מעמדה של האישה בתורכיה, ושאלת מעמד הנשים בחברה המסורתית במדינה. היא עוסקת באלימות כנגד נשים, וניסיונן של נשים מסורתיות לפרוץ את החומות הגבריות שסוגרות עליהן. מנקשה בוחרת ללכת אחרי ליבה ולא אחרי המסורת, לפיה המשפחה והאב קובעים מי יהיה החתן, ומשלמת על כך מחיר כבד. בטלנובלות "פטמגול" (שעוסקת גם באישה בחברה מסורתית שעברה אונס) ו"הסולטאן" (מספרת על צמרת האימפריה העות'מאנית במאה ה-16) עולות שאלות דומות.

הסולטאנית הראשונה, עדכונים לגבי סדרות ושחקנים תורכיים-5

נילופר האטון- הסולטאנית הראשונה

עוד לפני שראשי המשפחה העות'מאנית נודעו כסולטאנים, בראשית ימיה, הייתה אישה דומיננטית מאוד שהשפיעה על בעלה, ראש המשפחה. מדובר בנילופר האטון, שהייתה השפחה המועדפת על אורהאן (או: אורחאן), שנחשב השליט השני של בית עות'מאן, בנו של מייסד השושלת, שנקרא כמובן עות'מאן. אם ישאלו אתכם מי הייתה הסולטאנית הראשונה של האימפריה, התשובה צריכה להיות לא אחרת מאשר נילופר האטון. נילופר הייתה אימו של ראש המשפחה העות'מאנית הראשון שניתן היה לקרוא לו בתואר סולטאן, מוראד הראשון.

נילופר הייתה במקור נסיכה ביזנטית, ששמה המקורי היה הולופירה. היא חייתה עד שנת 1383 ונולדה כנראה בשנות העשרים או השלושים של המאה הארבע עשרה. באותם ימים, המשפחה העות'מאנית עמדה בראש נסיכות. היא נלחמה בנסיכויות ביזנטיות שונות שהיו ביבשת אנטוליה, הנסיכות העות'מאנית ישבה בעיקר במחוז בורסה, ממזרח לאיסטנבול שהייתה אז קוסטנטינופול הבירה הביזנטית, ועיר הבירה העות'מאנית הראשונה הייתה סואוט. במסגרת המלחמות, על מנת להבטיח את שלומן נהגו הנסיכויות להשיא את בנות ובני שליטיהן לשליטים אחרים. כך קרה עם הולופירה, שעות'מאן וכוחותיו התקדמו לעבר הטירה של אביה. היא הייתה בתו של ראש נסיכות בילג'יק, ישנה אגדה לפיה בזמן החתונה, שהייתה אמורה להתקיים בטירת בילג'יק, הערים עות'מאן אביו של אורהאן על הבילג'יקים וכבש את טירתם. החתונה בין אורהאן לנילופר קרתה בכל זאת, לאחר מכן. ממש לפני החתונה היא התאסלמה ושמה שונה לנילופר, שם פרסי שמשמעותו פרח הנופר. כלומר, שמה היה נופר. השם שניתן לה עורר שמועות, לפיה היא לא הייתה בת של נסיך ביזנטי, אלא דווקא של נסיך פרסי, וזהו בעצם שמה המקורי…

נילופר יצרה תקדים עות'מאני לשנים שיבואו: בעת שאורהאן היה במסעות מלחמה, בדרך להפוך את הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, נילופר הפכה לעוצרת, כלומר שליטת המשפחה והנסיכות העות'מאנית בפועל, לכל דבר ועניין. היא גם קיבלה תפקיד לא רשמי של "ואלידה", אם הסולטאן, בראשית שנות שלטונות של בנה מוראד. היא גם הקימה בית תמחוי באיזניק, שהייתה בעבר ניקיאה הביזנטית. תפקיד של אשת הסולטאן ואם הסולטאן לעתיד כשליטה שגם בונה מבני צדקה, הפך לרשמי ומשמעותי בשנים שיבואו. אפילו אבן בטוטה, הנוסע המפורסם שהסתובב בכל שטחי האימפריה לעתיד לפני שהפכו לכאלה (כולל בארץ ישראל), תיאר אותה כאישה חזקה ומרשימה והיא אירחה אותו בעת שהייתה שליטה בפועל.

הסידרה "הסולטאן-קוסם סולטאן"- עידכונים.
בניגוד למה שכתבתי, הסידרה תעלה לאוויר בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי" בשעה 8 בערב לפי שעון תורכיה ביום חמישי, שמיני באוקטובר 2015. הבעיה בסידרה כזאת, היא הציפיות שיש סביבה, עקב היותה סידרת המשך והצלחת הסידרה המקורית. מרוב ציפיות, סידרה כזאת עלולה לאכזב. בסידרה המקורית, השחקנים היו כמעט לא ידועים והם התפרסמו בזכותה. בסידרה הזאת יש תופעה קיצונית: הצניחו אליה כוכבות מפורסמות, כמו ברן סאאת והזמרת הולייה אוושאר, לצד שחקנים אלמונים, כמו השחקנית היוונייה אנסטסיה טימופלו, שמשחקת את קוסם הצעירה, ועתידה להתחלף בעתיד בכוכבת ברן סאאת, שנראית בתמונה למעלה. מדובר בשחקנית יוונייה בת 17 בלבד. גם מי שישחק את הסולטאן אהמט אינו מפורסם. זו תופעה שסובלים ממנה הרבה סרטי המשך, והרבה יצירות שהן המשך להצלחה קודמת: הניסיון לשחזר את אותה הצלחה. כלומר: על ההפקה ועל השחקנים של הסידרה החדשה, שהיא סידרת ההמשך ל"סולטאן", לעבוד יותר קשה מאלה ששו את הסידרה הראשונה על מנת לשחזר את ההצלחה. מה גם שהסידרה אינה סובבת סביב סולטאן אחד חזק, אלא סביב אישה חזקה שדאגה למינויים של כמה סולטאנים חלשים. גם בעלה, אהמט הראשון, לא היה חזק כמו סולימאן, הסבא של הסבא שלו. אז נראה.

סדרות תורכיות חדשות

בערוץ "ויוה פלוס" עלו לאחרונה שתי טלנובלות תורכיות חדשות, "הנערה שאהבתי", או כמו שמה בתורכית, Bir Çocuk Sevdim- שהוא שם די שערורייתי למדי, כי התרגום החופשי שלה מתורכית עלול ליצור רושם לא טוב- "ילד/ה שאהבתי", אבל היא מתארת אהבה לנערה (צ'וג'וק בתורכית משמעותה, ילד או ילדה, נער או נערה, היות ובתורכית אין הבדל בין זכר לנקבה). לכן טוב שתירגמו את שם הסידרה כך. סידרה שנייה חדשה היא "דילה". נכון שאני לא צופה בטלנובלות תורכיות "כבדות" אלא רק היסטוריות או שקשורות לאימפריה העות'מאנית, אבל אני רוצה לכתוב על כמה מהשחקנים והשחקניות שבהן. שמה המקורי של הסידרה השנייה, אגב, הוא "גברת דילה", Dila Hanım.

השחקן הראשון הוא ארקן פטקאיה מהסידרה "דילה", שמשחק את ריזא ביי. הוא בן 45, ומשפחתו שהיא במקור מדיארבקיר (כנראה יש בו מוצא כורדי), נולד באלאזי במזרח תורכיה. את ילדותו העביר באיסטנבול, ולמד בתיכון בפנרבהצ'ה. משם עבר ללמוד תיאטרון בקונסרבטוריון לאומי באוניברסיטת אנאדולו (שנקראת על שמה התורכי של אנטוליה). בשנת 1994 קיבל תפקידים רציניים בתיאטרון ובשנת 1998 החל להופיע בסרטים ובסדרות טלוויזיה. הוא גם הופיע בתיאטרון בדיארבקיר, כאמור, עיר שרובה כורדית במזרח תורכיה. החל מאמצע שנות האלפיים החל להופיע בסרטי טלוויזיה ובסדרות, כשדילה היא הסידרה ה-15 שהופיע בה. מדובר, אם כן, בשחקן ותיק יחסית.
כמו כן, משחקת בסידרה הולייה דרג'אן, הלא היא אימה בת ה-64 של ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי". היא, בעלה וילדיה כולם משפחה של שחקנים.

השחקנית השנייה באה מהסידרה השנייה, "הנערה שאהבתי". היא משחקת את מינה, הפעם השנייה שהיא משחקת דמות בשם זה בשתי סדרות שונות. קוראים לה גולג'אן ארסלאן, ילידת מאי 1986, בת 29. ילידת סקריה שממזרח לאיסטנבול, שיחקה עוד בנערותה בהצגות תיאטרון ולמדה את התחום עוד בבית הספר. בשנת 2007 החלה לשחק בסדרות בערוץ הממלכתי התורכי, TRT1. משם עברה לערוץ שידוע בטלנובלות שלו, Kanal D. בסך הכל שיחקה ב10 טלנובלות. בנוסף, השתתפה בפרסומת לטלפון סלולרי.