Category Archives: הסולטאן ושאר סדרות תורכיות

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

הסידרה הארוכה ביותר ושחקנים תורכיים-8

למי שזוכר, בשנות השמונים שודרה בישראל הסידרה "קרובים קרובים" בטלוויזיה החינוכית, שתיארה את חייהן של כמה משפחות שחיות בבניין אחד- רחוב ויטק 9 בתל אביב (בניין שקיים במציאות). 10 שנים לפני עליית "קרובים קרובים" בישראל, עלה בתורכיה סרט קומדיה שזכה להצלחה היסטרית, בכיכובו של כמאל סונאל האגדי. קראו לו "מלך אבות הבית" ("קאפיג'ילאר קראלי")- שמאוד דומה ל"קרובים קרובים", כשסונל משחק את אב הבית, תפקיד המקביל לתפקידו של קוזילביץ' האגדי מ"קרובים קרובים". על סמך אותו סרט, עלתה בתורכיה סידרת הטלוויזיה הארוכה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה התורכית עד היום- הסידרה "ביזימקילר", שמשמעה "אנשינו", "שלנו", או שבעברית ניתן לקרוא לה גם "האנשים שלנו" או "אנשי שלומנו". הסידרה לא הייתה קומדיה לגמרי, אלא היו לה מאפיינים דרמטיים- אולי ניתן לקרוא לה דרמה קומית. היא תיארה את חייהן של כמה משפחות שחיות בבניין אחד, ושודרה בין השנים 1989-2002, במשך 14 עונות. הסידרה, שכללה 459 פרקים, שודרה בין השנים בשלושה ערוצים: בין 1989 ל1994 שודרה בערוץ המקביל לערוץ הראשון שלנו, TRT1. בין השנים 1994-1999 שודרה בערוץ סטאר טי וי- שני ערוצים שבאותה תקופה שודרו בישראל בכבלים, ובין 1999 ל2002 שודרה בSHOW TV, שלא משודרת בארץ.

הסידרה מספרת על משפחת באשאראן בראשותו של אבי המשפחה, שוקרו, שאותו שיחקו שני שחקנים- ארדאל אוזיאג'ילאר שכיום בן 67 בין השנים 1989-1997 וסאוואש דינצ'ל, שנפטר לפני 9 שנים בגיל 65, ששיחק בה בין 1997 ל2002 את דמותו של שוקרו המזדקן, ועל מערכת היחסים שלו עם אישתו, נאזאן (עיישה קוקצ'ו, כיום בת 60) ובנו השובב והסורר במעט, עלי (אטילאי אולואישיק, כיום בן 39- החל לשחק בסידרה מגיל 12 ושיחק בה עד גיל 25) . בנוסף, צוות הסידרה הנרחב כלל גם דמויות הזויות, כמו למשל השוער של הבניין הקופצני, ג'אפר, וגם לא לשכוח את השיכור השכונתי. לשוקרו היו גם בנות, שהוא לא רווה מהן הרבה נחת. בנוסף, היחסים של המשפחה עם השכנים שלה מתוארים גם, כשלאורך העונות הרבות של הסידרה השכנים אף התחלפו, אך משפחת באשאראן נשארה. מעולם לא שודרה בטלוויזיה סידרה תורכית ארוכה יותר מ"ביזימקילר".

בנוסף, אני רוצה להתייחס לכוכבת הסידרה "יופי מסוכן" (ולא להתבלבל עם הסרט ששודר בשנת 1998), גיזם קאראג'ה בת ה-23, המופיעה כאן בתמונה אחרי שזכתה במקום השני בתחרות "מיס תורכיה" של חברת לוריאל בשנת 2011, וייצגה את מדינתה בתחרות "מיס עולם", המשנית ל"מיס יוניברס" באותה שנה. גיזם היא הוכחה לכך שבתחרויות, בניגוד לנאמר, יש כאלה שזוכרים את מי שזכה במקום השני….
היא באה ממשפחה איסטנבולית, ונולדה באותה העיר, אך משפחתה העבירה את רוב הזמן בארצות הברית ובקנדה, שם למדה בבית ספר יסודי ובחטיבת הביניים. רק בגיל תיכון היא חזרה לתורכיה, במטרה ללמוד בתיכון תורכי. היא למדה בתיכון את השפה הצרפתית וכן התמחתה במגמה ספרותית. כיום, היא סטודנטית למדעי החברה באוניברסיטת איסטנבול. לאחר שנרשמה לתחרות, זכתה מקום שני וזכתה גם בתואר המתלבשת הטובה ביותר בתחרות "מיס עולם", כבר בשנת 2012, בגיל 20, החלה לקבל תפקידים ראשיים בסדרות תורכיות. הסידרה "יופי מסוכן", או בשמה המקורי "הברק שהורס בתים" מ2012, היא הסידרה השנייה שבה היא משחקת- בתור בת המשפחה, מועאזז. בשנת 2012 אף שיחקה בסידרה שבה כיכבה האזאל קאיה, המוכרת לנו מ"אהבה אסורה".
אגב, לאוהבי הסידרה "הסולטאן"- בזמנים אלה עולה לאוויר בערוץ "ויוה פלוס" הסידרה "איפט", ששודרה במקור ב2011, בכיכובה של דניז צ'אקיר בת ה-33 מאנקרה, בוגרת הקונסרבטוריון הממשלתי של אוניברסיטת האג'טפה מאותה עיר, שזכורה לנו בתור השחקנית ששיחקה את אחותו של סולימאן, שאה הובאן סולטאן.

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

שחקנים ושחקניות תורכיים- 7

שלום לכולם,

הסידרה "קוסם סולטאן" הגיעה אתמול לפרק ה12 שלה בערוץ "סטאר טי וי", לכן אני מוצא זמן ומקום לכתוב אודות השחקנים והשחקניות של הסידרה, שאינם כוכביה הראשיים, וכן על דמויות מרכזיות היסטוריות, שמוזכרות בה. אני בוחר להתחיל בשחקנים ולאחר מכן בדמויות, כדי לא ליצור "ספוילר", כלומר גילוי של העלילה העתידית של הסידרה שעלול להרוס את חוויית הצפייה בה, לכשתגיע לארץ.

אני רוצה להתחיל עם טולין אוזן, שמשחקת את האנדאן סולטאן, אמו של הסולטאן אחמט, שמופיעה גם בתמונה למעלה. טולין היא בת 36, נולדה בחודש דצמבר 1979, כלומר היא בת 36 באיסכנדרון: עיר שנויה במחלוקת, היות ומדובר בעיר אלכסנדרטה, שעד 1939 הייתה אמורה להיכלל בשטח סוריה, אך בסופו של דבר נכללה בשטח התורכי, תחת השם "האטאי", יחד עם החבל שנקרא על שם העיר. עוד בילדותה עברה לעיר איזמיר, ולמדה שם בתיכון. בהמשך עברה לאיסטנבול, ולמדה הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול. שם, בין היתר עקב יופיה החיצוני, התגלה כישרונה דווקא בתחום אחר: משחק, ולכן עברה לתיאטרון ידיטפה באיסטנבול ושם שיחקה בהצגות. בשנת 2005 התגלתה על ידי הבמאי סמיח קפלאנאולו וכיכבה בסרט "מלאכים נופלים". לאחר מכן המשיכה לשחק בסדרות ובסרטים תורכיים נוספים, עד שהגיעה לשחק בסידרה "קוסם סולטאן". המשחק בסידרה הביא גם להחתמתה על חוזים להופעה בפירסומות שונות.

מי שמשחקת את האלימה סולטאן, המתחרה של קוסם ואמו של הסולטאן מוסטפא הראשון היא אסליהאן גורבוז בת ה32 ילידת צ'נקאלה. היא למדה בקונסרבטוריון של אוניברסיטת קוניה תיאטרון. היא משחקת החל משנת 2004 בסדרות, אך בשנת 2009 קיבלה את התפקיד הראשי הראשון שלה, בסידרה "אם הייתי ענן".

קדיר דואולו, שמשחק את הח'אן הקרימאי מהמט גיראי, הוא שחקן שיש גם אח שהוא שחקן מפורסם בשם כמאל. הוא יליד אפריל 1982, בן 33 והוא גם מוזיקאי. הוא השתתף בערוץ D בשנת 2010 בסידרה הראשונה שלו, ובמקביל השתתף בתוכניות טלוויזיה הקשורות למוזיקה וכיכב בקליפים של זמרים מפורסמים. הוא השתתף בתפקידים ראשיים בארבע סדרות לפני שהגיע לשחק ב"קוסם סולטאן". הוא נמצא במערכת יחסים עם השחקנית נסליהאן אטאגול, הצעירה ממנו בעשר שנים.

מהמט קורטולוש, שמשחק בתפקיד דרוויש מהמט פאשה, הוא שחקן גרמני ממוצא תורכי. מהמט בן ה43 ידוע בכך שכיכב בסרטיו של הבמאי הנודע פאתיח אקין, במאי תורכי שעבודתו בעיקר בגרמניה. גם לו יש אח שהוא שחקן מפורסם, טקין קורטולוש. הוא אמנם נולד באושאק בצד המערבי של מרכז תורכיה, אך בגיל שנה וחצי עבר עם משפחתו לזלצגיטר שבגרמניה. החל מגיל 21 הוא שיחק בתפקידי ניצב ובתפקידים קטנים כשחקן בתיאטרון ובטלוויזיה, הוא שיחק לראשונה בתפקיד הראשי בסירטו של אקין משנת 1998 "הלם חד וקצר". הוא המשיך לשחק במיני סידרה הגרמנית המפורסמת "המינהרה". רוב הסדרות והסרטים ששיחק בהם היו בגרמניה, בדומה למרים אוזרלי המפורסמת. ב2014, שנה לפני עליית הסידרה "קוסם סולטאן", שיחק קורטולוש בסרט הפיני-בריטי "המשחק הגדול", יחד עם סמואל ל. ג'קסון. הוא נשוי לשחקנית הגרמניה-לוקסמבורגית בת ה50 (מבוגרת ממנו בשבע שנים), דזירה נוסבוש.

הסולטאן מהמט השלישי, אביו של הסולטאן אחמט הראשון, 1566-1603.

כמו שידוע לנו, מהמט, בנם של הורם והסולטאן סולימאן, לא זכה להיות סולטאן. כמו כן, גם אחיינו, שנקרא על שמו, מהמט בנו של הנסיך מוסטפא, לא זכה להיות סולטאן. מי שכן זכה להיות הסולטאן מהמט השלישי הוא נינו של הסולטאן סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי, הנכד של סולימאן. הוא נולד בעוד סבא-רבא שלו סולימאן היה בחיים וכיהן כסולטאן, במאי 1566, ארבעה חודשים לפני מות סולימאן. הוא קיבל את השם "מהמט" לזיכרו של אחיו של סבו, הסולטאן סלים השני. מקום הולדתו היה מניסה, שם שימש הסבא שלו סלים כמושל, כשלאחר ארבעה חודשים הפך לסולטאן סלים השני.
אימו הייתה השפחה המועדפת של מוראד השלישי, סאפייה סולטאן. היא הייתה ממוצא אלבני.

מהמט היה ידוע בהיסטוריה של האימפריה העותמאנית בזכות שלושה דברים: דבר ראשון, ברית המילה שלו, שנערכה לו עת היה בן 16, החגיגה הארוכה והמפוארת ביותר בתולדות האימפריה העותמאנית. השאהזאדה, או הנסיך מהמט, עבר את ברית המילה שלו באופן צנוע, אך הטקסים שמסביב נמשכו חמישים יום, בהשתתפות כל נכבדי האימפריה, המושלים וכן אורחים נכבדים מחוץ לאימפריה. הזירה המרכזית של החגיגות הייתה בין ארמון טופקאפי, שם ישב אביו, הסולטאן מוראד, לבין הארמון הישן של אבראהים פאשה מיודענו הווזיר הגדול לשעבר. בפסטיבל נערכו מופעים שונים, ריקודים, שירים, הצגות תיאטרון, מופעי קרקס, בייחוד הליכה על חבל, מירוצי סוסים ומה עוד לא. כל יום בבוקר, בחודשים יוני ויולי 1582, באו נציגים רשמיים אל הסולטאן מוראד, הגישו לו מתנות, קיבלו ממנו מתנות וזה היה האות לפתיחת החגיגות. לוליינים, מכשפים, זמרים, שחקנים, רקדנים (ביניהם רקדנים יהודים), אנשי צבא במופעי קרבות ואף דיפלומטים לרוב מילאו את זירת החגיגות. לנתינים החוגגים הוגשו מזון (רחת לוקום, עוגות שונות) ושתייה (שרבט) לרוב. כמובן שלא הוגש יין בגלוי ובאופן רשמי, בכל זאת הדבר אסור על פי האסלאם. כמו כן נערכו גם הקראות פומביות וחגיגיות של הקוראן, הטפות דתיות ולימודי דת לרוב.

מדוע נערכו החגיגות, ולמה בכזאת עוצמה ולמשך זמן ארוך? הדבר נועד כדי להאדיר את שם הסולטאן מוראד, שלא נודע כסולטאן חזק אלא כפוחז ושיכור כמו אביו, וגם נועד להאדיר את שמה ועוצמתה של האימפריה העותמאנית כלפי חוץ. הנציגים הידועים ביותר שביקרו והשתתפו בחגיגות הם נציגי האימפריה הפרסית הספווית, שהייתה יריבתה הגדולה ביותר של האימפריה. גם נציגים אירופיים זרים מסרו את ברכתם. לפי דרין טרזיאולו, שמתאר במאמר מפורט את החגיגות, ישנם שני מקורות היסטוריים שונים מאותה תקופה או אחריה לתיאור החגיגות. מי שלומד את התורכית העותמאנית, אגב, נדרש לתרגם את תיאור חגיגות ברית המילה, או Sünnet, כמו שנקרא בתורכית, מפי אחד המקורות. זאת מכיוון כי התיאור עשיר במילים וצבעוני.

האירוע הנוסף שבו נזכר מהמט השלישי הוא הפיכתו לסולטאן בשנת 1595, תוך כדי שהוא מצווה להרוג, לפי המסורת, את תשעה עשר אחיו לפי גירסה אחת, ויותר משלושים אחיו ואחיותיו לפי גירסה שנייה, אחיו וצאצאיהם. הטבח ההמוני המשפחתי יעודד בהמשך את ביטול המסורת של הריגת האחים הטוענים לכתר, על ידי בנו הסולטאן אחמט הראשון, והחלפתו בכליאתם באגף סגור של ארמון טופקאפי, הלא הוא ה"קאפס", הכלוב.
את הטבח ביצעו משרתיו החירשים-אילמים של מהמט, על מנת שלא ישמעו את צעקות הקורבנות.

מהמט נודע כסולטאן פאסיבי יחסית, ומי ששלטה בפועל באימפריה זו אימו, סאפייה אשת הסולטאן המנוח מוראד השלישי. כמובן, מדובר בחלק מתקופת "סולטאנות הנשים". אבל האירוע השלישי, שמהמט נודע בגללו, הוא המלחמה מול האימפריה האוסטרית בהונגריה, שהתחוללה בין 1593 ל1606. אחרי תבוסת הכוחות העותמאניים, מהמט היה הסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר שלקח פיקוד על הצבא בעצמו והביס את האוסטרים באגר ולאחר מכן בקרצטש שבצפון הונגריה.

מהמט היה ידוע כחובב אוכל ושתייה, מה שגרם נזק לבריאותו, אך היה יותר שמרן בנושא זה מאביו ומסבו.
היו לו שלוש נשים בולטות: האנדאן סולטאן, במקור יוונייה בשם הלנה, אימו של הסולטאן אהמט הראשון. השנייה, אלימה סולטאן, במקור אבחזית. היא הפכה אותו לאב לסולטאן נוסף: מוסטפא הראשון, "המטורף". בנוסף הייתה לו אישה שלישית, שהיא נסיכה ביזנטית מטרבזונד, ולשניהם היה את הילד יחיא הסורר, שהפך לבסוף לנוצרי, טען לכתר ומרד נגד האימפריה העותמאנית.

בימיו של מהמט התהדקו הקשרים בין אנגליה, שהייתה תחת שילטון המלכה אליזבת הראשונה, לאימפריה העותמאנית, והסולטאן מהמט קיבל מהמלכה אליזבת מתנות שיועדו במקור לאביו מוראד שלא היה בין החיים. המתנה הבולטת ביותר הייתה שעון מנגן מפואר. שתי המעצמות, שהיו עוינות את ספרד, היו חתומות בימי מהמט על הסכם, שנתן לסוחרים ולספינות אנגליים עדיפות בנמלים העותמאניים.
את מהמט החליף לאחר מותו בגיל 37, בנו הצעיר, אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן הידועה.

פוסט זה הובא במקורו בבלוג הישן.
ולחברי קבוצת "טורקנוס", "הסולטאן" ו"קוסם סולטאן ישראל", שמארחים את הבלוג שלי: שבת שלום!

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן" (נכתב בפברואר 2015 בבלוג הישן)

הסדרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת" (בתמונה). בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

הסולטאן אחמט האמיתי, המסגד הכחול וקצת על הסידרה "קוסם סולטאן" (ספוילר)

אזהרה: בפוסט זה קיים ספוילר, כלומר גילוי פרטים רבים בעלילה של הסידרה "קוסם סולטאן" שכל פרקיה טרם נצפו או שודרו.
קודם כל, אני רוצה להמשיך את הביקורת על הסידרה "קוסם סולטאן". מדובר בסידרה טובה, אך לא מצויינת כמו שהייתה "הסולטאן" האמיתית. אני מאוד שמח שגם בארץ יש שעוקבים אחרי הסידרה, שמשודרת בתורכיה בלבד. ותודה לחברת פייסבוק יקרה שהאירה את תשומת ליבי לכך.
מצד שני, אלה שביימו את הסידרה המקורית, לא מביימים במציאות את סידרת ההמשך. לא האחים טיילאן האגדיים, שביימו את סידרת "הסולטאן" המקורית בשלוש עונותיה הראשונות והעניקו לה כל כך הרבה נופך ודרמה. סידרת "הסולטאן" עצמה סבלה מעליות וממורדות. עונות השיא שלה היו העונות הראשונה והשנייה, שבתפקיד התסריטאית של אותן עונות השתתפה מראל קאטי- אוקאיי, השחקנית התורכיה והתסריטאית המפורסמת, שהייתה פוליטיקאית ופעילה פוליטית בעברה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בתורכיה. התסריטים עובדו בגאונות ששמורה לה. מראל נפטרה בשנת 2012 בגיל 53 מסרטן הריאות. האחים טיילאן המשיכו לביים בעונה השלישית של הסידרה, ובעונה הרביעית נכנסו הבמאים של הסידרה הנוכחית, מרט בייקאל ויאיז אקאיידין, מה שסימל, במקביל לאירועים ההיסטוריים, את תחילת ירידת קרנה של הסידרה.

לדעתי, לו היו מחזירים את האחים טיילאן לביים את סידרת ההמשך, היא הייתה טובה עם עלילה מעניינת ולא עלילה שמנסה מעט לשחזר את סידרת המקור. דבר שני, הסידרה המקורית נעצרה עם מות סולימאן ועליית סלים לשילטון. ברגע שהיו משאירים את אותם השחקנים בסידרת ההמשך וממשיכים לתוך תקופת סלים ולא ישר קופצים לתקופתה של קוסם, הסידרה הייתה משמרת את איכותה המקורית. גם אם היו משקיעים מעט פרקים, בריפרוף, על עלילות הסולטאן סלים השני ובנו הסולטאן מוראד השלישי, ואף בנו של מוראד, הסולטאן מהמט השלישי, הצופים היו מבינים את המשכיות הסידרה הקודמת.
הדבר החשוב השני, הוא מיחזור הסידרה הקודמת. לדעתי, הולייה אוושאר מתאמצת לחקות את הוואלידה המקורית, עיישה חפזה, ששוחקה ביד אמן בידי נבאהת צ'הרה. היה על במאי ותסריטאי "קוסם סולטאן" להכניס גם דמויות יותר צבעוניות וייחודיות, כמו שהייתה דמותו של הסריס הראשי של הסולטאן סולימאן, סומבול אגא, ולא לשחזר בצורה חיוורת את דמותו של סומבול. כשיש יותר מעברים דרמטיים ויותר דמויות צבעוניות, זה מה שמבדיל בין סידרה טובה למצוינת. הכנסתה של ברן סאאת לסידרה החזירה אותה לתלם, אך לא לאותו תלם שעליו הייתה הסידרה "הסולטאן".
ההתמקדות בסידרה "קוסם סולטאן" ביניצ'רים, חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, היא לדעתי מכבידה מעט ומיותרת.

דבר חשוב שלישי, דמותו של הסולטאן אחמט אינה כמו של סולימאן. היא חיוורת. וזה חלק מהעלילה ההיסטורית, כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. וכאן אני אעבור לדבר על הסולטאן אהמט הראשון, ששלט בין השנים 1603-1617, וניסה, לשווא, להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, בין היתר בבניית מונומנט מפואר כמו מסגד הסולטאן אהמט, מה שאנו מכירים בתור "המסגד הכחול" באיסטנבול. על שם המסגד ועל שם הסולטאן קיים גם רובע "סולטאן אהמט" באיסטנבול, במתחם כיכר סולטאן אהמט היה בשבוע שעבר, אגב, פיגוע, שבו נפגעו תיירים גרמנים.
אהמט החשיב עצמו ביתר שאת מנהיג המוסלמים, ועובדה שאת המסגד הקרוי על שמו, שבניגוד לאיה סופיה פעיל גם כיום כמסגד, רצו לבנות עם שישה צריחים, כשהמודל הראשי שלו הוא המסגד הקדוש ביותר למוסלמים במכה- שהיה גם בעל שישה צריחים, ואמור היה להראות את עוצמת הבניה האסלאמית אל מול "איה סופיה" המסגד השכן, שבמקור היה הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית הראשית. בסופו של דבר, את המסגד בנו עם שישה צריחים, ובלחץ של חכמי הדת, נאלץ הסולטאן אחמט לבנות במכה צריח נוסף ולהפוך את מספר צריחיו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים לשבעה, על מנת להבדילו מהמסגד הכחול.
והסולטאן אהמט היה שייך ל"מועדון ה-27". מה כוונתי?

כשמדברים על "מועדון ה-27", מדברים על שחקנים וכוכבי רוק מפורסמים שחיו עד גיל 27 בלבד. ברשימה הזאת נמצאים ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס ועוד. לדייויד בואי, שהיה כוכב אף יותר גדול מהנ"ל, היה קצת יותר מזל: הוא חי עד גיל 69, כמעט גיל זיקנה. הסולטאן סולימאן המפואר חי שנתיים יותר מגילו של דייויד בואי, שמת בשבוע שעבר בגיל 69. אולם, גם בהיסטוריה העות'מאנית היה סולטאן שהצטרף למועדון ה-27: הסולטאן אחמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן האגדית. הוא חי בין השנים 1590 ל1617, בדיוק 27 שנים. כאמור, על שמו הוקם אחד אתרי התיירות המפורסמים באיסטנבול, מסגד הסולטאן אחמט, ועל שם המסגד הוקמה גם כיכר הסולטאן אחמט.

הסולטאן אהמט, בנו של הסולטאן מהמט השלישי, ובנה של השפחה המועדפת עליו, האנדאן סולטאן. הוא נודע כסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר, שהתערב בפועל במדיניות של האימפריה העות'מאנית וקבע אותה. הסולטאן אהמט נודע בייחוד בשינוי שיטת הורשת השילטון באימפריה: בביטול שיטת "השורד זוכה", לפיה הנסיך שהצליח לחסל את שאר אחיו זכה בסולטאנות, זאת לאחר שעשרות נסיכים נטבחו עקב שיטה זאת, בייחוד בידי אביו של הסולטאן, מהמט השלישי. הוא החליף את שיטת הורשת השילטון בשיטת ה"סניוריטי", או בעות'מאנית "אכבר ו-ארשאד", לפיה הנסיך המבוגר ביותר בגיל והבוגר ביותר מבין כל נסיכי השושלת העות'מאנית יזכה בסולטאנות, כשכל הטוענים לכתר ישלחו ל"קאפס", הכלוב, אגף סגור בהרמון הסולטאן שבו הוחזקו מינקותם עד להפיכתם לסולטאנים או למותם. שיטה זו גרמה לכך שיצאו ממנה סולטאנים שמונו מטעם חזקים מהם, וששימשו חותמת גומי ללא כל ניסיון שהוא בחיים האמיתיים. לעתים יצאו משם סולטאנים לא שפויים.

הסולטאן אחמט נולד במניסה, למציאות לא פשוטה: אביו, הסולטאן מהמט השלישי, שלט רק 8 שנים, מגיל 29 עד גיל 37. מותו הפתאומי של אביו הביא אותו לתפקיד. אהמט גם ניסה לשנות את סדרי השילטון, וגם לנהל מסעות ומלחמות צבאיים, בתחום זה כשל.
מבחינה צבאית, התמודד אחמט עם שלוש חזיתות עיקריות: החזית האוסטרית, בייחוד בקרבות (שנדמים כנצחיים) באיזור הונגריה, נלחם הצבא העות'מאני מול צבא שושלת הבסבורג האוסטרי. בסופו של הקמפיין הצבאי בחזית ההונגרית-אוסטרית, הפסידו העות'מאנים לאחר 15 שנות לחימה. הסולטאן אחמט חתם אל מול הארכי דוכס מתיאס מאוסטריה בשנת 1606. לפי הסכם זה, מאזן הכוחות נטה לרעת העות'מאנים: האוסטרים הפסיקו לשלם תשלום שנתי של 30 אלף גילדן לאימפריה העות'מאנית, העות'מאנים הכירו בקיסרות הרומית הקדושה הגרמנית-אוסטרית במקור כקיסרות ובקיסר "האימפריה הרומית הקדושה" כקיסר, כלומר שווה לסולטאן ולאימפריה, בעוד קודם הכירו בו כמלך, מה גם שהעות'מאנים התחייבו להפסיק את הפשיטות ומסעות השוד לתוך הונגריה המלוכנית, כלומר הטריטוריה ההונגרית שבידי האוסטרים, וגם הכירו בזכויות הפטור ממס לאצילים הונגרים שתחת סמכותם.

החזית השנייה הייתה גם בין השנים 1604-1616 מול פרס הספווית. בין היתר בשל בילבול ותסיסה בתוך המחנה העות'מאני, הצליחו הצבאות הפרסיים לתפוס את העיר ירוואן, כיום בירת ארמניה, מידי העות'מאנים, כמו כן תפסו שטחים באזרבייג'אן העצמאית ובאזרבייג'אן האיראנית של היום. קוסה ספר פאשא, מפקד עות'מאני בכיר, נפל בשבי בידי הפרסים והצבא העות'מאני נמלט לאיזור ארזורום. שוב, תבוסה צבאית לאהמט.
כל הניסיונות שנעשו במהלך כמעט 15 שנים לתפוס מחדש את העיר ירוואן ואיזורים באזרבייג'אן על ידי העות'מאנים מידי הפרסים, נכשלו.

תגובתו של אהמט לכישלונות מול הפרסים הייתה תגובה יצירתית, בהיותו אדם בעל חוש אומנותי ויצירתי, תכונה איתה חלק עם סב סבו, הסולטאן סולימאן המפואר. הוא כתב שירים ופואמות תחת הכינוי באח'טי- בדומה לסולימאן שהשתמש בכינוי מוהיבי. הוא אהב יצירות ארכיטקטוניות, ולכן החליט, על מנת לרומם את המורל העות'מאני אחרי התבוסות וליצור תחושה, שהיא גם אשליה, של החזרת העוצמה העות'מאנית, לבנות את מסגד סולטאן אהמט, הלא הוא המסגד הכחול, בעל הכיפה הגדולה ושמונה הכיפות הקטנות שמסביבו, ובעל שישה צריחים (שוב, ולא שבעה צריחים כמו שתיכנן במקור, כמו בעיר מכה הקדושה לאסלאם). העבודה על המסגד נמשכה בין השנים 1609-1616.

חזית נוספת איתה התמודד הסולטאן אחמט היא מרידות הג'לאלי (שנקראות על שמו של ג'לאל, כוהן דת עאלווי-Alevi- , שהיא קבוצה מוסלמית מיסטית, שמקורבת לשיעה, להבדיל מהעלאווים Alawite של סוריה, שהם כת בשיעה שיצאה מהאסלאם. ג'לאל מרד כנגד הסולטאן סלים הראשון בשנת 1519) שמוזכרות רבות בסידרה, מרידות שהונהגו על ידי מצביאים מקומיים רבי כוח ובעידוד של אנשי דת סופיים (הסופיזם הוא הצד המיסטי של האסלאם) ובהשפעתם, כנגד הממשל המרכזי העות'מאני. המרידות כללו בעיקר את איזור דרום האימפריה, באיזור שאנו קוראים היום לבנון וצפון סוריה. המרידות התרכזו באיזור לבנון של היום, אדאנה שבדרום מזרח תורכיה ואף בגדאד. מפקדים מקומיים פשוט תפסו את השילטון באיזורים המורדים, כפרים רבים נשדדו, נהרסו ונעקרו על יושביהם ממקומם, וההרס והחורבן היו רבים. את מרידות הג'לאלי דיכא הסולטאן אחמט בקושי, תוך כדי שהוא מאשים בחולשה את הווזיר הגדול, בושנאק דרוויש מהמט פאשה, ומוציא אותו להורג. בסופו של דבר המפקדים המורדים צורפו כמפקדים בצבא העות'מאני, והמרידות שככו.

הסולטאן אהמט ניסה גם להנהיג משטר יותר אדוק: הוא השליט את השריעה באימפריה ביתר שאת, ואסר לחלוטין אלכוהול ותליית או רכישת תמונות בהן מצוירות דמויות, מטעמים דתיים.

מבחינת חיים אישיים, מסתבר שהסולטאן אחמט היה קשור ליווניות: אימו, האנדאן סולטאן, הייתה יוונייה במוצאה וכך גם השיפחה המועדפת עליו, מאהפייקר קוסם סולטאן. הוא גם סבל מחזית רביעית קטנה נוספת, התנגדות וממרידה של אחיו למחצה, יחיא, שטען לכתר. חצר המלוכה של אהמט סבלה גם מהמאבקים בין קוסם סולטאן, אמם של הסולטאנים לעתיד מוראט הרביעי ואבראהים הראשון- שעלתה עליו בכוחה ובעוצמתה, למאהפירוז חטיג'ה סולטאן, סרבית במוצאה, אימו של הסולטאן לעתיד עות'מאן השני.

בגיל 27 תקפה את הסולטאן אחמט מחלת הטיפוס, והוא מת בגיל זה מהמחלה. הוא נקבר במואוזוליאום במתחם "המסגד הכחול", שתיכנן האדריכל שדפקאר מהמט אגא.
המסגד, שצבעו כחול בגלל היותו בנוי מ20 אלף אריחים כחולים מצוירים שמקורם בעיר איזניק, בגודל של עצמו (64 על 72 מטרים, גובה הכיפה הראשית 43 מטר וקוטרו 33 מטר) משדר גם בחיצוניות שלו, גם בסמיכותו לאיה סופיה (כמתחרה) וגם במבנה הפנימי שלו, המקושט בקליגרפיה, מרובה בכיפות תפילה (9 בסך הכל), מרובה אריחים כחולים מקושטים ובעל מאתיים חלונות צבועים, כוח ועוצמה רבים. המסגד מסמל את הסולטאן אחמט עצמו: שידר כוח ועוצמה, למרות שהיה סולטאן די חלש ולא יוצלח.

הסידרה התורכית שכבשה את אמריקה ושחקנים תורכיים-6

ישנה סידרה תורכית פופולרית מאוד, שלמיטב ידיעתי גם טרם שודרה בארץ. הסידרה הזאת, בעיבוד אמריקני, כובשת בימים אלה את ארצות הברית. קוראים לה Suskunlar, או "השותקים", ובאנגלית גירסתה האמריקנית נקראת "משחק השתיקה". הסידרה היא בכיכובם של השחקנים מוראט יילדירים ואסלי אנוור, עליהם יפורט בהמשך פוסט זה. הסידרה תעלה לשידור ממש בקרוב בערוץ ויוה- עידכון נכון לחודש ינואר 2016.

הסידרה, ששודרה בערוץ SHOW TV בשנת 2012, מספרת את סיפורם של ארבעה אחים: אג'וויט, אבראהים, בילאל וזקי שכולם גדלו יחד ברובע קויודיבי באיסטנבול. יום אחד, הם טעו טעות מרה וילדותית, שעלתה להם במחיר מאוד גבוה. החיים של ארבעתם התהפכו והשתנו, אך הם נשבעו שבועה מקודשת לא לספר לאף אחד על התקרית עד יומם האחרון. אבל לאורך הסידרה, לאט לאט נפרץ ונשבר קשר השתיקה, עקב אירועים בלתי צפויים שפוקדים אותם.
לאחר עשרים שנה, נכלא אחד האחים, זקי, בהאשמה כי הוא ירה באדם כלשהו. שאר האחים ידעו למה זקי ירה באותו אדם, ומדוע הוא אינו ממש פושע. אבל זה היה חלק מקשר השתיקה שאסור היה להפר אותו. הקשר נפרץ כשזקי נרצח, ואחיו ידעו טוב מאוד מי עומד מאחורי הרצח ואת סיבת הרצח של אחיהם. התקרית הטרגית של זקי גורמת לשלושת האחים להתאחד כדי לנקום במי שרצחו את אחיהם ובמי שהרסו להם את הילדות, גם תוך הפרת נדר השתיקה בלית ברירה.

מי שמשחק את בכיר האחים, אג'וויט, הוא מוראט יילדירים בן ה-36. מוראט יילדירים בא ממשפחה שמוצאה מהעיר מארדין, בדרום מזרח תורכיה, אך הוא עצמו גדל בקוניה. עוד כשהיה ילד התעניין בתחום התיאטרון והופיע בהצגות, כמו כן ניגן על תופים בלהקה. השכלתו האקדמית אינה קשורה לתיאטרון: הוא למד באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול הנדסת מכונות ומתימטיקה. לאחר שלוש שנים כשחקן בתיאטרון, צפה בו כותב מחזות ולקח אותו לשחק בהיכל התרבות של בשיקטאש. בשנת 2003 החל לשחק בסרטים תורכיים, אחד הסרטים ששיחק בהם בשנת 2009 היה לצד ברן סאאת, סרט שתיאר את הפוגרום שנערך בתושביה היוונים של איסטנבול בשנת 1955 (אני שם לב לכך שברן סאאת נוהגת לשחק תפקידים של יווניות….).
בשנת 2007 שיחק באופרת הסבון "אסי", לצד טובה בויוקוסטון, סידרה שזכתה לפרסים רבים. לאחר ששיחק את תפקידו של אג'וויט ב"קשר השתיקה", היה בהפסקה של שנתיים ממשחק.
בין השנים 2008 ל2014 היה נשוי לשחקנית בורצ'ין טרזיאולו. בשנת 2015 עלילת הטלנובלות שהוא שיחק בהן הפכה לאמיתית: יילדירים נשפט בבית משפט לפשעים כבדים (מקביל לבית המשפט המחוזי) בעוון צריכת סמים, וחברות בכנופייה שהפיצה בינה לבין עצמה סמים. עונשו היה 10 חודשי מאסר, אך לבסוף זוכה מהעונש, לאחר שהייה קצרה במאסר, היות והעונש שנגזר עליו הוא פחות משנץ מאסר ובגלל התיישנות כלשהי.

אסלי אנוור, שגם משחקת בסידרה את אהו קומראל, שהיא בעצמה נפגשה לראשונה עם יילדירים עוד ב2003 בסידרה "מדעי החיים", שניהם בתפקידים זוטרים, ומופיעה כאן בתמונה למעלה, היא בעלת סיפור חיים בין לאומי: היא נולדה בלונדון בירת בריטניה למשפחה תורכית, לאב ממוצא תורכי צפון קפריסאי ולאם שבאה במקור מתורכיה ללמוד בלונדון. היא גדלה בבריטניה עד גיל 12 ואז משפחתה חזרה לתורכיה, שם למדה בבית ספר תיכון לאומנויות ולמדה תיאטרון באוניברסיטת קרן הזהב (האליץ') באיסטנבול. תפקיד הבכורה שלה היה, כאמור, בסידרה מרובת השחקנים "מדעי החיים" בשנת 2003, ומשם המשיכה לשחק בסרטים ובסדרות, כשפריצת הקריירה שלה הייתה בשנות העשרה של המאה ה-21. בין היתר שיחקה בתפקיד אוזלם בסידרה "סודות אפלים". אסלי בת ה-31 הייתה נשואה עד לפני ארבעה חודשים, במשך שלוש שנים משנת 2012, לשחקן הצעיר ממנה בשנה בירקאן סוקולו, ממנו, כאמור, התגרשה ממש לאחרונה.

ביקורת על "קוסם סולטאן" והסידרה התורכית של שנות התשעים

שלום וחג חנוכה שמח לכולם/ן,

היום אני רוצה לדבר על שני נושאים: הנושא הראשון הוא להביע ביקורת על הסידרה החדשה, "קוסם סולטאן", המשודרת כעת בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי", והנושא השני הוא להזכיר את הסידרה התורכית, בה' הידיעה, של שנות התשעים: "הגברות פרהונדה", או כמו שנקראה בעברית, "גברת פרחונדה ובנותיה", סידרת קומית-דרמטית ששודרה בין השנים 1993-1999 בערוצים התורכיים שכן שודרו בכבלים בארץ, TRT1, הלא הוא הערוץ הראשון התורכי השייך לרשות השידור התורכית, וSTAR TV.

דבר ראשון, לאחר צפייה בסידרה החדשה "קוסם סולטאן", אני רוצה להגיד ששום דבר לא השתנה. לא המקום, לא הסיגנון ולא צורת המשחק, מהסידרה המקורית. רק השחקנים והאנשים השתנו, והם מנסים לחקות את אותן הדמויות ששוחקו בסידרה המקורית, על הסולטאן סולימאן המפואר. הדבר הבולט ביותר הוא החיסרון בדמותו של סולטאן חזק, כמו סולימאן המפואר, אותו שיחק האליט ארגנץ'. בגלל זה הסידרה מגלמת בדיוק את התקופה שבה היה מדובר: ניסיונו של הסולטאן אהמט הראשון, שבנה את "המסגד הכחול" המפורסם באיסטנבול, לחקות את סולימאן המפואר. ככה גם אקין קוץ', השחקן שמשחק את הסולטאן אהמט, מנסה לחקות את האליט ארגנץ'. במקום דמותו המרשימה ועמוקת הקול של ארגנץ' בתפקיד סולימאן, אנו מקבלים דמות שהיא ממש סולטאן-נער, שלא מצליח לשחזר את העומק ואת הסמכות של סולימאן/ארגנץ'. הסידרה היא לא רעה בכלל, אך נראה כי כל דמות שבה מנסה לחקות את הדמות המקבילה שהייתה לה בסידרה הקודמת. אפילו הולייה אוושאר, למרות שהיא משחקת מצוין, לא משחקת מצוין כמו נבאהט צ'הרה בתפקיד הוואלידה סולטאן, מה גם שאימו של סולימאן בתור ואלידה הייתה במציאות גם יותר חזקה ומרשימה מסאפייה סולטאן. אפילו לסומבול אגא הסריס הראשי בהרמון יש דמות מקבילה. אז מה קיבלנו? אותה גברת, אפילו חלשה יותר, בשינוי אדרת. כל זאת אכן משקף את התקופה שלאחר סולימאן, שאני לא הייתי מתאר אותה כ"מאה המפוארת", למרות שגם השחקנים בסידרת ההמשך וגם הדמויות המקוריות באותה תקופה ניסו להחזיר, אפילו בכוח אבל לשווא, את ימי הזוהר של סולימאן. מי שמתבלטת בתור שחקנית טובה לגילה היא אנסטסיה צילימפיו היווניה, שמשחקת את אנסטסיה המקורית, הלא היא קוסם סולטאן. יכול להיות שבהמשך, כשברן סאאת תיכנס לשחק את קוסם (שהייתה אף חזקה יותר מהורם, כאמור), אז הסידרה תשתנה לטובה. לסיכום: "קוסם סולטאן" היא ניסיון למחזר את הקסם והעוצמה של הסידרה המקורית, בדיוק כמו שבני תקופתה של קוסם ניסו לשחזר את ימי סולימאן- ולא תמיד בהצלחה.

דבר שני, אני חוזר אל שנות התשעים. בארצות הברית שודרו לאורך אותו עשור שתי קומדיות מאוד מוצלחות, "סיינפלד" ו"חברים", ואילו בתורכיה שודרה הסידרה Ferhunde Hanımlar, או "הגברות פרהונדה". הסידרה שודרה במשך כשבע עונות, משנת 1993 עד שנת 1999, ושמה המקורי, שהשתגר בעברית, הוא "גברת פרחונדה ובנותיה". הסידרה הזאת שודרה בשני הערוצים ששודרו בישראל במה שהיו אז רשתות הכבלים "תבל", "מתב", "גוונים" ו"ערוצי זהב"- כל החברות עתידות להתאחד בשנות האלפיים למותג "HOT"- בשעות הערב המוקדמות. בסידרה כיכבו שני שחקנים שהיו בעל ואישה גם בחייהם האמיתיים בשנות החמישים לחייהם (דאז): בייהאן סאראן (כיום בת 76), ובייקאל סאראן, שנפטר לפני 9 וחצי שנים בגיל 69. הסידרה הזאת, ששודרה גם בTRT1 וגם בSTAR TV הייתה אודות זוג בגיל העמידה ומערכת יחסיו עם בנותיהם, שבינתיים גם מנהלות מערכות יחסים משלהן…. ומתחתנות ובונות משפחות עם ילדים (תמונת צוות הסידרה נמצאת למעלה). בניגוד לטלנובלות התורכיות ה"כבדות" והמלנכוליות מעט של היום, הסידרה הזאת הייתה דרמה קומית שהייתה מאוד אהובה בתורכיה ובקרב הציבור הדובר תורכית מחוץ לתורכיה. אל תשכחו שכמו בישראל, עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא מוקצן מבחינה רגשית: הוא מורכב משני סוגים של סדרות וסרטים, מלנכוליים וכבדים מסוג אחד, ומסוג שני קומדיות בורקס. "גברת פרחונדה ובנותיה" נעה יותר לכיוון הקומי. חוץ מהזוג סאראן, צוות השחקנים בסידרה היה נרחב, כשרובו קבוע. המימון העיקרי לסידרה היה מצד רשות השידור התורכית, TRT.