suleiman kanuni

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>