Category Archives: היסטוריה

הקהילה היוונית במצרים ושפתם העתיקה והנשכחת של חלק מיהודי יוון והבלקן

לפני שנתיים הלך לעולמו הזמר היווני המפורסם דמיס רוסוס, שלא היה ידוע דווקא בחיבתו לישראל כמו שהיה ידוע בשיריו הטובים. אבל לעוינותו לישראל הייתה סיבה, והוא עצמו לא היה בדיוק יווני מיוון: דמיס רוסוס היה מצרי ממוצא יווני. הוא גדל בקהילה היוונית של מצרים, שרובה התרכזה בעיר אלכסנדריה, קהילה שהתקיימה במשך אלפי שנים. היוונים במצרים עזבו בתקופת שילטונו של גמאל עבד אל-נאצר, אך לפני שאולצו לעזוב, והשאירו אחריהם קהילה קטנה של 1,000 איש בלבד, הם שירתו בחלקם בצבא המצרי ונלחמו גם נגד ישראל במלחמות העצמאות וסיני. בני הקהילה אף היו מדברים ערבית במבטא יווני כבד, מה שיצא מצחיק במקצת, ונחשפו לתעמולה הפאן-ערבית של עבד אל-נאצר.

אבל סיפורה של הקהילה היוונית במצרים מתחיל עוד מהתקופה ההלניסטית. היוונים במצרים נקראים "אגיפטיוטיס", ו"אגיפט" הוא שמה היווני של המדינה, שעבר גם ללטינית ולאנגלית. ייסוד עיקרה של הקהילה התרחש עוד בתקופת המלך אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר היווני כבש את מצרים, והקים בה את העיר שנקראת על שמו- אלכסנדריה (אגב, כל הערים בעולם שנקראות בשם זה הן על שם אלכסנדר מוקדון, וכל הערים בשם "אנטיוכיה"- למשל העיר אנטקיה בתורכיה, נקראות על שם המלכים שנקראו אנטיוכוס, שהיו מיורשי אלכסנדר מבית סלווקוס). לאחר מותו של אלכסנדר (שכיבד את המלכים הפרעונים של מצרים) הוא השאיר למצרים מורשת: את בית המלוכה התלמיי, או הפטולמאי, שהם היו יורשיו. משנת 323 עד שנת שלושים לפנה"ס שלט בית תלמיי, בתקופה הזאת, בה היה במצרים שילטון יווני-פרעוני, הפכה אלכסנדריה למרכז העולם המערבי-יווני ונבנה בה גם המגדלור המפורסם וכן נוסדה הספרייה הגדולה ביותר בעולם. בכך היוונים והמצרים הקדמונים נטמעו אלה באלה ונוצר הקשר המצרי-יווני הבל יינתק.

המלכה הפרעונית-תלמיית האחרונה של מצרים הייתה קליאופטרה השביעית, הלא היא קליאופטרה הידועה. בשנת 30 לפנה"ס היא התאבדה, ובכך השילטון הפך לרומאי-יווני. חיילים יווניים יושבו בערי מצרים, למשל בעיר פיום ובעיר ממפיס (לא זו שבארה"ב!), והונהג אפילו מעין "אפרטהייד"- הפרדה בין הקהילה המצרית לקהילה היוונית-רומית. גם הפולחן הדתי היווני התערבב בזה המצרי-קדמוני.
עם עליית האסלאם השתלטו הערבים על מצרים, והאוכלוסיה המצרית המקורית התערבבה עם זו הערבית. גם לאחר מכן, הובאו למצרים עבדים ממלוכים, שהיו תורכים ממוצא קווקזי. הממלוכים הפכו לסולטאנות המרכזית ששלטה במצרים. בשנת 1517 נכבשו א"י ומצרים בידי העות'מאנים, ששלטו גם על יוון, מה שגרם לתעבורה גדולה של יוונים למצרים. עות'מאנים מצרים ממוצא יווני היו מימאר סינאן, הארכיטקט הנודע (למרות שגם ארמניה הייתה חלק ממוצאו), ומושלי מצרים העות'מאנית ממוצא יווני שהפכו לווזירים גדולים של האימפריה העות'מאנית (תפקיד המקביל היום לראש ממשלה), כמו למשל חסן פאשה, חתנו של הסולטאן מהמט הרביעי, רגיב פאשה וכמובן אבראהים פאשה, חברו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה ממוצא ונציאני-יווני ואחד מתפקידיו הראשונים היה מושל מצרים. בשנות השלושים של המאה ה-19 נודע מהמט עלי פאשה, המושל המצרי המורד, שהיה למעשה יליד העיר קוואלה שביוון וגם ממוצא אלבני. הוא ייסד את שושלת הח'דיווים (Khedive) ,ששלטה תקופה קצרה גם בארץ ישראל. לבסוף שושלת הח'דיווים, צאצאי מהמט עלי, הפכו לבית המלוכה המצרי המודרני. בתקופה זו שיגשגה מאוד הקהילה היוונית במצרים, והיא הפכה למרכז חיי התרבות והמסחר במדינה.

לצד הכנסייה הקופטית האורתודוכסית ברובה במצרים, שיגשגה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במדינה, שמנהיגה ומנהיג הקהילה היוונית למעשה היה הפטריארך היווני של אלכסנדריה. בשנת 1907 נערך מפקד אוכלוסין בקהילה היוונית במצרים, ובה נספרו 6,230 בני אדם. היוונים גם הגיעו לקהיר בימי שיגשוגם במאה ה-19, והקימו בה ב-1856 קהילה מאורגנת. ב-1870 הוקמה קהילה יוונית בעיר הנמל המרכזית בסיני, פורט סעיד.

מאמצע המאה ה-19 עד שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל תור הזהב היווני המודרני במצרים. היוונים הם שהקימו את הבנקים הראשונים במדינה, באלכסנדריה. הם הביאו את חקלאות הכותנה והטבק הממוכנת המודרנית למצרים. תעשיינים יוונים במצרים התעשרו, כשמפעלי טקסטיל, מוצרי שמן וסבון, וגם מוצרי שוקולד וטופי הוקמו במדינה על ידיהם. הוקמו גם מבני תיאטרון וקולנוע על ידי יוונים במצרים, מה שהפך את אלכסנדריה לעיר מערבית לכל דבר ועניין. מצרים רבים הועסקו על ידי יוונים, כשהכסף גם זרם ליוון עצמה. במלחמות הבלקן (1912-1913) שלחו היוונים במצרים מתנדבים להילחם בעיקר בצד היווני כנגד העות'מאנים, וגם תחת חסות בריטניה, החל מ1882, היוונים שיגשגו. הם סייעו בחפירת תעלת סואץ ובעיקר באחזקתה, וכשפרץ משבר הלאמת התעלה ב-1856, בעוד הצרפתים והבריטים עזבו לאחר שגמאל עבד אל-נאצר הלאים את התעלה, היוונים נשארו.

תור הזהב היווני במצרים החל להגיע לסופו בשנת 1952, עת התחוללה "מהפיכת הקצינים במצרים", וגמאל עבד אל-נאצר, שעלה לשילטון רשמית ב1954, החל להלאים מפעלים ומוסדות זרים במדינה. הוא הטיל מגבלות כבדות על הזרים, ונאלץ, לדברי מקורביו, לא להפלות לטובה את היוונים. המגבלות הוטלו גם עליהם, ובכך החלה הנטישה היוונית את מצרים. בשנים 1961 ו1963 הולאמו כל מפעלי התעשייה שהוחזקו על ידי יוונים. היוונים החלו להגר ממצרים, מוסדות יווניים, כמו בתי ספר, כנסיות ומנזרים נסגרו, אך יש מעטים כאלה שנשארו עד היום. היוונים שנשארו במצרים השיגו אזרחות מצרית והיא אזרחותם היחידה כיום. עיקר היוונים היגר לאוסטרליה ולקנדה, ואחרים לארצות הברית וליוון עצמה.

כיום מהקהילה היוונית המפוארת נשארו 1,000 איש בלבד, 500 מהם באלכסנדריה. ברובע העתיק של קהיר כנסיית יורגוס הקדוש היוונית עוד קיימת.

ישנם יוונים מפורסמים רבים, שהם ילידי מצרים: הזמרים דמיס רוסוס, דמטריו סטראטוס ויורגוס מוסטאקי, הרקדנית נלי מזלום והסופר יורגוס לאונרדוס והבמאי אלכס פרויאס למשל.

ובנושא אחר שקשור ליוונים, הפעם אדבר על שפה נשכחת, השפה היוונית-יהודית, שפתם של חלק מיהודי יוון והבלקן. באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

המיתולוגיה הערבית בעידן שלפני האסלאם

תקופה שלפני 622 לספירת הנוצרים, שבה החלה ההיג'רה- הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה (שנקראה לפני האסלאם ית'רב), נקראת במסורת המוסלמית תקופת הג'אהלייה (Jahilliya). "ג'אהל" בערבית משמעותו בור ועם הארץ. אז ג'אהלייה כוונתה בורות, כלומר לפי האסלאם אי ידיעה לגבי קיומו של אל אחד נסתר ובלתי נראה. לפני האסלאם, הדת בחצי האי ערב (כולל איפה שכיום ממלכת עבר הירדן) הייתה שילוב של פוליתיאיזם (אמונה באלים רבים, או בפנתיאון של אלים), אמונה באיתני הטבע (בשמש, במים זורמים), וגם הנצרות, שהקדימה את האסלאם, ואפילו קצת יהדות (היו שבטים יהודיים בחצי האי ערב) ואמונה באמונות איראניות כמו למשל הדת המניכיאית. מנהגים כמו העלייה לרגל לכעבה במכה (האבן השחורה שבכעבה שבעיר מכה, שהיא כנראה מטאור שירד מהשמים, הייתה כמו אליל שסגדו לו בתקופה שלפני האסלאם), נקמת דם, שמירה על כבוד המשפחה, יחס לבנות שנחשבות פחותות מהבנים במשפחה (לפני האסלאם המצב היה הרבה יותר גרוע בהקשר לזה) והכנסת אורחים הם מנהגים ערביים שלפני בוא האסלאם. עדויות לתקופת הג'אהלייה ניתנו במסורות ובסיפורים שעברו בעל פה בין הדורות, וכן ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחצי האי ערב, כולל שרידים שהתגלו שיוחסו לנבאטים. גם האמונה בעין הרע וביד עם חמש האצבעות שסותרת אותה ומגינה מפניה הייתה אמונה מהעידן שלפני האסלאם. (בהמשך הפכה היד לסמל של היד של פאטמה בתו של מוחמד ואשתו של בן דודו עלי הח'ליף הרביעי באסלאם והאמאם הראשון לפי השיעים, כשכל אצבע מסמלת את מוחמד, עלי חתנו ובן דודו, פאטמה בתו, חסן וחוסיין בניהם של עלי ופאטמה לפי האסלאם השיעי).
מקור חשוב לידיעת הפולחן שלפני האסלאם בחצי האי ערב הוא הספר "כתאב אל-אסנאם", או "ספר האלים", שכתב במאה השמינית בתקופה המוסלמית המוקדמת אדם בעל שם שנשמע כיום מצחיק, השאם אבן אל-כלבי.

לגבי האל הראשי בפנתיאון האלים, יש מחלוקת קלה. האל הראשי מתואר כהובאל Hubal, אך בנוסף היה אל ראשי אחר לפנתיאון, שאחראי על הבריאה: אללה Allah, שכיום הוא האל האחד והיחיד באמונה המוסלמית (אגב לאביו הלא-מוסלמי במקור של מוחמד קראו עבדאללה). להובאל, ראש האלים, היו פסלים. הפסל הראשי של הובאל היה ליד או בתוך מבנה הכעבה שבעיר מכה. הפסל היה עשוי מברקת אדומה ולאחר שיד הפסל נשברה היא הוחלפה ביד מזהב. הובאל מזוהה עם האל הכנעני הידוע הבעל. מרכז הסגידה לאל הובאל Hubal, כאמור, היה איזור הכעבה שבעיר מכה.

בפנתיאון האלים בתקופה הקדם-אסלאמית היו חברות שלוש אלילות ידועות, שאפילו מוזכרות בקוראן שתיאר אותן כעגורים (כדי שחלילה לא יתארו אותן כאלים): אל-לאת Allat(אללה בנקבה), מנאת (Mannat) ועוזה (באות ע', Uzza). הפסל הראשי של אללאת הונח בעיר החוף טאאף, הקרובה למכה. מנאת אלת הגורל הייתה האלילה הוותיקה ביותר באיזור, כשהפולחן שלה הגיע אפילו עד להודו וגם הנבאטים היו סוגדים לה. השבטים הערביים היו קוראים לילדיהם עבד מנאת (העבד של מנאת). על החוף באיזור החג'אז, בין מכה למדינה, היה פסל ענק ומקדש למנאת.
האלילה אל-עוזה (החזקה בערבית) הייתה אלת הפיריון, ולפני מלחמות השבטים הערביים היו סוגדים לה ולאל הראשי הובאל ביחד כי האמינו שהשילוב של שניהם או הסגידה לכל אחד מהם יביאו להם ניצחון.

אלים נוספים היו מנאף (Manaf), שנחשב אל מקודש (סבו של הסבא רבא של מוחמד נקרא עבד מנאף), ואד (Wadd) אל האהבה והחברות, ד'ו אל ח'לאסה (Dhu- Al-Khalasa) שהיה האליל של דרום חצי האי ערב והיה בצורה של אבן לבנה, ונחשב ל"כעבה של תימן" שהתחרתה בזו של מכה, אם (Am) אל הירח ומזג האוויר, טאלב Taleb ששימש אל הירח בדרום חצי האי ערב (בתימן) וגם נחשב האוראקל שאיתו התייעצו האנשים כדי לקבל תשובות לבעיותיהם, אל-קום (Al-Qawm) שהיה אל הלילה, השיירות והמלחמה בייחוד אצל הנבאטים (הנבאטים היו שבטים ערביים מצפון חצי האי ערב, שהגיעו לאיפה שכיום ממלכת ירדן ולארץ ישראל) וד'ו שרא (Dhu Shara), אל ההרים שאליו סגדו הנבאטים. שמס (Shams) או שמאש היו אל השמש שאליו סגדו במיוחד הבדווים לפני האסלאם.

חשוב לציין, כי היות שחצי האי ערב הוא גדול מאוד בשטחו, לכל איזור (מזרח האי, דרום האי, צפון האי וכו') ולכל שבט בחצי האי ערב היו את האלים שאליהם השתחוו בני המקום והשבטים במיוחד. האמונה הקדומה של סגידה לאלי הירח והשמש (בתמונה: כוהנת מממלכת שבא האגדית סוגדת לאל השמש). כמו כן, הרשימה שהבאתי היא חלקית כי היו עוד עשרות אלילים נוספים שבהם האמינו בני חצי האי ערב המגוונים.

הערבים האמינו גם בשדים (ג'ינים) כמו מארד (Mared) השד הגדול או עפרית, שהיא ישות שנמצאת מתחת לרמה של השדים ומוזכרת עד היום. כמו כן האמינו במפלצות כמו נסנאס שהוא חצי אדם וחצי שד, ע'ול (או גול) מפלצת המדבר או באהאמות שהוא הדג שמחזיק את העולם או המפלצת עם ראש פיל או היפופוטם.

עם ייסודו של האסלאם, לפי המסורת המוסלמית וספרי ההיסטוריה הבעיה העיקרית שניצבה בפני מוחמד ואנשיו היא תופעת השיתוף או בערבית שירכ Shirk, שמשמעותה היא שילוב של האמונה באל האחד אללה יחד עם אמונה באלילים אחרים. השירכ הוא החטא החמור באסלאם ובראשית האסלאם נלחמו מוחמד ואנשיו כנגד התופעה הזאת. המטרה הייתה למגר את האמונה בפנתיאון האלילים והפסלים ולרכז אותה באמונה באל האחד הבלתי נראה בלבד.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב פוסט זה

שני היהודים שהשפיעו על האסלאם בראשיתו

שני יהודים שמוצאם מתימן (שנקראה לפני 1,400 שנים ממלכת חימייר) השפיעו במאה השביעית לספירה מאוד על האסלאם בראשיתו.
הדמות הראשונה, שיש סוברים שהייתה מיתולוגית או מדומיינת וחלק חושבים שהיה דמות אמיתית, היה עבדאללה אבן סבא- יהודי שהתאסלם. באנציקלופדיה של האסלאם, במהדורתה הראשונה, טוענת שעבדאללה אבן סבא אפילו המציא את הזרם השיעי באסלאם.

אבן סבא המתאסלם היה מקורב לעלי, שהיה חתנו ובן דודו של מוחמד והטוען לכתר מחליפו הרוחני (לא כנביא מוסלמי, אלא כמנהיג הרוחני של האומה המוסלמית) והפוליטי (מנהיג האומה המוסלמית) של מוחמד. עלי היה הח'ליף (מנהיג האומה המוסלמית) הרביעי אחרי מוחמד, ובשנת 661 נרצח בידי איש מכת הח'ווארג', כת שפרשה מהאסלאם הסוני עוד בראשיתו, שהיכה אותו בחרב מורעלת. השיעה המוסלמית נקראה בראשיתה שיעת עלי, כלומר הסיעה של עלי. עלי וסיעתו, השיעים, טענו כי רק לבני משפחתו הגרעינית והמורחבת בדרגת קירבה עד שלישית מותר לרשת את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית. בהמשך נחשב עלי כאמאם הראשון של השיעה, וצאצאיו כשאר 11 האמאמים. לעומת זאת, הח'ליף עות'מאן וצאצאיו הח'ליפים מבית אומייה, שבאו לאחר עלי, טענו שמי ששייך לשבטו של מוחמד, שבט קורייש שח'ליפי בית אומייה צאצאי הח'ליף השלישי עות'מאן השתייכו אליו, יכול להחליף אותו כמנהיג האומה המוסלמית (לאחר מכן הורחבה ההגדרה מעבר לכך)- ונקראו סונים. אבן סבא לא רק שתמך בעלי, אלא היה ראשון הע'ולאת (מבטאים את זה כרולאת או כגולאת)- האנשים שהגזימו לגבי עלי וייחסו לו תכונות אלוהיות או משיחיות. אבן סבא הקים את תנועת הסבאאייה, שטענה כי עלי לא נרצח, אלא נעלם (בתהליך הע'ייבה) והוא עתיד לחזור, לגאול ולהנהיג את האומה המוסלמית לאחר שיביס את אויביו. למרות שהגזים וגונה לאחר מכן על ידי האסכולה השיעית, עבדאללה אבן סבא נחשב כתורם מרכזי וחשוב להתבססות העדה והאסכולה השיעית באסלאם. היות והיה יהודי וגם הגזים לגבי עלי, המסורת השיעית הרשמית רואה באבן סבא ככופר שעלי הרג בעצמו. מלומדים מוסלמים לאורך ההיסטוריה וכן היסטוריונים של האסלאם נחלקו לגבי דמותו של עבדאללה אבן סבא. יש כאלה שסוברים כי הוא אפילו לא היה יהודי, או לא היה קיים. מנגד, במסורת הסונית, יש המאשימים אותו בהריגת הח'ליף השלישי עות'מאן, מה שהביא לעליית הח'ליף הרביעי, עלי. כמו כן, יש כאלה במסורת הסונית ואף מעבר לה ולאסלאם, שטוענים שעבדאללה אבן סבא היה יהודי ונשאר יהודי, שלא התאסלם אלא התחזה למוסלמי, וזרע את זרעי הפילוג הסוני-שיעי באסלאם על מנת שהאומה המוסלמית לא תהיה חזקה מספיק מול אויביה, ביניהם היהודים. השיעים, כאמור, מנסים להתנער ממנו ורואים בו דמות מקוללת. הסונים, כאמור, משתמשים בדמותו של עבדאללה אבן סבא כדי להראות שמקורותיה של השיעה הם יהודיים.

יהודי נוסף מתימן בן המאה השביעית הוא כעב (בערבית: קובייה, עקב) אל-אח'באר, שנודע כמי שהתאסלם וליווה את הח'ליף השני, עומר אבן אל-ח'טאב, בדרכו מהעיר מדינה לירושלים. כעב היה גם אבי מסורות האיסראאילייאת, (מהמילה "אסראאיל-כלומר ישראל), שהן מסורות שנכנסו לאסלאם וקשורות למוחמד שמקורן בעיקר ביהודים או בסיפורי התורה. יש מסורות מוסלמיות שונות שמיוחסות לכעב, ביניהן לגבי איך נוצרה הכעבה שבעיר מכה. בגלל זה שם המשפחה שמיוחס לכעב- אל-אח'באר, כלומר הידיעות, או מוסר הידיעות.

מסורות שמיוחסות לכעב טוענות שהוא עודד את הח'ליף עומר לטהר את איזור הר הבית מנוכחות וממבנים רומאיים-ביזנטיים שהיו בו ולהפוך את המקום למקום תפילה מוסלמי. כמו כן, לכעב מיוחס שיכנוע הח'ליף עומר להכניס 70 משפחות יהודיות לירושלים לאחר כיבושה מידי הביזנטים הנוצרים. במסורות ובמחקרים היהודיים המאוחרים נחשב כעב אל-אח'באר כרב, שתרם להשפעה יהודית על המסורת המוסלמית, וליחס הסובלני יחסית שגילו המוסלמים מאז עומר ("ברית עומר", למרות המגבלות שהטילה על היהודים) כלפי היהודים שבשליטתם.

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

סיפורו של "מרקו פולו הסיני"

רבים מכירים בוודאי את סיפורו הנודע של הנוסע האגדי מרקו פולו והגעתו לסין. אבל מסתבר שגם לצד הסיני-מונגולי של זמנו היה מרקו פולו משלו, שחי ופעל בזמן שבו חי מרקו פולו עצמו ואפשר להגיד שעשה את הדרך ההפוכה לדרך שעשה מרקו פולו. ואני מדבר על רבן (Raban) בר סאומה, שחי בין השנים 1220 ל1294 וערך בין השנים 1280 ל1294 מסע ארוך, שחלקו מסע דיפלומטי, מבייג'ינג של ימינו ועד לבורדו שבצרפת, תוך כדי שהוא נפגש בדרך עם שליטים אירופיים ואפילו עם האפיפיור דאז, ניקולאס הרביעי (בתמונה המצוירת). שמו קצת מוזר, לא מתאים להיותו סיני ומזכיר במעט מושג מעברית- "רבן" שמשמעותו רב, או אדון (מאסטר). ובכן, רבן בר סאומה היה נזיר נסטוריאני ממוצא תורכי-אויגורי (או תורכי מעמי האונגוד) שנולד בז'ונגדו (כיום בייג'ינג). באותם זמנים, פעלה בסין הכנסייה הנסטוריאנית: כנסייה נוצרית מזרחית שמוצאה באיזור מסופוטמיה (יש המזהים את הנסטוריאנים עם העם האשורי העתיק), כלומר המפגש בין איזור הפרת והחידקל. הכנסייה הנסטוריאנית נקראה גם "כנסיית המזרח". מיסיונרים נסטוריאנים מסוריה הגיעו לסין כבר במאה השביעית על מנת להפיץ את תורתם, ובמאות ה13 וה14, עם הפלישה המונגולית לסין, התגברה השפעתה במרחב הסיני. מכאן שמו הארמי של רבן בר סאומה ("סאומה" מהמילה "צום"). בר סאומה נולד בעת שהמונגולים שלטו על סין.

המופלא שבסיפורו של בר סאומה הוא שמסעו החל בעת שהוא עצמו היה בגיל מבוגר יחסית, בן 60. אליו נלווה תלמידו הצעיר, רבן מרקוס. מטרת מסעם המקורית הייתה מסע מאיזור בייג'ינג של היום (איזור ששמו נקרא אז בתורכית ח'אן באליק), לעבר עיר הקודש ירושלים. במסעו של רבן בר סאומה, שנמשך 14 שנים ונגמר אפילו לפני שמרקו פולו עצמו חזר לאירופה, הוא חצה את כל איזור מרכז אסיה, אפגניסטן של ימינו, אזרבייג'אן של ימינו, מוסול שכיום בעיראק ומשם אל ממלכת גיאורגיה (גרוזיה) של הימים ההם. מטרתם הבאה הייתה לנוע לעבר דרום סוריה ומשם לירושלים, אך היות והם קיבלו התרעות על סכנות בדרך נתיב מסעם השתנה, ובכך הגיעו לאירופה ועשו היסטוריה, כמו שאומרים. הם נכנסו לתוך איראן שהייתה תחת שילטון האילח'אנים המונגולים, ומשם לבגדאד. לאורך מסעם באיראן של אז הם נהנו מחסותה של "כנסיית המזרח", הלא היא הכנסייה הנסטוריאנית. בבגדאד נבחר רבן מרקוס בשנת 1281 לפטריארך הנסטוריאני לאחר מות הפטריארך הקודם, ורבן בר סאומה קיבל מהשליט האילח'אני המונגולי החדש של אז, ארגון, תפקיד של דיפלומט בכיר שמטרתו ליצור קשרים בין המונגולים לבין שליטי אירופה. לפיכך נשלח בר סאומה בשנת 1287 לאירופה יחד עם פמליה רחבה של עוזרים, ביניהם אנשי כנסייה ומתורגמן לאיטלקית.

את מסעו השני, הפעם לאירופה, החל בר סאומה בארמניה ומשם לאיזור טרבזונד (כיום בתורכיה), שהייתה ממלכה ביזנטית. דרך הים השחור והמיצרים הוא הפליג לכיוון קוסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. שם נפגש עם הקיסר הביזנטי, אנדרוניקוס פאלאולוגוס השני. מקוסטנטינופול הפליג בספינה לרומא דרך סיציליה, שם היה עד למלחמה וכן להתפרצות גדולה של הר הגעש אתנה. הוא שם פעמיו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור הקתולי, הונוריוס הרביעי, אך ממש לפני פגישתו מת האפיפיור והוא נפגש במקומו עם הקרדינלים שעמדו לבחור אפיפיור חדש. משם המשיך לאיזור טוסקנה, שהיה שייך לרפובליקה של גנואה, בדרכו לפאריס. בפאריס הוא העביר חודש תחת חסותו של המלך פיליפ הרביעי שנודע בכינויו "היפה", כשפיליפ קיבל בברכה את היותו של בר סאומה שגריר המונגולים בפאריס, ושלח איתו 3 מעוזריו הבכירים על מנת שילוו אותו במסעו חזרה לפרס ולאימפריה המונגולית. הוא הגיע בחג הפסחא בשנת 1288 שוב לרומא, ונפגש עם האפיפיור החדש, ניקולאס הרביעי, שנתן לו קבלת פנים צוננת בגלל שלא היה קתולי אלא השתייך לכנסייה הנסטוריאנית שהקתולים ראו בה כמינות. בגלל כל מיני אינטריגות פנימיות וחיצוניות לא הצליח בר סאומה ליצור קשר דיפלומטי הדוק בין האילח'אנים המונגולים בהנהגת ארגון לבין ממלכת צרפת. לעומת זאת, האפיפיור דאג לשלוח מיסיונר קתולי יחד עם בר סאומה אל האימפריה המונגולית. בשנת 1290 הגיע לבגדאד, שם מת כעבור ארבע שנים. מאז שחזר לבגדאד כתב בר סאומה את יומן המסע שלו, שהתפרסם באנגלית לראשונה בשנת 1928.

גישות וחילוקי דיעות הפלגים הפוליטיים השונים במערב כלפי ולגבי האסלאם הקיצוני

 

תנועה זו היא שמאלנית קיצונית, אולטרה כמאליסטית, כלומר תומכת בדרכו ובדבריו של אתאתורכ, בששת העקרונות שלו: לאומיות, רפובליקניזם, אטאטיזם (=מדינתיות- כלומר המדינה חייבת להתערב בכלכלה, סוג של סוציאליזם), חילוניות, עממיות ומהפכנות. כמו כן, היא מאוד קונספירטיבית, היא מאמינה שקיימת תיאוריית קשר בין המערב והאימפריאליזם האמריקני לבין תנועתו של ארדואן, הAKP. היא מתנגדת להצטרפות לאיחוד האירופי, בתואנה כי ארה"ב ואירופה תומכות במפלגה האסלאמיסטית השלטת בתורכיה ובארדואן. אמנם יש הרבה תיאוריית קונספירצייה בטענותיה של התנועה הזו, אך האפשרות של תמיכה אמריקנית ואירופית בארדואן לא נשללת על היסוד. אבל לא כל ארצות הברית ואירופה תומכות בארדואן, רק כאלה שמאמינים בזרם שכיום הוא דומיננטי. באופן אבסורדי, התנועה האנטי אמריקנית ואנטי ארדואנית הזו שייכת לשמאל הקיצוני, אך המערב איפשר לארדואן לעלות כתוצאה מתיאורייה מגוחכת שבאה, כאמור, דווקא מהצד השמאלי של המפה.

אתחיל דווקא בתיאורייה השגויה של הימין האמריקני, אותו ייצגו בעשורים הקודמים רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, תיאורייה שקונה הרבה מקום במפלגה הרפובליקנית האמריקנית. מדובר באמונה ב"דרך האמריקנית". הכוונה היא הרצון של הימין הלאומי בארצות הברית לייצא את הדמוקרטיה בנוסח האמריקני שלה למדינות לא דמוקרטיות. תיאורייה אווילית זו הביאה לתמיכתו האומללה של רייגן בתנועת הטליבאן האולטרה אסלאמית באפגניסטאן, היות והטליבאן נלחם בברית המועצות, שהייתה האויבת של אמריקה. כמו כן, אחת הסיבות שבוש הבן פלש לעיראק הייתה לייצא את רעיון הדמוקרטיה האמריקנית לעיראק, לאחר הפלתו של סדאם חוסיין. תיאורייה זו הייתה שגויה. גם הימין וגם השמאל האמריקני לא מבינים כי במזרח התיכון השפה היא שונה. יש שתי אופציות שלטוניות בלבד: האופציה הראשונה היא קיומו של דיקטטור חילוני, עדיף שיהיה איש צבא. מובארכ המתון במצרים, המלך עבדאללה של ירדן, וגם אסד, קדאפי וסדאם חוסיין הקיצוניים והברוטליים ענו על אופציה זו. מובארכ אמר ב2005 למגזין אמריקני כי המודל המתאים ביותר למדינה מזרח תיכונית הוא דיקטטור מתון, כלומר אחד כמותו. גם מי שהסתבר כמחליפו, הנשיא אל-סיסי, הוא כזה.
האופציה השנייה במזרח התיכון מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא תוהו ובוהו כללי ומלחמת הכל בכל. עיראק, תימן וסוריה של היום הן דוגמאות לכך. השלב השני היא דיקטטורה אסלאמית חשוכה ואכזרית, שנכנסת לנבכי חייהם של האנשים, כי הרי השריעה, ההלכה האסלאמית, היא לא רק הלכה, אלא היא גם אורח חיים, ובמדינה כזאת השריעה היא חוקת המדינה ויש לכפות אותה-גם בגירסתה הקיצונית ביותר. איראן של ימינו היא הדוגמה השיעית, ומדינות האחים המוסלמים, הטליבאן ו"המדינה האסלאמית" שהקים דאעש הן הדוגמה הסונית הקיצונית היו והן הדוגמה לכך.
הבעייה היא שרייגן ובוש הבן פעלו מתוך תמימות, ולכן גרמו נזק.

התיאוריה השמאלנית, שתפסה מקום באקדמיה בארצות הברית ובאירופה, פועלת בכוונת מכוון להסרת שילטון חילוני במזרח התיכון ולעידוד האסלאמיסטים. מדובר בתיאוריית ה"דמוקרטיה האסלאמית". לפי תיאוריה זו,מתוך היותה של הדמוקרטיה שילטון העם, ההמונים במזרח התיכון תומכים בשילטון אסלאמי, לכן שילטון אסלאמי מגשים את הדמוקרטיה הלכה למעשה. לא רק זו, אלא ניתן לשלב דמוקרטיה ואסלאם באמצעות שילטון של תנועה אסלאמית שהיא כביכול לא קיצונית, כמו האחים המוסלמים הוא מפלגת הAKP התורכית. כלומר, שילטון אסלאמי הוא לאו דווקא דיקטטורי. התיאוריה הזו רואה בשליטים החילוניים של המזרח התיכון ובמלוכות השונות, אולי חוץ מקטאר, דיקטטורים ששולטים בניגוד לרצון העם.
בתיאוריה זו משתלבת השינאה לאימפריאליזם ולקולוניאליזם האמריקני שקיימת ממילא בשמאל העולמי. הדיקטטורים החילונים של המזרח התיכון נתפסים כמייצגים וכממונים מטעם האימפריאליזם האמריקני והאירופי על מנת לשלוט באוכלוסייה שלא תומכת בהם, ובכך, על הדרך, לחלוק עם המערב את הכנסות המשטרים הללו מהנפט. השאה של איראן, שהנשיא האמריקני הליברל ג'ימי קרטר האיץ בו להתפטר ולתת זכויות אדם במדינתו, הוא דוגמה לכך. את התחליף לאותו שאה אנו סובלים עד היום.
ולא זאת בכך. האקדמיה האמריקנית שנוטה לשמאל רואה במוסלמים כעם שהושפל ושועבד על ידי המערב, בדיוק כמו השחורים בארצות הברית. הנגזרת של זה הם הפלסטינים, שגורשו ושועבדו על ידי הציונות הקולוניאליסטית לשיטתם. לכן, שיחרורם של העמים המוסלמים מהשליטים החילונים וכן משילטון ישראל שווה לשיחרור העבדים השחורים על ידי הנשיא לינקולן בשנות השישים של המאה ה-19 בארצות הברית.
יציריה של האקדמיה האמריקנית שהאמינו בתיאורייה זו הם קונדוליזה רייס, שהייתה מזכירת המדינה בימי בוש הבן, ותמכה בהדחת מובארכ במצרים, וברק אובמה. אובמה רואה בארדואן מודל מושלם ל"דמוקרטיה אסלאמית" ותומך בו. גם אובמה וגם ארדואן ורה"מ שלו דאווטאולו מעוניינים להחזיר את תורכיה להיות הגורם הדומיננטי במזרח התיכון, כמו שהייתה לפני מאה שנים, באמצעות האימפריה העותמאנית. כמו כן, אובמה רואה גם באיראן כמעצמת עבר שצריכה לחזור לגדולתה, למען השיעים במזרח התיכון. לכן, בעיני חסידי התיאוריה הזו, הרשות לאסלאמיזציה במזרח התיכון, שלא כוללת את דאעש ואל קאעידה המטורפים, היא תיקון עוול שנעשה למוסלמים לפני מאה שנים על ידי המערב. כנ"ל גם נסיגה וויתורים של ישראל כלפי הפלסטינים יהוו עבור המאמינים בתיאוריה זו תיקון עוול שעשתה התנועה הציונית לפלסטינים.
מומחים שמרנים בישראל ובמערב קוראים לברית בין השמאל הקיצוני לתנועות האסלאם הקיצוני "הברית האדומה-הירוקה".

 

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960

האוניברסיטה העתיקה בעולם

איפה אתם חושבים שהייתה האוניברסיטה העתיקה בעולם? בצרפת? באנגליה? בבולוניה שבאיטליה? בגרמניה של ימינו? תופתעו לקבל תשובה אחרת. המוסד שמוגדר כמוסד להשכלה גבוהה העתיק בעולם נמצא במרוקו, בעיר אל-פאס (הידועה גם כפז). למוסד קוראים אוניברסיטת אל-קרוויין al-Qarawiyyin והוא נוסד בשנת 859 לספירה על ידי אישה בשם פאטמה אל-פהריה כמדרסה (בית ספר דתי). פאטמה הייתה בתו של סוחר בשם מוחמד אל-פהרי והוא היה מספיק עשיר כדי שבכסף שלו תייסד פאטמה את המוסד הזה להשכלה גבוהה. אגב, משפחתם של מוחמד ופאטמה אל-פהרי היו חלק מבני קהילה נקראו אל-קרוויין, כלומר מהעיר קיירוואן שבתוניסיה, משם הם היגרו למרוקו לעיר אל-פאס בראשית המאה התשיעית לספירה. פאטמה ואחותה מרים ירשו כמות גדולה של כסף מאביהן, והן שאפו להקים מסגד לזכרו וכן בית ספר ללימוד הדת המוסלמית והמשפט המוסלמי- לפי האסכולה המאלכית, האסכולה הסונית (מתוך 4 האסכולות בסונה) שנהוגה בצפון אפריקה. ממבנים אלה התפתחה האוניברסיטה הזאת, שמעניקה תארים כמו כל אוניברסיטה אחרת. המוסד הזה מוכר על ידי אונסק"ו ובספר השיאים של גינס כאוניברסיטה העתיקה בעולם ולמדו שם בנוסף ללימודי דת האסלאם ומשפט מוסלמי גם שפות, כלומר גם ערבית וגם שפות זרות, לינגוויסטיקה (בלשנות), רפואה, אסטרונומיה, מתמטיקה, רטוריקה, לוגיקה וגם ומשפטים באופן כללי. בין בוגריו המפורסמים וההיסטוריים של המוסד הזה, שגדל וגדל עם השנים שחלפו היות ומשפחת אל-פהרי הייתה מקושרת לשושלות סולטאניות שונות במרוקו, היו ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, הרמב"ם בכבודו ובעצמו, הגיאוגרף מוחמד אל-אדריסי, הדיפלומט המוסלמי המפורסם שכונה "ליאו אפריקנוס" והפוליטיקאי והפילוסוף המפורסם ממרוקו עלאל אל-פאסי. מלומדים מכל רחבי אירופה ביקרו באוניברסיטה הזאת, כולל האפיפיור סילבסטר השני שכיהן בסוף המאה העשירית. מסגד אל-קרוויין שבתוך האוניברסיטה נחשב בעבר למסגד הגדול ביותר באפריקה. באוניברסיטה נכתבו ועדיין נשארו כתבים עתיקים מפורסמים מאוד כמו כתביו של אבן ח'לדון.

במשך כמעט 1,000 שנה שימשה האוניברסיטה הזאת מרכז דתי מוסלמי ומרכז לימודי, עד שבשנת 1912 הפכה מרוקו לפרוטקטוראט- בת חסות- צרפתית. הסטודנטים באוניברסיטה נחלקו לפי מעמדות, כשהעימות בין הערבים והברברים Berber, ילידיה המקוריים של מרוקו, השפיע על המעמדות החברתיים באוניברסיטה. החינוך המערבי שהכניסו הצרפתים למרוקו דילדל את מספר הסטודנטים ל300 בלבד בשנת 1922. בשנת 1963 נכנסה האוניברסיטה למערכת האוניברסיטאות הרשמית של ממלכת מרוקו, וב1965 נקראה רשמית "אוניברסיטת אל-קרוויין", כמה שנים לאחר הכרזת העצמאות המרוקנית. המדרסה (בית הספר הדתי-אסלאמי) הישנה נסגרה זמנית ב-1963 עד לפתיחתה המחודשת בידי המלך חסן השני בשנת 1975, והלימודים הכלליים הלא-דתיים שבה הועברו לאוניברסיטה חדשה שהוקמה בפז. כיום אל-קרוויין משמשת מוסד ללימודים דתיים בלבד וכמובן המסגד שבתוכה פעיל.

השליט המוסלמי שבימיו פרץ הסיכסוך הסוני-שיעי, והקשר לאימפריה העות'מאנית

השושלת העות'מאנית נקראת רשמית על שמו של מייסדה, עות'מאן בן ארטוגרול, אך גם אביו וסבו של עות'מאן, ארטוגרול וסולימאן שאה (על שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר), הם אנשים דומיננטיים וידועים בהיסטוריה העות'מאנית. אז מדוע נקראה השושלת העות'מאנית דווקא בשם עות'מאן? ומה היה הקשר של השם עות'מאן לפרוץ אחד הסיכסוכים הידועים ביותר בהיסטוריה, הסיכסוך הסוני- שיעי באסלאם, שנמשך מהמאה השביעית לספירה עד ימינו? ובכן, שמה של השושלת העות'מאנית בא גם להדגיש את היותה שושלת מוסלמית סונית. והשליט המוסלמי בימיו הקדומים של האסלאם שמזוהה יותר מכל עם האסלאם הסוני, עות'מאן בן עפאן, הח'ליף (מנהיג האומה המוסלמית ומחליפו של מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית בלבד) השלישי לאחר מוחמד, ששלט בין השנים 644-656 לספירת הנוצרים. עות'מאן היה השלישי מבין ארבעת הח'ליפים הראשונים שנקראו באסלאם "הראשידון" ׁ(Rashidunׂ), כלומר "הח'ליפים ישרי הדרך". עות'מאן, בניגוד לקודמיו, השתייך לענף חשוב מאוד של משפחתו המורחבת של מוחמד משבט קורייש: המשפחה האומיית, שנקראת על שם אחד מדודיו הרחוקים של מוחמד, אומייה בן עבד א-שמס. אומנם עות'מאן נחשב לח'ליף שקט יחסית ופסיבי, אבל הוא ייצג את האינטרסים של המשפחה האומיית, משפחה שעתידה להוות את עיקר המחנה הסוני במאבקו מול בני משפחתו הגרעינית של מוחמד, שלאחר מכן נקראו שיעת (סיעת) עלי או בקיצור השיעה, בראשות עלי אבן אבו טאלב חתנו ובן דודו. עות'מאן היה נשוי לשתי בנותיו של מוחמד, רוקאייה והשנייה אום כלת'ום (על שמה שנקראת הזמרת המפורסמת ממצרים), איתה התחתן לאחר מותה של רוקאייה- לכן נקרא באסלאם גם ד'ו אל-נוראיין, בעל שני האורות. ייחוסו המשפחתי של עות'מאן והיותו נציג המשפחה האומיית (Ummayad), הביאה לבחירתו ולהעדפתו על פני מועמדים אחרים במועצה המייעצת, מועצת השורא, שהתכנסה לאחר מותו של הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב כדי לבחור ח'ליף (שליט) חדש לאומה המוסלמית. המשפחה האומיית בראשות המנהיג שלה במועצה אבו סופיאן, קידמה את בחירתו של עות'מאן, שהיה מועמד נוח. הפוליטיקה של אותם ימים השתלמה למי שבחרו בעות'מאן: הוא מינה את בני משפחתו המורחבת, משפחת האומיים, לתפקידים של מושלים מקומיים ואיזוריים באימפריה האסלאמית המתהווה לראשונה בהיסטוריה. הוא גם אירגן חלוקת אדמות למושלים וללוחמים, כשהטענה המרכזית של מתנגדיו הייתה שחלוקת האדמות הייתה לטובת בני משפחתו. עם זאת, עות'מאן נודע כאדם שאדוק בדתו. הדבר הבולט ביותר שעשה עות'מאן הוא המשך המערכת הפוליטית שייסד קודמו בתפקיד, הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב (השליט המוסלמי שכבש את ארץ ישראל). אנשי הסחאבה, שהיו ממלוויו הראשונים של מוחמד, התנגדו לצעדיו של עות'מאן. מתנגדים נוספים לדרכו של עות'מאן היו, כאמור, אנשיו של עלי ומשפחתו הגרעינית של מוחמד וכן בני משפחותיהם של שני הח'ליפים הקודמים. עות'מאן, כמו בני המשפחה האומיית שלו שישלטו אחרי תקופת הראשידון באומה המוסלמית, הואשמו בפחות אדיקות בדת, האשמה שעות'מאן הכחיש מכל וכל.

את תקופת שילטונו של עות'מאן ניתן לחלק לשני חלקים: החלק הראשון, בין השנים 644-650 לספירה בה שיגשג והצליח כשליט. תקופה זו הסתיימה עת פרצו חילוקי הדעות וההאשמות בשחיתות ונפוטיזם כלפי עות'מאן, בחלק השני של שלטונו של עות'מאן, בשנת 650 לספירה. הדתיים האדוקים קוראי הקוראן (קוראא') בעיר כופה פרצו במרד נגד עות'מאן בטענה כי הוא ומשפחתו המורחבת אינם מספיק דתיים. בסוריה הכריז מועאוויה, שעתיד להפוך לח'ליף הראשון של המשפחה האומיית בשנת 661 לספירה, מלחמה נגד עות'מאן וגדודיו התקדמו לעבר מקום מושבו של עות'מאן על מנת ללכוד אותו. גם ממצרים התקדמו המורדים אל עבר העיר מדינה שכיום בסעודיה בחבל החיג'אז, ודרשו את התפטרותו של עות'מאן. הוא סירב להתפטר, כשאפילו עאישה, אלמנתו של מוחמד, משתתפת במרד כנגדו. בחודש יוני של שנת 656 לספירה פרצו בנו של הח'ליף הראשון של האסלאם, מוחמד בן אבו בכר ואנשיו אל החדר שבו ישב עות'מאן, והרגו אותו בעודו קורא בקוראן. בכך הפך עות'מאן לקדוש שהיד) על ידי הסונים ולאחד מסמלי הסונה. בני משפחתו של עות'מאן האומיים לקחו את הטוניקה (קאמיס, מעין גלאבייה בצורת מעיל) שלבש עות'מאן שמוכתמת בדמו ונשבעו לנקום. לרצח של עות'מאן ולטוניקה (קמיס) שלו שהפכה אגדית יש כמה גירסאות, אבל מה שבטוח שבחירתו של הח'ליף הרביעי של האסלאם, זה שבא אחרי עות'מאן, עלי בן אבו טאלב בנו דודו וחתנו של מוחמד שעתיד להפוך לאמאם הראשון של הזרם השיעי, גרמה לתוהו ובוהו בתוך המחנה המוסלמי. אנשי המשפחה האומיית בראשות מועאווייה הכריזו מלחמה כנגד עלי תוך כדי האשמתו והאשמת מחנהו ברצח עות'מאן, והסונים מספרים כי בעת קרב סיפין בשנת 657 לספירה בין מחנה מועאוויה האומיי לבין מחנהו של עלי, (איפה שנמצאת כיום העיר א-רקה בסוריה על גדות נהר הפרת ששימשה עד לא מזמן כבירתו של דאע"ש) כשמחנהו של מועאוויה נחלש והקרב הפך לסטאטי, הוצג בפני חייליו של מועאוויה האומיים קמיס עות'מאן, כלומר הטוניקה של עות'מאן ספוגה בדמו, והחיילים נמלאו בזעם והצליחו להתגבר על חייליו של עלי ולגרש אותם משם. בסופו של דבר, עלי נרצח בשנת 661 לספירת הנוצרים ובמקומו עלתה לשילטון האימפריה האומיית בראשות מועאוויה. הסיכסוך בין שני המחנות, הסוני והשיעי, נמשך למעשה לסירוגין עד היום כשחלק מסכסוך זה היה הסכסוך ארוך השנים ורצוף המלחמות בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה האיראנית הספווית השיעית. אגב, לשיעים יש גירסה אחרת ושונה לסיפור על הטוניקה (קמיס) של עות'מאן.