Category Archives: היסטוריה

גיבורה או אנטי גיבורה נשכחת בימי השואה? הזמרת רוזה אשכנזי, מלכת מוזיקת הרבטיקו

(c)כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
רוזה אֶשׂכֶּנזי ROZA ESKENAZI או בשמה המקורי שרה סקינאזי ( ‏1890 בערך – 2 בדצמבר 1980) הייתה זמרת יוונייה מפורסמת ולמעשה היוצרת של מוזיקת הרבטיקו היוונית ושל שירים מסורתיים מאסיה הקטנה ומאזורים אחרים ביוון ההיסטורית, יהודייה במוצאה. יצירתה עמדה במרכז הבמה של החיים המוזיקליים ביוון בין שנות ה-20 ועד שנות ה-70. היא לא הייתה ציונית גדולה בלשון המעטה. ילידת איסטנבול.
בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה גדולה באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקליטה אשכנזי מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. ואז עצמאות יוון התחילה להתערער.
עד 1940 פלשה ליוון איטליה, ובשנת 1941 כבש הצבא הגרמני את המדינה. למרות משטר הדיכוי רוזה המשיכה להופיע, וב-1942 היא אף פתחה את מועדון הלילה שלה, קריסטל, יחד עם בנה פאראשוס, איתו התאחדה מאז. למרות שהייתה יהודייה, היא הצליחה להשיג תעודת טבילה מזויפת, אם כי בטיחותה הובטחה גם ברומן שניהלה עם קצין גרמני נאצי- ומכאן דמותה שנויה במחלוקת.
עם זאת, רוזה אשכנזי לא הייתה בוגדת ביהודים או משתפת פעולה עם הנאצים. היא ניצלה את מעמדה המיוחס כדי לתמוך בהתנגדות היוונית המקומית, והסתירה לוחמי התנגדות יווניים ואפילו סוכנים אנגלים בביתה. היא גם הצליחה להציל יהודים באתונה ובסלוניקי. בין אלה שהצילה מגירוש לאושוויץ הייתה משפחתה. עד 1943, הסוואתה התפוגגה והיא נעצרה. היא בילתה שלושה חודשים בכלא לפני שמאמץ משותף של אהובה הגרמני ובנה הצליח לשחרר אותה. את שארית המלחמה היא בילתה במחבוא, מפחדת שמא תיעצר שוב.
היא המשיכה לחיות ביוון גם לאחר המלחמה ובשנות השבעים התפרסמה שוב כזמרת.
בשנת 2010 היה מופע בישראל וסידרת טלוויזיה בשם "קנרית מתוקה שלי" ובו הוזכרו רוזה אשכנזי ושיריה.

הגיבורים הנשכחים: עמנואל הנגבי מהלח"י ומציל יהודי הונגריה משה קראוס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
את אישתו ובנו של עמנואל הנגבי, יליד פולין, הכרנו היטב. מדובר בגאולה כהן לה היה נשוי זמן קצר, ובנו הוא כמובן ראש המועצה לביטחון לאומי, השר בעבר צחי הנגבי.
אבל עמנואל הנגבי (1917-1975, בתמונה), במקור שטרסברג, הוא דמות חשובה בפני עצמה כדי לספר אודותיה.
מדובר באחד מקציני המבצעים הבכירים של אירגון "לוחמי חירות ישראל", הלא הוא הלח"י, ובאנגלית The Stern Gang.
מגיל 15 כבר הצטרף לתנועת בית"ר ועלה בעלייה של בית"ריסטים לארץ ישראל. לאחר הפילוג בין אירגוני האצ"ל והלח"י בשנת 1940, הצטרף אל אברהם יאיר שטרן, מייסד הלח"י. הוא ניהל את כוח האדם של האירגון וכינויו היה "אדם".
בחודש מאי 1942 נאסר על ידי הבולשת הבריטית בחיפה, בדירה של המחתרת, וישב במחנות המעצר מזרעה ולטרון. באותה עת לא הובאו עצורי לח"י למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החירום המנדטוריים. הנגבי, יחד עם כעשרים עצירים אחרים שנמנו עם אנשי לח"י, חפרו בלטרון משך חודשים רבים מנהרה באורך 76 מטרים, כדי לברוח מן המאסר ולשוב לפעילות המחתרת. יום הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. מספר שבועות בטרם מועד זה, הונחה הנגבי על ידי מפקדיו לנסות ולהימלט מן המעצר לפני יתר חבריו, כדי להסדיר מן החוץ את כל הדרוש למילוט הבורחים ולקליטתם המחודשת בשורות המחתרת.הנגבי התחזה לחולה והובהל ב-16 בספטמבר 1943 מלטרון אל בית החולים הממשלתי במתחם "מגרש הרוסים" בירושלים. שם היה נתון תחת מעקב צמוד של רופאי בית החולים, ותחת שמירה קפדנית של הבולשת הבריטית. הנגבי התלונן על כאבים עזים, שבעטיים נאלץ ללכת כפוף לגמרי, בצעדים איטיים ביותר, תוך הפגנת חולשה מוחלטת. כעבור עשרה ימים, בבוקר 26 בספטמבר 1943, לאחר שהרגיל את שומריו למצבו הגופני הרעוע, הוציא הנגבי אל הפועל את תוכניתו: בלילה הקודם, בחסות החושך ומתחת לשמיכה, כדי שלא להיחשף על ידי המאושפזים הנוספים בחדרו, לבש בגדים אזרחיים ועליהם שב ולבש את פיג'מת האסיר. השכם בבוקר ביקש לצאת מן התא אל חדר השירותים, כשהוא מתקדם לאיטו בקושי רב ונאנק מכאבים. בחדר זה פשט את הפיז'מה, נותר בבגדים רגילים, הזדקף ויצא מן השירותים בצעדים בוטחים ומהירים. איש לא חשד בו, גם כשירד מספר קומות ויצא מבית החולים אל החופש. כאשר הבחינו השומרים בהיעדרותו, כבר נמצא הרחק מן המקום.

בהנחיית מפקד לח"י בעת ההיא, יצחק שמיר, הוביל הנגבי את ההכנות לקליטת הבורחים מלטרון. בליל 31 באוקטובר ביצעו עצירי לח"י בלטרון את התוכנית שסוכמה מראש: הם עברו במנהרה, מפתח הכניסה שהיה מוסווה בתוך הצריף בו התגוררו, אל פתח היציאה שמוקם כמה עשרות מטרים מחוץ לגדר ההיקפית החשמלית של מחנה המעצר. הנגבי, ועמו לוחם מחתרת נוסף, המתינו לבורחים בקרבת מקום, ציידו כל אחד מהם בנשק, והובילו אותם אל אוטובוס פרטי שחנה בחורשה סמוכה. האוטובוס הגיע לתל אביב בשלוש בבוקר, והלוחמים התפזרו איש איש למקום המסתור שהוכן עבורו מבעוד מועד. הבריחה הנועזת הכתה בהלם את השלטון הבריטי בארץ, ועודדה מאוד את רוחם של אנשי לח"י, שרציחתו של מייסד הארגון, "יאיר", פגעה בהם קשות.

לאחר הבריחה התמסר הנגבי לחיזוקה ולבניינה של המחתרת. המחלקה עליה פיקד עסקה במגוון משימות: אספקת חומרים לפעולות; איתור מחסנים לנשק; ארגון אוהדים ומסייעים; גיוס כספים. הוא השתתף בשורה ארוכה של מבצעים, בהתקפות על בסיסי השלטון הבריטי כגון בניין הבולשת ביפו, ופיקד, בין היתר, על ניסיון ההתנקשות בקצין המשטרה הבריטי פורד בתל אביב. בשנת 1947 התחתן עם גאולה כהן, שדרנית ומפעילת הרדיו של אירגון לח"י. הם חיו ביחד עד שנת 1962 ואז נפרדו. בנם הוא צחי הנגבי.

משה קראוס- מציל יהודי הונגריה

משה קראוס (1908-1986) היה מי שהציל 40 אלף מיהודי הונגריה בתקופת השואה, פי עשרות מ"רכבת המיוחסים" של ישראל קסטנר. תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות. הוא אף הסתכסך קשות עם ישראל קסטנר. בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, והיה היחיד שחשש כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.

שמו האמיתי היה מיקלוש,
הוא היה נציג תנועת "המזרחי" הדתית בהונגריה ושירת כמנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) בבודפשט, בירת הונגריה, בין השנים 1935–1945. בין שאר תפקידיו היה אחראי על חלוקת מכסת הסרטיפיקטים, שקצב המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל, בין חברי התנועות הציוניות המקומיות. עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה ב-19 במרץ 1944 , הגה קראוס את הרעיון להשתמש בסרטיפיקטים שנותרו בידו, יחד עם בקשות חסות נוספות, ממדינות שונות, להצלת יהודים. הרעיון הניע את תת-הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש ולקבל את אישורה של ממשלת הונגריה להגירת 7800 יהודים (שפורשו לאחר מכן על ידי לוץ כ-7800 משפחות של יהודים). לצורך הכנת הניירת להכנת הדרכונים הקולקטיביים להגירה, חכר לוץ מהסוחר ארתור וייס את "בית הזכוכית" בבודפשט.

האנשים שהיו המיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו אלפי בני אדם, אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", או כאלה שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות (שוצפאס) – המקוריים או המזויפים – שקיבלו לידיהם.

הרעיון היה של קראוס, מתן החסות והתעודות המקוריות (אלפים) היו של קרל לוץ ולאחר מכן גם ראול ולנברג ואחרים והביצוע (במיוחד זיוף עשרות אלפי תעודות חסות מזויפות וחלוקתן) היה של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה.

בשנת 1945 הממסד המפא"יניקי החליט להכתים את קראוס- הואפוטר מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם כנראה לשווא בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות לטובת דתיים ולא-ציוניים. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט, ואל מחוץ להיסטוריה הרשמית הישראלית לגבי חילוץ יהודי הונגריה בשואה.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952. בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.

הגיבורים הנשכחים: גיבורי מרד גטו ורשה, פאבל פרנקל ומארק אדלמן: אחד ציוני מאוד, השני ממש לא

כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (C)

במלאת 80 שנים למרד גטו ורשה לפי התאריך העברי, ההתקוממות היהודית הגדולה ביותר בזמן השואה שהתחילה בערב פסח תש"ג, אני רוצה לציין שניים מגיבורי המרד, שההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל "דאגה" להעלים: פאבל פרנקל, מנהיג האצ"י- האירגון הצבאי היהודי שהיה למעשה משויך לתנועת בית"ר, ומארק אדלמן, איש הביון של אירגון אי"ל (האירגון היהודי הלוחם), האיש הבכיר של אירגון ה"בונד" האנטי ציוני החילוני הסוציאליסטי בתוך האירגון הזה וסגנו של מנהיג אי"ל האגדי מרדכי אנילביץ'.

אתחיל בפאבל פרנקל (1920-1943) שנהרג בקרב מול הנאצים. מרד גטו ורשה שהוא היה אחד ממנהיגיו הנשכחים (את אנילביץ' איש "השומר הצעיר" הזכירו וזכרו טוב מאוד) פרץ לאחר שהתקבל מידע שהנאצים הולכים לפנות את הגטו באופן סופי ואת שוכניו למחנות הריכוז וההשמדה ("אקציה"). מהסיבה הזאת פרץ המרד. את עניין "האירגון הצבאי היהודי" העלה להיסטוריה משה ארנס שר הביטחון לשעבר של ישראל, בסיפרו "דגלים מעל הגטו", שהיה יצירתו הגדולה ביותר משנת 2009 של הפרופסור לאווירונאוטיקה ארנס שמבחינתי גם היה גיבור נשכח בפוליטיקה הישראלית והיה ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.
פאבל פרנקל נולד בשנת 1920 בבירת פולין ורשה. יהודי פולני-ורשאי וציוני. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר הרוויזיוניסטית והדריך בני נוער. בהמשך הצטרף אל "ברית החייל". בשנת 1940 החל לגבש בוורשה תאי מחתרת חמושים בתיאום עם המחתרת הפולנית, מה שייהפך לימים לאצ"י, האירגון הצבאי היהודי. פרנקל בתחילה הפך לאחד ממפקדיו של הארגון החדש. וכנראה היה מפקד האירגון הזה בשותפות עם שני מפקדים אחרים.
אירגון האצ"י הוא שקיבל כנראה ראשון את הידיעה על האקציה הסופית המיועדת שהנאצים עמדו לעשות בגטו, יום לפני פרוץ המרד שפרץ לבסוף ב19 באפריל 1943- יום האקציה המיועד. במהלך המרד עצמו, פרנקל עמד בראש מטה הארגון ששכן בבניין מספר 7 בכיכר מוראנובסקי בוורשה, שבו התנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד. במשך ארבעה ימים הונף דגלו הכחול-לבן של אצ"י מעל בניין המטה (בתמונה, מסומן), עד להכנעתו (ומכאן השם "דגלים מעל הגטו"). בסופו של דבר נהרג פרנקל בידי הנאצים באותה שנה, אך לא ידוע בדיוק מתי. כאמור, מדינת ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מאירגון האצ"י ומפרנקל ומתרומתו העצומה למרד והעדיפה להאדיר את אירגון "אי"ל", האירגון היהודי הלוחם, שהורכב בעיקר מפעילים ששייכים לגוש הפוליטי של המרכז-שמאל בעם היהודי.

דמות שהיא ההיפך מפאבל פרנקל, אך איש שהיה גם הוא גיבור המרד, הוא איש הביון של האירגון היהודי הלוחם, הרופא הקרדיולוג ד"ר מארק אדלמן, מארֶק אדלמן (Marek Edelman) יליד 1919 או 1922, שנפטר בשיבה טובה בשנת 2009 והמשיך לאחר המרד והשואה לחיות בפולין כאזרח פולני גאה שמצדד בלאומיות הפולנית ומתנגד לציונות. גם הוא היה יהודי פולני-ורשאי. אימו הייתה פעילה באירגון ה"בונד" Bund היהודי-יידישאי-חילוני-אנטי ציוני וסוציאליסטי, ששאף שפולין תיתן ליהודים אוטונומיה תרבותית יהודית יידישאית בשיטחה במקרה הטוב כאזרחים פולנים. גם הוא היה פעיל בבונד כמו אימו.
אדלמן הספיק לכתוב בערך 2 ספרים על המרד וגם 3 שנים לאחר מותו יצאה בעברית הביוגרפיה שלו "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", שתורגמה מפולנית. אדלמן היה כאמור קצין הביון של "האירגון היהודי הלוחם" והצליח עם כמה מראשי האירגון לברוח במהלך המרד: הוא היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943.
מפקדי אי"ל ששרדו את המרד וביניהם אדלמן עברו באמצעות הברחה במשאית ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטית הפולנית "ארמייה לודובה" , והשתתף בשנת 1944 במרד הפולני בוורשה כנגד הנאצים. אחרי המלחמה בחר להישאר בפולין, למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה (נחשב למצטיין בתחומו). היה חבר ב"ועדת ההגנה של הפועלים" בפולין הקומוניסטית והצטרף לאחר מכן לאירגון "סולידריות" שהתנגד לשילטון הקומוניסטים. דיבר רבות בעד זכויות אדם ונגד הציונות. בשנים 1989-1993 כיהן כחבר הסיים- בית הנבחרים הפולני (הבית התחתון, כלומר בית המחוקקים הפולני). בשנת 2007 קיבל אליו משלחת מישראל שראיינה אותו סוף סוף באישורו. לאורך כל הדרך התנגדה ישראל להכליל אותו בטקסים לזכר השואה שבו נכחו נציגים רשמיים מישראל, וכן התנגדה להבליט את מעשי גבורתו במהלך המרד היהודי והמרד הפולני בוורשה בשל היותו אנטי-ציוני ומתנגד להקמת מדינת ישראל.

בתמונה: תמונה של ג'ק אייזנר, דגלי האצ"י מונפים מעל הגטו במהלך המרד.

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו להתפתחות הציונות ולהתיישבות היהודית, חלק 10: משפחת מיוחס והצאצא האנטי-גיבור לבית ביג'איו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.

כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.

 

אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ  ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.

חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו  מצד אביו,  שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.

חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור")  קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני ובנות עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 8: השופט מלכיאל מאני, משה דוד גאון וברוריה אלנקווה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

שלושה משכילים יהודים ספרדים תרמו רבות להתפתחות הציונות וליישוב היהודי בארץ ישראל. שניים עם השכלה מאוד רשמית ואישה אחת פעלתנית וחכמה ללא השכלה רשמית.

מלכיאל מאני הוא בנו של הרב אליהו מאני, עליו דיברתי בפוסט הקודם. הוא מופיע בתמונה כאן וחי בין השנים 1860-1932. יליד חברון, מומחה למשפט מוסלמי, עורך דין ומורה לערבית. היה השופט היהודי הראשון של בית המשפט העליון של המנדט הבריטי בארץ ישראל. עוד בימי האימפריה העות'מאנית הוצע לו להיות שופט, אך הוא דחה את ההצעה. היה לו משרד עורכי דין פרטי בירושלים והוא בתחילה העדיף להתפרנס ממנו. בסופו של דבר השתכנע והסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני מינה אותו לנציגו בכל מה שקשור לרישום זכויותיו במקרקעין בארץ ישראל (הג'יפטליק העות'מאני). אחיינו ואחיו גם היו שופטים בתקופת המנדט הבריטי.

מאני נמנה בין בכירי העדה הספרדית בארץ ישראל שהיו חברים בתנועה הציונית. בביקורו של הרצל בא"י נפגש מאני איתו לצורך מענה על שאלותיו בנושא קרקעות ארץ ישראל. לאחר מכן ייצג את חברת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של הברון רוטשילד, פיק"א, ואת מי שניהל אותה, אלברט ענתבי.  לאחר פטירתו של השר מונטיפיורי ללא יורשים מדרגה ראשונה דחף לנטיעות המוניות בקרקעות העזבון, ביודעו שאדמה נטועה דינה להימסר לקרובי משפחה רחוקים על פני מסירתה לרשויות השלטון. סייע לתנועות הפועלים הציוניות השונות בחכירת אדמות בארץ ישראל. בשנת 1918 מונה כשופט בבית המשפט העליון של ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ובין השנים 1922-1929 עבר לתל אביב וכיהן בה כשופט בבית המשפט המחוזי.

 

הדמות השנייה הוא משה דוד גאון, אביהם של הזמר יהורם גאון ושל מנכ"ל תאגיד "כור" המנוח בנימין דוד גאון (בני גאון- שהיה מאוד דומה לאביו חיצונית). בנו אביה של משפחת גאון הידועה, חכם דוד גאון, ששימש כרב בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים ובישיבת "פורת יוסף", ישיבת הדגל של היהדות הספרדית החרדית בירושלים.  יליד טראבניק בבוסניה הרצגובינה. חי בין השנים 1889-1958. סמוך למלחמת העולם הראשונה עלה לארץ בהיותו בן 18  ולמד בבתי מדרש למורים באיזור ירושלים. שירת בצבא העות'מאני בבאר שבע בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים יהיה המורה הראשון של ילדי מושבת מוצא ליד ירושלים. הצטרף להנהלת התנועה הציונית ופעל להעלות את הוריו מיוגוסלביה לירושלים.

במשך מספר שנים שימש ככתב של מספר עיתונים ספרדים שהופיעו ברחבי העולם בשפת הלאדינו וגם כמנהל תלמוד תורה בעיר התורכית איזמיר (סמירנה). היה מזכ"ל ועד העדה הספרדית בירושלים.

יצירתו הספרותית והמחקרית נודעת מאוד עד היום: משה גאון היה תלמיד חכם ואיש אשכולות, מומחה לחקר יהודי ספרד והמזרח. ספרו העיקרי בשני כרכים הוא "יהודי המזרח בארץ ישראל- בעבר ובהווה". הוא פירסם ספר שירים והיו ברשותו ארכיון גדול ורשימה ביבליוגרפית גדולה שפירסם של עיתונים בשפת הלאדינו.

עוד גיבורה נשכחת, הפעם אישה- היות ורוב הגיבורים הנשכחים שכתבתי עליהם הם גברים גם לה מגיע מקום נכבד מאוד- היא ברוריה בן בסט אלנקווה, שחייתה בין השנים 1915-2007. וזאת למרות שפעילותה הייתה מחוץ לישראל ובשלב כלשהו היא עזבה את הארץ.

ברוריה נולדה בבולגריה למשפחה ציונית ממעמד הביניים. לאחר שנישאה לניסים אלנקווה, שניהם התגוררו בקיבוץ בארץ ישראל עד שמחלה אילצה אותם לעזוב ולהתיישב בארגנטינה בשנת 1939. ברגע שם, ברוריה השתלבה בשלוחת ויצ"ו המקומית בארגנטינה והחלה בפעילות ציונית אינטנסיבית ובעידוד עלייה לארץ. היא מילאה תפקידים מרכזיים שונים בארגון. ללא כל הכשרה חינוכית רישמית, ובזמן שבו נשים לא היו מעורבות לעתים קרובות בפעילויות מחוץ לביתן ומרוחקות ממשפחותיהן, ברוריה נסעה ברחבי ארגנטינה וברחבי אמריקה הלטינית ועזרה להביא ולהפיץ  את הציונות והיהדות בעיקר בקרב נשים. היא פעלה במסגרות ציוניות עד גיל 90. .

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, עוד בטרם ציונות: חלק 7: הרב יהודה הלוי מראגוזה, הרב ביג'איו, הרב מאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בפוסט זה אספר על רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יהודים  עוד בטרם ציונות, בעיקר באמצעות תרומתם של יהודים ספרדים ובני עדות המזרח לכך (שוב, יהודים ספרדים ויהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם מוגדרים תחת השם הכולל "עדות המזרח".

כידוע, עד שנת 1867 רק נתינים עות'מאניים היו יכולים לרכוש אדמות בארץ ישראל. אחרי הסכמים שנחתמו בין האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה (שרובם נודעו בשם "הסכמי הקפיטולציות") בוטל האיסור על רכישת קרקעות ובניית בתים ע"י לא-עות'מאנים ומאז עלה קצב רכישות הקרקעות בארץ ישראל ע"י יהודים וערבים כאחד.

אחד הידועים בתרומתו ליישוב היהודי עוד בטרם ציונות היה הרב רפאל יהודה מנחם הלוי, שנודע בכינויו יהודה הלוי מראגוזה. למה מראגוזה? כדי להבדילו מרבי יהודה הלוי האגדי, דמות אחרת לגמרי. העיר ראגוזה היא למעשה העיר דוברובניק בקרואטיה, אליה עבר ממש בילדותו. מקום הולדתו הוא העיר סראייבו בירת בוסניה הרצגובינה.  הוא מופיע כאן בתמונה ועל שמו נקרא רחוב ביפו. חי עד גיל שיבה טובה, בין השנים 1783 ל1879. הוא  היה מייסדה של הקהילה היהודית ביפו בשנת 1825 (בשליחות רבני ירושלים)- קהילה ממנה צמחה העיר תל אביב.  הוא היה למעשה רבם ופטרונם של יהודי יפו עד שהלך לעולמו בשנת 1879. היה מראשוני החקלאים היהודיים ביישוב העברי בארץ ישראל של המאה ה-19.  בגיל 18 הוא עלה לארץ ישראל, הוסמך לרבנות בירושלים ואז רבותיו בירושלים שלחו אותו להיות שד"ר (שליח דרבנן) בקהילה היהודית בקושטא (איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית). לאחר שחזר לירושלים שלחו אותו רבותיו (או ליתר דיוק הרבנים שלו) להיות למעשה היהודי היחיד ביפו, אליה הגיעו עולים יהודים. את חלק מהעולים שיכנע להתיישב יחד איתו ביפו. בשנת 1842 רכש הרב, יחד עם חכם אברהם פנסו ורבי יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות ואדי מוסרארה, הלא הוא נחל איילון. , צפונית-מזרחית ליפו. האיזור שרכש ידוע כיום בשם שכונת מונטיפיורי בתל אביב.

יחד עם  הרבנים אלקלעי וביבאס הוא היה ממבשרי הציונות וממייסדי הציונות המדינית, אשר דגלה בהתיישבות המתפרנסת בכוחות עצמה והתנגדה לכספי החלוקה. יהודה הלוי, שנטע במו ידיו את פרדסו, אותו מכר לאחר מכן לברון השר משה מונטיפיורי, הקים את "ועד העיר יפו" ועודד הקמת יישוב חקלאי ליד יפו לאחר שהקים בה סניף של "אליאנס" (כל ישראל חברים). הוא עודד את קארל נטר לייסד את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" על אף התנגדותם של הרבנים האשכנזים שבירושלים, וסייע לו ברכישת האדמה עליה ניצב כיום בית הספר סמוך לחולון.

עוד אדם חשוב שתרם ליישוב היהודי בטרם ציונות השתייך למשפחת ביג'איו, משפחת יהודים אנוסים מפורטוגל (יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות) שמקורם בעיר בז'ה במדינה זו. בני המשפחה עלו לארץ במאה ה-17, התיישבו בחברון וחזרו ליהדות. קראו לו הרב חיים ישועה ביג'איו וכולם הכירו אותו בתור "חיים המצרי". בשנת 1807 כראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, ביצע רכישת קרקעות המהווה פרק חשוב בתולדות המשפחה והקהילה היהודית בחברון. ביג'איו קנה ממשפחה ערבית חברונית נודעת חלקת קרקע בת 5 דונמים. על שטח זה ישב שוק הירקות הסיטונאי של חברון, מה שהפך את הרכישה הזאת לרכישת הקרקעות הראשונה על ידי יהודים בעת החדשה בארץ ישראל! בהמשך חכר באיזור חברון שטח של 800 דונמים, מה שידוע כיום כתל רומיידה וכקבר ישי אבא של דוד המלך. הקרקע הייתה שייכת למשפחת תמימי החברונית הידועה.

עוד דמות נוספת היא הרב אליהו סולימאן מאני (1818-1899), יליד בגדאד, מגדולי רבני עיראק, שעלה לארץ דרך דמשק, התיישב בירושלים ומשם עבר לחברון, שם הפך לרב הראשי. הוא הושפע מאוד מתורת הקבלה ולמד בישיבת המקובלים הירושלמית הידועה "בית אל". הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל ובחברון שבתוכה, ומאות נענו לקריאתו. הוא גייס כסף לרכישת אדמות בחברון,  ובזכות כסף זה (תרומות מיהדות בוכרה, מהשר משה מונטיפיורי ואחרים) הורחב באופן משמעותי היישוב היהודי בחברון.

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 6: אברהם אבושדיד והרב יעקב מאיר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

משפחת אבושדיד, יהודים ממוצא מוגרבי, מיוחסת לסיפור שנרקם בין בנו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, ללאה אבושדיד. אבל מדובר במשפחה שהייתה מהתורמות המרכזיות להתפתחות הציונות בזכות עצמה.

שוב, ברצוני להדגיש כי "בני עדות המזרח" מובא כאן כשם כולל ליהודים ספרדים וליהודים שבאו מארצות ערב והאסלאם.

אברהם אלברט אבושדיד (1875-1930), גיסו של איתמר בן אב"י, היה למעשה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. נקרא באותו שם על שם סבו, ממייסדי ועד עדת המערביים (מוגרבים יהודים- הכוונה ליהודים ממרוקו, אלג'יריה תוניסיה) בארץ ישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטת איסטנבול וזכה משם לתארי הצטיינות. אמו הייתה נצר לראשי ועד העדה הספרדית. הוא היה פעיל ציבור בוועד הרופאים דוברי העברית שהוקם בשנת 1913 והייתי אפילו מגדיר אותו כרופא העברי הבכיר הראשון בארץ ישראל בעידן המודרני. היה גם פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה העברית בתל אביב. הייתה לו אזרחות צרפתית ובמלחמת העולם הראשונה סירב לוותר עליה ולהפוך לאזרח עות'מאני בלבד. לכן גורש מהארץ. בשנת 1923 חזר לארץ ופתח מרפאה ביפו. היה חבר בכיר במסדר "הבונים החופשיים" בארץ.

 

הרב יעקב מאיר (בתמונה, 1856-1939) היה הראשון לציון, החכם באשי של ירושלים והרב הראשי הספרדי הראשון לארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. תרומתו להתפתחות הציונות הייתה שימת הדגש שלו על החייאת והפצת הלשון העברית. הוא והרב חיים הירשנזון הקימו את אגודת "שפה ברורה" שמטרתה הייתה ללמד את העברית המתחדשת בישיבות ובבתי ספר דתיים. אליעזר בן יהודה הצטרף לאגודה רק לאחר הקמתה. היה לאחר שנים גם חבר בוועד הלשון העברית. הוא החליף את הרב יעקב שאול אלישר בתור הרב הספרדי הראשי לירושלים ב1906, אך היה שנוי במחלוקת בתוך העדה הספרדית. הסיבה לכך שהיה שנוי במחלוקת הייתה נטייתו הלאומית לתנועה הציונית (בתוך ועד העדה הספרדית היו מתנגדים לרעיון הציוני, במיוחד בתקופה העות'מאנית) ודעותיו שנחשבו מתקדמות מדי ופחות שמרניות בענייני הלכה. לאחר שנה התמנה לרב העיר סאלוניקי ביוון ובמלחמת העולם הראשונה עזר להקים ליגיון עברי של יהודי יוון שיסייעו בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בשנת 1921 עם ייסוד הרבנות הראשית התמנה לרב הספרדי הראשי הראשון לארץ ישראל במסגרת זו.

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות. חלק 5: ניסים בכר-מחדש השפה העברית, אלברט ענתבי ויחזקאל ניסנוב השומר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

הוא נולד בירושלים העות'מאנית לרב ספרדי מרומניה, ואימו הייתה ממשפחת אבולעפיה הספרדית. יש רחוב במרכז ירושלים שנקרא על שמו, לא רחוק מהנחלאות. את אליעזר בן יהודה כולם מכירים כ"מחייה השפה העברית", אבל לו ראוי הכינוי "מחדש השפה העברית", כי הוא עשה זאת לפני אליעזר בן יהודה (עם עוד שניים אחרים). הוא לא עסק בכדורגל (להבדיל), אלא בחינוך, וחי בין השנים 1848-1931. מדובר בניסים בכר (בתמונה) שניהל גם את בית הספר של "כל ישראל חברים"- אליאנס בעיר חלב. משם עבר לאיסטנבול (קושטא) וניהל שם גם את בית ספר אליאנס. שיטת הלימוד שלו הייתה חדשנית- עברית בעברית, כלומר לימוד טבעי של השפה שהייתה שמורה בדרך כלל לתפילות ולספרי הקודש, הכי קרוב שאפשר לשפת האם ומהפרט אל הכלל. וזאת למרות שכידוע, השפה הצרפתית היא השפה העיקרית בבתי הספר של אליאנס. הוא התעקש למרות דרישות האגודה ללמד בעברית. בשנת 1882 הגיע לירושלים ולימד שם בבית ספר שהקים, "תורה ומלאכה", בית ספר עברי לכל דבר ועניין, אותו החרימו הרבנים האשכנזים. הוא שימש גם כנשיא ועד העדה הספרדית בירושלים. בשנת 1931 נפטר בניו יורק. בבית הספר בירושלים החליף אותו אלברט ענתבי (1869-1919). ענתבי היה למעשה חלאבי (ממחוז חלב המורחב שכיום חלקו בסוריה וחלקו בדרום מזרח תורכיה) במוצאו, ומקור משפחתו מהעיר ענתב (גאזיאנטפ) שכיום בתורכיה. הוא שימש כסגנו של ניסים בכר כמנהל "אליאנס- כל ישראל חברים" בירושלים. הוא טיפח יחסים תקינים עם אפנדים (ראשי משפחות ומכובדים) ערבים ועם מושלים ופקידים עות'מאנים רבים בירושלים, תוך שהוא נעזר בשליטתו בצרפתית, ערבית ובתורכית. הוא סייע לרכישת אדמות בידי יהודים בארץ ישראל ובמושבות ושיכנע את השילטונות העות'מאניים שלא להערים קשיים על המתיישבים היהודיים ולהעביר את האדמות לידיהם. היו לו יחסים מורכבים מאוד עם השילטונות העות'מאניים בייחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, וכן יחסים מורכבים עם משפחתו של אליעזר בן יהודה ובמיוחד עם בנו, איתמר בן אב"י.

יחזקאל ניסנוב היה יליד דאגסטאן (רפובליקה מוסלמית ששייכת כיום לרוסיה) וממייסדי האירגונים "השומר" ו"בר גיורא" ומחלוצי העלייה השנייה. הוא נולד בשנת 1886. עלה לארץ בשנת 1906 ועסק בגליל בשמירה וברכישת קרקעות. ב 23.2.1911 יצאו יחזקאל וצבי נדב בעגלה ליבנאל לחלק נשק במושבות הגליל. בדרך  נרצח יחזקאל בקרב-אקדחים עם כנופיה ערבית שהתקיפה אותם ממארב.

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 4: הרב דוד בן שמעון והרב בן ציון מאיר עוזיאל

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.

ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.

ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.

 

הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב

בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).

הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת,  כי הוא  התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.