Category Archives: תורכיה ואיראן

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי, תורכיה ואיראן

שורשיו התורכיים-מוסלמיים של בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר

Leave a comment

הזכויות על פוסט זה שמורות לאתר "היסטריו" בלבד. ©
תארו לכם, שישנו פוליטיקאי ימני מאוד בישראל, שמתנגד להגירה לא יהודית למדינת ישראל, מתנגד למדינה פלסטינית ומתנגד להתפשטות האסלאם בעולם. פתאום, יום אחד, מגלים שאותו פוליטיקאי הוא נכד של פוליטיקאי אחר, אבל מוסלמי, שישב, לכאורה, בקבינט המצרי של גמאל עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים. או של סדאם חוסיין. וגם שראש ממשלת אנגליה חולה בקורונה.

נשמע אבסורד? מי ששומע זאת וודאי נשאר נדהם למשך זמן מה.

סיפור זה הוא בדוי, אך ישנו סיפור אמיתי, לגבי בוריס ג'ונסון (בן 55, יליד 1964) מי שמכהן בימים אלה על ידי המפלגה השמרנית לראש ממשלת בריטניה. הוא נודע בעיקר בשל כך שלקה בוירוס הקורונה. בעבר הוא כיהן כשר החוץ בממשלתה של תרזה מאיי, ראש ממשלת בריטניה היוצאת. הוא התפטר מהממשלה לפני שנה בגלל אכזבתו מיישום מדיניות הברקזיט-יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, שלא יצאה בדיוק לפועל בעוד ג'ונסון תומך במימוש הברקזיט בכל מחיר ויהי מה. עד לפני כמה שנים כראש עיריית לונדון ועמד בראש הקמפיין הבריטי ליציאה מהאיחוד האירופי- והצליח עוד כשמונה לשר החוץ, המינוי עורר ביקורת, כי ג'ונסון הצבעוני ובעל הפה הגדול מסתמן כשמרן מאוד, כאנטי איחוד אירופי, שדוגל בבריטניה נוצרית ושמנהיגה מדיניות הגירה מוגבלת מאוד משלה. למרות שעמד בראש אחת הערים הקוסמופוליטיות בעולם, ג'ונסון אינו חביבם של המוסלמים בבריטניה, בלשון המעטה. וגם לא של מדינות אירופה והעולם הליברליות. עם ממשלו האמריקני של דונלד טראמפ הוא יסתדר מצוין. ולגבי יחסיו עם התורכים? זה מורכב. ותיכף נראה למה.
אבל מסתבר, שלג'ונסון עצמו יש שורשים מוסלמים. ולא רק, אלא שורשים מוסלמיים מצד אביו. שג'ונסון הוא לא שם משפחתו שהיה אמור להיות. אם ג'ונסון היה משתמש בשם משפחתו המקורי, שם המשפחה היה מוסלמי. ושורשיו לא רק מוסלמיים, אלא תורכיים. במלחמת העולם הראשונה, יש להזכיר, האימפריה העות'מאנית, מה שהיא היום תורכיה, הייתה יריבתה של בריטניה, והבריטים, כמובן, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל מהעות'מאנים, ובכך סיימו כמעט אלף שנים לא רצופות של שילטון מוסלמי בארץ ישראל.
ומה מסתבר? שסבא רבא של ג'ונסון, עלי כמאל ביי, היה, כמו הנין שלו, גם סופר, בעיקר עיתונאי וגם פוליטיקאי. ולא רק. הוא היה גם שר הפנים בממשלה העות'מאנית קצרת הימים, שכיהנה בשנים 1919-1920 לסירוגין בראשותו של פריד פאשא, שהיה חתנו של הסולטאן העות'מאני עבד אל-מג'יד הראשון. משתמע מכך, שסבא רבא של בוריס ג'ונסון היה אחד משרי הפנים האחרונים של האימפריה האסלאמית האחרונה, האימפריה העות'מאנית- ונכדו פועל בדיוק הפוך ממנו, הוא רוצה למנוע השתלטות מוסלמית על בריטניה. שורשיו של בוריס ג'ונסון, עלי כמאל ומשפחתם נטועים בכפר קאלפאת, שנמצא מצפון לבירה תורכיה כיום, אנקרה. אנשי הכפר מתגאים עד היום בבוריס ג'ונסון. ולא רק זה. בני הכפר מתאפיינים לטענתם בשיער בלונדיני- צבע שיערו המקורי של בוריס ג'ונסון. משפחתו התורכית של בוריס עברה לכפר מאיסטנבול לפני ארבע דורות. לגבי שיערו הבלונדיני של בוריס ג'ונסון יש שמועות אחרות, שמקורו דווקא בשפחה מדרום רוסיה שנישאה לאחד מאבותיו והייתה בלונדינית.

בעוד שבוריס ג'ונסון הוא ימני ושמרן מובהק, הסבא רבא עלי כמאל, שמופיע בתמונה כאן, היה ליברל. ושמאלן. הוא תמך במפלגה בשם "האיחוד הליברלי", או "מפלגת החירות וההסכמה", בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית הפכה, לזמן קצר, למלוכה חוקתית- בדומה כביכול לבריטניה. מול המפלגה הזאת עמדו הלאומנים, או "הוועד לאיחוד ולקידמה". בעוד הלאומנים דגלו בהפיכת האימפריה העות'מאנית לאימפריה שבה תשלוט הלאומיות התורכית, בעוד המיעוטים והעמים הלא תורכיים באימפריה זו יעברו "תורכיפיקציה"- כלומר יהפכו לדוברי תורכית ויאמצו את התרבות התורכית והכי חשוב- יהיו תחת שילטון מרכזי מאוחד, הליברלים באימפריה העות'מאנית היו כמו השילוב היום של הברית לכאורה במערב בין השמאל הקיצוני והאסלאמיסטים. הם האמינו בהמשך קיום האימפריה העות'מאנית כמו שהייתה, רב-תרבותית בדומיננטיות אסלאמית של הסולטאן, עם יותר ביזור ומתן אוטונומיה למחוזות השונים של האימפריה.

ומה הקשר בין עלי כמאל ביי למשפחת ג'ונסון ולאנגליה בכלל?

עלי ביי, יליד 1867, היה עיתונאי, שאהב לטייל בעולם ולדווח משם לעיתונים שבהם הוא עבד. בהיותו בשווייצריה, פגש באישה אנגלייה ממוצא שווייצרי, בשם ויניפרד ברון, והתאהב בה. אביה היה שווייצרי, אולם אמה הייתה אנגליה בשם מרגרט ג'ונסון. כלומר, שם משפחתו של בוריס ג'ונסון הוא שם משפחתה של אמא של סבתא רבתא שלו.

השניים התחתנו באנגליה, ועלי הפך לעורך של העיתון של הליברלים באימפריה העות'מאנית, שקראו לו איקדאם. המתחרה של העיתון הזה, היה העיתון הלאומני "טאנין" שדגל בשילטון של "הוועד לאיחוד ולקידמה". השנה הייתה 1909, והשילטון באימפריה העות'מאנית התחלף תכופות בין הלאומנים והליברלים. עלי כמאל ביי הפך לאחד העיתונאים הבולטים, המצטיינים והידועים באימפריה, אולם נרדף ללא הפסקה בידי הלאומנים. בכל פעם שהלאומנים עלו לשילטון, נמלטו עלי כמאל ומשפחתו לאנגליה. הוא בחר לבסוף להשאיר את ילדיו באנגליה, ובהמשך, לקראת מלחמת העולם הראשונה כשילדיו לא רצו שהבריטים שאירחו אותם ירדפו אותם בארצם בשל היותם תורכים מוסלמים בחלקם, אז שינו את שם משפחתם לשם משפחת סבתם האנגלייה, ג'ונסון. הם אף בהמשך אימצו את הדת הנוצרית האנגליקנית.

בינתיים, במאי 1919, עלי כמאל ביי מונה לשר הפנים, לתקופה קצרה, בממשלה הליברלית ששוב עלתה לשילטון באימפריה העות'מאנית שכבר הייתה מובסת ומוכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותן שנים, התפתחה כבר תנועה לאומית מאוד דומיננטית, בראשות קצין הצבא העות'מאני הבכיר מוסטפא כמאל פאשא, הלא הוא מוסטפא כמאל אתאתורכ. כמו כן, החלה מלחמת העצמאות של תורכיה, שנלחמה כנגד המעצמות שהשתלטו כתוצאה מהתבוסה של מלחמת העולם הראשונה על תורכיה עצמה. זו הייתה גם מלחמת אזרחים, כשתנועתו של אתאתורכ, שמרכזה היה באנקרה, נלחמה כנגד הסולטאן העות'מאני וממשלתו, שישבו בבירה האימפריאלית איסטנבול. ממשלת הסולטאן דגלה באותן שנים בהסכם הכניעה למעצמות המנצחות, ופעלה תחת חסות מעצמות המערב. במהלך המלחמה, בשנת 1922, נתפס עלי כמאל על ידי אנשיו של אתאתורכ בעודו יושב במספרה באיסטנבול. הוא הובל לאנקרה, אך בדרך, בעיר איזמיט, נתפס על ידי לאומנים קיצוניים ונרצח בה בלינץ' אכזרי שביצעו בו חייליו ותומכיו של אתאתורכ. הוא הוכה, במקלות, אבנים וסכינים וראשו נמחץ, ובסופו של דבר נתלה על עץ. זאת לא הפעם הראשונה שמשפחתו של בוריס ג'ונסון מתגרה בשילטון בתורכיה. בשנת 2016 כתב בוריס ג'ונסון שיר נאצה לועג נגד הנשיא התורכי טאייפ ארדואן, לאחר שארדואן עצמו תבע קומיקאי גרמני שגם כתב עליו שיר נאצה והקריא אותו בטלוויזיה.

ובאשר לילדיו בבריטניה? בנו, עות'מאן וילפרד, התחתן עם איירין ויליאמס, ונולד להם בן בשם סטנלי ג'ונסון, שהפך לחבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. בנו, בוריס, שהתחיל את הקריירה כעורך עיתון, לאחר מכן הפך לחבר פרלמנט במפלגה השמרנית ולאחר מכן לראש עיריית לונדון וכיום שר החוץ הבריטי מטעם המפלגה השמרנית.
אגב, אביו של בוריס, סטנלי, תומך באיחוד האירופי, היה חבר בפרלמנט האירופי ובנציבות האירופית, ומתנגד לברקזיט, כמו כן גם אחותו של בוריס, רייצ'ל, עיתונאית (כמו אבי המשפחה עלי ביי) שמאוד התנגדה בעבר ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. לבוריס יש אח צעיר יותר, ג'ו, גם בעל שיער בלונדיני שהוא חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, שבעבר התנגד לברקזיט אבל שינה את דעתו בעקבות אחיו ולכן התפטר בנובמבר 2018 גם מתפקידו בממשלת בריטניה כשר התחבורה, לאחר שכיהן בתפקיד עשרה חודשים. גם ג'ו היה מאוכזב שהברקזיט עדיין לא יצא לפועל.

הזוי, לא?

היסטוריה, תורכיה ואיראן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

2 Comments

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

היסטוריה, מבוא לתולדות העמים התורכיים, תורכיה ואיראן

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

Leave a comment

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

היסטוריה, תורכיה ואיראן

הצד האפל של תורכיה בימי מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה

Leave a comment

מאז ראשית המאה העשרים, עוד לפני הקמתה, תמיד היו לתורכים את האויב התורן: בראשית שנות העשרים האויב התורן היה הארמנים. בשנות השמונים של המאה העשרים האויב התורן היו אירגוני השמאל. בשנות האלפיים האויב היה "המדינה העמוקה"- אותה מאפייה שניהלה מעין "מדינה בתוך מדינה" שהורכבה מאנשי צבא, אנשי מאפייה, דוגמניות ושחקנים ואף אנשי אירגוני טרור ימניים קיצוניים. עכשיו בואו נחזור כמעט 80 שנים אחורה, לשנים 1941-1942.

בשנים אלה, בעת שבאירופה ובאסיה התחוללה מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מותו של כמאל אתאתורכ ידיד היהודים ומייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית, האויב התורן היו קהילות המיעוט במדינה המוסלמית ובראשם- היהודים. יש לציין שבניגוד לאתאתורכ, עמד בראשה של תורכיה הנשיא השני שלה איסמת אינונו, חברו הקרוב וממשיך דרכו של אתאתורכ, שהיהודים לא היו בראש מעייניו, בלשון המעטה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של הקבוצה המפורסמת מאיסטנבול פנרבהצ'ה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.

היהודים לא שכחו את התקופה הנוראה ההיא, ואף אנשי שילטונו של ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח", התבטאו כנגד תקופה אפלה זו. עם זאת, גם מצבה של הקהילה היהודית התורכית בימים אלה לא נמצא בימי הזוהר שלו.

כיום יש לתורכיה אויב תורן אחר:

כל כלי התקשורת בתורכיה, כולל אלה החילוניים, יוצאים מאז "ניסיון ההפיכה" הכושל ב2016, ולא לגמרי שלא בצדק, כנגד פתהוללה גולן (Fethullah Gülen), איש הדת האסלאמיסט שעומד בראש האירגון האסלאמיסטי "היזמט" (שירות), שעסק במשך כארבעים שנים בהקמת מוסדות חינוך ברוח "אסלאם מתון" ובהחדרת בוגרי מוסדותיו לצמרת השילטון- למשטרה, למערכת החינוך האקדמית והתיכונית, לעיתונות- על ידי ייסוד והפעלת העיתון "זמאן", שהיה קיים מאז 1986 והיה העיתון הנפוץ במדינה, למערכת המשפט ואפילו במקצת לצבא, שהיה מזוהה יותר מכל עם החילוניות במדינה. אנשי האירגון עשו עבודה קשה, עבור גולן, שגולה בפנסילבניה שבארה"ב משנת 1999, וגם עבור בן בריתו דאז, ארדואן. כל מטרתם הייתה לטהר את האליטה התורכית מהדומיננטיות החילונית שהייתה שורה בה עוד משנות העשרים של המאה העשרים. והם הצליחו בכך רבות, בין היתר על ידי רדיפת ומעצר קציני צבא תורכיים חילוניים, עד שצבירת הכוח שבידיהם התחילה לאיים על ארדואן עצמו. בשנת 2013, שנה לפני שהפך לנשיא המדינה ושידרג עצמו מתפקיד ראש הממשלה, הסתכסך ארדואן עם גולן לאחר שהחלו ביניהם מאבקי כוח על השילטון. מאז ארדואן לא הפסיק לרדוף את אנשי גולן, השתלט על עיתון "זמאן" והחל לסגור לאט מוסדות שבשליטת האירגון. לאחר ההפיכה הצבאית, גולן נתפס כהוגה ההפיכה, והרדיפות נגד אירגונו התגברו פי 100 הביאו למחיקת רוב הנוכחות הגולניסטית בתורכיה. שופטים ושוטרים הודחו, מוסדות חינוך צבאיים ואזרחיים נסגרו וכמובן כל כלי התקשורת שזוהו עם גולן, ביניהם סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה ועיתונים. כיום האויב התורן בתורכיה הוא FETÖ, ראשי התיבות של "אירגון הטרור של פתהוללה". הוא הפך לאויבם האולטימטיבי של רוב התורכים- גם של האסלאמיסטים תומכי ארדואן וגם של החילוניים, שלא מיהרו לתמוך בהפיכה הצבאית בין היתר כי היא נתפסה כמזימה של גולן ולכן גם כעימות פנים אסלאמיסטי שאל לחילונים להתערב בו. עם זאת, מנצל השילטון את ההפיכה גם לנקמה ביסודות החילוניים בצבא ובמערכת החינוך, בצל הלחימה כנגד "פטו" (כאמור, "אירגון הטרור הפתהוללהיסטי").

לפתהוללה אכן היה במציאות חלק בהפיכה, אך כיום מתחוללת בתורכיה ומחוצה לה תעמולה בקנה מידה עצום כנגד האירגון של גולן, במטרה לקעקע אותו מן היסוד. אכן, במאה השנים האחרונות תמיד היה וישנו אויב תורן שרוב רובם של החיצים התורכיים מופנים כלפיו.

.

פוליטיקה, תורכיה ואיראן

בין תורכיה, סודאן ואתיופיה

Leave a comment

בחודש יוני 2019, החודש שבו נכתב הפוסט הזה, אירעו כמה אירועים שחשוב לציין אותם: ב23 ביוני 2019 נערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית איסטנבול, לאחר שארדואן סירב לקבל את ניצחונו של מועמד האופוזיציה מטעם "מפלגת העם הרפובליקנית" החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה. המועמד החילוני, אכרם אימאמאולו, ניצח בסופו של דבר את מועמד מפלגתו האסלאמיסטית AKP של ארדואן שהוא גם ראש ממשלתה האחרון של תורכיה, בינאלי יילדירים. בסיבוב החוזר ביתרון יותר גדול מאשר היה לו בניצחונו הראשון, שנפסל בלחצו של ארדואן על ידי ועדת הבחירות המרכזית של תורכיה. מהניסיון ההיסטורי, לארדואן יש כמה סיבות לדאוג בקשר לתוצאות הבחירות בכלל ולאימאמאולו ראש העיר החדש בפרט: ראשית, איסטנבול הייתה המאחז החשוב ביותר של ארדואן ב25 השנים האחרונות. בשנת 1994 נבחר ארדואן לראש העירייה האסלאמיסטי הראשון של איסטנבול, ומאז כל השאר היסטוריה, ולגבי איסטנבול- העיר הייתה נתונה בידיו ובידי אנשיו, שהתמנו לראשי העירייה לאחר שהוא עזב את תפקידו לטובת הקמת מפלגתו במישור הארצי והפיכתו לראש ממשלת תורכיה. בחירתו של אימאמאולו יכולה לבשר את ההתחלה של מהפך פוליטי עתידי בתורכיה וחזרתה לשילטון של המפלגה החילונית, מפלגתו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שיש הטוענים שלמרות שעברו 80 שנה וכמה חודשים מאז מותו בשנת 1938, הוא ובעיקר מורשתו הם המנצחים העיקריים של הבחירות האלה…. מערכת המשפט התורכית הספיקה לייחס לאימאמאולו עבירה של העלבת עובד ציבור שעליה הוא עתיד להישפט, אך זכור היטב שגם ארדואן עצמו נשפט וישב בשנת 1998 בכלא עת היה ראש עיריית איסטנבול על התבטאות שהייתה אסלאמיסטית מדי, כשישיבתו בכלא סללה באורח אירוני את הדרך לזכייה בבחירות 4 שנים מאוחר יותר ולהפיכתו למנהיג של תורכיה בתור ראש ממשלה ונשיא עד לימינו אנו. אגב, כמו ארדואן, אימאמאולו, שנולד בשנת 1970, הוא יליד איזור צפון מזרח תורכיה, לחוף הים השחור: הוא נולד במחוז טראבזון, ואילו ארדואן בן ה-65 נולד במחוז ריזה (Rize) שלא רחוק משם. גם לאימאמאולו (שמשמעות שם משפחתו היא "בנו של האמאם") מיוחס מוצא לא-תורכי: נטען שהוא מוסלמי ממוצא יווני, וגם לארדואן: נטען שבשנת 2003 ארדואן עצמו אמר שמשפחתו היא מוסלמית-גיאורגית במקור מהמיעוט האדג'ארי, שהיגרה מאיזור באטומי שבגיאורגיה (גרוזיה) למחוז ריזה שבתורכיה. והכי חשוב: שניהם אנשים עקשנים שסימנו לעצמם את כס השילטון בתורכיה, כשבינתיים רק ארדואן הצליח בזה.

ארדואן, כידוע, הוא תומך אדוק של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששמה לה למטרה לכונן מחדש את הח'ליפות האסלאמית (כלומר: את האימפריות האסלאמיות והשילטון על האומה המוסלמית הסונית), שהוחזקה לאחרונה על ידי העות'מאנים ובוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי החילוני. אנשי תנועה זאת מנסים בחודשים האחרונים להשיג את השילטון דרך שלוחותיהם במדינות שבהן אירע בשנה זאת, 2019, "האביב הערבי השני": אלג'יריה וסודאן. בחודש אפריל 2019 הודח לאחר הפגנות המונים נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר (שלט בסודאן בין השנים 1989-2019), שהיה בעל בריתם לשעבר של ארדואן ושל תנועת "האחים המוסלמים" במדינתו, בפעולה של הצבא הסודאני, שהקים מנגד את "המועצה הצבאית הזמנית" על מנת שתנהיג את סודאן במקום בשיר. אבל זה לא הרגיע את המפגינים, שהמשיכו להפגין אל מול מטה המטכ"ל הסודאני בדרישה לעבור לשילטון אזרחי. אבל הצבא הסודאני חושש, ובצדק: הוא יודע שאם ימסור את השילטון לידיים אזרחיות, מהר מאוד מי שיעלו לשילטון הם חברי התנועות האסלאמיסטיות (שחלקן נתמכות ע"י תורכיה וארדואן), שהיו בעבר בעלי בריתו של הצבא וכיום הם יריביו. אנשי המועצה הצבאית השלטת בסודאן יודעים, ששילטון אסלאמיסטי יצמצם מאוד את כוחו של הצבא ואת כוחם של הגנרלים, בדומה למה שקרה בתורכיה של ארדואן. גם מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות חששו שבסודאן עלול לעלות שילטון שיתמוך בשנואות נפשם, איראן ובתנועת "האחים המוסלמים". לכן החליטו לתמוך במועצה הצבאית ובכך שאת הגנרל בשיר יחליף רק גנרל אחר. ובכן, החודש הזה כנראה שנמצא אותו גנרל: מדובר בגנרל מוחמד חמדאן דגלו, שידוע בכינויו "חמידתי" (כאן בתמונה!) בן ה-45, יליד מזרח חבל דארפור שמוצא משפחתו הערבית שעסקה בסחר בגמלים מצ'אד השכנה, סגן ראש המועצה הצבאית הזמנית השלטת, שהולך וצובר פופולאריות רבה בעצרות עם גדולות שהוא מארגן ברחבי סודאן. אך לחמידתי יש הווה ועבר בעייתי: הוא עומד בראש "כוח התגובה המהירה" של צבא סודאן, מה שבתחילת שנות האלפיים נודע כמיליציות הג'נג'אוויד. המיליציות הללו בהנהגת חמידתי הן שביצעו את הטבח הנורא בדארפור, טבח שערכו מוסלמים ממוצא ערבי (וחמידתי הוא ערבי במוצאו ויליד חבל דארפור בו הערבים מהווים מיעוט) , שמהווים את האליטה השולטת בסודאן, במוסלמים שמוצאם מאפריקה השחורה שמהווים את רוב בני חבל דארפור, שבגינו הואשם נשיא סודאן המודח בשיר בפשעים נגד האנושות ע"י בית הדין הבינלאומי. היות שחמידתי לא הואשם בכלום, לא הייתה בעיה למנות אותו לתפקידו במועצה הצבאית השלטת ולא תהיה לו בעיה להפוך בעתיד הקרוב לנשיא סודאן. את ההפגנות מול המטכ"ל הסודאני, אגב, פיזרו חייליו של חמידתי באלימות רבה מאוד.

עוד סוגיה איזורית נוגעת לאירועים ב22 ביוני בשכנתה של סודאן, אתיופיה: באתיופיה, מדינה נוצרית ששסועה בין מרכיביה השבטיים והאתניים (בעיקר בין האמהרים והטיגרינים), שולט כיום ראש ממשלה מוסלמי בן גילו של חמידתי בערך בשם אבי (כלומר אבו) אחמד. אבי אחמד מנסה מהיום שהתמנה לתפקידו, לפני שנה וחצי, לחולל באתיופיה רפורמות שייקחו הרבה כוח מהאליטה ששולטת באתיופיה מזה שלושים שנה, האליטה הטיגרינית, ויעבירו את אותו כוח אליו ואל ממשלתו. במסגרת השינויים והרפורמות חתם אבו אחמד הסכם שלום עם שליט מדינת אריתריאה שמצפון לאתיופיה על מנת לסיים את הסיכסוך בן 30 השנים ויותר בין שתי המדינות. אבל גורמים כלשהם בתוך הצבא לא אוהבים את מהלכיו של אבי אחמד, לכן ניסו כבר להתנקש בחייו, כשהשיא היה כמה ימים לפני כתיבת פוסט זה: בפעולה משולבת בשני מקומות שונים חוסלו בני בריתו העיקריים של אבו אחמד, שהם הרמטכ"ל האתיופי שחוסל ע"י שומר ראשו והנשיא והתובע הכללי של מדינת המחוז הגדולה אמהרה, כשמאחורי החיסולים וניסיון ההפיכה עמד למעשה גנרל שהשתחרר מהכלא לא מזמן. כל זה בא על רקע פרשת הקמת הסכר האתיופי הגדול על נהר הנילוס, סכר שמרגיז מאוד את מצרים שעלולה להיפגע מכך (אגב ארדואן, ששונא את מצרים ואת הנשיא שלה הגנרל א-סיסי, תומך מאוד בהקמת הסכר ובאתיופיה), והיא מובילה מהלכים על מנת למנוע את בניית הסכר. לפני כשנה אגב, חוסל גם באורח מסתורי המנהל והמהנדס הראשי של אותו סכר.

ואם כבר מדברים על מצרים, לפני כמה ימים מת מי שהיה נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, בעודו יושב בכלוב אסירים בבית המשפט המצרי במהלך המשפט שמתנהל נגדו. מורסי, חולה סוכרת בן 68 שהוחזק בתנאים לא קלים (בעוד הנשיא לשעבר מובארכ, שהודח במהפיכה הגדולה בשנת 2011, שוחרר מזמן מהכלא והוא בן 91 ועודנו חי ובועט) , היה במאסר מזה כמעט שש שנים, מאז הפיכת-הנגד שחולל הצבא המצרי נגד שילטונו. ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" מיהרו להאשים את השילטון של הגנרל א-סיסי ברצח הנשיא המודח.

כל הזכויות שמורות (c) לכותב הפוסט הזה, ניתן לשתף בפייסבוק רק תוך ציון המקור.

היסטוריה, תורכיה ואיראן

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

Leave a comment

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

היסטוריה, תורכיה ואיראן

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

Leave a comment

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960

היסטוריה, מבוא לתולדות העמים התורכיים, תורכיה ואיראן

מבוא לתולדות העמים התורכיים 7- הקאראח'אנים ועוד עמים

4 Comments

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

ישנן שלוש אימפריות תורכיות שלא ציינתי קודם, שהתקיימו בעיקר במרכז אסיה בין המאות התשיעית והשלוש עשרה, וכוונתי לקאראח'אנים (בלי קשר למילה קאראחאנה או כאר-ח'אנה (Kar-Khane), שפירושה בפרסית "בית חרושת" על כל מה שמתשמע מכך….), הע'זנאווים יריביהם (שאת שמם מבטאים "רזנאווים" או "גזנאווים") והפצ'נגים (Pecheng).

האיזור העיקרי שבו התקיימו האימפריות הוא טראנס אוקסייאניה (Trans-Oxiania), איזור שכולל בתוכו את אוזבקיסטן, טג'קיסטן, דרום קירגיזיסטאן ודרום מערב קזחסטאן. משמעות שמו של איזור זה היא "מעבר לנהר האוקסוס", כששמו השני של האוקסוס הוא אמו דריא) Amu-Derya)- נהר האמו-ובעברית נהר הגיחון. טרנס אוקסייניה מתחילה, כאמור, באיזור נהר האמו-דריא ומסתיימת בנהר הסיר דריא- הלא הוא נהר הסיחון המפורסם. מדובר, אגב, באיזור שהוא מאוד פורה יחסית.

פירוש המילה "קארא-ח'אנים" (Kara-Han) בתורכית הוא "הח'אנים השחורים", והם היו ידועים גם בשם ה"אילק-ח'אנים". מדובר באימפריה תורכית, ששלטה באיזור טרנס-אוקסייניה בין השנים 840 ל1212 לספירה. הקאראח'אנים היו במקור קונפדרציה של שבטים נודדים תורכיים (שבטי הקאראלוקים יחד עם שבטים אחרים), והם האמינו במקור בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי. רק בשנת 934 הם התאסלמו. מקורם במערב הרי האלטאי, והם התיישבו בקירגיזיסטאן של ימינו ובמערב איזור שינג'יאנג שבסין, שם יושב כיום המיעוט האויגורי במדינה. אגב, יש כאלה שמזהים את האויגורים של סין כצאצאי הקאראח'אנים ולא כצאצאי האימפריה האויגורית העתי'ה. בירת הקאראח'אנים הראשונה הייתה באלאסאגון (Balasagun, עיר שלא קיימת היום, באיזור קירגיזיסטאן), לאחר מכן בירתם עברה לעיר קשגאר שבסין כיום וכן הייתה להם בירה נוספת- בעיר הידועה סמרקנד.

בראשית המאה העשירית, איזור טראנס אוקסייניה, עוד לפני שהקאראח'אנים הגיעו אליו, היה תחת שילטון הפרסים הסאמאנים, והקאראח'אנים, ככל שהם נדדו מערבה, ניהלו עם הסאמאנים (Saman) קרבות קשים. בשנת 934, בסיוע מוסלמים-ערבים מעיראק של ימינו (מה שהייתה הח'ליפות העבאסית) נכבש היהלום שבכתר, העיר קשגאר. בשנת 940 לספירה, נסיך קאראח'אני בשם סאטוק בוגרה ח'אן התאסלם, וקיבל ממופתי מוסלמי היתר, פתווה (תשובה על שאלה באסלאם), להרוג את אביו הפגאני… נכדו של סאטוק, חסן ח'אן, הוביל בשנת 990 לספירה את המסע הצבאי כנגד בני אימפריה תורכית אחרת, הע'זנאווים (שמרכזם היה בעיר ע'זנה, כיום באפגניסטאן, עליהם אדבר בהמשך), כששתי האימפריות מחלקות ביניהן את השלל: הע'זנאווים קיבלו לידיהם את אפגניסטאן וחוראסאן (Khorasan) שבמזרח איראן, ואילו הקאראח'אנים קיבלו לידיהם את טרנס-אוקסייניה, כשרק נהר האוקסוס (הגיחון) מפריד ביניהם. הע'זנאווים הפכו כעת לאויבים העיקרים של הקאראח'אנים, כשבניו של עלי ח'אן הקאראח'אני, שכבש את בוכרה, מחלקים ביניהם את מחוזות האימפריה ומנהלים בכל מחוז מדיניות נפרדת ולפעמים סותרת כלפי הע'זנאווים. במאה ה-11 העימותים בין צאצאיו של עלי ח'אן הובילו לפיצול האימפריה הקאראח'אנית לאימפריה הקאראח'אנית המערבית, שבירתה הייתה בסמרקנד, ולאימפריה הקאראח'אנית המזרחית, שבירתה הייתה בקשגאר.

בשנות השמונים של המאה ה-11 פרץ סיכסוך בתוך האימפריה המערבית בין האליטה השלטת, ששימרה מנהגים אליליים, לבין העולמאא, אנשי הדת המוסלמיים. העימות הביא להתפוררות הדרגתית של האימפריה המערבית, היות ואנשי הדת קראו את התורכים בני האימפריה הסלג'וקית לעזרתם. באותו זמן, אגב, הסלג'וקים המוסלמים נכנסו לתוך תת-יבשת אנטוליה, תורכיה של היום, שהייתה אז יוונית. הסלג'וקים פרצו לסמרקנד, וכבשו אותה. הסלג'וקים השאירו על כנה את האימפריה המערבית, ומינו שליטים קאראח'אנים שהיו תחת חסותם, תוך כדי התקדמות לתוך האימפריה המזרחית. עם זאת, צבא הקאראח'אנים המזרחי הצליח להתגבר על הסלג'וקים, והאימפריה המערבית שוחררה וחזרה על כנה.

סופה של האימפריה הקאראח'אנית בא דווקא מידי שבטי הקארא-ח'יטאי (Kara-Khitai), שבטים סינים-מונגוליים. המנהיג ילו-דאשי, שהשמיד את שושלת ליאו הסינית הקיסרית, פלש יחד עם בני שבטים אחרים לתוך האימפריה המערבית בשנות השלושים של המאה ה-12, השתלט על סמרקנד בשנת 1137. עם זאת, הקארא-ח'יטאי, בודהיסטים ושאמאניסטים בדתם, איפשרו למוסלמים להמשיך לקיים את דתם ולשליטים הקאראח'אנים להמשיך לשלוט תחת חסותם. בשנת 1141 הקארא-ח'יטאי הניסו את שרידי הסלג'וקים מסביבות סמרקנד.

בראשית המאה ה-13 התרחשו אירועים שטילטלו את האיזור: שבטים תורכיים שהתאגדו בגבולות טראנס אוקסייניה לקונפדרציה, יצרו את האימפריה הח'וואריזמית (Khwarazm- ח'ווארזם הוא הדלתא הפורה של נהר האמו-דריא, או הגיחון- איפה שנמצאת היום העיר ח'יווה, Khiva באוזבקיסטאן). התורכים הח'וואריזמים נלחמו מול הקארא-ח'יטאי הסינים ומול שרידי הקאראח'אנים. בשנת 1207 נפלה בוכרה, בשנת 1210 נפלה סמרקנד. בשנת 1211 הקארא-ח'יטאי דיכאו מרד בקשגאר והשמידו את האימפריה הקאראח'אנית המזרחית ובשנת 1212 דיכאו הח'וואריזמים מרידות בסמרקנד והשמידו סופית את האימפריה הקראח'אנית המערבית. הח'וואריזמים והקארא-ח'יטאי החזיקו מעמד בטרנס אוקסייניה עד 1231, עת שהובסו סופית בידי הצבא המונגולי השועט.

מבחינה תרבותית, בתקופת הקאראח'אנים דמותו של איזור מרכז אסיה נשארה איראנית כשהייתה. למרות זאת, האוכלוסייה המקומית דיברה בלשון תורכית. ניתן לומר שהתורכים באיזור עברו איראניזציה או אפילו ערביזציה מאשר להיפך. שפת המינהל והאליטה הרשמית הייתה לשון תורכית-מלכותית-שפת הח'אקאני. התרבות הקאראח'אנית, עם זאת, הייתה ונשארה פרסית.

באותן שנים ההיסטוריון הקאראח'אני המפורסם מחמוד אל-קשגארי כתב את המילון התורכי-ערבי המקיף הראשון: "מילון השפות התורכיות". הקאראח'אנים היו גם הראשונים שבנו במרכז אסיה בתי ספר דתיים ללימוד דת האסלאם- הלא הם המדרסות. בכך פרחה דת האסלאם תחת שלטונם. הקאראח'אנים היו גם דוגמה לאוכלוסייה נודדת בעלת תרבות נוודית תורכית שהופכת לאוכלוסייה מיושבת בעלת מוסדות אסלאמיים, דוגמה לשילוב בין תרבויות. מבנים, ארמונות ומסגדים שבנו הקאראח'אנים נשארו עומדים על תילם עד לימינו אנו, בעיקר בבוכרה ובסמרקנד.
האימפריה הח'וואריזמית, שהתקיימה בין 1077 ל1231 לספירת הנוצרים גם היוותה דוגמה כזאת.

האימפריה התורכית הנוספת, יריבתם של הקאראח'אנים, ועליה הייתה השפעה איראנית מובהקת ומכרעת הייתה, כאמור, האימפריה הע'זנאווית (Ghaznavi, רזנאווים, או גזנאווים). אימפריה זו התקיימה בין השנים 977-1163 לספירה. מרכזה היה בעיר ע'זנה, או ע'זני (Ghazni), שכיום באפגניסטאן. בירתה השנייה הייתה בעיר לאהור שכיום בפקיסטאן. השבטים הע'זנאווים נדדו ממרכז אסיה לתוך המרחב האיראני בהנהגת סאבוק-תכין במאה העשירית. סאבוק (Sabuk) הכריז עצמאות מהפרסים הסאמאנים, אך למרות הכל הע'זנאווים אימצו את דרכי המינהל והתרבות הפרסיים במלואם. לכן, מדובר בשבטים תורכיים שעברו איראניזציה מוחלטת. בנו של סאבוק, מחמוד מע'אזני, הרחיב את האימפריה שלו לנהר האמו דריא ומשם לנהר האינדוס ממזרח ועד לעיר האיראנית המדאן ממערב. עם זאת, ע'זנאווים רבים היו בקשר עם הח'ליפות הערבית-מוסלמית העבאסית, שמרכזה בעיראק, ואף שירתו בחצר העבאסית כממלוכים-כלומר כעבדי החצר. בשיאם הע'זנאווים שלטו על חלק גדול מאיראן וכן על פקיסטאן, אפגניסטאן וחלקים גדולים מצפון מערב הודו של ימינו. וכן על שטחי תורכמניסטאן ואוזבקיסטאן. הם אחראים במידה רבה להכנסת דת האסלאם, שאותה למדו מהעבאסים הערבים, לתוך תת היבשת ההודית. האימפריה הע'זנאווית הושמדה במאה ה-12 על ידי התורכים הסלג'וקים וכן על ידי הע'ורים הפרסים-אפגנים.

בינתיים, בין השנים 860-1091 לספירה, קבוצת עמים תורכיים בשם הפצ'נגים (Pecheng), שישבה באיזור שבין הוולגה התחתית להרי אוראל, היו ידועים בעיקר כמשרתי הכוזרים. לאחר שיצאו מחסות הכוזרים ונדדו מערבה, הגיעו הפצ'נגים עד לבלקן, כרתו ברית עם הביזנטים על מנת להילחם עם הרוסים של איזור קייב ונגד המגיארים, אך בסוף המאה ה-11 הסתכסכו עם הביזנטים והיו למעשה מראשוני העמים התורכיים שניהלו קרב על בירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול- כיום איסטנבול. הביזנטים, כמובן, הביסו אותם בשערי בירתם. עמים אלה, שנודעו בפי הרוסים בשם "צ'ורני קלובוקי" (הכובעים השחורים), הציעו את שירותיהם לעמים שונים ובמאה ה-12 הצליחו הביזנטים להכריע אותם סופית. עם זאת, הפצ'נגים הצליחו להיטמע באיזור הבלקן ויש אומרים שיש כפרים מסוימים בסרביה שמאוכלסים על ידי צאצאי שרידי הפצ'נגים.

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, תורכיה ואיראן

הסידרה החדשה בתורכיה (2018) על הסולטאן מהמט הכובש ועוד סדרות על סולטאנים ועות'מאנים

1 Comment

לאחר הצלחת הסידרה "המאה המפוארת" (הסולטאן) על חייו של הסולטאן סולימאן המפואר, וההצלחה היחסית של סידרת ההמשך על קוסם סולטאן, הוחלט כי מבחינת סדרות היסטוריות, יש לחזור אחורה יותר בזמן. בימים אלה עולה בתורכיה אל המסך הסידרה "מהמט- כובש היקום" והיא מספרת את סיפור חייו של הסולטאן מהמט השני, הלא הוא מהמט הכובש, זה שאחראי על כיבוש קוסטנטינופול (שהפכה בהמשך לאיסטנבול) בשנת 1453. לפני כמה שנים, שודר סרט באורך מלא אודות כיבוש איסטנבול בידי מהמט, "פתיח 1453", ובשל העניין הרב הוחלט להפוך אותו לסידרה. מהמט היה סבא-רבא של הסולטאן סולימאן המפואר, שעליו נעשתה הסידרה "הסולטאן"
הסידרה משודרת בערוץ D התורכי, ולא ידוע אם ומתי בכלל תגיע לישראל.

לתפקידים הראשיים נבחרו שחקנים ידועים: קנאן איזמירליאולו נבחר לשחק את הסולטאן מהמט, וצ'טין טקינדור האגדי נבחר לשחק את הווזיר הגדול שכיהן גם תחת אביו של מהמט מוראד ולמעשה עזר לו לשלוט, צ'אנדארלי חליל פאשה. סלין דמיראטאר משחקת את אחת מנשותיו חאטיג'ה (חדיג'ה), ממנה התגרש ב1453, וסדה באקאן את אישתו הבאה אחריה צ'יצ'ק.

הסידרה היא ביטוי מובהק של החזרה למורשת העות'מאנית בתורכיה, והיא מעוררת עניין רב במדינה. כמו כן, הסידרה נועדה לייצור למדינות אחרות. בתורכיה עצמה משודרות כמה סדרות על התקופה העות'מאנית, חלקן הגדול ולא במפתיע בערוצי רשות השידור הממלכתית TRT, שם משודרות סדרות אודות ארטורול אבי השושלת העות'מאנית ואביו של עות'מאן הראשון שעל שמו נקראת השושלת, סידרה על הסולטאן עבד אל-חמיד השני שהיה בעל נטיות אסלאמיסטיות (קטעים רבים בסידרה נוגעים לזמננו), סידרה על המצור והקרב הנורא בכות אל-עמארה, כיום בעיראק, בין העות'מאנים לבריטים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 וגם סידרה עם משמעות דתית-אידיאולוגית: על חייו של אלייה איזטבגוביץ', שהיה נשיאה המוסלמי הראשון של בוסניה העצמאית משנת 1992 (איזור שהיה כידוע תחת שילטון עות'מאני מזה מאות שנים, עבר לאוסטריה-הונגריה הנוצרית ולאחר מכן הפך לחלק מיוגוסלביה הקומוניסטית) והנשיא שהוביל את הקהילה המוסלמית בבוסניה בעת המלחמה הנוראית במדינה כנגד הסרבים והקרואטים המקומיים בשנות התשעים של המאה העשרים, שנחשד בנטיות אסלאמיסטיות בעת שפירסם את "ההצהרה האסלאמית" בה קרא להקמת מדינת הלכה מוסלמית בבוסניה אך לבסוף התפשר והפך להיות אחד מחברי המועצה הנשיאותית של בוסניה לאחר תום המלחמה יחד עם נציג סרבי ונציג קרואטי.

ערוץ סטאר טי.וי התורכי, מנגד, החל להעלות לראשונה קומדיה על החיים בארמונו של סולטאן עות'מאני, כשלדמות הראשית קוראים אסמה סולטאן. לסידרה קוראים "סולטאן (או:סולטאנית) הלב שלי".
שוב, רוב הסיכויים שאף אחת מהסדרות שציינתי פה לא תגיע לשידור בישראל.