Category Archives: פופולארי

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

מקונסטנטינופול לאיסטנבול

העיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול, הציור המצורף הוא של העיר בתקופת הביזנטים) שהייתה הבירה של האימפריה הרומית המזרחית- הביזנטית ושל הנצרות האורתודוכסית משנת 330 עד שנת 1453 לספירה עם הפסקה במחצית הראשונה של המאה ה-13 (עוד משנת 330 עד סוף המאה הרביעית הייתה בירת האימפריה הרומית עצמה) , הפכה למטרה אידיאלית של המוסלמים מאז ראשית האסלאם.
המסורות המוסלמיות, החדית'ים, מהללים את הצבא שיזכה לכבוש את קוסטנטינופול ואת המנהיג שיעשה כך. בערבית נקראה העיר בשם "קוסטנטינייה" ובכרוניקות היהודיות היא נזכרת בשם "קושטא" או "קושטדינא". המוסלמים השקיעו מאמצים רבים כדי לכבוש את קונסטנטינופול עוד מימי הח'ליף מועאווייה, ששלט בין השנים 661-680 לספירה. הצבא המוסלמי הראשון שניסה לכבוש את העיר נשלח בשנת 670 בפיקודו של יזיד הראשון, הח'ליף הבא אחרי מועאוויה. כמה מבני פמלייתו של מוחמד, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, השתתפו גם הם בצבא. אחד מהם היה ח'אלד בן זייד, הידוע כיום בשם "איופ סולטאן" וציונו הפך למקום מפורסם לרגלי חומות העיר. עוד כשהיה בן יותר מ80 השתתף במצור על קוסטנטינופול. המצור נכשל בגלל שחיילי הצבא המוסלמי לקו בדיזנטריה והמצור הוסר. ח'אלד בן זייד מת במהלך המצור מהדיזנטריה. לאחר מכן, הח'ליף האומיי עבד אל-מאלכ שלח את בניו סולימאן ומסאלמה להטיל מצור על העיר שוב בשנת 715. מסלאמה הקיף את העיר מכיוון יבשת אנטוליה בעוד אחיו סולימאן הגיע מהים האגאי. העיר לא נכבשה לגמרי. עם זאת, מסלאמה השתלטה על אחת השכונות הגדולות של איסטנבול, שכיום ידועה בשם גלאטה, ונשאר שם במשך שבע שנים. הסולטאנים העות'מאנים ביאזיד הראשון ומוראד השני ניסו גם להטיל מצור על העיר במהלך מלחמתם כנגד הביזנטים אך נכשלו. בסך הכל ניסו המוסלמים 4 פעמים בערך לכבוש את קוסטנטינופול אך נכשלו. המסורת המוסלמית הביעה את האכזבה המוסלמית מניסיונות הכיבוש הכושלים, כשטענה שקוסטנטינופול תיכבש באחרית הימים, ומי שמפריע לכיבוש שלה הוא הדג'אל, הגירסה המוסלמית לאנטי-כרייסט הנוצרי.
החדית'ים טוענים כי כיבוש העיר על ידי האסלאם יסמל את גירושו של הדג'אל.
קוסטנטינופול-איסטנבול ממוקמת במקום אסטרטגי מאוד, שמחבר בין יבשות וימים. העיר, שבראשיתה נקראה ביזנטיון, נבנתה על ידי יוונים מהאימפריה הרומית בשנת 657 לפני הספירה ומי שפיתח אותה הוא הקיסר הרומי קוסטנטינוס, שקיבל עליו את הדת הנוצרית והעביר את בירת האימפריה הרומית לביזנטיון בשנת 330. העיר, שהשתרעה על 7 גבעות, נקראה על שמו. בסופו של דבר מי שהצליח בכיבוש העיר ב29 במאי 1453 הוא הסולטאן העות'מאני השביעי, מחמד השני. הקיסר שהיה גאון אסטרטגי ובן 21 בעת כיבוש העיר, שקד היטב על תוכניות לכיבוש העיר. הוא המציא תותח הבקעה מהיר, הגדול ביותר באותה תקופה והורה לבנות מצודה בצד האירופי של הבוספורוס בפרק זמן קצר. הוא דאג לאיסוף מודיעין ברחבי העיר. באותם ימים העיר עוד הייתה בטראומה שנמשכה כמעט 200 שנים בה שלטו בעיר הצלבנים הקתולים בין השנים 1204-1261 והפכו את העיר לבירת האימפריה הלאטינית. תושביה האורתודוכסים ראו בקתולים אויב לא פחות מסוכן מהתורכים המוסלמים. כאשר צי הסולטן מחמד השני לא הצליח להיכנס לעיר בגלל שרשרת ההגנה שנמתחה באיזור קרן הזהב, הוא הורה לכמה ספינות לעלות על היבשה למפרץ קרן הזהב.. התותח הגדול ששמו "באזיליק" ושאר תותחים ירו על חומות העיר במשך ימים, הבקיעו אותן ולאחר שכמעט התייאש הצליחו חייליו להבקיע את חומות העיר, בין היתר בעזרת מינהרות, ונכנסו אליה. הסולטאן מחמד השני הכריז שזכויותיהם הדתיות של תושבי העיר לא ייפגעו, אך נכנס למרכז האורתודוכסי של אז, כנסיית האגיה סופיה שנבנתה בשנת 537 לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, התפלל בה והפך אותה למסגד. בשנה זו (2020) חזרה האגיה סופיה, המבנה המרכזי בציור הנ"ל, להיות מסגד איה סופיה לאחר ששימשה כמעט 70 שנים כמוזיאון. הקיסר הביזנטי האחרון, קוסנטנטינוס פליאולוגוס נהרג בקרב, וחרבו הפכה לסמל. כיבוש קונסטנטינופול סלל את הדרך להתמוטטות האימפריה הביזנטית ולעליית האימפריה העות'מאנית המוסלמית, שהחליפה אותה. הסולטאן מחמד (מהמט) השני, שהעביר את בירת האימפריה העות'מאנית מאדריאנופול (אדירנה) לקונסטנטינופול, הפך לדמות מרכזית בעולם המוסלמי עד היום, היות והגשים שאיפה מוסלמית בת כמעט 800 שנים לכבוש את קוסטנטינופול. שמה של העיר נשאר כשהיה באופן רשמי, קוסטנטינייה, אך באופן לא רשמי היא נקראה אסלאמבול ("מלאה באסלאם" בתורכית) או איסטנבול היוונים טוענים מצידם שגם מקור שם זה הוא יווני: סטים בולי- "אל העיר" או "לעיר" ביוונית.
בשנת 1923 חדלה איסטנבול להיות עיר בירה, לאחר שאנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית. בשנת 1930 הרפובליקה התורכית החילונית החליפה באופן רשמי את שמה של העיר לאיסטנבול.

25 שנים לסידרה המיתולוגית "נאנו"

בימים אלה מזכירים רבות את השנה שהייתה לפני 25 שנים, תשנ"ו, או מה שנקרא שנת 1995-1996. רצח רבין כמובן, וגם הפיגועים שאירעו לאחר מכן, וכמובן הניצחון הראשון של נתניהו בבחירות במאי אותו חודש מדובר בתקשורת. אבל אני רוצה להוסיף גם נדבך אופטימי לשנה הטרופה שהייתה: הטלנובלה שהכניסה את הסדרות הארגנטינאיות לתודעת הציבור, ששודרה באותה עת בסופי שבוע בערוץ 2 דאז דרך הזכיינית דאז "טלעד", הלא היא "נאנו".

נכון, גם בערוצי הכבלים שודרו טלנובלות, בעיקר "אנטונלה" ו"סלסטה" באותן שנים, בכיכובו של מי ששיחק את התפקיד הראשי בנאנו- גוסטבו ברמודס, כיום בן 55. העניין הוא שלא לכל אחד היה כסף לראות טלוויזיה בכבלים, והטלנובלה הזאת היא הראשונה שהביאה את המודעות לעצם קיומן של טלנובלות גם לקהל שלא היה לו מנוי לאחת מחברות הכבלים- יותר מכל טלנובלה אחרת. אני זוכר שבאותה שנה אף לקחו אותנו מבית הספר לראות סרט בספרדית מארגנטינה ושם כיכבו שחקנים מ"נאנו". תגובת הצופים-התלמידים הייתה תשואות רמות כשראו מי השחקנים.
בזמנו, לפני 26 שנים, עת צולמה הסידרה, היה ברמודס אליל בן 30. לצידו שיחקה באותה סידרה אראסלי גונזלס המתוקה, שהייתה אז בת עשרים ושבע, וכיום בת 52. היא הייתה אז בשיא יופייה וכישרונה. שניהם מופיעים כאן בתמונה.
הסידרה עזרה רבות לקהל צופיה להפיג את המתחים, את התיסכול ואת תחושת הדיכדוך שהייתה באותה שנה.

ועתה לעלילה….

הסידרה מספרת את עלילותיו של מנואל אספאדה (אספאדה=חרב בספרדית) שהוא בנו של איש העסקים העשיר, המצליח והמאוד מושחת נואל אספאדה. מנואל נודע בכינוי "נאנו". יחסיו של נאנו עם אביו עכורים, היות והם הפוכים באופי- נאנו הוא אדם ערכי ואידיאליסט. נאנו בוחר להריץ פארק מים (דומה לדולפינריום דאז, ולריף הדולפינים באילת) ומתעניין באקולוגיה. שמו הוא "עולם המים". נאנו בוחר להיות מאמן דולפינים, לווייתנים ופינגווינים. נאנו הוא יתום מאם מילדות, ואביו נישא לאחר התאלמנותו לפליסיה לבית לופז העשיר, שאיתה יש לו שני ילדים, אחיו למחצה של נאנו: מקס ומריה דל כרמן.

בחוות טחנת הקמח של משפחת לופז גרה כל המשפחה, כולל נאנו אספאדה. אמה הזקנה של פליסיה, היא אמליה, שמשחקת אותה שחקנית ששיחקה את בעלת הבית בסידרה "בובה פראית"- לידיה לאמאיסון, שחיה עד לפני 8 שנים בגיל 98. באותו בית גרה כל ה"חמולה", כולל את בתה של אמליה, אורורה, והנכדה מגי, בתו של רפאל, שנרצח לפני שנים רבות באותה תקרית שבה נעלמה גם בתו, אחותה של מגי, קמילה.
לנאנו יש אישה קפריזית, לא יציבה ומעורערת בנפשה, בשם רוסאריו. רוסאריו תכולת העיניים לא מפסיקה לצרוח על נאנו ולעשות לו צרות. נאנו לא אוהב את רוסאריו, אבל היא נלחמת על תשומת לבו ונקלעת להתקפי זעם ובכי. מזכירתו של נאנו היא המאהבת שלו ויש לו חיים כפולים: ביום הוא מאמן דולפינים, ובלילה הוא מתחפש בתחפושת חתול- ונקרא בהתאם "אל גאטו", מעין רובין הוד, ויוצא למסעות של גניבה מאנשים עשירים, חזקים ומושחתים. אל גאטו משאיר סימן מיוחד בכל מקום שבו הוא פועל, ויש לו מערה שבה יש את הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר (לאותו זמן) לצורך הגניבות שלו. מי שמודע ושותף סוד למעשיו הוא חברו, סבסטיאן.

בפארק המים פוגש נאנו את קמילה החירשת-אילמת, ונוצר ביניהם קשר. הוא ממש אוהב אותה. מתברר כי קמילה היא לא באמת חירשת אילמת: היא שרויה בהלם מאז גיל שבע, עת ראתה את הוריה נרצחים על ידי המאהב של אמא שלה (מוכר לכם השם "קמילה"? זו בתו האובדת של רפאל…קרובת משפחה חורגת של נאנו!)
כתוצאה מההלם, איבדה קמילה את היכולת לדבר ואת זכרונה. היא ברחה מזירת הרצח, ונאספה על ידי אישה שגידלה אותה כבת.

לאחר 15 שנה, קמילה בת ה-22 נפגשת עם נאנו, ומנהלת איתו רומן. מבלי להתכוון, היא חוזרת אל משפחתה המקורית באמצעות נאנו, שלבסוף מתגבר על רוסאריו המשוגעת ומצליח להתחתן עם קמילה.

איברהים פאשה נתפס עם המכנסיים למטה (הסידרה "הסולטאן", אזהרת ספוילר)

אני רוצה לסכם את שני הפרקים האחרונים של הסידרה, שכולם בצל הגילוי של הרומן של איברהים פאשה הווזיר הגדול והמשרתת ניגאר כלפה.
בראשית הפרק הכפול, אישה דוברת פרסית חסרת הכרה מובלת לאונייה שבפיקוד האזיר ראיס, הלא הוא ברברוסה אדום הזקן איש ולוחם הים האגדי, עליו אכתוב בהמשך. האישה הזאת עתידה להיות מיועדת לסולטאן. האוניה, שעליה עוד נשים שנחטפו על ידי ברברוסה, שמה את פניה לארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

בינתיים, בהרמון, הורם תופסת שליטה ומעוררת את זעם אחות הסולטאן ואת זעם מאהידווראן, אם בנו בכורו.
עם זאת, גולת הכותרת היא הפאדיחה של איברהים פאשה. הסולטאן מחליט לתת בידי אשת איברהים, הלא היא אחותו חדיג'ה, להחליט מה יעלה בגורלם. היא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש מאיבראהים, שכידוע מכהן גם כווזיר הגדול וכמפקד הצבא, אך הסולטאן אומר לה לחשוב פעמיים לפני מעשה. בינתיים, איבראהים חייב לכסות על הפאדיחה. לכן, הוא מתכונן לקרב מול הפרסים הספווים השיעים שבהנהגת שאה טאהמאספ. הוא זומם, ליתר דיוק מפנטז, למחוק את הספווים (כמובן שהוא לא יצליח בתוכניתו) ולמנות את עצמו לח'אן-שליט מטעם- של המדינה הפרסית החדשה שתהיה כפופה לעותמאנים. איך זה קשור לאישה שנתפסה? עוד נגלה. היא מלאת מזימות.
ברברוסה שמגיע לארמון מביא לסולטאן נדוניה- את השליטה על אלג'יר, שיכולה לקדם את הפיכת הים התיכון לאגם, ליתר דיוק לחצי אגם עותמאני. בנוסף, הוא מביא לסולטאן עוד שלושים פילגשים חדשות, שנחטפו על ידו. האישה דוברת הפרסית נשארת מחוץ לרשימת הנכנסות להרמון בינתיים.

בינתיים, בארמון עצמו, חדיג'ה אחות הסולטאן ואשת אבראהים זוממת לנקום בהורם, שחשפה את הבגידה. היא רוצה לסדר לאחיה פילגש דומיננטית חדשה שתשפיע עליו. נכון לעכשיו בלבד, היא לא מצליחה. הורם חוסמת נערה שהכינו לסולטאן וגזברית ההרמון גולפם מוחה על כך ורצה להתלונן לסולטאן עצמו כנגד הורם.

אבראהים ניצב מול כמה אויבים: ראשית, איסכנדר צ'לבי עוזרו וגיזבר האימפריה, שיוצא איתו לקרב כנגד הפרסים. הכוח שלהם נתקל במארב. שנית, הורם עצמה שחשפה את הבגידה שלו. שלישית, אישתו הנבגדת, חדיג'ה אחות הסולטאן. גם הסולטאן עצמו הוא אויב פוטנציאלי.
למה לסולטאן היה מותר להחזיק הרבה פילגשים ולאיבראהים לא? פשוט מאוד. איבראהים היה במלכודת כפולה: מצד אחד הוא עבדו ומשרתו של הסולטאן, לא אדם חופשי, מצד שני חברו הטוב, גיסו, הווזיר הגדול שלו וגם מפקד הצבא. לכן, הוא בעלה של אחות הסולטאן, אך בד בבד הוא גם משרת שלה כי הוא עבד של המשפחה העותמאנית. הסיבוך הזה הוא זה שגורם לו לבגידה, מה גם שאשתו הזכירה לו שהוא משרת את משפחתה.

בחזרה לגבריאלה, הטלנובלה מוונצואלה

שנת 1994. ערוץ 2 עוד בחיתוליו, בעוד ערוצי הכבלים המתחרים בהובלת ערוץ המשפחה, שנקרא לימים "ערוץ 3", יוצר בישראל טרנד חדש: טלנובלות דרום אמריקניות. "גם העשירים בוכים", "קריסטל", "טופאסיו" ו"איזאורה" (הברזילאית) כובשות את המסך ואת לב הצופים בשנות התשעים האגדיות. בחברת "קשת" הזכיינית בערוץ עולה רעיון: למה שלא נביא גם אנחנו טלנובלה, ונשדר אותה בערוץ 2? התשובה הייתה להביא טלנובלה מוונצואלה, שכמותה היו בערוץ 3, ולשדר אותה בימי שישי-שבת בשעה 14:00 בצהריים. לכן, לארץ מובאת הטלנובלה הסוחפת "גבריאלה", בכיכובה של ג'נט רודריגז, ששודרה בין השנים 1986 ל-1987 במדינת המקור, ונצואלה. שמה האמיתי של הסידרה היה "הגברת בוורוד", אבל בערוץ 2 לא רצו שיתבלבלו עם טלנובלות ושירים אחרים שנושאים שם דומה, לכן קראו לה בשמה של גיבורת הסידרה, גבריאלה סוארז.
"גבריאלה" הייתה הטלנובלה הראשונה ששודרה בערוץ 2.

הטלנובלות מוונצואלה, שהפקתן הייתה פשוטה ודלת תקציב יותר משכנותיה של המדינה, חוזרות במוטיב קבוע על סיפורים של חיבור בין דמויות עשירות לדמויות עניות, במדינה עשירה בנפט שנקראה על שם העיר האיטלקית ונציה (בשל דימיונה של הבירה קראקאס לעיר ונציה), שהעושר בה היה מחולק בין אליטה צרה בלבד. הפער העצום בין העשירים לעניים במדינה התבטא גם בפוליטיקה המקומית, עד שנת 1999. המערכת הפוליטית הוונצואלית נוצרה בהסכם, או בלשוננו קומבינה, של שלוש מפלגות, שתים מהמרכז-שמאל ואחת מהמרכז-ימין השמרני, שחילקו ביניהן את הכוח ואת עושר המדינה- בהסכם שנקרא פונטו-פיחו. נשיאים מושחתים עלו וירדו, ובמיוחד בתקופה שבה שודרה הטלנובלה, ונצואלה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. מדוע? כי מדינה עשירה בנפט, שבה אליטה צרה לוקחת לעצמה את כל הרווחים והשילטון מחולק בין שלוש מפלגות שהסכימו על כך מראש- לשאר העם, שהוא הרוב, לא נשאר הרבה. מה גם שהמדינה מחולקת גם מעמדית בין צאצאי הספרדים הכובשים לבין צאצאי הילידים. הטלנובלות, אם כן, נשאו מסר חברתי והביעו מקרוב את הפער בין העשירים לעניים, כשהרוב תיארו קשר בין נשים מהמעמד הנמוך לגברים עשירים.
בשנת 1999, לאחר ניסיון הפיכה כושל, זכה גנרל ממוצא ילידי, שמאלני קיצוני בהשקפתו, בשם הוגו צ'אבס בבחירות, והפך לנשיא המדינה עד מותו. מפלגתו של צ'אבס שולטת במדינה עד היום. מטרתו של צ'אבס, שבאורח נדיר לשליט שמאלני בא מהצבא (השליטים בדרום אמריקה שבאו מהצבא היו ידועים בדעות ובמדיניות ימנית-שמרנית במיוחד), הייתה לשנות את מאזן הכוחות במדינה. אבל מה שעשה במציאות, הוא להלאים את נכסי המדינה שהיו בידיים פרטיות ולנכס אותם לו, לאנשיו ולמפלגתו, וליצור אליטה חדשה במדינה.

כך גם La dama de rosa, שמה המקורי של הטלנובלה. הסיפור הוא על גבריאלה סוארז (ג'נט רודריגז- נמצאת בתמונה למעלה שצולמה בשנות השמונים), סטודנטית לתיאטרון ומעודדת בקבוצת כדורסל- במדינה שבה הנשים ידועות ביופיין ורבות מבנותיה של המדינה מככבות בתדירות גבוהה בתחרות "מיס יוניברס", שעובדת במתקן לשטיפת מכוניות כדי להביא פרנסה הביתה, בתור האחות הגדולה של משפחה שאביה מת זה לא מכבר. המתקן לרחיצת מכוניות הוא בבעלות איש עסקים מפורסם, טיטו קלמנטה, שמבחין מיד ביופייה של גבריאלה ומנהל איתה רומן. גבריאלה מואשמת לשווא בסחר בסמים, ונכלאת ל-15 שנים בכלא. טיטו קלמנטה (בכיכובו של קרלוס מאטה) נוטש אותה כתוצאה מכליאתה, בלי לדעת שהיא נושאת את פרי בטנם…. היא יולדת בכלא, ומתכננת לברוח ממנו- מה שהיא משיגה לאחר 7 שנים. לאחר שהיא משתחררת, היא שמה לה למטרה לנקום בטיטו, אותו אחד שהרס את חייה. היא צובעת את שיערה השטיני לשחור, שמה משקפיים ולובשת על עצמה דמות חדשה: אמפרטריז פרר. אותה אמפרטריז מצליחה למשוך את טיטו קלמנטה, הוא מתאהב בה שוב והם נישאים. לאחר מכן מגלה טיטו את זהותה האמיתית של אמפרטריז, ונשאר איתה.
הטלנובלה מאוד מותחת, ומערבת גם את בני משפחתה של גבריאלה וגם גברים אחרים שהיו מעוניינים בה. אורך הסידרה הוא 228 פרקים (שלעתים שודרו שני פרקים יחד בארץ ובגלל זה סברתי בטעות שהמספר הוא 144 פרקים), והיא הופקה על ידי הטלוויזיה של רדיו קאראקאס, בירת ונצואלה.

כיום, ג'נט רודריגז, בת ה-59 (אז היא הייתה בת 26) נראית משופצת כולה, בשונה מהתמונה. מי שרוצה לראות נא סמנו והעתיקו את הכתובת הבאה:

http://wedootv.com/celebrity/jeannette-rodriguez/

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה. רק שלא יקרה גם כאן.

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה.
 
בימים טרופים אלה יש לראות דוגמא היסטורית ממדינה לא רחוקה לאלימות כזאת, ולקוות שתופעות אלה לא יקרו כאן בשום צורה.
 
שנות השישים והשבעים בתורכיה התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית, בשחיתות ובתחלופה גבוהה של אישים ומפלגות בשילטון, וכן באלימות בין אירגוני ימין ואירגוני שמאל, שהסתיימה בשפיכות דמים לא אחת ובשימוש הדדי בנשק חם.
הסיפור נגמר בהפיכה צבאית בשנת 1980 ולאחר כעשור בחוסר יציבות נוסף, שהביא לעלייתם של האסלאמיסטים לשילטון במדינה בשנת 1995 לזמן קצר ומשנת 2002 עד היום (האסלאם הפוליטי תמיד ניצל אנרכיה וחוסר יציבות אצל יריביו כדי להשתלט).
 
הסיפור מתחיל בשנת 1969, 9 שנים לאחר ההפיכה הצבאית הראשונה בתורכיה המודרנית. ב16 בפברואר של אותה שנה יצאו סטודנטים מאירגוני שמאל בתורכיה להפגין כנגד הנוכחות של חיילי הצי השישי האמריקני לצורך אימונים במדינה. ההפגנה אירעה ברובע ביאזיד באיסטנבול, בעת שהחיילים האמריקנים היו אמורים לנחות באיזור הבוספורוס. מהר מאוד התאספו מולם סטודנטים ימניים קיצוניים, והחלו עימותים הדדיים בין שני הצדדים תוך כדי שימוש בבקבוקי מולוטוב ובסכינים. "קאנלי פאזאר" (יום ראשון המדמם) קראו לאירוע הזה בתורכית, שהסתיים בהירצחם של שני סטודנטים ובכמה עשרות פצועים.
בעשור שלאחר מכן, שנות השבעים, שנות השבעים נהרגו בסך הכל כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית בין הימין והשמאל במדינה, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות.
 
הסיפור נמשך בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז מהימין, סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.
 
מהצד הימני של המפה עמדו, כאמור, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול Devrimci Yol), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
 
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי 1977 בכיכר תקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.
 
הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

מרים אוזרלי: מסולטאנית למלכת הלילה

לפני שבע שנים, בחודש דצמבר 2013, החלה בערוץ 9 בישראל להיות משודרת הטלנובלה ההיסטורית המצוינת "הסולטאן", הלא היא "המאה המפוארת" כפי שהיא נקראת בשפה התורכית. כיום (2020) היא חזרה לשידור בערוץ "ויוה" כל ערב. בטלנובלה, שכבשה את המדינה, כיכבו האליט ארגנץ' בתור הסולטאן הידוע ביותר של האימפריה העות'מאנית, סולימאן הראשון המפואר, ומרים אוזרלי, בת לאב תורכי ואם גרמנייה, כיום בת 36, ששיחקה באופן מצוין את דמותה של השיפחה שהפכה לסולטאנית, הורם, במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית, שכינויה האירופי היה רוקסלאנה.

אותה מרים אוזרלי, שעלתה לגדולה עקב משחקה ב"הסולטאן" במשך שלוש עונות, החליטה לחזור לעולם הסדרות התורכיות עם סידרה שעלתה בערוץ התורכי STAR TV בינואר 2016, ושודרה במשך שלושה חודשים. שידורה הסתיים באפריל 2016 ולאחר כמה שנים היא אף הגיעה לערוץ "ויווה" הישראלי. היות והייתה קצרה יחסית, למרות שכל פרק כמו ברוב הסדרות התורכיות נמשך שעתיים וחצי. היא שיחקה תפקיד ראשי בטלנובלה, שגם לה היה שם שרמז על המיתוג המלכותי-סולטאני של מרים: מלכת הלילה. לכן, מסולטאנית הפכה מרים למלכת הלילה, ומהורם הפכה מרים למשחקת את תפקידה של סלין. לצידה שיחקו שני שחקנים ידועים: אואור פולאט בן ה-58, ששיחק את עזיז, ומוראט יילדירים בן ה40, ששיחק את קארטאל (בתורכית: נשר).

 

עזיז הוא איש עסקים מפורסם, שחי לחוף הים השחור בתורכיה. הוא מאמץ את קארטאל, הבן הצעיר ביותר של חברו הטוב שנהרג. יש לו בן ובת, ויחד הם איבדו את אימם והוא איבד את אישתו האהובה לפני כמה שנים. עזיז לא רצה להכניס שום אישה לחייו, עד שהוא פוגש את סלין הצעירה ממנו ומתאהב בה. העניין הוא, שבנו המאומץ קארטאל כבר יצא בעבר ובילה לילה עם סלין, ובכך נוצר משולש אהבה בין האב המאמץ, הבן המאומץ ומלכת הלילה או סולטאנית הלילה ליתר דיוק סלין, שאותה כמובן משחקת מרים. עזיז מחפש את קארטאל בצרפת, ולכן העלילה נמתחת על הקו בין תורכיה לצרפת, כשהאהבה בין סלין לקארטאל עומדת כל הזמן ברקע.
הסידרה נמשכה 15 פרקים, ולמי שמבין תורכית אני אביא כאן את הקישור לפרקי הסידרה ולקדימונים שלה באתר "סטאר טי וי" (לסמן ולהעתיק לשורת המשימות אם הקישור לא עובד):

http://www.startv.com.tr/video/arsiv/dizi/gecenin-kralicesi

למרים אוזרלי, שמוצאה תורכי-גרמני, יש בת בגיל חמש בשם לארה. מאז "הסולטאן" היא כיכבה בנוסף בשני סרטי קולנוע, ודווח לאחרונה כי היא לוהקה לסידרה חדשה ולא ידועה.

.