לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.


קצת

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

מחכה לתגובתך