הנוסע הוירטואלי: משנים מסלול לתורכיה

אני נמצא בתוך הפורד פוקוס הישנה שלי, משנת 1998. ליד המפרץ באוקלנד, העיר הכי גדולה בניו-זילנד. לפתע אני שומע נקישה על החלון. אני רואה להפתעתי בחורה ג'ינג'ית, לא רזה מדי ולא שמנה מדי, שנוקשת שוב ושוב על החלון של האוטו. אני אומר לעצמי "איזו הפתעה", פותח את דלת האוטו ומבין שהבחורה, שרה ג'יין שמה, בת גילי אך צעירה ממני בחמישה חודשים (נולדה בראשית יולי), חשבה שאני הומלס או שאני במצוקה. אני פותח את ערכת הקפה שלי ומציע לשנינו קפה. היא מספרת לי שהיא עיתונאית ניו-זילנדית, שעובדת עבור רשת שידור בריטית בניו-זילנד. היא אומרת לי שממש אין כאן הרבה חדשות לספר עליהן. אני מספר לה על הקשר התורכי שלי ואז היא אומרת: "לכתוב יומן מסע על ניו זילנד? זה ישעמם את הקוראים שלך. תקשיב. אני גם מחפשת מקום מעניין להיות בו ואולי הרשת שאני שייכת אליה תסכים שאני אשב מטעמה שם. ניו-זילנד היא ארץ עם נופים מדהימים, הכל כאן הרים וירוק ועוד ירוק וגם כחול מרוב ים שיש כאן. אבל הפוליטיקה משעממת, כל היום עניינים שבין הילידים המאורים ללבנים, ראש ממשלה שמרן שנבחר שוב ושוב, והרבה פרות (בניגוד לאגדה שניו זילנד מזוהה עם כבשים) ואולי גם כבשים. אני ממליצה לך לכתוב על מה שאתה טוב בו- תורכיה והמרחב שסביבה. השטחים שהיו שייכים לעות'מאנים פעם. הרי חיילי המדינה שלי, ניו זילנדים ואוסטרלים, נהרגו בהמונים במהלך קרב גליפולי בשנת 1915, בזמן שעזרו לבריטים. ניו זילנד יהיה מקום נחמד לשוב אליו, אבל אחרי מסע רציני במקומות שאתה מבין בהם". "טוב", אני אומר, "נעשה כך: אני אתקשר לחברות התעופה ואתאם חזרה לאיסטנבול, שם יהיה בסיס היציאה שלי. אבל בתנאי אחד: שאת באה איתי. אני לא אעשה זאת לבד. ועוד משהו. אני חייב מקום לישון בו כמו בן אדם". שרה ג'יין מסכימה לצאת למסע וגם שאבוא לביתו של אחיה, פיטר, אשן קצת ואעשה את כל הסידורים.
שרה ג'יין היא בחורה שנראית טוב, אנרגטית, מצחיקה ומאוד נחמדה. וכמו כל הג'ינג'ים, חמת מזג. היא מוצאת חן בעיניי, אבל שוב, אני נתקל ב"תסמונת הידיד". אנחנו רק ידידים. זהו. יש דבר כזה שנקרא ידידות ויש דבר שנקרא זוגיות, למרות שאני טוען שזוגיות טובה צריכה להסתמך על חברות טובה. אין כאן הרבה רגשות משום צד, ואני ממש לא בעד התבוללות, אבל היא ממש נחמדה. ומסתורית קצת. אז אני אומר, נכיר אחד את השנייה במהלך המסע יותר טוב. ומה שייצא יצא. העיקר שיהיה איתי בן אדם להעביר איתו את הזמן ולא לבהות בקירות כמו איזה תמהוני בודד.

אני נזכר בסידרה "הסולטאן", שם המשרת של הסולטאן לעתיד, הנסיך סלים, לקח את העניין מאוד רחוק. אותו גזאנפר אגא האידיוט היה מוכן לסרס את עצמו כדי להיות בקירבתה של האדונית שלו, נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים הנסיך. סלים רצה להעיף את גזאנפר מהסביבה שלו, ונורבאנו רצתה אותו כמשרת נאמן שיעשה את דבריה. לכן היא גרמה לו לחשוב שהוא מוצא חן בעיניה ובכך לעבור סירוס. למה סירוס? רק סריסים היו יכולים לשרת את גברות ההרמון העות'מאני. מטעמים מובנים. ובכן, זה ממש לא אני, אבל שוב, מה אכפת לי? זה כמו בוז'י הרצוג וציפי. אני גם מסכם איתה שבתורכיה נשכור גם פורד פוקוס, חדשה יותר, ונעשה רוטציה בתפקיד הנהג שאוחז בהגה.
אנחנו נוסעים לפרבר של אוקלנד, שם גר אחיה של המנומשת, איזור מנומנם ובו בתים חד קומתיים וכמובן המון ירוק. אני ישן שם במשך 12 שעות ואחר כך מתקשר לעשות סידורים עם חברות התעופה, ולהזמין גם כרטיסים לשרה ג'יין.
אני תורם את הפורד פוקוס לפיטר (אולי כתודה על כך שאחותו מצטרפת אליי, למרות שאני מכיר הרבה שהיו מוכנות להצטרף אליי למסע כזה), עד שנחזור לניו זילנד ונטייל בה. אנחנו עולים על המטוס לשנגחאי, ומשם תורכיש איירליינס לאיסטנבול. ואני אומר לשרה ג'יין להשליך את הווקמן המגוחך שהיא מסתובבת איתו, ושבו קסטה של להקת "אואזיס". היא אומרת שבווקמן הזה היא משתמשת לריצות על החוף כמעט מזה עשרים שנה, ושהוא מתפקד מעולה. מישהו עלול להיבהל בבידוק הביטחוני.
מאיסטנבול אנחנו מתכננים בשלב ראשון לזוז דרומה- לכיוון מניסה, שנקראה בעבר "סנג'ק היורש", כי מי שהיה מושל המחוז היה הנסיך יורש העצר. ומשם לאיזמיר, שהייתה בעבר עיר עם דומיננטיות יוונית, וששמה הישן היה סמירנה. ומשם מזרחה. ועוד מזרחה.


קצת

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

מחכה לתגובתך