הנוסע הוירטואלי: העיר הגדולה והחוף.

שלום לכולם,

נחתתי בשדה התעופה של העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, שמונה כמיליון וחצי איש, אוקלנד. קבלת הפנים הייתה מאירת פנים מצד אחד, ומצד שני קשה: הם השאירו אותי עם גופייה ומכנסיים קצרים וגרביים. כמעט לא ניתן להכניס לכאן כלום מבחוץ. בגלל זה הגעתי עם לא הרבה ציוד בתרמיל. האווירה האקולוגית והצמחים הירוקים שורים כאן בכל. לאחר שהמרתי את הדולרים האמריקניים שברשותי בדולרים ניו זילנדיים, אני עולה על אוטובוס, שנוסע כשלושת רבעי שעה משדה התעופה, שנמצא בפאתי העיר, לכיוון העיר הגדולה, שנראית כמו עיר מערבית לכל דבר ועניין, ואני לא רוצה להסתבך עם המסעדות המקומיות בשלב ראשון לכן כמו כל טייל תמים ומתחיל נכנס למקדונלד'ס, מה שהכי בטוח. עכשיו ערב, והמגדל שנמצא קרוב אליי, ה"סקיי טאואר" (מגדל השמים) המפורסם זוהר בכל הדרו. הדבר הראשון שאעשה בשעת ערב זו לאחר הארוחה המשביעה היא לא לחפש מלון או אכסנייה, אלא לחפש… מכונית לרכישה. ועכשיו. אני מכוון את הטלפון הלווייני שלי בהתאם לאיזור, ועוצר ליד דוכן עיתונים שנמצא סמוך למקדונלס. אני קונה את כל העיתונים עם כל לוחות המודעות. עכשיו… למה מכונית, במדינה זרה, כדבר ראשון, שם כולם נוסעים בצד שמאל?
התשובה היא ברורה: מחירי התחבורה הציבורית יקרים, ואוטובוסים או רכבות ובטח מונית לא ייקחו אותי ליעדים שסימנתי. השכרת רכב היא יקרה מדי ואני לא רוצה להסתבך עם בעלי סוכנויות ההשכרה. לכן על הראסי ועל העיני אני אחפש מכונית. כשבעל דוכן העיתונים, שעמד לסגור או טו טו, שאל אותי מה פתאום אני מתעניין בעיתונות ניו זילנדית כי כמעט אין כאן מה לחדש, אמרתי לו שאני מחפש מכונית. אז הוא אמר לי: "איפה נוהגים אצלכם, בצד ימין או שמאל של הכביש?" אמרתי לו בסרקזם: "בצד ימין. מה לעשות, הבריטים היו אצלנו זמן קצר מדי".
אז הוא פתאום אמר לי: "יש לי חבר, ג'רמי, יש לו פורד פוקוס מודל 1998, שמיוצרת כאן על ידי פורד
שיש להם מפעל כאן ומותאמת לכבישים שלנו". אמרתי לו: "בסדר, תקרא לחבר שלך שקוראים לו ג'רמי". הודיתי לבארני המוכר. ובינתיים הוא הציע לי פחית קולה וכמובן קניתי ממנו את זה.
עכשיו, אני כולי עייף ויושב על כיסא ליד דוכן עיתונים ומחכה לג'רמי המשיח. תוך חצי שעה הוא מגיע. כמו כל ישראלי טוב אני מתמקח איתו, וקונה את הרכב, שג'רמי הסביר לי שלפי המחירון הבריטי (משם הוא בא במקור) עולה 330 פאונד, כלומר אלפיים שקל, כלומר 655 דולר ניו זילנדי. ממש זול לעומת ישראל. אני משלם לו בשמחה והולך לדרכי עם הרכב בעל ההילוכים הידניים וההגה בצד שמאל. מעניין! הסתבר לי שאוטו כזה של פורד החל להיות מיוצר בשנת 1998 בכלל, וזה אחד הדגמים הראשונים שהופיעו בניו זילנד. הוא נוסע, דלק מלא, ואני עובר עם המכונית ליד החוף. כדי לחסוך כסף, אני מוותר על מלון, ועושה מעשה שאני לא ממליץ לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יעשה, היות והפיקוח המשטרתי בניו זילנד בנושא זה הדוק: הולך לישון באוטו כשעייף זו מילה עדינה למצב שלי. אני מגיע לחניון ליד החוף, תופס מקום במושב האחורי הקטן לאיש גדל מימדים כמוני, מטה עצמי למטה מהמושב כדי ששוטרים לא יחשבו שאני הומלס בטעות,
ונרדם. השינה נמשכת 10 שעות, ואני, שנמצא ליד החוף, חולם על חוף אחר, זה של סרט הפולחן "החוף", שיצא לקולנוע שנה וחצי לאחר שהאוטו הזה יוצר. על כך אספר בפוסט הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>