Tag Archives: איחוד האמירויות

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

סופו של הניאו-עות'מאניזם?

את המאמר הזה כתב מוראט י. בעיתון התורכי "הוריית". אני מביא את המאמר מתורגם לעברית.

הסיור באפריקה של נשיא תורכיה, טאיפ ארדואן, שכיסה את סודן, צ'אד ותוניסיה, התקיים מיד לאחר מהלך מוצלח באו"ם, שבו מילא תפקיד חשוב בכך שהניע את ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) נגד הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.

לפני ההתנגדות של 128 מדינות באסיפה הכללית של האו"ם, הצהרת איסטנבול של אירגון שיתוף הפעולה האסלאמי איחדה יריבים כמו סעודיה ואיראן, איחוד האמירויות הערביות וקטאר, למרות אזהרותיה של ארה"ב.

אבל הרוח שהביאה הצהרת ירושלים של טראמפ לא עצרה את הרטוריקה האנטי-תורכית בקרב הממשלות הערביות.העימות האחרון בשבוע שעבר בין אבו דאבי לאנקרה אודות הגנרל העות'מאני, פהרטין פאשה , שבו טען שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות כי פהרטין גנב בשנת 1916 את אוצרותיה וגם כתבי קודש מוסלמיים מהעיר מדינה שנמצאת כיום בסעודיה, אותו פהרטין שהוא וצבאו הגנו על העיר מדינה וירושלים נגד צבאות בריטיים ונאלצו לעזוב אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ותגובתו של ארדואן שלפיה משפחת השילטון הנוכחית באמירויות התנהגה בפסיביות יתר בעת הפלישה הבריטית, מראה כי הסנטימנט האנטי-תורכי בקרב הערבים עדיין ניצב במקומו. בתגובותיו ב -27 בדצמבר 2017 קרא שר החוץ המצרי לעולם הערבי להתאחד סביב "ציר ריאד-קאהיר" הערבי כנגד, לטענתו, "ציר אנקרה-טהראן". זה היה אחרי הצהרתו של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושאולו, שאמר כי הרטוריקה על ציר תורכיה-איראן-קטאר אינה נכונה.

נראה כי פקידי איחוד האמירויות רוצים ליצור את הרושם שהם אינם לבד ופועלים כחוד החנית של ברית סעודית-מצרית (אם יש דבר כזה) נגד מדינות לא ערביות כמו תורכיה ואיראן, שיש להן אוכלוסיות מוסלמיות אך לא ערביות. מבחינה זו, איראן היא אמנם השחקנית האידיאולוגית בגלל הפער העדתי השיעי-סוני, אבל טורקיה היא השחקנית ההיסטורית שאליה מכוונות האמירויות. היתה זו האימפריה התורכית תחת השושלת העות'מאנית ששלטה בחצי האי ערב ובחלק חשוב מצפון אפריקה במשך יותר מ -400 שנה.

בין האידיאולוגים בתוך מפלגת הצדק והפיתוח השלטת בתורכיה היתה ההנחה הנוסטלגית, שהאנשים החיים באדמות העות'מאניות לשעבר עדיין היו חסרים את הימים הטובים של השלטון התורכי, ובמיוחד את תפארת המוסלמים באותם ימים, אם זה נחשב, היות ויש יותר מ -20 מדינות עכשיו שנבנו על חורבות האימפריה העות'מאנית.

ההנחה הזאת הפכה לקו הפוליטי הדומיננטי לאחר פריצת האביב הערבי בסוף 2010, כאשר ממשלת "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של ראש הממשלה דאז ארדואן, שהניעה את הרטוריקה החזקה של שר החוץ, אחמט דאוטוגלו, החלה לחשוב על החייאה מחדש של תורכיה הגדולה, הברית הסונית המובילה במזרח התיכון. ראשית, התוהו ובוהו בלוב, אח"כ ההפיכה במצרים ואחר כך מלחמת האזרחים בסוריה, גרמו לכולם לחשוב שהאביב הערבי הוא לא משהו שהאוריינטליסטים במערב, במיוחד בארה"ב, חולמים עליו. גם תורכיה למדה את הלקחים שלה.

לא, זה לא נכון בעליל שהערבים רוצים להיות שוב נשלטים על ידי הטורקים. (ותוספת שלי: באשר לפלסטינים, תמיד הם חיפשו דמות חזקה להערצה בעולם המוסלמי, וציירו אותו כ"מגן" שלהם. בראשית זה היה גמאל עבד אל-נאצר, ולאחר מכן סדאם חוסיין, וכיום ארדואן- וזאת ניתן לראות לפי תמונותיהם שתלויות במזרח ירושלים).

וזה לא רק מוגבל לערבים. גם העמים הבלקנים אינם חסרים את ימי השלטון התורכי, אולי מלבד קבוצות קטנות של מיעוטים מוסלמים שסבלו מדיכוי וטבח ברפובליקות יוגוסלביות לשעבר, ולא משום שהם רוצים להיות בשליטת התורכים, אלא משום שהם מתעבים את התנאים שהם חווים. הדבר נכון במיוחד לגבי מיעוטים מוסלמים ביוון ובבולגריה.

המשחק הזה נגמר. זוהי האמת העירומה של הניאו-עות'מאניסטים בתורכיה, כולל אלה שבמפלגת השילטון.

לכן לפני כמעט מאה שנה, כאשר הרפובליקה הטורקית קמה על אפר האימפריה התורכית לאחר הפלת השושלת העותומאנית בסוף מלחמת העצמאות, אימצו האבות המייסדים מדיניות של אי-התערבות ושכנות טובה עם אזרחיהם לשעבר שהפכו לשכניהם החדשים. לכן הציטוט המפורסם של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילוני, "שלום בבית, שלום בעולם", נתפס כסיסמה למדיניותה של תורכיה.

דבריו של ארדואן במהלך הסיור באפריקה על "הגדלת מספר החברים" הם גירסה של המוטו הזה, אף יותר מגירסת הניאו-עות'מאניזם (ותוספת שלי: יש לזכור שהעות'מאנים התפשטו תחילה בבלקן, ואילו ארדואן מחפש להדק את היחסים עם מדינות אפריקה והמזרח התיכון). גם דבריו על שיפור היחסים עם האיחוד האירופי, במיוחד עם גרמניה והולנד, הם מבטיחים. בנוסף, המהלכים של שר החוץ התורכי הם גם מראה של אותו המוטו, כי הוא לא רק מתמקד במדיניות כלפי המזרח התיכון, אלא שואף בנוסף ליחסים טובים עם אירופה. הוא, אחרי ככלות הכל, פוליטיקאי ששירת בעבר כראש הפרלמנט של מועצת אירופה.