Tag Archives: בחירות לנשיאות ארצות הברית

TOPSHOT-US-POLITICS-VOTE-DEMOCRATS

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
ביבי טראמפ

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.

דונלד

כיצד תיראה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ- כלפי ישראל?

דמותו של דונאלד טראמפ, איש העסקים הוותיק ובעל מגע הזהב (כשם ספרו שכתב יחד עם רוברט קיוסאקי) והנשיא הנבחר של ארצות הברית, לוטה בערפל בכל מה שקשור לעניינים פוליטיים, בטח במה שקשור במדיניות חוץ. ב8 בנובמבר 2016, החליטו האמריקנים ברובם לבחור דווקא בו לנשיאות למרות חוסר ניסיונו. בניגוד להילארי קלינטון, הוא מעולם לא היה מזכיר המדינה האמריקני ולא מכיר כמעט את הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ האמריקני שאחראי על יישום מדיניות החוץ של הנשיא.
עם זאת, אני יכול להעריך כיצד תהיה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ, כלפי ישראל. זאת על סמך הניסיון מכהונתם של נשיאים רפובליקנים קודמים. הנשיא שמהווה את הדוגמא הכי מובהקת לאיך תיראה כהונת טראמפ, הוא רונלד רייגן, שכיהן לאורך כל שנות השמונים כמעט כנשיא האמריקני, בין השנים 1981-1989, ועד היום מהווה את אחד הסמלים המרכזיים של המפלגה הרפובליקנית. אגב, סיסמת הבחירות של טראמפ זהה לסיסמת הבחירות של רייגן, בו הוא רואה מודל לחיקוי: "להפוך את אמריקה לחזקה שוב".

ראשית כל, חשוב להדגיש, שטראמפ הוא נשיא חסר ניסיון בכלל. גם אם אובמה היה צעיר וחסר ניסיון לאחר שנבחר לפני שמונה שנים, בכל זאת היה לו ניסיון פוליטי כסנאטור, הן במדינה שלו, אילינוי, והן בסנאט הפדרלי האמריקני. לכן, שנת כהונתו הראשונה של טראמפ תהיה לו קשה ביותר, כי הוא יצטרך להתלמד. קרוב לוודאי שיהיו גורמים עוינים, כמו רוסיה או אירגונים ומדינות אסלאמיסטיים שינצלו את חוסר ניסיונו של הנשיא הטרי. בשנתו הראשונה הוא אף עלול להצטייר כנשיא גרוע, אך בשנה זו הוא יצטרך להתוות את מדיניות החוץ שלו, גם כלפי ישראל.

אני חושב גם שטראמפ יעדיף להתעסק בענייני פנים אמריקניים, בייחוד בנושא שהוא מבין ומשכיל בו היטב- כלכלה. אך כלכלה, כידוע, יכולה להיות קשורה גם למדיניות חוץ ואף לעצב אותה. אני חושב שטראמפ יעמיק את הקשרים הכלכליים, לפחות, בין ארה"ב לבין ישראל, אפילו על ההתחלה. כדי לעשות ההיפך מאובמה, שפסח על ישראל בביקורו במזרח התיכון אחרי שנבחר, יכול להיות אפילו שטראמפ יבקש לבקר בישראל בשנת כהונתו הראשונה או השנייה. עם זאת, על מנת להפוך את אמריקה לגדולה שוב, טראמפ יצטרך להתניע מחדש את יחסיה של ארה"ב עם בעלות בריתה הקרובות, יחסים שאובמה גרם להם נזק, וחלק מבעלות הברית הוא ישראל.

ועכשיו, אני אתייחס לנושא של רונאלד רייגן. בתקופת רייגן, הצוות שלו והשרים שלו נחלקו לשני חלקים: אלה שלא אוהבים את ישראל ואפילו אנטישמיים, ובזה אכניס את השמות ג'יימס בייקר, שהיה ראש הסגל שלו, קספר וויינברגר, שהיה שר ההגנה שלו, למרות שאביו היה יהודי, ואפילו, באופן זהיר, ג'ורג' בוש האב- שכנשיא לא נטה חסד לישראל, בלשון המעטה. אבל, רייגן עצמו לא היה אנטישמי ורחש אפילו סימפטיה כלשהי לישראל. בצוותו היו גם כאלה שהיו מאוד אוהדי ישראל, כמו למשל מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, וזה שהחליף אותו בתפקיד, ג'ורג' שולץ.

בתחילת כהונתו רייגן התמודד עם הפצצת הכור בעיראק על ידי ישראל וכן עם מלחמת לבנון הראשונה. הוא לא הירבה להטות חסד לישראל ואף איים עליה באמברגו במקרים מסוימים. עם זאת, הוא לא התנהג בעוינות כלפי ממשלתו של יצחק שמיר המאוד ימני, שהיה ראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד בשנות השמונים. לרעתו של רייגן קשורות פרשת איראן-קונטראס (שבו מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתוללות באיראן, שנלחם באותה עת מול עיראק של סדאם חוסיין, בתיווך ישראלי, תמורת שחרור בני ערובה אמריקניים ע"י איראן וחיזבאללה והכסף שישמש ללא ידיעת הקונגרס האמריקני לשם מתן סיוע למורדי הקונטראס בניקרגואה, שנלחמו כנגד הנשיא המרקסיסטי אורטגה) וגם פרשת פולארד הידועה לשמצה. מצד שני, רייגן פעל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני והכיר באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני, אבל לא לחץ לחץ כבד על ישראל לבצע ויתורים ולא התנה ויתורים בסיוע כלכלי. הוא הרחיב בצורה בלתי רגילה את הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקני לישראל וגם התנה את המשך השיחות עם ברית המועצות בשחרורם של אסירי ציון, מה שהביא לשחרורו של אנטולי נתן שרנסקי. רייגן עצמו התבטא כל הזמן בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, ואף דאג לסייע בחימושו של צה"ל.

הבעיה באישיותו של טראמפ, הסוער לעומת רייגן הנינוח, היא תדמית של אדם לא יציב ולא צפוי. אבל אני יכול לנחש, שמדיניותו של טראמפ תהיה דומה לזו של רייגן. אבל לעומת רייגן, לטראמפ יזכרו את ביקוריו בישראל ולא את ביקורתו כלפי ישראל. אחת ממטרותיו העיקריות של טראמפ תהיה להפיל ולפגוע קשה במשטרים ובאירגונים אסלאמיסטיים- בדיוק כמו שרייגן פעל כדי להפיל את הקומוניזם וידע שעל מנת להפיל את ברית המועצות, הוא חייב גם לשתף את ישראל במסגרת מדינות העולם החופשי המערביות. לשם כך הוא יגייס את ישראל למשימה הזאת וינטה לה חסד. לדעתי הוא לא יפעיל לחץ על ישראל לבצע ויתורים כלפי פלסטינים בפרט ומוסלמים בכלל כמו שעשה אובמה. עם זאת, הוא לא יזנח את התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים וינסה לפעול על מנת להושיב את ישראל ואת אבו מאזן ובייחוד את יורשיו של אבו מאזן למשא ומתן. הוא יתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדומה לסכסוכים מעולם העסקים, שניתן לפתור אותם בעיסקאות (דילים). אני חושב שאם הוא יפעיל לחץ כלשהו על ישראל לוותר, זה לא יהיה לחץ כבד.

מצד שני, תלוי מאוד מי יהיו אנשי מדיניות החוץ ומחלקת המדינה של טראמפ. אני מאוד מקווה שהוא לא יחזיר לתפקיד את קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של בוש הבן, שלחצה בין היתר על ישראל לאפשר בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית ב2006, שבסופן ניצח החמאס, או פעלה לויתורים ישראליים, אחד הגורמים שהובילו לבסוף לתוכנית ההתנתקות. אני חושב שמזכיר או מזכירת המדינה של טראמפ יהיה או תהיה אדם שהוא נוח יחסית לישראל. אם ישראל תיאלץ להילחם בחמאס, חיזבאללה או באסלאמיסטים סונים, טראמפ ומזכיר/ת החוץ שלו יצדדו בה ויגידו שזו זכותה להגן על עצמה, בלי בעיות. מבחינת סיוע צבאי או מענקים, אני חושב שטראמפ יקפוץ את היד, כאיש עסקים ממולח, כלפי כל סיוע חוץ או סיוע צבאי למדינה שאינה ארה"ב. עם זאת, אני סובר שטראמפ ירצה להגדיל את כוחו של הצבא האמריקני, וזה יועיל לייצוא הביטחוני של ישראל. בקיצור, מבחינת סיוע צבאי טראמפ לא יהיה רחב יד כמו אובמה, למשל, אבל גם לא ינהג בעוינות או יתנה סיוע צבאי לישראל בויתורים מדיניים. כשהוא לא ירצה לתת סיוע, הוא פשוט לא ייתן.

אני חושב גם שטראמפ, כמו רייגן, ימתח ביקורת על מפעל ההתנחלויות, אך לא יתייחס אל מפעל זה בעוינות כמו אובמה. אבל כאדם בלתי צפוי, ישראל רוותה ניסיון גם ממנהיגים בלתי צפויים שהיו לה עצמה, כמו אריאל שרון, אבי ההתנחלויות מחד ואבי ההתנתקות מאידך. אם טראמפ עלול להיכשל מבחינה צבאית או מדינית עם מדינות אחרות, הוא עלול כאדם תאב כוח לתפוס את ישראל כשעיר לביצוע ויתורים. אבל הסיכוי הזה לא יבוא בסבירות גבוהה. מבחינת מדיניות ישראל בשטחים ומול אויביה, נראה כי בניגוד לאובמה, טראמפ ייתן לישראל לנהוג כרצונה בלי הרבה הפרעות.
כמתנגד ל"פוליטיקלי קורקט", טראמפ יפעל כדי לדכא את ההסתה כנגד ישראל באקדמיה המערבית וכן באירופה, ונגד תנועות החרם על ישראל- בדיוק כמו שיבקש לפעול כנגד ההגירה המוסלמית למערב. יכול להיות שהוא ירצה להתערב צבאית בסוריה, מה שישפיע על ישראל, על מנת להפסיק את הרצח המתמשך שם ואת זליגת הפליטים ובייחוד על מנת לעצור את רוסיה ואת שאיפותיה. בניגוד למה שנראה, טראמפ לא יהיה חברו הטוב של ולדימיר פוטין, לפחות בהמשך הקדנציה שלו.
כמו רונלד רייגן, אני חושב שטראמפ ינקוט מדיניות לא יותר מדי חיובית ולא יותר מדי שלילית כלפי ישראל, וכמו רייגן, הוא ייזכר, אם ייבחר, כנשיא אוהד ישראל, למרות שיש סיכוי נמוך שטראמפ לא יעשה לישראל צרות בשום כיוון.

כל מה שאני כותב הוא בעירבון מוגבל, היות ועכשיו עם ניצחונו נשמעות קולות צהלה מהצד הימני של המפה, אבל צריך לזכור את השנים 2001 ו2003 עת ניצח אריאל שרון לקול מצהלות גדול מימין, לצד קריאות שהוא הולך "לטפל" בצד השני. איך זה בסוף נגמר, כולם יודעים.

קורי בוקר

הנשיא אובמה השני?

כל הזכויות על מאמר זה שמורות לאתר "היסטריו" ©
בשנת 2004 פתח את אירועי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית פוליטיקאי צעיר, חבר הסנאט של מדינת אילינוי האמריקנית. הוא היה מועמד לסנאט הפדרלי האמריקני בוושינגטון, ורצה לקדם את עצמו וגם את מועמד הדמוקרטים לנשיאות דאז, ג'ון קרי. הוא היה רק בן 43. קראו לו ברק חוסיין אובמה. מהרגע שהופיע, ונשא נאום מרשים, מרשים מאוד. מאותו רגע תייג עצמו כמועמד עתידי לנשיאות. וכל השאר מאותו רגע היה היסטוריה.

כשנערכה לפני כחודש ועידת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, לקראת בחירות 2016, נאם סנאטור צעיר, ממוצא אפרו-אמריקני, בפתיחת אותה ועידה, שמטרתה לבחור בהילרי קלינטון. בניגוד לאובמה, הוא היה משועשע וחייכן, בניגוד למזגו הקר של אובמה. הסנטור הזה ביקר בימים האחרונים בישראל. וגם הוא, כמו אובמה, מסתמן כמועמד פוטנציאלי לנשיאות. התקשורת האמריקנית משווה אותו שוב ושוב לנשיא האמריקני המכהן. מדובר בסנאטור קורי בוקר (Cory Booker), רווק בן 47 שמייצג את ניו ג'רזי, שהיה בעברו ראש עיריית ניוארק. גם הנאום שלו בועידה היה מרשים, סוחף ובעיקר מחויך. ואם אובמה נחשב, למרות שמוצאו אינו אפרו-אמריקני אלא מעורב, כנשיא השחור הראשון של ארה"ב, קורי בוקר יכול יום אחד בעתיד להפוך לנשיא השחור השני של ארה"ב, בייחוד אם יהיה אחרי שמונה שנות כהונה של הנשיאה הפוטנציאלית הילרי קלינטון, או שמא ייאלץ להתייצב אל מול הנשיא טראמפ או מחליפו בעתיד.

אותו קורי בוקר נחשב ליקיר עמק הסיליקון האמריקני, בין היתר בגלל שהוריו היו מנהלים בכירים בחברת המחשבים IBM. הוא ומשפחתו גרו בעיירה שמצפון לעיר ניוארק שבניו ג'רזי, למשפחה מרקע דתי יחסי. אחד מסבי סבותיו היה אמריקני לבן. עוד בבית הספר התחבב עליו מאוד משחק הפוטבול, למרות שהוא היה תלמיד מצטיין והתקבל לאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. הוא סיים בשנת 1991 תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בסוציולוגיה לאחר מכן. בשנת 1994 קיבל מילגה מיוחדת ולמד היסטוריה אמריקנית באוניברסיטת אוקספורד האנגלית, והחל להתבלט בחוגי הלימוד שלו מבחינה פוליטית… לאחר מכן, המשיך לתואר שהוא מעין דוקטור במשפטים, באוניברסיטת ייל המאוד יוקרתית. אגב, גם לאובמה יש תואר דומה במשפטים…

בדומה לאובמה, הוא היה גם פעיל חברתי וסיפק ייעוץ משפטי לנצרכים לאחר שסיים את לימודיו. הוא נבחר למועצת העיר ניוארק ובכך החל רשמית בקריירה הפוליטית שלו. הוא החל בפעילות אינטנסטיבית בנושאים חברתיים, עד כדי מחאות ושביתת רעב. בשנת 2002 התמודד על ראשות העיר ניוארק, ונבחר לתפקידו. הוא החזיק בתפקיד זה עד שנת 2013, לאחר שנבחר 3 פעמים לתפקידו. בין היתר, הוא שיתף פעולה עם מישל אובמה רעיית הנשיא בנושאי המלחמה בהשמנת ילדים.

בשנת 2013, לאחר מותו של הסנאטור הדמוקרטי המכהן, נערכו בחירות מיוחדות למושב של מדינת ניו ג'רזי לסנאט האמריקני. בוקר התמודד ובאוגוסט 2013 נבחר לסנאט. הוא הביס ב-11 אחוזים את יריבו הרפובליקני, והפך לסנאטור השחור הראשון שנבחר לסנאט מאז ברק אובמה. בלילה שלפני שנבחר, הוא ביקר בציונו של הרבי מלובביץ' המנוח….הוא גם ידוע כפרו ישראלי, בעל יחסים חמים עם הקהילה היהודית במרחב ניו יורק-ניו ג'רזי ובימים האחרונים מכתיבת כתבה זו אף ביקר בישראל.
קורי בוקר ידוע כשמאלני מתון בעמדותיו הפוליטיות. הוא תומך בשתי מדינות לשני עמים, אך מתנגד ללחצים על ישראל. בעניין העיסקה עם איראן, הוא נאלץ לתמוך בה כמעט בלית ברירה לאחר שהתנגד אליה למעשה (הצביע בעד החמרת הסנקציות על איראן בתקופה שלפני ההסכם). יש אף שמאשימים אותו כניאו-ליברל וכמשתף פעולה עם חברות הטכנולוגיה הבכירות בארצות הברית וכמקדם האינטרסים שלהם ואף בהיותו יקירן, בין היתר בגלל שגייס כספים בשנת 2010 מבעלי פייסבוק מארק צוקרברג לטובת מערכת החינוך בניוארק. ושוב, יש להדגיש, הוא גדל בבית שכולו חברת IBM…. לכן, לא בטוח שבעתיד תיבחר בו המפלגה הדמוקרטית בעלת האוריינטציה הסוציאל דמוקרטית כמועמד שלה.

מה שמבדיל את בוקר מאובמה הוא לא רק הדעות המתונות יותר וחוש ההומור והחיוך הטבעי, אלא גם היותו בעל ניסיון ניהולי כראש עיריית ניוארק במשך יותר מ10 שנים. כמו כן, ישנו פרט פיקנטי מאוד בחייו האישיים של בוקר, והוא המסתורין שבהם. לבוקר אין משפחה משלו והוא לא נשוי, בניגוד לאובמה שנשוי למישל ויש לו שתי ילדות. עובדה זו עוררה שמועות רבות על נטיותיו המיניות, למרות שהוא טוען שוב ושוב שהוא סטרייט. בעיקרון, מסתורין זה עלול כביכול לפגוע בו. אבל כיום, בארצות הברית, דבר זה דווקא יכול להוות יתרון, היות והמדינה לא צריכה לממן את בני משפחתו בניגוד לפוליטיקאים אחרים. אם ייבחר לנשיאות, יהיה הרווק השני שנבחר לנשיאות, לאחר ג'יימס ביוקנן במאה ה-19, וגם ישנה פתיחות יותר מבעבר לגבי פוליטיקאים שאינם סטרייטים, אם יתברר שאינו באמת כזה, בניגוד לעבר השמרני. יש עוד יתרון: בכל משרה שייבחר אליה, הוא ייתן מאה אחוזים מעצמו כי אין ברשותו משפחה לנהל, מה שגוזל זמן ועצבים. ועוד פרט שמבדיל אותו מאובמה: בניגוד אליו, שהחליף בילדותו מקומות מגורים בעולם ובארה"ב בפרט עם אמו וכשיצא לחיים בוגרים, קורי בוקר עצמו נולד, גדל והמשיך לגור רוב חייו בניוארק ובסביבתה. עד היום הוא גר בעיר הזאת.

האם יכול להיבחר לנשיאות? יש לו סיכוי. יש לו את הקסם האישי והוא גם יודע לנאום טוב, מה גם שהוא משדר החוצה שהוא אינו אדם קר כמו אובמה.
הוא גם נוטה יותר למרכז- למרות שבעבר, כשאובמה עמד להיבחר שוב ב2012, הגן על הכומר ג'רמייה רייט, שהיה הכומר הקיצוני של אובמה- אך לא שלו.
עוד פרט פיקנטי היה הסיכסוך שלו עם המגיש קונאן או'בראיין, לאחר שזה ירד על העיר ניוארק.