Tag Archives: ג'ו ביידן

מוחמד בן סלמאן

הנסיך מוחמד בן סלמאן (מב"ס), הבוס החדש באיזור המזרח התיכון

ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן ממשפחת א(ה)ל-סעוד, בן 35 בלבד, יש מעמד מיוחד: היות ואביו לא מתפקד במאה אחוז בריאותית, הוא זה ששולט למעשה, בממלכה בפועל ולא רק זה: הבידוד וניתוק הקשרים עם קטאר מסמל, למעשה, את השתלטותה של סעודיה על הפטרונות בקרב מדינות המפרץ הפרסי הערביות. לא איראן ולא ארדואן, אלא דווקא מוחמד בן סלמאן מסתמן כ"בוס האיזורי" החדש, בשל כמה מהלכים שנקט לאחרונה. המהלך הראשון הוא התחלה של יצירת קואליציה איזורית בשיתוף פעולה עם ארצות-הברית כנגד שנואת נפשה של ערב הסעודית הסונית-ווהאבית, איראן השיעית. במסגרת זו, החליטו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות לנתק את כל יחסיהן עם נסיכות קטאר הסוררת, הפטרונית מהצד הערבי של המזרח התיכון של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית. כמו כן, והכי חשוב בנושא זה, לקטאר יש קשרים טובים עם איראן. באמירות קטאר, אגב, שולט היום השייח' תמים בן חמד אל-ת'אני, בן גילו של מוחמד בן סלמאן. אנחנו רואים כאן לראשונה מלחמה ברורה בין שני מנהיגים ממה שנקרא דור ה-Y, בני גילו ודורו של כותב דברים אלה. צעד שני שנקט מוחמד בן סלמאן הוא מעצרם של נסיכים ושרים לשעבר בערב הסעודית באשמת שחיתות, ביניהם שני בניו החזקים של המלך הקודם, בני דודו של מוחמד, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, וכן איש העסקים בעל ההשפעה העולמית הנסיך המיליארדר אל-וליד בן טלאל. כמו כן חוסלו באורח מסתורי שני נסיכים אחרים. בכך מנטרל מוחמד בן סלמאן מתחרים פוטנציאליים שלו על כס המלוכה, וכמו כן מנטרל נסיכים שהיו או שיש להם קשרים עם איראן. בהיוודע דבר מעצרם של הנסיכים, אחד מה"מבוקשים" על ידי מוחמד בן סלמאן נמלט לאיראן. דבר שלישי, עוד מהלך נגד איראן: ידוע כי בלבנון מי ששולט בפועל הוא אירגון החיזבאללה, כשראש ממשלת לבנון הסוני, סעד אל-דין אל-חרירי, מתנגד לחיזבאללה ולסוריה, שימש "עלה תאנה" בעל כורחו, שהיסווה את ההשתלטות האיראנית-חיזבללאית על לבנון. כשחרירי, בנו של ראש הממשלה הלבנוני רפיק חרירי שחוסל ב2005 בידי סוריה והחיזבאללה, קיבל ידיעות על תיכנון התנקשות בחייו, נמלט לערב הסעודית ובהוראתו של מוחמד בן סלמאן התפטר מתפקידו, על מנת לחשוף את פניה החדשות האמיתיות של לבנון ושל נשיאה הנוצרי, הגנרל מישל עאון, משת"פ של החיזבאללה מזה 12 שנים. עכשיו לבנון שרויה במערבולת פוליטית, כשעאון והחיזבאללה טוענים שגם חרירי הוא למעשה בין העצורים שנעצרו בהוראת הנסיך מוחמד בן סלמאן. מהלך רביעי הוא הובלת הקואליציה של מדינות המפרץ, לא כולל קטאר, בתוספת מצרים, שנלחמת במלחמת האזרחים הנוכחית בתימן הגובלת בסעודיה מדרום,כנגד החות'ים השיעים, שהם משתפי פעולה עם איראן ופועלים בשמה, פועלים בהדרכה ובנוסח של חיזבאללה, ומפעם לפעם מבצעים הסתננויות לשטח סעודיה ומשגרים לעברה טילים ורקטות איראניים. מהלך שישי, וחשוב מאוד, הוא מהלך פנימי: הוא דאג להתיר לנשים לראשונה לנהוג ברכב, מה שלא היה נהוג בסעודיה ואף אסור. כל המהלכים האלה הופכים את מוחמד בן סלמאן למוציא לפועל, למעשה, של תוכניתה של סעודיה להפוך למעצמה הגמונית באיזור, שפועלת כנגד כוחות קיצוניים כנגד איראן וכנגד "האחים המוסלמים" וביניהם אנשי השילטון בתורכיה. כמו כן, זה רק עניין של זמן עד שאביו החולה של מוחמד, המלך הסעודי סלמאן בן עבד אל-עזיז בן ה-81 ימות, ובנו יירש את מקומו.
מוחמד בן סלמאן ידע להכניס את עצמו לוואקום בתוך משפחת המלוכה הסעודית, שדור הבנים של מייסדה, המלך עבד אל-עזיז (שכונה "אבן סעוד"), מזדקן, הולך ונעלם בסביבות גילאי ה-80 וה90, ושאלת הירושה מתעוררת. כמו כן, מוחמד בן סלמאן ראה את איראן ותורכיה, מעצמות לא ערביות אך מוסלמיות עם שילטון אסלאמיסטי, מנצלות את הוואקום שהותירה התפרקות מדינות ערביות רבות כתוצאה מה"אביב הערבי" ב2011, ורצה שגם מדינתו, שבה שוכנים שני המקומות הקדושים לאסלאם, תהפוך למדינה הגמונית ומשפיעה בוואקום הזה שנוצר. בינתיים הוא מחשב את צעדיו בקפידה ובהצלחה רבה.
מוחמד בן סלמאן הביע לא מזמן התבטאות מעניינת: "אנחנו נחזור לדרך האסלאם המתון". וזה גם מהלך מהפכני, כי ערב הסעודית נוהגת לפי האסכולה הווהאבית-חנבלית של האסלאם הסוני, האסכולה המאוחרת ביותר והקיצונית ביותר באסלאם הסוני. לסעודיה אין מה לחזור לאסלאם מתון, כי האסלאם בסעודיה לא היה מעולם מתון. הנסיך והמלך לעתיד מוחמד יכול רק לפעול להשפיע על חכמי הדת במדינתו להקל במעט בהלכה הנוקשה שלהם, וזאת כוונתו.

בגופים הביטחוניים בישראל, דווח בתקשורת, מכונה מוחמד בן סלמאן בראשי התיבות של שמו: מב"ס. אלה ראשי התיבות הצבאיים של מפקד בסיס, והוא למעשה ה"מפקד" הלא רשמי של איזורינו, שעל פיו יישק דבר.
השאיפה של ערב הסעודית ומוחמד בן סלמאן להגמוניה איזורית יוצרת מציאות של שלוש מדינות עם שילטון אסלאמיסטי שהן דומיננטיות מאוד במזרח התיכון עם שאיפות הגמוניאליות: ערב הסעודית, איראן וגם תורכיה (למרות שרשמית תורכיה, לפי חוקתה, נחשבת רפובליקה חילונית עדיין).

כיצד עלה הנסיך מוחמד בן סלמאן לגדולה, ומה מהפכני בזה? התשובות נעוצות באירועי חודש יולי 2017.
בחודש יוני האחרון, בממלכת ערב הסעודית, זמן לא רב לאחר ביקורו של הנשיא האמריקני דונאלד טראמפ, התקבלה החלטה שנראית מפתיעה: המלך הסעודי, סלמאן בן עבד אל-עזיז, החליט לקדם את בנו, שר ההגנה הסעודי מוחמד, לתפקיד יורש העצר. דבר זה הוא נדיר, היות וכפי שכבר כתבתי, בסעודיה יש משפחת מלוכה נרחבת, שכוללת את בניו של מייסד הממלכה, עבד אל-עזיז שנודע בכינויו "אבן סעוד", ואת בניהם, בני בניהם וכן הלאה. המועצה המשפחתית הנרחבת היא שמחליטה על מינויי הנסיכים השונים לתפקידים השונים בממלכה, ולראשונה מאז מות המייסד ומינוי בנו סעוד ליורש העצר והמלך אחריו, בנו של המלך המכהן מתמנה להיות יורש העצר של הממלכה. ישנה משמעות חשובה מאוד למינוי זה, והעיתוי שלו לא מפתיע: בעצם המינוי, מלך סעודיה הופך את סדר הורשת השילטון המלוכני לסדר של אב ובן, ולא סדר של אחים ובני דודים כמו שהיה מקובל עד עתה. מוחמד בן סלמאן יהיה למעשה המלך הראשון מבין דור הנכדים, ולא דור הבנים, של מייסד הממלכה עבד אל-עזיז. רבים רואים במינוי זה הפתעה, אך למעשה אין בכך שום הפתעה: עוד בכך שהמלך סלמאן, שנודע יותר באיך שדונאלד טראמפ קרא לו באנגלית, "קינג סאלמאן", והזכיר אותו שוב ושוב בנאומים שלו במהלך ביקורו במזרח התיכון וגם לאחר מכן, מינה את בנו לתפקיד המשנה ליורש העצר, הוא סימן לעצמו מטרה שבנו הוא שיירש אותו.

יורש העצר המודח, שניצב כמו טריז בין סלמאן ובין בנו בסדר הורשת השילטון, היה בן אחיו של סלמאן, מוחמד בן נאאיף. הנסיך נאאיף כיהן בעבר כיורש העצר, אך נפטר. לפני כן, נאאיף נודע כשר הפנים המיתולוגי של ערב הסעודית, שהוא למעשה התפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר במדינה היות והוא אחראי על השירות החשאי, על המשטרה ועל ביטחון הפנים ואכיפת השילטון בממלכה. לאחר מותו של נאאיף, שהמשיך לכהן כשר הפנים במקביל להיותו יורש העצר, ניתן תפקיד שר הפנים לבנו של נאאיף, מוחמד, שהתמנה לאחר מכן להיות בנוסף יורש העצר של המלך סלמאן. סלמאן ביקש לדחוק למעשה את בנו של אחיו, ולמעשה להשתלט על משפחת המלוכה כולה ועל סדר הורשת השילטון. כשיתמנה בנו של סלמאן למלך, אני לא אופתע אם מוחמד בן סלמאן ידאג בהמשך למנות את בנו שלו ליורש העצר אחריו, בצורה כזאת או אחרת.
על מנת לפצות את משפחת אחיו נאאיף החליט המלך סלמאן להשאיר בידיה את תיק הפנים. לשם כך הוא יצר עוד תקדים: לראשונה הוא מינה לתפקיד שר בכיר, במקרה זה שר הפנים, לא בן אחר של נאאיף, אלא את נכדו של אחיו, עבד אל-עזיז בן סעוד בן נאאיף. בכך, לראשונה, תפקיד של שר בכיר בסעודיה עובר לדור הנינים של מייסד הממלכה, ופוסח על דור הנכדים. במילים אחרות: הוא סגר עיסקה עם אחיינו של מוחמד בן נאאיף על מנת להדיח את דודו לגמרי. בכך מושלמת "הפיכת החצר", ומשפחתו הגרעינית של סלמאן תוכל לשלוט במשפחת המלוכה הסעודית המורחבת.

כאמור, העיתוי של השינוי הדרמטי לא היה מקרי: המינוי התרחש זמן לא רב לאחר ביקורו של דונאלד טראמפ בסעודיה והחתימה על עיסקת הנשק האמריקנית-סעודית בשווי של מאות מיליארדי דולרים. לאחר ביקור זה ודברי העידוד של טראמפ, הרגישו במשפחת המלך סלמאן מספיק חזקים כדי לחולל את השינוי שהיה מתוכנן מקידמת דנא. השינוי מתרחש גם על רקע הודעת מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק הקשר והבידוד של נסיכות קטאר, שהיא הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים", אותה בית המלוכה הסעודי לא מחבב, בלשון המעטה. סעודיה, שבעצמה נודעה כתומכת באירגוני טרור כמו "אל-קאעידה" בעבר ודאע"ש כיום, ותמשיך לעשות זאת גם כלפי האירגונים האסלאמיים הקיצוניים שיקומו לאחר דאע"ש, מאשימה, בהאשמה שהיא לא לגמרי האשמת שווא, את קטאר בתמיכה ובעידוד טרור. כמו כן, למרות שדונאלד טראמפ תיאר את המלך סלמאן, בלשונו "קינג סאלמאן" כאדם חכם וכאיש שיחה, המלך עצמו נמצא במצב בריאותי לא טוב, ובקושי מדבר, לאחר שלפני כמה שנים עבר שבץ. מה גם שהוא עבר את גיל הגבורות וכיום הוא בן 81. בעקבות דבריו של בעל בריתה של קטאר, נשיא תורכיה ארדואן, לפיה ערב הסעודית גם זקוקה ל"אביב ערבי", כלומר התקוממות המונית שתוביל להחלפת השילטון, סלמאן החל לחשוש שידידיה של קטאר וידידי "האחים המוסלמים" מתוך משפחת המלוכה הסעודית עלולים לנצל את המצב הרגיש במפרץ ולחולל הפיכה כנגדו. לכן, סלמאן החליט לבצע את השינוי השילטוני, ולקבוע עובדה שהיא כמעט חסרת תקדים בערב הסעודית לפיה בנו יחליף אותו. ושוב, בהיסטוריה המודרנית של ממלכת ערב הסעודית, למעט במקרה של מייסד הממלכה המודרנית, נמנעו המלכים למנות את בניהם שלהם ליורשי העצר, ובדרך כלל מינו את אחיהם ובשנים האחרונות אף את אחייניהם. כעת המלוכה הסעודית לא תעבור בין אחים, כמו שכתבתי בעבר (בקישור: http://histerio.co.il/?p=510- שאם לא מופיע נא לסמן את הכתובת ולהעתיק לשורת המשימות למעלה בדף), אלא מאב לבנו.

בתאריך 27 בפברואר 2021 האשים דו"ח של הCIA האמריקני את הנסיך מוחמד בן סלמאן בכך שבראשית חודש אוקטובר 2018 הורה לרצוח את העיתונאי הסעודי שגלה בארה"ב ובתורכיה ג'מאל חאשוקג'י (חאשוגי) בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ולבתר את גופתו. כמו כן מואשם מוחמד בן סלמאן בכך שכלא חברים רבים ממשפחת המלוכה שאיימו על מעמדו, כמו לדוגמא דודו הנסיך אחמד בן עבד אל-עזיז או בן דודו יורש העצר לשעבר מוחמד בן נאאף שנכלאו ונמצאים כנראה במעצר בית מאז שנת 2019. בשני אלה, אגב, רואה המימשל האמריקני של הנשיא ג'ו ביידן כאלטרנטיבות ראויות לשמש כיורשי העצר וכמלכי סעודיה הבאים במקום הנסיך מוחמד בן סלמאן.

TOPSHOT-US-POLITICS-VOTE-DEMOCRATS

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
סוציאליזם דמוקרטי

סוציאליזם דמוקרטי: השיטה החדשה של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית?

אצל המפלגה הדמוקרטית האמריקנית ישנה תופעה מיוחדת: כל אימת שמפסיד מועמד דמוקרטי לנשיאות, המועמד שבא אחריו נחשב יותר רדיקלי שמאלה ממנו. מקרה יוצא דופן שבא בניגוד לתופעה זאת הוא התמודדותה של הילרי קלינטון לנשיאות מטעם המפלגה ב2016. רוצים דוגמה? לאחר שאל גור הפסיד את הבחירות הדמוקרטיות בשנת 2000, בשנת 2004 המועמד היה ג'ון קרי, סנאטור ליברל שנחשב הרבה יותר שמאלני מאל גור שהיה סגנו של ביל קלינטון. גם קלינטון וגם גור, להזכירכם, הקפידו על עמדות של מרכז-שמאל. קרי, לעומתם, היה שמאל יותר מובהק. כשג'ון קרי הפסיד בשנת 2004, הופיע בשנת 2008 מועמד שנחשב יותר שמאלה מג'ון קרי: ברק אובמה, שניצח שתי מערכות בחירות ברציפות וכיהן בנשיאות ארה"ב במשך שמונה שנים. אבל אובמה נחשב במפלגת הדמוקרטית לאיש מרכז, וכשמשווים אותו למועמדים הבולטים הנוכחיים של המפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות אמצע הקדנציה לבית הנבחרים האמריקני שאמורות להתקיים בחודש נובמבר 2018, אובמה הוא בכללותו איש מרכז מתון. לפי דונה בראזיל, שהייתה יושבת ראש המפלגה הדמוקרטית (בארה"ב יושבי ראש המפלגות הם לא מועמדים לנשיאות, הם בדרך כלל פוליטיקאים ותיקים שכוכבם לא דרך או אנשי מכירות בכירים), הניצחון של הילארי קלינטון בפריימריז (הבחירות המוקדמות) למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2016- וזה היה למעשה הניצחון האחרון שלה כי היא הפסידה לדונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות- היה ניצחון עם כוכבית גדולה: מי שהיה לו סיכוי לנצח הוא התופעה בה' הידיעה שהופיעה במערכת הבחירות ההיא מטעם הדמוקרטים, הסנאטור ברני סנדרס. והסנאטור היהודי הוותיק הזה, שכמובן הוא שמאלה בדעותיו מקלינטון, הוא המבשר של התופעה והאידיאולוגיה שנקראת סוציאליזם דמוקרטי. אל תשכחו שעד הופעתו של סנדרס, המילה "סוציאליזם" נחשבה למילה מגונה בארצות הברית, זכר למורשת המלחמה הקרה. סנדרס לא התבייש להגיד את המילה "סוציאליזם", ובעיקר "סוציאליזם דמוקרטי". לאחר שהילרי קלינטון הפסידה בבחירות הכלליות, המפלגה הדמוקרטית נעה יותר ויותר שמאלה. כשנה לאחר ההפסד, הקים סנדרס את "מכון סנדרס", שנועד בעיקר לקדם מועמדים בתוך המפלגה הדמוקרטית שמזדהים עם הדרך שלו. בינתיים הצליחו 42 מועמדים שדוגלים או מזוהים עם הסוציאליזם הדמוקרטי של סנדרס לנצח בבחירות הפנימיות בתוך המפלגה הדמוקרטית למועמדויות השונות לבחירות 2018 לבתי הנבחרים השונים.

ובכן, מהו הסוציאליזם הדמוקרטי, שמנסה להסתמן כתשובה של המפלגה הדמוקרטית לטראמפ? מדובר באידיאולוגיה פרוגרסיבית, כלומר שמאל על סף הקיצוני או שמאל קיצוני, שמעודד מערכת פוליטית דמוקרטית לצד בעלות סוציאלית על אמצעי הייצור. הוא דוגל בניהול עצמי ודמוקרטי של מוסדות כלכליים בתוך שוק כלכלי סוציאליסטי-ריכוזי, תוך ניהול הכלכלה באופן ריכוזי על ידי המדינה. מה ההבדל בין סוציאליזם דמוקרטי למה שאנחנו מכירים בתור סוציאל-דמוקרטיה? הסוציאליזם הדמוקרטי תומך בהחלפה הדרגתית של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית למערכת ריכוזית סוציאליסטית, ואילו הסוציאל-דמוקרטיה תומכת ברפורמות קפיטליסטיות אבל עם רגישות חברתית. כלומר, בעיני הסוציאל-דמוקרטיה הפיתרון לבעיות הקפיטליזם הוא לערוך בו רפורמות אך לשמר אותו. בעיני הדמוקרט-סוציאליסטים, על מנת לתקן את הקפיטליזם יש להחליף אותו בסוציאליזם, וזה הבדל עצום. יש כאלה שמאשימים, ובצדק מסוים, את הסוציאליזם הדמוקרטי שהוא שם מכובס למעבר למערכת שדומה למערכת הכלכלית הסובייטית, אבל עם "ניהול דמוקרטי". הדמוקרט-סוציאליסטים בהחלט תומכים בהתערבות בוטה מאוד של המדינה בכלכלתה כדי לצמצם את אי-השיוויון החברתי, בהלאמה ובריכוזיות המשק.

דוגמה להצלחה של מועמדים דמוקרט-סוציאליסטיים היא אלכסנדריה אוקאזיו-קורטס, מועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית לקונגרס האמריקני ממדינת ניו יורק, לטינית במוצאה ובת 28 שנבחרה למועמדות הארצית הדמוקרטית לאחר שניצחה בבחירות המוקדמות למועמדות בתוך המפלגה. היא נחשבת לעתיד של המפלגה הדמוקרטית, בעידן שבו נפרצו כל הגדרות. והאם זה טוב לישראל או למערב המסורתי בכלל? ממש לא. קורטז מתחה ביקורת על "הכיבוש הישראלי את פלסטין". והכוונה היא לא לשטחים שנלקחו ע"י ישראל בשנת 1967, אלא לכאורה לשליטה הישראלית מנהר הירדן ועד הים התיכון. הסוציאליזם הדמוקרטי, כמו הסוציאליזם עצמו ואף יותר ממנו, תומך בצימצום הפערים בחברה בין המעמדות, ובעזרה למדוכאים ולחלשים כדי להביא לשיוויון. ולפי השיטה של הדמוקרט-סוציאליסטים, ביניהם סאנדרס ובטח קורטז שיותר קיצונית ממנו, המדוכאים האולטימטיביים הם המוסלמים והפלסטינים (לצד האוכלוסייה הלטינית והשחורה של ארצות הברית). הסוציאליזם הדמוקרטי תומך בהגירה ובקליטת מהגרים ובגלובליזציה סוציאליסטית, לא קפיטליסטית. בנושאים חברתיים אחרים, אגב, גם סאנדרס וגם קורטז תומכים ב"ביטוח רפואי לכל", והכוונה היא שהמדינה צריכה לתת ביטוח רפואי גם לאזרחיה וגם למהגרים אליה. מועמד נוסף שנחשב דמוקרט-סוציאליסטי אך לא בארצות הברית הוא מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, ג'רמי קורבין (ולפי התנהגותו בתוך מפלגתו ובכלל, אני לא בטוח שהוא בכלל דמוקרט, אלא רק סוציאליסט קיצוני). העניין הוא שרובם המוחלט של יהודי בריטניה סולדים מקורבין האנטישמי, בעוד שלרוב יהודי מדינת ניו יורק, שתומכים במפלגה הדמוקרטית, לא תהיה בעיה להכניס את אלכסנדריה קורטז לקונגרס או לבחור בה בעתיד לנשיאות.

יש החושבים כי הסוציאליזם הדמוקרטי הוא אידיאולוגיה חדשה, שברני סנדרס המציא. טעות בידם. רעיון הסוציאליזם הדמוקרטי קיים עוד משלהי המאה ה-19. הוא מייצג תנועות שמאל לא מעטות בעולם, ביניהן תנועות שהאידיאולוגיה שלהם היא על סף הקומוניזם (הקומוניזם מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון, כלומר של המעמד העובד, והסוציאליזם הדמוקרטי מאמין לפחות דה יורה בדמוקרטיה ופועל על פיה, אפילו יותר מהסוציאליזם עצמו). אבל עלייתו של ברני סנדרס קידמה יותר את הרעיון הזה בארצות הברית, ויש למפלגה הדמוקרטית נטייה לאמץ אותו כי הוא רעיון חריג, כתגובה לחריגות של טראמפ באופיו, מן הצד השני.
למרות זאת, לא בטוח שהרעיון הזה הוא שינצח בסופו של דבר: המפלגה הדמוקרטית עוד מנסה להתאושש מההפסד שלה לדונלד טראמפ לפני שנתיים בבחירות לנשיאות, וגם אם כרגע בסנאט ובקונגרס האמריקניים הוא רפובליקני ולאחר 2018 הוא ייהפך לדמוקרטי, רוב המועמדים הדמוקרטיים הם אנשי שמאל-מרכז או שמאל לא קיצוני במיוחד. כמו כן, בדרך כלל בבחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית המפלגה שזוכה לרוב היא המפלגה שמנוגדת למפלגתו של הנשיא המכהן, מתוך רצונו של רוב הציבור לחזק את מערכת האיזונים והבלמים מול הנשיא. רונאלד רייגן, לדוגמה, התמודד מול בית נבחרים עם רוב דמוקרטי לאורך כמעט כל שתי כהונותיו. אז זה לא אומר שהמפלגה הדמוקרטית כולה תהפוך בטוח למפלגה דמוקרט-סוציאליסטית ובכלל זה לא אומר שטראמפ יפסיד בבחירות 2020 למועמד דמוקרטי או שהנשיא שלאחר טראמפ יהיה דמוקרטי. אחרי הכל, המועמד המוביל בסקרים להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות בשנת 2020 הוא ג'ו ביידן, שהיה סגנו של הנשיא דאז ברק אובמה. ביידן עצמו, שיהיה בן 78 בעת הבחירות לנשיאות, הוא איש שמאל-מרכז אך הוא אינו דמוקרט-סוציאליסט.