Tag Archives: דאעש

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

תולדות התנועה האסלאמית בישראל ו"משפחת הג'יהאד" לצד השתלבות בקואליציה

מבשרי האסלאם הקיצוני- תולדות התנועה האסלאמית ו"משפחת הג'יהאד" בישראל
(חלק מהכתוב מובא מעיתון "הארץ", שנת 2003)
 
1971- ייסוד התנועה האסלאמית על ידי השייח' עבדאללה נימר דרוויש. זוהי תנועת בת של אירגון "האחים המוסלמים" שנוסד במצרים בשנת 1928 על ידי המורה המצרי חסן אל-בנא. אירגון זה דוגל בהחזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית שבוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי-כשהפעם עיר הבירה שלה תהיה קהיר או ירושלים- בין אם בדרך פוליטית ובין אם בדרך של ג'יהאד (מלחמת קודש) ומאבק.
 
עבדאללה נימר דרוויש עצמו נולד בכפר קאסם. לאחר שסיים את לימודי השריעה בשכם חזר לכפרו והתחיל להטיף לחזרה לדת ולמסורת האסלאם. בשנת 1971 ייסד את התנועה האסלאמית.
 
1979- הקים דרוויש ארגון טרור בשם "אוסרת אל-ג'יהאד" (בערבית: أسرة الجهاد, שמשמעו "משפחת הג'יהאד"), שמטרתו הייתה הקמת מדינה בשטחי ארץ ישראל שתפעל על פי חוקי השריעה. הארגון היה אחראי לאגירת אמצעי לחימה ושריפת שדות.
 
1981- נעצר דרוויש, עם כמה מחבריו, הורשע בהשתייכות לארגון טרור וישב בכלא עד ששוחרר בעסקת ג'יבריל בשנת 1985. אז מבין עבדאללה נימר דרוויש שעל מנת להשיג את הקמת הח'ליפות האסלאמית לא ניתן להשתמש בטרור בלבד, דבר שמושך אש מצד הרשויות. לכן הוא מחליט לשנות את דרכו (אך לא את האידיאולוגיה של תנועתו באופן כללי) ופועל להשתלבות פוליטית במדינת ישראל של תנועתו ולשילוב חברתי של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשנת 2001 אמר: "מי שבונה תנועה שמושתתת על זה שעוברים על החוק, לא מייצג אותנו. למרות זאת, בגדה המערבית ובעזה זה לא שלטון חוק, זה כיבוש שיש לחסל, ולא מדינה שצריך לכבד. לכן אני מבין את הפלסטינים, או את הלבנונים שמתקוממים בכל דרך… אם הייתי בכיבוש, הייתי מתקומם, אבל ברגע שהחלטתי שאני חלק מהמדינה בעודי יושב בגבולות הקו הירוק, אני שומר על החוק, ואם הנציגים שלי בכנסת, זה סימן שאני כן מכיר במדינת ישראל. זאת למרות שגם אני מרגיש תחת כיבוש מנטלי, אבל העולם לא רואה את זה." דרכו של דרוויש תואמת את זרם הווסטייה (אמצע) בתנועת "האחים המוסלמים" שמשמעותו (وسطية) מתינות, מרכז, דרך האמצע, איזון. זרם זה קורא לאיזון בין כיבוד חוקי המדינה ודרכה וניצול הדמוקרטיה כאמצעי להשגת מטרותיהם של "האחים המוסלמים".
 
לא כולם רואים עין בעין את שינוי דרכו למען השגת המטרה, כמו השייח' ראאד צלאח (שאביו ושני אחיו היו שוטרים, אגב), שמסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, מזהיר שמסגד אל אקצא בסכנה ותומך במעשי טרור אסלאמי.
 
1987 התנועה מקימה את "ועד הסיוע האיסלאמי", כדי לתמוך ביתומים ואלמנות בשטחים באינתיפאדה; לאחר שנה הוועד נרשם כעמותה למען נזקקים בשטחים, ובמקביל מתהדקים קשרי התנועה עם תנועות איסלאמיות בשטחים.
 
1989 התנועה מתמודדת לראשונה בבחירות מוניציפליות ומנצחת בשישה יישובים: בהם כפר קאסם, רהט ואום אל-פחם. כראש העיר באום אל-פאחם נבחר השייח ראאד צלאח שדוגל בעמדה יותר קיצונית לגבי מדינת ישראל כשהוא מנצח בבחירות את ח"כ לשעבר האשם מחאמיד. עם זאת, השייח' צלאח קשר באותן שנים קשרים עם פוליטיקאים ישראליים.
 
1993 הסכמי אוסלו מעמיקים את חילוקי דעות בתנועה; המחנה האחד, ה"מתון", בהנהגת דרוויש מברך על ההסכמים, והרדיקלי, בהנהגת צלאח, תומך בעמדות החמאס ויתר ארגוני הסירוב.
 
1994 סלאח מתווך בין החמאס לישראל בניסיון להביא לשחרור החייל החטוף נחשון וקסמן
 
1995 השב"כ סוגר את "ועד הסיוע האיסלאמי" בנימוק שבין אלפי נתמכיו משפחות של אנשי חמאס, ובכללם מחבלים מתאבדים. השב"כ מתיר לתנועה לחזור לפעול עם ארגון חדש בשם "ועד ההצלה ההומניטרי"
 
1996 החלטת התנועה להתמודד לבחירות לכנסת מביאה לידי פילוג מוחלט בין המחנות בתנועה. סלאח והשייח כמאל חטיב, מקימים את הפלג הצפוני, שבסיסו הוא אום אל-פחם; "הפלג הדרומי" – שמאוחר יותר יקבל את הנהגתו השייח איבראהים צרצור – נשען על תמיכה רחבה במשולש הדרומי ובערים המעורבות
 
1997 השב"כ סוגר את "ועד ההצלה ההומינטרי" (שבשליטת הפלג הצפוני) בגלל מימון שקיבל מארגונים התומכים בחמאס מחו"ל.
 
אחרי כמה שבועות הוועד חזר לפעול, באישור השב"כ, בתנאי שיפסיק לקבל את תרומותיו מחו"ל וימסור בקביעות את רשימות נתמכיו
 
1998-2000 ראאד צלאח מעורב בשורת מאבקים שמנהל הציבור הערבי נגד הפקעת אדמות בא-רוחא, ליד אום אל-פחם, באום אל-סחאלי, סחנין ולוד
 
אוקטובר 2000 צלאח מאשים את הממשלה ב"טבח מתוכנן באל-אקצא" בעקבות מותם של פלשתינאים בהר הבית אחרי ביקור יו"ר האופוזיציה אריאל שרון
 
פברואר 2002 סלאח מוזהר על-ידי ועדת אור על חלקו בליבוי אירועי אוקטובר 2000 ועל מסרים של עידוד האלימות כדרך להשגת מטרות של המגזר הערבי (בין השאר באירועים ב-1998-2000). בוועדה מוזהרים גם ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה, נציג הפלג הדרומי בכנסת
 
2002 שוטרים פושטים שוב על סניפי ועד ההצלה, וסוגרים אותו לשנתיים, על סיוע למשפחות מחבלי חמאס. לאחר שחרורו ממעצר של יו"ר הוועד, ד"ר סולימאן אגבאריה, כיום ראש העיר אום אל-פחם, פותחת התנועה את "הארגון של ועד ההצלה ההומניטרי" – גלגול רביעי של אותו מוסד. שר הפנים, אלי ישי, מודיע על כוונתו לסגור את ביטאון הפלג הצפוני, "סוות אל-חק ואל-חוריה", בנימוק שתכנים המתפרסמים בו מהווים סכנה לביטחון המדינה.
 
שר הפנים אברהם פורז (שינוי), שהחליף בתפקיד את אלי ישי בפברואר 2003, אמר שהוא מסתייג מהמהלך, אבל טרם קבע אם להמשיך בו.
 
2002 ראאד סלאח נעצר יחד עם עוד 14 פעילים ואנשי כספים הקשורים, לטענת גורמי הביטחון, במוסדות התנועה – בהם "ארגון ועד ההצלה ההומניטרי", ועדת הצדקה ו"אגודת אל-אקצא".
 
בשנת 2017 הולך לעולמו השייח' דרוויש ואותו מחליף בהנהגת הפלג הדרומי השייח' חמאד אבו דעבאס. סגנו הוא ד"ר מנצור עבאס, רופא שיניים, חבר כנסת, סגן יו"ר הכנסת, מנהיג רע"מ וחבר בקואליציה השלטת כיום. דרכו של עבאס היא השתלבות בכל קואליציה שהיא בישראל על מנת להשיג את מטרות התנועה האסלאמית ולהיטיב עם המגזר הערבי בישראל.

מבשרי האסלאם הקיצוני: שייח' עבדאללה עזאם- מהשומרון לאפגניסטאן

מבשרי האסלאם הקיצוני
שייח' עבדאללה עזאם-מהשומרון לאפגניסטאן
עבדאללה עזאם היה למעשה מורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן והמייסד האמיתי של אירגון אל-קאעידה. היה ערבי יליד הכפר סילת אל-חרית'יה שבמחוז ג'נין שבשומרון/הגדה המערבית. הוא נולד בשנת 1941, לפני הקמתה של מדינת ישראל, כשהערבים עוד היו רוב בארץ ישראל. היה תלמיד מצטיין עוד בילדותו באמצע שנות החמישים, בהיותו נער, הוא הושפע ממטיף בשם אסד עבד אל-האדי והצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" (לכל מי שחושב לא נכון, שאל קאעידה הוקם על ידיו לכאורה בגלל השליטה הישראלית בשטחים ובשומרון אחרי 1967). הוא עבר למחוז כרכ בירדן כדי להיות מורה לדת האסלאם ובשנת 1963 הוא נרשם לפקולטה לשריעה, ההלכה האסלאמית, באוניברסיטה של דמשק בסוריה שם יצר קשר עם מרצים ומנהיגים דתיים סונים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". הוא קיבל תואר ראשון במשפט מוסלמי שם וחזר לגדה המערבית ולאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו לירדן. בהיותו בירדן הוא עבר להילחם עם כוחות אירגון הפת"ח אבל סלד מהאידיאולוגיה המרקסיסטית לאומנית של אותו אירגון שהושפע מברית המועצות. במקום זה הוא הטיף לאיחוד אסלאמי- פאן אסלאמיזם. לאחר שהתאכזב מהפת"ח ומאש"ף החילוניים, הוא עבר לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שם הוציא דוקטורט במשפט מוסלמי. לאחר שהשיג את תואר הPHD (דוקטור) במשפט מוסלמי, הוא עבר לערב הסעודית. שם הוא הוציא פסק הלכה שניתן כתשובה לשאלה (פתווה, כי איג'תיהאד- חידוש בהלכה- אסור באסלאם הסוני כבר כמעט 1000 שנה אבל פתוות מותרות). לפי פסק ההלכה הזה, שניתן כתגובה לפלישת הסובייטים האתיאיסטים לאפגניסטאן, קיימת חובה דתית להילחם כנגד הפולשים, גם נגד הסובייטים באפגניסטאן וגם כנגד מדינת ישראל. כלומר מה שעשה עזאם הוא הכרזת ג'יהאד ברורה.
לפתווה קראו "הגנה על האדמות המוסלמיות- החובה הראשונה אחרי האמונה". המופתי הראשי של סעודיה תמך בפסק ההלכה הזה. לכן, עזאם הוא גם המורה הרוחני של אל-קאעידה וגם של אירגון החמאס: שתי תנועות שמקורן בתנועת "האחים המוסלמים".
עזאם רצה להתקרב לחזית האפגנית לכן עבר לעיר אסלאמאבאד בפקיסטאן ולימד שם באוניברסיטה. משם הוא עבר לעיר פשאוואר הצמודה לגבול האפגאני ולמעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות שנודע כנתיב מעבר לטרוריסטים עד היום, וייסד שם את "משרד השירות" כדי להקים בעיר "גסט-האוסים" (אכסניות) ללוחמי ג'יהאד אסלאמיסטים שבאו להילחם כנגד הסובייטים הפולשים. המשרד סיפק שירותי תמיכה רוחנית וחומרית (בנשק) ללוחמי המוג'אהידין שנלחמו בסובייטים. בפשאוור היה לעזאם תלמיד עם הרבה מאוד כסף: אוסאמה בן לאדן הסעודי הסוני ממוצא תימני. הוא שיכנע את בן לאדן לממן את המאבק בסובייטים מכספו. עבדאללה עזאם השתכנע והצטרף בעצמו ללוחמים המוג'אהידין הטרוריסטים כנגד הפולשים הסובייטים באפגניסטאן. הוא חצה את הגבול והצטרף בעצמו ללחימה. בשנות השמונים הוא החליט להגדיל את רשת ההטפה והג'יהאד שלו: באישור המימשל האמריקני הוא הסתובב בחמישים ערים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית והטיף לג'יהאד ולגיוס לוחמים לאפגניסטאן בקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הוא המשיך להיות מעורב גם בלחימה הפנים אפגאנית לאחר נסיגת הסובייטים מאפגניסטאן. הטליבאן עוד לא קם אז, לכן עזאם תמך ב"ברית הצפונית". לאורך כל הדרך נתמך עזאם בידי המודיעין הסעודי והפקיסטאני. לכל מי שטוענים ששליטת ישראל בפלסטינים היא הסיבה לג'יהאד העולמי: ללא התשתית הסעודית והפקיסטאנית לא היה ג'יהאד עולמי ולא משנה מאיפה עזאם הגיע.
הוא הוציא פסקי הלכה שהצדיקו הרג אזרחים חפים מפשע במסגרת הג'יהאד. הוא הרחיב את המושג באסלאם "מושריכין" (משתפים אלים נוספים לאל האחד) לכל מי שלא מאמין באסלאם הרדיקאלי ובעיקר נוצרים ויהודים. הוא פעל להפוך את הג'יהאד לעולמי. התהליך של הפיכת מוסלמים לכופרים בעיני מוסלמים אחרים נקרא "תכפיר". בתהליך זה תמך עזאם חלקית.
בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח בין עזאם לבין הג'יהאד האסלאמי המצרי בראשו עמד מנהיג אל קאעידה היום, איימן א-ט'וואהירי הפלג של ט'וואהירי תמך בהשתת "תכפיר" על כל מי שאינו מוסלמי דתי רדיקאלי. כשהוקם אירגון החמאס בעזה בשנת 1987, עזאם תמך בו והאירגון משתמש בפסקי הלכה ובכתבי עזאם עד היום. עזאם טען כי לאחר אפגניסטאן, מרכז הג'יהאד צריך להיות בארץ ישראל כנגד היהודים. עזאם גייס גם ערבים פלסטינים להילחם באפגניסטאן ואימץ את מונח ה"איסתישהאד" (ביצוע פיגועי התאבדות מטעמים דתיים כנגד האויב) בנוסף לג'יהאד. ליוזמי פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בספטמבר 2001 היה גם קשר כלשהו עם עזאם.
בשנת 1989 נעשו כמה ניסיונות התנקשות בו, לאחר שהתברר שהמסגד בו נשא דרשות בפשאוואר בפקיסטאן הפך למרכז גיוס ראשי של ג'יהאד עולמי בשיטת עזאם. היה ניסיון כושל לפוצץ את המסגד של עזאם והמודיעין הסעודי לחץ על עזאם לעזוב את אפגניסטאן. ב24 בנובמבר 1989 בעודו נוהג ברכב יחד עם בני משפחתו בפשוואר הופעל מטען נפץ אדיר בשלט רחוק שהרג את עזאם ובני משפחתו.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט‏‏
לייק
תגובה
שתף

מבשרי האסלאם הקיצוני: אבו אל-אעלא אל-מודודי: הוגה האסלאם הסוני השיטתי הקיצוני המודרני.

נולד באווראנגאבאד שבהודו, כשהייתה תחת שילטון בריטי בשנת 1903. מת בשנת 1979 בניו יורק- לשם הגיע כדי לטפל במחלת הכליות שלו שהחמירה.
חוקר אסלאם, אידיאולוג ופילוסוף אסלאמיסט, משפטן, היסטוריון, עיתונאי, פעיל וחוקר פעיל בהודו הבריטית ולאחר מכן, בעקבות החלוקה, בפקיסטאן.
יצירותיו הרבות היו במספר תחומים: כ פירוש הקוראן, חדית', חוק, פילוסופיה והיסטוריה". רוב יצירותיו נכתבו בשפת האורדו, אך לאחר מכן תורגמו לאנגלית, ערבית, הינדית, בנגלית, טמילית, טלוגו, קנאדה, בורמזית, מלאיאלאם ושפות רבות אחרות.
הוא ביקש להחיות את האסלאם, שהיה לפי הבנתו "האסלאם האמיתי". הוא האמין שהאסלאם חיוני לפוליטיקה וכי יש צורך להנהיג שריעה ולשמר את התרבות האסלאמית בדומה לשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם במאה השביעית, הרשידון, ולנטוש את חוסר המוסריות, את החילוניות, הלאומיות והלאומנות וכן גם את הסוציאליזם, שלדעתו הוא השפעתו של האימפריאליזם המערבי.
הוא היה המייסד של ג'מאעת-א-אסלאמי, הארגון האסלאמי הגדול דאז באסיה. בזמן מאבק העצמאות ההודי, מאודודי והג'מאת-א-איסלאמי פעלו באופן פעיל להתנגדות לחלוקת הודו. לאחר החלוקה בין הודו לפקיסטאן, מודודי וחסידיו העבירו את המיקוד שלהם לפוליטיזציה של האסלאם ויצירת תמיכה בהפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית. הם נחשבים כמי שסייעו לעורר את הגנרל מוחמד זיא-אול-חק, שליט פקיסטאן דאז, להחדיר "שריעזציה" לפקיסטאן. עשרות אלפי חברים ואוהדים של האירגון שלו קיבלו משרות במערכת המשפט ובשירות המדינה. במהלך הממשל של זיא אול-חק. הוא היה הזוכה הראשון בפרס המלך הסעודי פייצל הבינלאומי על שירותו לאסלאם ב-1979. כמו כן, מודודי היה חלק מהקמתה וניהולה של האוניברסיטה האסלאמית של מדינה, אחת הערים הקדושות לאסלאם שבחבל החיג'אז שבערב הסעודית.
למודודי ומשפחתו היה את התואר "סיד"- כלומר נחשב כאחד מצאצאי נביא האסלאם מוחמד.
כשהיה בן אחת עשרה, התקבל מודודי לכיתה ח' ישירות במדרסה פאוקנייה משריקייה (תיכון מזרחי), אורנגבאד שבהודו הבריטית דאז, שהוקם על ידי שיבלי נומני, חוקר אסלאמי מודרניסטי המנסה לסנתז את הלימוד האסלאמי המסורתי עם הידע המודרני, ואשר עיצב את אורך החיים של מאודודי. התעניין בפילוסופיה (במיוחד מתומס ארנולד) וכן במדעי הטבע, כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לאחר מכן עבר לדר-אל עולום (בית הידע, בית ספר דתי) מסורתי יותר בהיידראבאד. בינתיים, אביו עבר לבופאל – שם התיידד מודודי עם ניאז פתפורי, מודרניסט אחר. ב-1919, כשהיה בן 16, ועדיין מודרניסט בהלך הרוח, הוא עבר לדלהי וקרא ספרים של קרוב משפחתו הרחוק, הרפורמיסט סיד אחמד ח'אן. הוא גם למד אנגלית וגרמנית כדי ללמוד, באופן אינטנסיבי, פילוסופיה מערבית, סוציולוגיה והיסטוריה במשך חמש שנים מלאות: בסופו של דבר הגיע למסקנה שחכמי הדת האסלאמיים, העולמאא, לא התאמצו לגלות את הסיבות לעלייתה של אירופה, והוא עצמו הציע סיבות לכך. הוא למד את כתיבהם של רשימה ארוכה של פילוסופים שלימודם הפכה את אירופה למעצמה עולמית: הגל, קומטה, מיל, טורגו, אדם סמית', מלתוס, רוסו, וולטייר, מונטסקייה, דרווין, גתה והרדר, בין היתר. מבין המוסלמים, הוא הגיע למסקנה, שהעולמאא, חכמי הדת, לא הגיעו אפילו לאחוז אחד מכמות הפילוסופים שהייתה לאירופה להציע.
בשנות השלושים הוא החל לפתח את רעיונותיו הפוליטיים, ולפנות למטרת התחייה האסלאמית והאסלאם כאידיאולוגיה, בניגוד למה שהוא כינה "דת מסורתית ותורשתית". מאודודי נבהל מהדעיכה של השלטון המוסלמי באיזור היידראבאד שבהודו, מהחילוניות הגוברת והיעדר צניעות בקרב נשים מוסלמיות בדלהי.
באוגוסט 1941 ייסד מודודי את ג'מעאת-א-אסלאמי בהודו הבריטית כתנועה פוליטית דתית לקידום ערכים ומנהגים איסלאמיים.
האירגון התנגד באופן פעיל לחלוקת הודו, כאשר מנהיגה מודודי טען כי התפיסה הזו מפרה את הדוקטרינה האסלאמית של האומה. אירגונו ראה את החלוקה כיוצרת גבול זמני שיפריד בין המוסלמים זה מזה.
מודודי קבע כי על בני האדם לקבל את ריבונותו של אלוהים ולאמץ את החוק האלוהי, אשר מחליף חוקים מעשה ידי אדם, וכינה זאת "תיאודמוקרטיה", [47] מכיוון ששלטונה יתבסס על הקהילה המוסלמית כולה, ולא על חכמי הדת האסלאמיים, העולמאא. לאחר הקמת פקיסטאן ופיצול הודו ב1947, מודודי היגר ללאהור, שהפכה לחלק ממדינת פקיסטאן החדשה.
מודודי הקדיש את מרצו לכתיבת ספרים, עלונים ויותר מ-1000 נאומים והצהרות לעיתונות, והניח את הבסיס להפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית, אך גם עסק במגוון נושאים מעניינים בפקיסטאן ובעולם המוסלמי. הוא ביקש להיות מוגא'דיד, מחדש הדת . לתפקיד זה הייתה אחריות רבה שכן הוא האמין שמוג'אדיד "בכלל, חייב לבצע את אותו סוג של עבודה כמו שנעשה על ידי נביא.". בעוד שהמוג'אדידים קודמים חידשו את הדת, הוא רצה גם "להפיץ את האסלאם האמיתי" , שהיעדרו הביא לכישלון המאמצים הקודמים לחדש (תג'דיד) באסלאם". הוא היה מאוכזב מאוד לאחר ההתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הוא האמין בראייה המוגבלת של המוסלמים את האסלאם ולא את היותו אידיאולוגיה ודרך שלמה לחיים. הוא טען שכדי להחיות את הגאווה האסלאמית האבודה, המוסלמים חייבים לקבל את האסלאם כדרך חיים שלמה.
מוודודי הושפע מאוד מרעיונותיו של התיאולוג הקיצוני מימי הביניים אבן תימיה, במיוחד מחיבוריו שהדגישו את ריבונותו של האל. מודודי הדגיש שג'יהאד חמוש הוא הכרחי לכל המוסלמים בני זמננו וכמו סעיד קוטב, ממייסדי ומבכירי תנועת "האחים המוסלמים", קרא ל"ג'יהאד אוניברסלי".
מודודי היה אחד מההוגים העיקריים של רעיון המדינה האסלאמית שתוקם על ידי ג'יהאד- ובכך השפיע על התנועות האסלאמיות הקיצוניות.
הוא תמך במודרניזציה אסלאמית אך שלל את רעיון ההתמערבות, החילוניות והלאומיות מכל וכל. הוא גם יצא נגד המיסטיקה האסלאמית- הצופיות ונגד הזרם האחמדי באסלאם, הנפוץ בהודו. הוא הסכים עם המודרניסטים האסלאמיים שהאסלאם לא מכיל שום דבר המנוגד להיגיון, ושהוא עדיף במונחים רציונליים על כל מערכות הדת האחרות. הוא לא הסכים עם הנוהג שלהם לבחון את הקוראן והסונה תוך שימוש בהיגיון כסטנדרט, במקום להתחיל מהטענה ש"התבונה האמיתית היא אסלאמית" ולקבל את הקוראן והסונה, ולא את התבונה, כסמכות הסופית.
עוד בשנות הארבעים קרא מודודי למהפיכה אסלאמית, וטען כי ה"מהפכה" שלו תושג "צעד אחר צעד" עם "סבלנות", שכן "ככל ששינוי פתאומי יותר, כך הוא קצר מועד.
לפי מודודי, לאסלאם הייתה "חוקה לא כתובה" שצריכה "להיות כתובה". החוקה לא תהיה השריעה אלא מסמך דתי המבוסס על "מוסכמות" שקבעו ארבעת הח'ליפים "הישרים" הרשידון, שהיו ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם (אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי) וכן על השריעה, הקוראן והחדית' (התורה שבעל פה המוסלמית).
מודל של ממשלה
בהרחיב כיצד צריכה להיראות ממשלת המדינה האסלאמית בספרו "החוק והחוקה האסלאמית", לקח מודודי כמודל את ממשלתו של מוחמד וארבעת הח'ליפים הראשונים ראש המדינה צריך להיות ראש הרשות המחוקקת העליונה, המבצעת והשופטת כאחד, אך תחתיו שלושת הרשויות הללו צריכוץ לפעול "בנפרד ובלתי תלוי זה בזה". ראש מדינה זה צריך להיבחר ועליו ליהנות מאמון המדינה, אך הוא אינו מוגבל לתקופות כהונה. מודודי שלל גם את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון הדמוקרטי המערבי.
כשהייתה המהפיכה האסלאמית השיעית באיראן, הוא בירך עליה, למרות שהייתה מהפיכה שיעית.

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל כוואכיבי, 1902-1854.
 
ממדבריות הנג'ד שבחצי האי ערב אנו מגיעים אל המאה ה-19, הזמן של האינטלקטואלים הערבים בעידן הליברלי. מדובר על אינטלקטואל, סופר ועיתונאי סוני שהיה אף יותר מאיש דת. יליד העיר חלב שבצפון סוריה, ממשפחת צאצאי הנביא מוחמד. עבד אל רחמן אל כוואכיבי (כווכב- כוכב בערבית, כוואכב- כוכבים) היה לא רק ממבשרי האסלאם הקיצוני אלא ממבשרי הלאומיות הערבית ורעיון איחוד העמים הערביים, הפאן-ערביות.
האינטלקטואלים הערביים בעידן הליבראלי עסקו בעיקר בשאלות הבאות: 1. מדוע האסלאם בירידה אל מול המערב העולה? 2. למי יש לגיטימציה להיות מנהיג האומה המוסלמית.
 
אל-כוואכיבי למד גם מדעי האסלאם וגם שפות. בגיל 22 כבן למשפחת נכבדים הוא הפך לעורך העיתון הרשמי של מחוז חלב באימפריה העות'מאנית, אל-פוראת (נהר הפרת). לאחר מכן עבר לערוך את העיתון האסלאמיסטי הרפורמיסטי, אל-מנאר (אין שום קשר לתחנת הטלוויזיה של חזבאללה השיעית כיום, שנקראת באותו שם), שעורכו המפורסם לפניו היה מוחמד רשיד רידא, אחד מגדולי האינטלקטואלים האסלאמיסטיים במצרים. אל כוואכיבי נע על הקו בין חלב הסורית לקאהיר, בירת מצרים לעתיד. מה שתיסכל אותו יותר מכל הוא הדרתם של בני משפחתו ממשרת "נקיב אל אשראף"- ראש השריפים (בני משפחתו של מוחמד) באיזור חלב, על ידי העות'מאנים.
 
אל-כוואכיבי הירבה לכתוב נגד דיקטטורה ונגד דיקטטורים, וכיוון את כתיבתו כנגד המושל העות'מאנית של חלב דאז, ג'מיל פאשא, וכנגד האימפריה העות'מאנית בכלל. הוא טען שמהרגע שנכנסו יסודות תורכיים וזרים לתוך האסלאם שהיא דת ערבית במקור, החלה ירידת האסלאם וירידת הדורות. הוא טען כי על הערבים להוביל את האסלאם כמו בימי האסלאם הראשונים במאה השביעית לספירה הנוצרית, ולא זרים. הוא גם עסק בפירוש הקוראן, כלומר נתן פירוש יותר ערבי לקוראן שכתוב בערבית. הוא טען שיש לפתוח מחדש את שערי האיג'תיהאד- החשיבה והחידושים העצמאיים באסלאם, שהיו נעולים מאז המאה העשירית לספירת הנוצרים.
 
שני ספריו הידועים הם "טבבאיע ומאסארי אל-אסתיבדאד" (הטבע של העריצות) ו"אום אל-קוראא" (אם היישובים- הכינוי הערבי לעיר מכה)- ספר שיש לו מימד יותר דתי. הוא טען שלסולטאן העות'מאני התורכי אין שום לגיטימציה לשלוט על הערבים, וכי ח'ליף האסלאם, אחד התארים שנשא הסולטאן כמנהיג האומה המוסלמית הסונית, צריך להיות אך ורק אדם משיבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולא סולטאן שהוא ממוצא אחר לגמרי. הוא טען שגם התיישנות פירושי האסלאם מהמאה העשירית וגם הישענות המוסלמים על אמונות טפלות- בייחוד על המיסטיות הצופית, וידוע שהצופיות הייתה נהוגה בתורכיה בדרך כלל- גרם להידרדרות האסלאם אל מול עליית המערב. זניחת ערכי הערביות והאסלאם גרמה לאסלאם להיחלש ולרדת. את האסלאם, לטענת כוואכיבי, יש לחזק בעזרת עמידה על יסודותיו הערביים, ואיחוד כלל הערבים לשם שליטה באסלאם-ובכך הניח את היסודות ללאומיות הערבית, וחזרה לערכים האסלאמיים של מוחמד הערבי מהמאה השביעית לספירה. המימד האסלאמי של טענותיו הניח את היסודות לאסלאם הקיצוני בגירסתו הערבית. עובדה היא שאירגוני "האחים המוסלמים", "אל קאעידה" ודאע"ש יוסדו ונוהלו בעיקרון על ידי ערבים.
 
בסיפרו "אום אל-קוראא" הוא טען כי העיר מכה, ממנה בא האסלאם, צריכה להיות בירת העולם המוסלמי ולא איסטנבול ולא קאהיר ראויות להיות הבירה המוסלמית המרכזית. הוא טען שעל המוסלמים ללמוד את המדע המודרני ולפרש את הקוראן ואת החדית', המסורת האסלאמית, פירוש מודרני. חיקוי עיוור-תקליד- של פירושים אסלאמיים מהעבר גורמים לקיפאון של האסלאם אל מול המודרנה.
 
עקב הביקורת שמתח על האימפריה העות'מאנית וההאשמות שהטיח בה לפיה היא האשמה בקיפאונו ובהשחתתו של האסלאם, אל-כוואכיבי כנראה הורעל בידי סוכנים עות'מאנים ומת בשנת 1902.

מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

הכל התחיל מעבד אל-והאב. או בשמו המלא: מוחמד אבן עבד אל-והאב (1699-1792).
נחשב למייסד הזרמים הקיצוניים של האסלאם הסוני, ובמיוחד של תנועת הוהאבייה, התנועה האסלאמית הקיצונית שהיא האסכולה הדתית מוסלמית המובילה בחצי האי ערב ובמיוחד בערב הסעודית. הוא היה מטיף, מנהיג דתי, רפורמטור שמרן קיצוני, פעיל פוליטי ותיאולוג. ההגדרה של "והאביות" או "והאביזם" היא תוצר של חוקרים מערביים, לא השם של התנועה הדתית שהקים.
נולד למשפחה של משפטנים שעסקה במשפט המוסלמי לפי הפרשנות המחמירה שלו שיסודה באסכולה הדתית הסונית החנבלית, האסכולה הדתית המאוחרת, הקיצונית והשמרנית מבין ארבע האסכולות של האסלאם הסוני.
הוא למד בבתי ספר דתיים שנהגו לפי האסכולה החנבלית. דרכו הייתה לשלב את האסכולה החנבלית עם הפוליטיקה בחצי האי ערב, ובכך נוסדה האסכולה החנבלית.
עקרונותיו היו: 1. קידום שמירה על החוק האסלאמי בראי הראייה השמרנית ביותר של הקוראן. 2. הכריז על ההכרח לחזור ישירות לקוראן ולחדית' (החדית' הוא המקבילה המוסלמית לתורה שבעל פה) במקום להסתמך על פרשנויות מימי הביניים, והתעקש שכל מוסלמי – זכר ונקבה – יקרא וילמד את הקוראן באופן אישי. 3. הוא התנגד לתקליד -מעקב עיוור על ידי המסורת, וקרא לפתוח את שערי האיג'תיהאד- הנמקה משפטית עצמאית באמצעות חקר כתבי הקודש- שהיו נעולים מאז המאה העשירית- לפרשנות שמרנית בלבד.
4. הוא עבר הכשרה ראשונית במסורת המוסלמית הסונית הקלאסית, אבן עבד אל-ווהאב התנגד בהדרגה לשיטות דת פופולריות רבות, אך שנויות במחלוקת, כגון ביקור והערצה למקדשים ולקברים של קדושים מוסלמים, דבר שלדעתו מהווה חידוש דתי ("בידעה"), כפירה או אפילו עבודת אלילים. 5. קרא לרפורמה חברתית שמבוססת על התווחיד- ייחוד האל באסלאם. 6. קרא לחזור לימי האסלאם "הטהור" של מוחמד וחבריו במאה השביעית. דחה את הצופיות- הזרמים המיסטיים האסלאמיים, שהיו נהוגים באימפריה העות'מאנית.
את מי שלא הסכימו עם דרכו, את השיעים, את הצופים ואת כל מי שעסקו במיסטיקה אסלאמית הגדיר עבד אל-והאב ככופר. התכפיר- הכרזה על אדם או על קבוצה ככופרים- הוא היסוד של האסלאם הקיצוני הסוני.
חשוב להבין, כי התקופה שבה פעל עבד אל-והאב הייתה על רקע ההתנגדות שצצה במדבריות חצי האי ערב כלפי האימפריה העות'מאנית, בטענה כי היא אינה מכבדת את האסלאם כמו שצריך לפי יסודותיו הבסיסיים. עבד אל-והאב טען כי האסלאם הושחת והתקלקל במהלך ימי הביניים והלאה, וכי יש לחזור לעקרונות הבסיסיים והשמרניים ביותר של הדת. היריבות עם האימפריה העות'מאנית ועוד שיקולים רבים הובילו למהלך הדרמטי ההיסטורי שנקט עבד אל-והאב: חיבור עם משפחת אל-סעוד ויצירת המדינה הסעודית הראשונה, או האמירות הגדולה של דרעייה, בשנת 1744 לספירה (ערב הסעודית של היום היא המדינה הסעודית השלישית).
אבן עבד אל-ווהאב ערך הסכם דתי-פוליטי עם מוחמד אבן סעוד כדי לעזור לו להקים את אמירות דרעייה, המדינה הסעודית הראשונה, והחל בברית שושלת והסדר חלוקת כוח בין משפחותיהם שנמשך עד היום בממלכת ערב הסעודית. אהל אל-שייח', המשפחה הדתית המובילה את חכמי הדת (העולמאא) של ערב הסעודית, הם צאצאיו של אבן עבד אל-ווהאב. הברית בין משפחות אל סעוד (שמתרכזים בפוליטיקה) ועבד אל-והאב (שמנהלים את ענייני הדת של ערב הסעודית) קיימת עד היום.
עבד אל והאב השפיע רבות על הקמת התנועה הסלאפית, שקראה לחזור לאסלאם הדתי "הטהור" של המאה השביעית לספירה. במשך השנים מוסלמים קיצוניים קראו לעצמם גם "אל-מוואחידון"- כלומר דבקים בייחוד האל- עוד מושג שהשתמש בו רבות עבד אל והאב.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
לייק
תגובה
שתף

דאע"ש של אפגניסטאן- "המדינה האסלאמית של מחוז ח'וראסאן" ISIS-K

דאע"ש של אפגניסטאן- "המדינה האסלאמית של ח'וראסאן" ISIS-K. הזרוע הפעילה ביותר של אירגון דאע"ש כיום.
הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (c), התמונה נלקחה מהעיתון נ.י. פוסט.
בממלכת פרס הסאסאנית במאה השישית לספירה ובהמשך בימי ראשית האסלאם, מחוז ח'וראסאן (פירוש שמו "המקום שהשמש באה ממנו") הגדול כלל את צפון מזרח איראן, את אפגניסטאן וחלקים מדרום מרכז אסיה. רוב המחוז היה מאוכלס בדרך כלל במוסלמים סונים.
בסוף המאה העשרים ובראשית המאה ה-21 הפך המשולש ההינדו-איראני של איראן, אפגניסטאן ופקיסטאן למרחב של שילטון ופעילות אסלאם קיצוני, בין אם שיעי כמו באיראן או סוני כמו באפגניסטאן- יותר מכל מרחב אחר בעולם.
בחודש ינואר 2015, אנשי טאליבאן ממזרח אפגניסטאן בראשות חאפז סעיד ח'אן ששייך לשבט הפאשטוני אוראקזאי, לא היו מרוצים מתיפקוד האירגון במלחמה מול האמריקנים ומהמנהיג של האירגון דאז, אח'תר מנצור (שבהמשך חוסל על ידי האמריקנים). הם הושפעו מאירגון דאע"ש בעיראק ובסוריה ומפעילותו מזה כמה חודשים וראו בטאליבאן אירגון לא מספיק קיצוני ואדוק. לכן אותה חבורה החליטה לייסד אירגון טרור חדש, דאע"ש של מחוז ח'וראסאן. כמובן, כמעט כמו כל אירגון טרור שפועל באפגניסטאן, אותו אירגון קיבל סיוע ונשק משטחי פקיסטאן (מזה הרבה שנים נחשדת פקיסטאן כמעודדת בחשאי אירגוני טרור בתוך אפגניסטאן על מנת לערער את היציבות שם), כשמרכז פעילותו היה ועודנו באיזור הגבול האפגני-פקיסטאני (קו דוראנד ומעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות) בעיר אצ'ין שבמחוז האפגני ננגרהאר. בהמשך חודש ינואר 2015 נשבעו אנשי האירגון אמונים למנהיג דאע"ש דאז, אבו בכר אל בגדאדי. האירגון פועל באפגניסטאן, פקיסטאן, טג'קיסטאן (בשיתוף פעולה עם אירגון טרור מקומי) סרי לאנקה, המלידיביים ובנגלאדש. עוד מימי יסודו נסעו אנשי האירגון לעיראק כדי להיפגש עם אנשי דאע"ש. לאחר התמוטטות דאע"ש בעיראק ובסוריה ברחו כמה מאנשי האירגון לאפגניסטאן והצטרפו לדאע"ש ח'וראסאן.
האירגון שם לו למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית בדרום ובמזרח אסיה ושם לו למטרה לפגוע בעיקר בשיעים וכן באמריקנים ששוהים במרחב האפגני-פקיסטאני. פעילותו הובילה את מנהיג טאליבאן דאז, אח'תר מנצור, לשלוח מכתב דחוף לאבו בכר אל בגדאדי (שניהם חוסלו מאז ע"י האמריקנים), בדרישה שדאע"ש יפסיקו לערוך גיוסים בקרב האפגנים לאירגון ובטענה כי את המאבק באמריקנים ששהו אז באפגניסטאן צריך להוביל הטאליבאן שהוא אירגון מקומי שמכיר היטב את השטח ולו יש את הזכות לשלוט במדינה. עם זאת, פעילות האירגון נמשכה ולא הופסקה.
פעילות דאע"ש ח'וראסאן יצרה מתיחות בין האירגון לבין הטאליבאן, שקם מחדש וצמח באפגניסטאן גם כשהאמריקנים שלטו בה למעשה, ובשנת 2017 פרצו התנגשויות במחוז ננגרהאר בין אנשי טאליבאן לאנשי דאע"ש ח'וראסאן. הטאליבאן חושד כל הזמן שדאע"ש "גונב" ממנו אנשים שרואים בטאליבאן אירגון חלש לעומת דאע"ש. איזורים שונים שבהם שלט הטאליבאן במזרח אפגניסטאן מצאו עצמם תחת שליטת דאע"ש. עם זאת, נמשכו מגעים בין שני האירגונים להגיע לתיאום ורגיעה. אנשי הזרוע הפאקיסטאנית של טאליבאן, תחריכ-א-טאליבאן, יצרו קשר עם אנשי דאע"ש במדינה על מנת להרגיע את הרוחות.
מאז 2015 ביצעו אנשי האירגון לא מעט פיגועים נגד האמריקנים שנכחו באפגניסטאן ובפקיסטאן וכנגד האוכלוסייה השיעית במדינות הללו. פיגועים ידועים שעשה האירגון התרחשו ביולי 2018, כש149 אנשים נהרגו במאסטונג שבפקיסטאן. גם במאי 2021 נהרגו 50 שיעים האזארים בפיגוע של האירגון בבית ספר קאבול. בשנת 2016 נהרג חאפז סעיד ח'אן בתקיפה אמריקנית ומאז האמריקנים עסקו בניסיון מאסיבי לחסל את ראשי האירגון ואנשיו. כיום מנהיג אותו אדם שנודע בכינוי שהאב אל-מוהאג'יר.
המעניין הוא שעם עלייתו המחודשת של הטאליבאן לשילטון באפגניסטאן באוגוסט 2021 נוצר מצב של משחק כפול, שמזכיר את עליית החמאס בעזה: אירגון אסלאמיסטי טרוריסטי תופס את השילטון באיזור מסוים, ואז קמים לו מתחרים קיצוניים ממנו באותו איזור- כמו "האירגונים הסוררים" בעזה. דאע"ש ח'וראסאן נחשב אירגון סורר באפגניסטאן וטאליבאן רואה בו כאיום. אולם, לצד יריבות וקרבות בין האירגון הסורר לאירגון האסלאמיסטי השולט בשטח, הטאליבאן עוצם עין אל מול פעילות דאע"ש באפגניסטאן. כמו שחמאס משתמש באירגונים "הסוררים" בעזה ובג'יהאד האסלאמי האירגון שנחשב מתחרה לו לפעולות כנגד ישראל מבלי ליצור עקבות משלו, כך שילטון הטאליבאן משתמש לדעתי באירגונים שהוא מתחרה בהם כדי לפגוע במטרות שונות מבלי להשאיר עקבות משלו. הפיגוע הבולט ביותר שמסמל זאת הוא הפיגוע כנגד הכוחות האמריקנים שעמדו בפתח המעוז האחרון שנותר בידיהם באפגניסטאן בעת הנסיגה ב26 באוגוסט 2021, נמל התעופה של קאבול. בפיגוע הזה נהרגו 13 חיילים אמריקנים ו150 אפגנים שרובם עמדו בתור על מנת לעזוב את המדינה דרך שדה התעופה לאחר השתלטות הטאליבאן.
ב9 באוקטובר 2021 נהרגו 50 שיעים בפיצוץ במסגד שיעי בקונדוז שבצפון מזרח אפגניסטאן. אירגון דאע"ש ח'וראסאן נושא באחריות לפיגוע הזה, אך פעילותו נתקלת גם בעצימת עין מצד הטאליבאן שהוא אירגון פאשטוני-סוני שלא רוצה ללכלך את ידיו בפיגועים כנגד השיעים, השנואים גם עליו. היהודי האחרון באפגניסטאן עזב את המדינה לאחר השתלטות הטאליבאן לא מפחד מאותו אירגון אלא יותר מפחד מדאע"ש שאנשיו פועלים עתה באורח כמעט חופשי במדינה. בתגובה לפיגוע, אמר דובר הטאליבאן שהוא למעשה דובר הממשלה האפגאנית כיום כי האירגון יתמודד בעצמו מול דאע"ש ח'וראסאן וכי הוא לא צריך סיוע מבחוץ לשם כך.
למי שהאמינו במערב ל"דיפלומטיית החיוכים" של דובר הטאליבאן הסוני זביחוללה (ד'ביח אללה- זבח האל היא משמעות שמו) מוג'אהד כמו שהאמינו בזמנו לשכנו, שר החוץ השיעי האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ולדיפלומטיית החיוכים שלו בנושא השילטון והגרעין באיראן, שלא מדובר בשילטון קיצוני ומדכא, מפיץ טרור ומסוכן לעולם, נכונה "הפתעה": הטאליבאן הודיע לא מזמן כי הוא יחזור להעניש בשיטות של המאה השביעית מי שלא יסור למרותו ולשריעה, ההלכה האסלאמית, בגירסה הקיצונית שלו: עונשי קציצת הידיים, הדרת הנשים המוחלטת וההוצאות להורג יתחדשו בדיוק כמו שהיה בגירסה הקודמת של שילטון הטאליבאן בשנות התשעים. על אחת כמה וכמה כשיש מול הטאליבאן אירגון מתחרה כמו דאע"ש ח'וראסאן שטוען שהטאליבאן לא מספיק קיצוני- אז הטאליבאן ירגיש עצמו מחויב להתנהל בצורה קיצונית.

המדרסות (בתי הספר האסלאמיים) בפקיסטאן- מקום ליצירת אסלאמיסטים קיצוניים וטרוריסטים.

פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות.  אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.

מהן ה"מדרסות"?

המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם,  אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000.  באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.

רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.

עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן,  אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את  הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים  לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.

 

המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.

התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.

בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.

גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980.  מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה  האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.

 

רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את  השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).

מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'.  מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".

המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.

 

שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע  כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן",  כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".

"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.

חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.

מעבר ח'ייבר- מעבר ההרים המסוכן בעולם מבחינה ביטחונית

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.

באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

 

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

 

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר.  גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.