(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.
הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.
ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.
ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.
הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב
בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).
הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת, כי הוא התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.