Tag Archives: חזבאללה

baabda

ההשפעה הסורית (ולאחר מכן האיראנית) על בחירת נשיא לבנון

נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.

 

כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.

 

לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:

  1. הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
  2. זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
  3. זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….

"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.

המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".

ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.

 

מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל

 

מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.

התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-

דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון.  ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.

השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.

בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.

 

המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.

 

מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.

    ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.

 

ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון.  עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.

לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות  השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה:  החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.

 

התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.

באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך,  אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.

 

מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

sadr and ruh allah

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.