(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO
בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.
כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.
אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.
המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.
חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו מצד אביו, שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.
חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור") קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.