Tag Archives: יוסוף אקצ'ורה

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

pan turkism

מהו הפאן תורכיזם (רעיון הלאומיות הכלל-תורכית)

לפני שאני מתחיל לספר בקיצור את תולדותיהם של העמים התורכיים, יש להתמקד לדעתי בתופעה ובאידיאולוגיה שנקראת הפאן -תורכיזם Pan Turkism. תנועת הפאן תורכיזם קיימת מאז שנות השמונים של המאה ה-19 בערך, והיא טענה שיש לאחד את כל העמים התורכיים, תחת יישות מדינית ותרבותית אחת. הכוונה בעמים התורכיים של אז הייתה איחוד של שטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים שנותרו יחד עם האיזורים המוסלמיים באימפריה הרוסית דאז (מדינות כמו אזרבייג'אן, קזחסטאן, תורכמניסטאן, קירגיזסטן, אוזבקיסטאן, ארצות כמו צ'צ'ניה, דגסטאן ועוד) ועד לסין. בכך, תהפוך האימפריה העות'מאנית לאימפריה תורכית גדולה. הרוסים והסינים לא ראו ולא רואים בעין יפה את הרעיון הזה, בלשון המעטה, כי הגשמתו עלולה לבוא על חשבון שטחיהם.
התנועה החלה לצמוח עקב אובדנם של שטחי הבלקן של האימפריה העות'מאנית, שהיו למעשה היהלום שבכתר האימפריה. גם צמיחת האימפריה הרוסית באותן שנים, צמיחת הלאומיות האיראנית והתפתחות המחקר הארכיאולוגי הצומח אודות העמים והאיזורים התורכיים, התורכולוגיה, תרמו רבות לצמיחת התנועה הזאת. מי שהובילו אותה היו אינטלקטואלים מהאימפריה העות'מאנית, שלאו דווקא היו במאת האחוזים תורכיים במוצאם, יחד עם אינטלקטואלים מהאיזור שאנו מכירים אותו כאזרבייג'אן.

כמו רבות מהאידיאולוגיות האתניות-לאומיות במזרח התיכון ובסביבתו, ההשפעה העיקרית על הפאן תורכיזם הייתה דת האסלאם, ששפתה ומייסדיה לא היו תורכים אלא דווקא ערבים. למרות זאת, הרעיון הפאן תורכי סבר שהזהות המרכזית של האימפריה התורכית צריכה להיות מבוססת על הלאומיות התורכית, גם אם היא חילונית. בשנת 1804 התיאולוג (חוקר הדת) הליברלי הטאטארי גבדאנסיר קורסאווי, טען שיש לבצע מודרניזציה באסלאם, להפוך את הדת ליותר ליברלית, והוא היה ממייסדי תנועה שלמרבה האירוניה שמה היה ערבי, ג'דיד (חדש, התחדשות). תנועה זו, שנחשבת לתנועה הפאן-תורכיסטית הראשונה, טענה שיש להפוך את החינוך הדתי האסלאמי לחילוני למחצה וקרא לאימוץ זהות לאומית, ולאו דווקא דתית, תורכית לכל העמים התורכיים. תנועה זאת קמה רשמית בשנת 1843.

מקום נוסף שבישר את צמיחת הפאן-תורכיזם היה למרבה האירוניה שוב, קהיר בירת מצרים. בשנת 1904 פירסם יוסוף אקצ'ורה, טאטארי במוצאו, מסמך שבו הוא מבסס את האידיאולוגיה של התוראניזם, הלא היא השם האחר של הפאן-תורכיזם. אקצ'ורה פירסם את מסמך "שלושת סוגי המדיניות" בעיתון של גולים תורכיים ליברליים בקהיר, שנקרא "תורכ".
במסמך זה שירטט אקצ'ורה, למעשה, את שלוש האידיאולוגיות העיקריות שרווחו בהקשר לתורכים באימפריה העות'מאנית: הפאן אסלאמיזם (איחוד כל העמים המוסלמיים תחת דגל האסלאם), בו דגל הסולטאן האסלאמיסט עבד אל-חמיד השני, ממנו נמלטו הגולים התורכיים הליברליים באותם זמנים, ואקצ'ורה טען שאידיאולוגיה זו קשה ליישום, כי ישנם עמים מוסלמיים שהם תחת שילטון קולוניאליסטי, כמו למשל המוסלמים בהודו. האידיאולוגיה השנייה שתיאר אקצ'ורה היא הניסיון הכושל של אותם ימים לכונן זהות לאומית עות'מאנית, כלומר זהות לאומית אחת לכל אזרחי האימפריה מרובת הדתות, התרבויות והקבוצות האתניות- שהייתה תחת דגל האסלאם. הוא טען שניסיון זה אינו ריאלי, וצדק לגמרי. הוא הציע את הזרם השלישי, שהוא הלאומיות הפאן-תורכית, הלאומיות התוראנית. הוא טען, בפשטות, כי אם האימפריה העות'מאנית תאבד את שטחי הבלקן, מה שאכן קרה בשנים 1912-1913 לטובת התנועות הלאומיות המקומיות שצמחו באיזור, ניצחו את העות'מאנים והקימו לעצמן מדינות, ולאחר שאיבדה את שטחיה במזרח אירופה וגם אם תאבד עוד שטחים שאינם תורכיים (כמו שקרה בין השנים 1911-1912, עת איבדה את מה שהיום נקראת לוב לטובת האיטלקים במלחמה שהתחוללה במחוזות טריפוליטאניה, קירנאיקה ופזאן שבצפון אפריקה), אז יש להחליף את האיזורים שאיבדה בשטחים במרכז אסיה, שבהם יושבים העמים התורכיים, לצרף אותם באמצעות איחוד לאומי פאן-תורכי לאימפריה העות'מאנית, ובכך לכונן מדינה כלל-תורכית אחת גדולה. הרי ישנה תרבות משותפת, ושפות מאוד דומות בין העמים התורכיים. אז למה לא לאחד אותם למדינה אחת, מה גם שיש להם דת משותפת- האסלאם?

אקצ'ורה המשיך להטיף את משנתו הפאן-תורכיסטית, גם לאחר שעלה בשנת 1908 לאחר הפיכה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני "הוועד לאיחוד ולקידמה" של תנועת "התורכים הצעירים". תנועה זאת שאפה לאמץ את האידיאולוגיה הלאומית העות'מאנית, ולהשית אותה גם על הערבים. היא החלה לרדוף את הפעילים הפאן-תורכיסטים, שנפוצו לגלויות שונות. עם זאת, בשטחים התורכיים של האימפריה הרוסית, התנועה הזאת פרחה. אקצ'ורה הקים תנועה והוציא מגזין בשם "המולדת התורכית". האידיאולוגיה הפאן-תורכית המשיכה ללבלב גם בתוך האימפריה העות'מאנית, כשאנוור פאשא, המנהיג הבולט משלישיית ההנהגה בפועל של האימפריה העות'מאנית בימי מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה, גם אימץ אידיאולוגיה זו. גם מוסטפא כמאל, שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, מייסדה של תורכיה המודרנית, אימץ אידיאולוגיה זו, אך נסוג ממנה כשהבין שתורכיה תוכל להתקיים רק בשטחה הנוכחי, על מנת להפסיק את העימותים עם הרוסים, שהוטרדו מאוד מהשאיפות הפאן-תורכיות.
עוד אינטלקטואל חשוב שאימץ את האידיאולוגיה הפאן-תורכית היה זיא גוקאלפ, המשורר והפעיל הפוליטי הנודע, שכתב את עקרונות התורכיזם, ונחשב לאבי הלאומיות התורכית עד היום, למרות שחלק ממוצאו היה כורדי.
גוקאלפ טען כי לפאן-תורכיות יש שלושה שלבים: השלב הראשון של הלאומיות התורכית, שיכלול את תושביה שמה שהיא היום הרפובליקה התורכית, השלב השני הוא השלב של התפשטות התורכיות אל שבטי האואוז, שהם התורכמנים של אזרבייג'אן ואיראן, והשלב השלישי הוא השלב יכלול את העמים התורכיים הרחוקים יותר, כמו הקירגיזים והאוזבקים, כשהתוצר הסופי יהיה התוראניזם: ישות תרבותית תורכית אחת גדולה, שתשפיע אפילו על ההונגרים ואנשי פינלנד, קרוביהם של התורכים.

בימי ברית המועצות הקומוניסטית דעך רעיון הפאן-תורכיזם, אך עם התמוטטותה עלה מחדש. תנועות פאן-תורכיות קיימות גם היום בתורכיה ובמדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, וכן בקרב האויגורים בסין.

ישנו הבדל מסוים, אגב, בין הפאן-תורכיזם לתוראניזם:
הפאן-תורכיזם טוען לאיחוד תרבותי ומדיני של העמים התורכיים מתת יבשת אנטוליה ושטחה של תורכיה של היום יחד עם העמים התורכיים במרכז אסיה, שמשתרעים עד סין.
התוראניזם הוא פאן-תורכיזם מורחב יותר, מציאת מכנה משותף תרבותי עם העמים שקרובים במוצאם לעמים התורכיים, כמו ההונגרים והפינים (מפינלנד).