Tag Archives: לוב

main-qimg-6fb97d4f1d9b0c0f56bea573183d08b4

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

sudan army

אלג'יריה, סודאן ולוב: הצבא הוא הפיתרון

"האביב הערבי השני". כך בישרו הכותרות בשבועות האחרונים עת באלג'יריה ובסודאן הודחו שני הנשיאים המכהנים, עבד אל-עזיז בותפליקה ועומר חסן אל-בשיר בהתאמה, לאחר עשרות שנות שילטון. שני הנשיאים הללו עשו טעות גורלית, כשהתעקשו להמשיך בתפקידם למרות הקריאות כלפיהם אצל רוב הציבור להתפטר. באלג'יריה שלט בותפליקה עשרים שנים, החל משנת 1999, אך משנת 2013 חדל למעשה לתפקד לאחר שני אירועים מוחיים. הוא הוחזק כבובה בשילטון בידי "הכוח", שהוא האליטה השולטת באלג'יריה, כשאחיו של בותפליקה עצמו היה חלק מהמנגנון השולט. לפני כמה חודשים הודיעו בשם בותפליקה כי הוא עומד להתמודד לקדנציה נוספת בבחירות הקרובות, מה שעורר את זעם ההמונים שמילאו את ערי אלג'יריה בהפגנות. בסופו של דבר הצבא האלג'ירי בהנהגת הרמטכ"ל האלג'יראי אחמד קאיד צאלח בן ה-79 הכריח את בותפליקה בן ה83 להתפטר ולהעביר את תפקידו באופן זמני לבעל בריתו, יו"ר בית הנבחרים העליון של אלג'יריה עבד אל-קאדר בן צאלח. בסודאן שלט איש הצבא עומר אל-בשיר החל משנת 1989 לאחר הפיכה צבאית שחולל. הוא הספיק לצבור אישומים במערכות המשפט הבינלאומיות על פשעים נגד האנושות בין היתר בשל הטבח ההמוני שביצע באיזור דרפור בצפון מערב המדינה. מחירי הלחם המאמירים בסודאן והתנתקותו של בשיר מהמפלגה האסלאמית העיקרית עימה שיתף פעולה שלטונו הצבאי גרמו להמונים לצאת לרחובות ולדרוש את הפלתו. הוא סירב להתפטר אך הצבא הסודאני עצמו הוא שהחליט בסופו של דבר להוריד את בשיר מהשילטון. בסודאן הונהגה מועצה צבאית זמנית בהנהגת שר ההגנה הסודני, שהיה בן בריתו של בשיר, על מנת שתנהל את ענייני המדינה. ההמונים המשיכו להפגין ודרשו משר ההגנה להתפטר, ואכן כך היה. למחרת ההפיכה הוצב בראש המועצה הצבאית והמדינה מפקד זרוע היבשה הסודאני עבד אל-פתאח בורהאן. הבעיה באלג'יריה ובסודאן הוא שהפגנות ההמונים נמשכות, והן דורשות מהשליטים החדשים בפועל של שתי המדינות להתפטר. בסודאן הדרישה היא לעבור לממשל אזרחי. הבעיה היא שבמדינות מעין אלה, ויש עדויות מניסיון העבר במצרים למשל, המשמעות של "דמוקרטיה" ו"ממשל אזרחי" היא אחת: שילוב המפלגות האסלאמיות בשילטון ומתן אפשרות למפלגות דתיות קיצוניות מעין אלה, בחסות קטאר וה"אחים המוסלמים" או דאע"ש או איראן לעלות לשילטון במדינות האלה. האופציה השנייה במדינות כמו אלג'יריה, סודאן ולוב חסרות המסורת הדמוקרטית בעליל היא תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, בייחוד במדינות שהן מאוד שבטיות כמו סודאן ולוב, אך גם באלג'יריה. לאלג'יריה במיוחד יש ניסיון מר עם מלחמת אזרחים כזאת: בשנת 1992 עלתה לשילטון בבחירות מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" הדתית קיצונית. הצבא, שבאלג'יריה הוא חלק מה"כוח" השולט במדינה, ביצע הפיכה נגד השילטון האסלאמי שעמד לתפוס את מקומו וההפיכה הולידה התנגדות אסלאמיסטית עזה, עת התחוללו פיגועים מטורפים בכל רחבי המדינה בחסות "חזית ההצלה האסלאמית" ששכרה לשירותיה כנופיות פושעים בין היתר, ואירגונים מחוץ לאלג'יריה שסיימו זה עתה את המלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים ועברו לפעול באלג'יריה. במלחמה הזאת, שנמשכה כעשר שנים, נהרגו קרוב למיליון בני אדם. בסודאן יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין הצבא לבין המפלגות האסלאמיות: בשנת 1983 הודיע איש הצבא ג'עפר אל-נומיירי, ששלט בסודאן, על מעבר למערכת שילטון תחת חוק השריעה (אורח החיים וההלכה) האסלאמיים. ההכרזה הזאת גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים נוראית בדרום המדינה דאז, שהיה מאוכלס ברובו באוכלוסייה נוצרית. המלחמה הסתיימה לאחר 22 שנים, כשב2011 הוכרזה דרום סודאן הנוצרית כמדינה עצמאית. באשר לשילטון עצמו, נומיירי הודח בשנת 1985 בסופו של דבר על ידי הצבא ובשנת 1989 חולל איש הצבא עומר חסן אל-בשיר הפיכה נוספת, ועלה לשילטון תוך שיתוף פעולה עם המפלגה האסלאמית המרכזית במדינה ומנהיגה האגדי, חסן תוראבי, איש ההשכלה וההלכה האסלאמי שרכש את השכלתו באנגליה ותואר דוקטור בסורבון ומת בשנת 2016. בסופו של דבר בשיר התנער מהאסלאמיסטים, מה שהביא לדרישה בין היתר להדיחו. הוא הודח לבסוף כאמור לפני כמה שבועות, אבל ההפגנות גם בסודאן וגם באלג'יריה נמשכות, כשמי שעומד מאחורי ההפגנות האלה הם איגודים מקצועיים, תנועות שמאל וכמובן האסלאמיסטים. רשת אל ג'זירה הכלל-ערבית, שמזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" שסיסמתה "האסלאם הוא הפיתרון (אל-אסלאם הוא אל-חל)" מעודדת מאוד את ההפגנות האלה, כשהמטרה האמיתית שלה בעידוד הזה הוא להשית שילטון אסלאמי במדינות האלה. ובמדינות חסרות מסורת דמוקרטית בעליל, כשתנועות קיצוניות דתיות שמסוכנות לא רק למדינה אלא גם לאיזור, הצבא הוא הפיתרון. לא האסלאם ולא ה"דמוקרטיה".

בלוב הסיפור הוא אחר: בשנת 2011 הודח שליט המדינה דאז, מועמר אל-קד'אפי, שידע להחזיק תחת ידיו מדינה שמפולגת בין מזרח למערב ובעיקר בין שבטים. עם היעלמות קד'אפי פרץ בלוב תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, כשכמויות נשק גדולות הוברחו דרך מצרים מלוב לכיוון רצועת עזה שבשליטת חמאס. בעידוד אובמה והאו"ם הוקמה בטריפולי בירת לוב שנמצאת במערב המדינה ממשלת הסכמה, שמשולבים בה אנשי "האחים המוסלמים". דאע"ש התחיל להשתולל ברחבי המדינה ומלחמת האזרחים נמשכה. בסופו של דבר גנרל לובי בשם ח'ליפה חפתר, שהתנגד בזמנו לקדאפי, שכמו שושלת הסאנוסים שייסדה את לוב המודרנית בא ממזרח לוב, אסף סביבו את שרידי הצבא הלובי המפורק ואת אנשיו והחל במסע על מנת להשתלט על המדינה ולהשית עליה סדר. בימים אלה מתקרבים חפתר וצבאו לטריפולי בירת לוב על מנת להשתלט עליה ובכך ללכד את המדינה תחת זרועו של הגנרל ולשים סוף למלחמת האזרחים ולהשתוללות אירגוני הטרור האסלאמיים בה. רשת אל-ג'זירה, כמובן, מסיתה כנגד הגנרל חפתר כי היא מעוניינת שהאחים המוסלמים ישלטו בלוב. האו"ם מנסה בכל הכוח לשמר את ממשלת ההסכמה הזמנית בטריפולי בראשות פאיז אל-סראג'.

הטעות הלוגית במערב היא לתמוך בהפגנות וביוזמות של דמוקרטיה במדינות בעולם הערבי, בטענה שהצבא מסמל דיקטטורה. הבעיה היא שכל ניסיון לדמוקרטיה בעולם הערבי, אולי חוץ מתוניסיה שגם תלויה על קרן הצבי (הנשיא החילוני הנבחר הראשון בן ה-92 הודיע לא מכבר כי לא יתמודד לקדנציה נוספת), נגמר או בתוהו ובוהו או בשילטון דיקטטורי אסלאמי מסוכן בחסות "האחים המוסלמים", דאע"ש או איראן. לכן ההבנה היא שאם ישנו גנרל כושל ששולט במדינה כלשהי מספר שנים רב והאזרחים דורשים להחליפו, יש להחליפו בגנרל אחר. כן, הצבא הוא הפיתרון במקרים כאלה. וסודאן, אלג'יריה ולוב מספקות ניסיון היסטורי מר ורב בנושא זה.