מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.