Tag Archives: מהמט הכובש

מקונסטנטינופול לאיסטנבול

העיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול, הציור המצורף הוא של העיר בתקופת הביזנטים) שהייתה הבירה של האימפריה הרומית המזרחית- הביזנטית ושל הנצרות האורתודוכסית משנת 330 עד שנת 1453 לספירה עם הפסקה במחצית הראשונה של המאה ה-13 (עוד משנת 330 עד סוף המאה הרביעית הייתה בירת האימפריה הרומית עצמה) , הפכה למטרה אידיאלית של המוסלמים מאז ראשית האסלאם.
המסורות המוסלמיות, החדית'ים, מהללים את הצבא שיזכה לכבוש את קוסטנטינופול ואת המנהיג שיעשה כך. בערבית נקראה העיר בשם "קוסטנטינייה" ובכרוניקות היהודיות היא נזכרת בשם "קושטא" או "קושטדינא". המוסלמים השקיעו מאמצים רבים כדי לכבוש את קונסטנטינופול עוד מימי הח'ליף מועאווייה, ששלט בין השנים 661-680 לספירה. הצבא המוסלמי הראשון שניסה לכבוש את העיר נשלח בשנת 670 בפיקודו של יזיד הראשון, הח'ליף הבא אחרי מועאוויה. כמה מבני פמלייתו של מוחמד, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, השתתפו גם הם בצבא. אחד מהם היה ח'אלד בן זייד, הידוע כיום בשם "איופ סולטאן" וציונו הפך למקום מפורסם לרגלי חומות העיר. עוד כשהיה בן יותר מ80 השתתף במצור על קוסטנטינופול. המצור נכשל בגלל שחיילי הצבא המוסלמי לקו בדיזנטריה והמצור הוסר. ח'אלד בן זייד מת במהלך המצור מהדיזנטריה. לאחר מכן, הח'ליף האומיי עבד אל-מאלכ שלח את בניו סולימאן ומסאלמה להטיל מצור על העיר שוב בשנת 715. מסלאמה הקיף את העיר מכיוון יבשת אנטוליה בעוד אחיו סולימאן הגיע מהים האגאי. העיר לא נכבשה לגמרי. עם זאת, מסלאמה השתלטה על אחת השכונות הגדולות של איסטנבול, שכיום ידועה בשם גלאטה, ונשאר שם במשך שבע שנים. הסולטאנים העות'מאנים ביאזיד הראשון ומוראד השני ניסו גם להטיל מצור על העיר במהלך מלחמתם כנגד הביזנטים אך נכשלו. בסך הכל ניסו המוסלמים 4 פעמים בערך לכבוש את קוסטנטינופול אך נכשלו. המסורת המוסלמית הביעה את האכזבה המוסלמית מניסיונות הכיבוש הכושלים, כשטענה שקוסטנטינופול תיכבש באחרית הימים, ומי שמפריע לכיבוש שלה הוא הדג'אל, הגירסה המוסלמית לאנטי-כרייסט הנוצרי.
החדית'ים טוענים כי כיבוש העיר על ידי האסלאם יסמל את גירושו של הדג'אל.
קוסטנטינופול-איסטנבול ממוקמת במקום אסטרטגי מאוד, שמחבר בין יבשות וימים. העיר, שבראשיתה נקראה ביזנטיון, נבנתה על ידי יוונים מהאימפריה הרומית בשנת 657 לפני הספירה ומי שפיתח אותה הוא הקיסר הרומי קוסטנטינוס, שקיבל עליו את הדת הנוצרית והעביר את בירת האימפריה הרומית לביזנטיון בשנת 330. העיר, שהשתרעה על 7 גבעות, נקראה על שמו. בסופו של דבר מי שהצליח בכיבוש העיר ב29 במאי 1453 הוא הסולטאן העות'מאני השביעי, מחמד השני. הקיסר שהיה גאון אסטרטגי ובן 21 בעת כיבוש העיר, שקד היטב על תוכניות לכיבוש העיר. הוא המציא תותח הבקעה מהיר, הגדול ביותר באותה תקופה והורה לבנות מצודה בצד האירופי של הבוספורוס בפרק זמן קצר. הוא דאג לאיסוף מודיעין ברחבי העיר. באותם ימים העיר עוד הייתה בטראומה שנמשכה כמעט 200 שנים בה שלטו בעיר הצלבנים הקתולים בין השנים 1204-1261 והפכו את העיר לבירת האימפריה הלאטינית. תושביה האורתודוכסים ראו בקתולים אויב לא פחות מסוכן מהתורכים המוסלמים. כאשר צי הסולטן מחמד השני לא הצליח להיכנס לעיר בגלל שרשרת ההגנה שנמתחה באיזור קרן הזהב, הוא הורה לכמה ספינות לעלות על היבשה למפרץ קרן הזהב.. התותח הגדול ששמו "באזיליק" ושאר תותחים ירו על חומות העיר במשך ימים, הבקיעו אותן ולאחר שכמעט התייאש הצליחו חייליו להבקיע את חומות העיר, בין היתר בעזרת מינהרות, ונכנסו אליה. הסולטאן מחמד השני הכריז שזכויותיהם הדתיות של תושבי העיר לא ייפגעו, אך נכנס למרכז האורתודוכסי של אז, כנסיית האגיה סופיה שנבנתה בשנת 537 לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, התפלל בה והפך אותה למסגד. בשנה זו (2020) חזרה האגיה סופיה, המבנה המרכזי בציור הנ"ל, להיות מסגד איה סופיה לאחר ששימשה כמעט 70 שנים כמוזיאון. הקיסר הביזנטי האחרון, קוסנטנטינוס פליאולוגוס נהרג בקרב, וחרבו הפכה לסמל. כיבוש קונסטנטינופול סלל את הדרך להתמוטטות האימפריה הביזנטית ולעליית האימפריה העות'מאנית המוסלמית, שהחליפה אותה. הסולטאן מחמד (מהמט) השני, שהעביר את בירת האימפריה העות'מאנית מאדריאנופול (אדירנה) לקונסטנטינופול, הפך לדמות מרכזית בעולם המוסלמי עד היום, היות והגשים שאיפה מוסלמית בת כמעט 800 שנים לכבוש את קוסטנטינופול. שמה של העיר נשאר כשהיה באופן רשמי, קוסטנטינייה, אך באופן לא רשמי היא נקראה אסלאמבול ("מלאה באסלאם" בתורכית) או איסטנבול היוונים טוענים מצידם שגם מקור שם זה הוא יווני: סטים בולי- "אל העיר" או "לעיר" ביוונית.
בשנת 1923 חדלה איסטנבול להיות עיר בירה, לאחר שאנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית. בשנת 1930 הרפובליקה התורכית החילונית החליפה באופן רשמי את שמה של העיר לאיסטנבול.
mehmet ii

הסידרה החדשה בתורכיה (2018) על הסולטאן מהמט הכובש ועוד סדרות על סולטאנים ועות'מאנים

לאחר הצלחת הסידרה "המאה המפוארת" (הסולטאן) על חייו של הסולטאן סולימאן המפואר, וההצלחה היחסית של סידרת ההמשך על קוסם סולטאן, הוחלט כי מבחינת סדרות היסטוריות, יש לחזור אחורה יותר בזמן. בימים אלה עולה בתורכיה אל המסך הסידרה "מהמט- כובש היקום" והיא מספרת את סיפור חייו של הסולטאן מהמט השני, הלא הוא מהמט הכובש, זה שאחראי על כיבוש קוסטנטינופול (שהפכה בהמשך לאיסטנבול) בשנת 1453. לפני כמה שנים, שודר סרט באורך מלא אודות כיבוש איסטנבול בידי מהמט, "פתיח 1453", ובשל העניין הרב הוחלט להפוך אותו לסידרה. מהמט היה סבא-רבא של הסולטאן סולימאן המפואר, שעליו נעשתה הסידרה "הסולטאן"
הסידרה משודרת בערוץ D התורכי, ולא ידוע אם ומתי בכלל תגיע לישראל.

לתפקידים הראשיים נבחרו שחקנים ידועים: קנאן איזמירליאולו נבחר לשחק את הסולטאן מהמט, וצ'טין טקינדור האגדי נבחר לשחק את הווזיר הגדול שכיהן גם תחת אביו של מהמט מוראד ולמעשה עזר לו לשלוט, צ'אנדארלי חליל פאשה. סלין דמיראטאר משחקת את אחת מנשותיו חאטיג'ה (חדיג'ה), ממנה התגרש ב1453, וסדה באקאן את אישתו הבאה אחריה צ'יצ'ק.

הסידרה היא ביטוי מובהק של החזרה למורשת העות'מאנית בתורכיה, והיא מעוררת עניין רב במדינה. כמו כן, הסידרה נועדה לייצור למדינות אחרות. בתורכיה עצמה משודרות כמה סדרות על התקופה העות'מאנית, חלקן הגדול ולא במפתיע בערוצי רשות השידור הממלכתית TRT, שם משודרות סדרות אודות ארטורול אבי השושלת העות'מאנית ואביו של עות'מאן הראשון שעל שמו נקראת השושלת, סידרה על הסולטאן עבד אל-חמיד השני שהיה בעל נטיות אסלאמיסטיות (קטעים רבים בסידרה נוגעים לזמננו), סידרה על המצור והקרב הנורא בכות אל-עמארה, כיום בעיראק, בין העות'מאנים לבריטים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 וגם סידרה עם משמעות דתית-אידיאולוגית: על חייו של אלייה איזטבגוביץ', שהיה נשיאה המוסלמי הראשון של בוסניה העצמאית משנת 1992 (איזור שהיה כידוע תחת שילטון עות'מאני מזה מאות שנים, עבר לאוסטריה-הונגריה הנוצרית ולאחר מכן הפך לחלק מיוגוסלביה הקומוניסטית) והנשיא שהוביל את הקהילה המוסלמית בבוסניה בעת המלחמה הנוראית במדינה כנגד הסרבים והקרואטים המקומיים בשנות התשעים של המאה העשרים, שנחשד בנטיות אסלאמיסטיות בעת שפירסם את "ההצהרה האסלאמית" בה קרא להקמת מדינת הלכה מוסלמית בבוסניה אך לבסוף התפשר והפך להיות אחד מחברי המועצה הנשיאותית של בוסניה לאחר תום המלחמה יחד עם נציג סרבי ונציג קרואטי.

ערוץ סטאר טי.וי התורכי, מנגד, החל להעלות לראשונה קומדיה על החיים בארמונו של סולטאן עות'מאני, כשלדמות הראשית קוראים אסמה סולטאן. לסידרה קוראים "סולטאן (או:סולטאנית) הלב שלי".
שוב, רוב הסיכויים שאף אחת מהסדרות שציינתי פה לא תגיע לשידור בישראל.

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.

29-mayis-1453-istanbul-un-fethi-nasil-gerceklesti--7108982

העות'מאנים 3: כובשי איסטנבול

דברים אלה שכתבתי מסתמכים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית" מאת סטנפורד ואזל קוראל שאו.

הרסטורציה העות'מאנית, 1413-1451 (האימפריה חוזרת- פעם ראשונה: מהמט הראשון ומוראד השני).

אחד המהלכים הראשונים שעשה הסולטאן מהמט הראשון היה בעל משמעות דתית: הוא הדיח את שייח' אל-אסלאם בדרדין, הגלה אותו ואת משפחתו ומינה במקומו אנשי דת ממסדיים שמרנים. גם את המנהיג הע'אזי מיהאלאולו מהמט ביי (שהיה ממוצא בולגרי) הוא שלח לאנטוליה. כמו כן, הוא חתם הסכם שלום עם הביזנטים והחזיר לקיסר מנואל את כל השטחים שלקח מוסא סביב סלוניקי וקוסטנטינופול. כמו כן, על מנת להרוויח זמן כדי שהעות'מאנים יחזרו לכוחם הקודם, נחתמו הסכמי שלום עם ונציה, גנואה ומדינות הבלקן. קודם כל היה צורך בשיקום פנימי ולאחר מכן בחידוש המלחמות. מצד שני, רוב הביזנטים שהוכנסו קודם לחצר המלוכה סולקו ממנה, ויוונית חדלה להיות שפה שנשמעת בחצר, לטובת התורכית והפרסית. הסולטאן נעשה יותר ויותר תלוי במשפחת צ'אנדארלי, לאחר שביטל את ההשפעה הנוצרית והשפעת הנסיכויות המתחרות, לטובת מעין "תורכיפיקציה" של החצר.
כעת, הפרשים היו האלמנט החזק בצבא, על חשבון "עבדי השער". הסולטאן מהמט החל במסעות צבאיים כנגד נסיכויות תורכמניות מתחרות באנטוליה, שאגב לשתיים מהן קראו הכבש הלבן והכבש השחור… הכיבוש העיקרי שלו היה של איזמיר, בסיוע של הגנואזים.
במקביל, הוא החל להחזיר את השטחים האירופיים שאיבד, כשניהל מסעות כנגד האלבנים שניצלו את הוואקום ובתוך טרנסילבניה והונגריה. הוא שוב הפך את שליט ואלאכיה מירצ'אה לוואסאל שלו. החל מ1418 מהמט מתחיל במדיניות של יישוב תורכים בארצות הבלקן, כדי לתקוע יתד שלטונית באיזור וכן כדי למנוע מרידות של מקומיים. בינתיים, הסכסוך עם אחיו של מהמט לא באמת הסתיים: הקאדי שלו, בדרדין, שהוגלה לרומליה, החל להטיף שם למרד, וקשר קשר עם בנו של מירצ'אה, מיכאיל, שהחליף אותו. חסידיו של בדרדין עוררו מרידות גם באנטוליה עצמה. את המרידות האלה דיכא בעיקר בנו מוראד, שעתיד להיות סולטאן אחריו, יחד עם הווזיר הגדול ביאזיד פאשא. עם זאת, לסולטאן צצה עוד בעיה: מוסטפא צ'לבי, שטען כי הוא הבן האבוד של הסולטאן ביאזיד הראשון, פתח גם הוא במרד כנגד מהמט. בשנת 1418 לאחר מרד שהכריז בתסליה הוא התקדם לכיוון אדירנה, אך ב1420 הובס מי שנקרא "דוזמה מוסטפא", הלא הוא מוסטפא הנסיך המזויף, לאחר הבסת בדרדין. תוך כדי המרידות ניצל מהמט את המצב וכבש את איידין ומנטשה ובכך שלט במערב אנטוליה, ולאחר מכן המשיך דרומה וכבש את העיר אנטליה. בשנת 1421 מת באופן פתאומי, ובנו, הסולטאן מוראד השני, זה שבנה את האימפריה העות'מאנית למעשה ואת כוחה באסיה ובאירופה באופן ממשי, עלה לשילטון.
מוראד השני בנה, למעשה, את מוסדות המדינה והצבא של האימפריה, מה שאיפשר לבנו שבא אחריו, מהמט השני "הכובש", לכבוש שטחים נרחבים, כולל את קוסטנטינופול, ולהגדיל את האימפריה שלמעשה, ייסד אותה כאימפריה, אביו מוראד.
שילטונו של מוראד, בן 17 בעלותו לשילטון, התחיל במרידות: הקיסר הביזנטי החדש יואניס השמיני שחרר את מוסטפא המזויף שהשתלט על איזור גליפולי, ואילו נסיכויות איידין ומנטשה השתחררו מהוואסאלות שלהן למוראד. מוסטפא השתלט למעשה על הטריטוריה האירופית, ומוראד נאלץ להילחם בו ובשאר המורדים במשך שנתיים. נוצר שוב פילוג באימפריה, כשהשטחים האירופיים היו בידי מוסטפא, והשטחים האנטוליים בידי מוראד. ושוב מוסטפא עשה טעות, וניסה להיכנס לאנטוליה וגם לאדירנה כדי לתפוס את הסולטאנות המלאה. בסופו של דבר מוסטפא השתלט על אדירנה, וההתנגשות בינו לבין מוראד התרחשה בבורסה. מוראד קיבל עזרה מהסרבים שחששו מכוחו של מוסטפא, ובסופו של דבר מוסטפא הובס בקרב, בין היתר בשל עריקת ע'אזים (לוחמים)- מפקדים רבים מצבאו. גם בעל בריתו, ג'וניית ביי, שבא מנסיכות קטנה באיזור איזמיר, הובס יחד איתו. ב-1422 מוראד רצה להעניש את הביזנטים על כך ששיחררו את מוסטפא ותמכו בו, לכן החל המצור השישי על קוסטנטינופול. יחד עם נסיכות קאראמאן, גרמיאן ואחיו של מוראד, מוסטפא (האחר) שהיה מושל חמיד, הביזנטים הסירו את איום המצור ואף רדפו את מוראד בבורסה, אך הובסו בעיקר על ידי אנשי מסדרי האחוות השונים. הוא אף קבע מי יעלה על כס נסיכות קאראמאן לאחר מות שליטם, ותפס שוב את השילטון באיזור חמיד, איידין ומנטשה. לאחר דיכוי המרידות, פנה מוראד לאירגון מינהלי מחדש של האימפריה.
המהלך הבא של מוראד היה, כאמור, לבצר ולחזק את כוחו על חשבון שאר הנכבדים התורכיים ומנהיגי השטח שצמחו תחת שלטונו. הוא החליש את כוחם של המפקדים ולקח שוב את "עבדי השער" תחת חסותו. הוא חידש את שיטת הדבשירמה והשתמש בעבדים מהקווקז על מנת לדכא את מתנגדיו ומתחריו. מי שעזרו לו הם השרים מבני משפחת צ'אנדרלי. הוא השתמש בשטחים כבושים בבלקן על מנת לחלקם בין עבדיו הישירים, על חשבון הנכבדים התורכיים האחרים. שני הכוחות העיקריים הללו, העבדים המגויסים והנכבדים התורכיים, הפכו לכוחות יריבים באמצעות שיטת "הפרד ומשול" של מוראד. שיטת העבדים המגויסים תהיה אפקטיבית מעתה לשלוש המאות שעתידות לבוא. כעת נוצרו בקרב העבדים המגויסים שני כוחות עיקריים: 1. היניצ'רים: חיל הרגלים, של חיילים שהיו במקורם נערים נוצריים שגויסו בכפייה, שהיה תחת שלטונו הישיר של הסולטאן והם חומשו במיטב הנשק המודרני, שהוא רובים ואף תותחים (כוחות היאיא הרגליים הפכו לחיל התותחנים של האימפריה). 2. הסיפאהים: חיל הפרשים, שחומש בחרבות, בקשתות ובנשק ישן והיה כפוף יותר לבעלי התימארים, כלומר בעלי האחוזות המעין-פיאודליים. ברור שההעדפה הסולטאנית ניתנה ליניצ'רים.
מבחינת מלחמות, היות ועסק באירגון פנימי של האימפריה, תקופתו של מוראד נחשבה שקטה והגנתית יחסית. הוא הנהיג פשיטות פרשים מוגבלות, למשל לוולאכיה, ועסק יותר במהלכים הגנתיים, לצד הכנות לכיבוש הגדול של קוסטנטינופול. המצורים על העיר נמשכו. הוא עסק יותר בחתימת הסכמי שלום וואסאלות עם הביזנטים, הסרבים, הוולאכים וההונגרים. הוא הגיב רק למתקפות, כמו למשל כשוונציה השתלטה על סלוניקי, הוא הכריח את מגיניה להיכנע לבסוף והחזיר את השליטה על העיר עצמה ועל מקדוניה.
המתיחות הצבאית שנוצרה הייתה בעיקר עם ונציה, ששאפה לערער את שילטון העות'מאנים במקדוניה, כשהוונציאנים משתמשים בנסיך נוסף בשם מוסטפא, שכוחותיו השתלטו ב1425 על קסנדרה ועל קוואלה, בעוד מוראד שואף לכבוש את יתר חלקי מקדוניה ומתקדם באלבניה. התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה המלחמה הווציאנית-עות'מאנית הראשונה, היא נמשכה עד 1430. מצד שני, העות'מאנים התקדמו בסרביה, מה שהביא להתנגשות נוספת עם ההונגרים.
בינתיים, מוראד היה עסוק בבניית צי, היות והיתרון של הוונציאנים, שהובסו לבסוף, היה בים. בעוד מוראד מתקדם באלבניה וצובר הישגים, קם בוואלכיה נסיך מורד, בשם ולאד דראקול, ששלט בין השנים 1432-1446, שעליו התבססה דמותו של דרקולה….
דראקול הצטרף לברית האנטי עות'מאנית שכשלה, יחד עם המלך הבוסני והנסיך הסרבי בראנקוביץ'. באותו זמן היה מוראד עסוק במלחמות באנטוליה כנגד נסיכות קאראמאן וגם כנגד הממלוכים והשאה הפרסי שאה-רוח', שאיימו לפלוש ממזרח.
בסיכומו של דבר, מבחינה צבאית מוראד נקט באסטרטגיה פסיבית יחסית של תגובה ולא של יוזמה. זאת בשל המאבקים הפנימיים בחצרו, כשאל מול עבדיו המתחזקים התחרו מפקדי החזית- הע'אזים. הם פעלו ודחפו בשנותיו המאוחרות של מוראד לטובת שלטונו של בנו הצעיר, מהמט, מי שעתיד להפוך לסולטאן מהמט השני, הכובש.
באותו זמן, הנסיכים השונים קיבלו את התואר צ'לבי, בנוסף לכך כל נסיך נשלח לפרובינציה אחרת על מנת למשול בה ובכך הנסיכים יצרו כל אחד לעצמו מעין חצר סולטאנית בזעיר אנפין. הנסיכים קיבלו הדרכה ממפקדי היניצ'רים והוכשרו ללחימה, כמו כן הוכשרו בידע בדת האסלאם על ידי אנשי דת בכירים. בדרך כלל הנסיך שזכה בסולטאנות היה זה שעיקר הצבא, כלומר היניצ'רים, היו בעדו.
באותו זמן, נעשה ניסיון להצמיח חזית חדשה, נוצרית מאוחדת, כנגד העות'מאנים, עת הקיסר הביזנטי יוהנס השמיני פאלאולוגוס אירגן קואליציה ביחד עם הכנסייה הקתולית, החל מ1437, כדי להילחם בעות'מאנים. מהלך זה ייכשל, ויוביל,בסופו של תהליך, לכיבוש המוסלמי של קוסטנטינופול.
בינתיים, מוראד ידע לנצל את הפילוגים הפנימיים ואת מותם של השליטים החזקים, כמו סיגסימונד ההונגרי וטוורטקו הבוסני, כדי להשיג הישגים לעצמו ולהפוך חלק מהשליטים החדשים לוואסאלים שלו. אך בוואלכיה, בשנת 1441, קם שליט חדש ואגדי, ג'ון הוניאדי, שהצליח להדוף את העות'מאנים בהתנגדותו החזקה אליהם. מצד אחד, הוא ניסה לשכנע את האיכרים ובעלי האחוזות בבלקנים להיפטר מעול השליטים הרודניים עליהם, ומצד שני הוא הפך את רוב הקרקעות בשטחים העות'מאניים לקרקעות בשליטה ישירה שלו. עם זאת, רוב תושבי הבלקן הנוצרים תמכו במסעי צלב כנגד המוסלמים.
ניצחונותיו הרבים של ג'ון הוניאדי על העות'מאנים ב1442 הפכו אותו לגיבורה של אירופה בכלל ולגיבור הלאומי של ההונגרים בהמשך. בעוד מוראד נלחם בנסיכויות האנטוליות, הוניאדי אסף צבא צלבני מכל רחבי אירופה, השתלט על חלקי הונגריה והמשיך לתוך בולגריה, כשהוא תופס את העיר סופיה. בדצמבר 1443, למרות שהביזנטים הבטיחו שלא להתערב, מצאו עצמם העות'מאנים בסכנה מפני חדירה צלבנית לתחומה של בירתם דאז, אדירנה, כשאוצר המדינה היה כבר מרוקן מכסף. מכה חדשה נפלה על מוראד, כשבנו המועדף והמיועד להחליפו, עלא אל-דין ביי, נפטר. שפחתו המועדפת של מוראד, מארה הסרבית, שיכנעה אותו שחייבים לחתום עם הוניאדי על הסכם שלום, כשב12 ביוני 1444 נחתם הסכם אדירנה, לפיו הכיר מוראד באוטונומיה של סרביה וולאכיה, בעוד שלטונו בבולגריה הוכר על ידי הצד השני. באוגוסט 1444 נחתם הסכם נוסף, עם נסיכות קאראמאן האנטולית המורדת, שמרדה בעידוד הביזנטים והאירופים. הסכמי השלום היו אמורים להימשך כעשר שנים. ומוראד החליט לפרוש מתפקידו למנוחה בעיר בורסה, בעוד הכתר עובר לבנו, מהמט, וזאת הייתה הקדנציה הראשונה של הסולטאן הצעיר מאוד, שייהפך בהמשך לסולטאן מהמט הכובש.
בינתיים, האפיפיור אירגן צבא צלבני חדש, ששיתף פעולה עם מלך הונגריה לאדיסלאס, בעוד ביוון שליטים מורדים השתלטו על איזור תסליה. הכל תוך כדי ניצול של גילו של מהמט הצעיר 12. מסע צלב זה יביא לקטיעת שלטונו של מהמט לשני חלקים: קדנציה ראשונה של שנתיים, לאחר מכן חזרתו של אביו לשילטון, ולאחר 5 שנים לאחר מות מוראד, תחילת הקדנציה השנייה, הארוכה יותר, המוצלחת ומלאת הלקחים של הסולטאן הצעיר והמוכשר.
הווזיר הגדול, צ'אנדרלי חליל פאשא, שיכנע את מוראד לחזור בו מפרישתו, ולעמוד בראש ההתנגדות העות'מאנית. בעוד הצבא הצלבני תוקף את העות'מאנים, ספינות של גנואה, יריבתה העיקרית של ונציה, עזרו לעות'מאנים להחזיר את כוחותיהם ליבשת אירופה, ובכך הצבאות העות'מאניים בהנהגת היניצ'רים מחצו את הכוח הצלבני-הונגרי בקרב וארנה, בעשירי בנובמבר 1444, שבו נערף ראשו של לאדיסלאס המלך ההונגרי על ידי חיילי היניצ'רים, והוניאדי הצליח לברוח בעור שיניו. בקרב וארנה נחרץ סופית גורלה של האימפריה הביזנטית, ושל עיר בירתה לאחר 9 שנים.
בספטמבר 1446 חזר רשמית מוראד לכס המלוכה, למשך חמש השנים הבאות, אך מהמט, שנשאר בתוארו כסולטאן, הוכשר כחלק מהפקת הלקחים מחוסר ניסיונו על ידי זגראנוס וסבאהטין פאשא לתפקידו העתידי כסולטאן לאחר מות אביו. את שארית ימי שלטונו ניצל מוראד למסעות צבאיים על מנת לבסס מחדש את שלטונו באירופה. הוא ביסס שלטון עות'מאני ישיר בבולגריה ובמרכז יוון, וחיסל את הנסיכים הבלקניים המורדים. במקומם הוא החל במגמה של עידוד התיישבות תורכית בבלקנים, והחל בתהליך של "תורכיפיקציה" של האיזור. נסיכים תורכיים תפסו את מקומם של הנסיכים הבלקניים במקומות מושבותיהם, ושיטת התימאר נאכפה באופן מלא.
בינתיים, יאנוש הוניאדי, שחזר לבודה, אירגן מסע צלב נוסף, בהשתתפותם של 50 אלף אבירים. הוא לא זכה לסיוע מהנסיך הסרבי, יורגוס בראנקוביץ', אך האבירים שעטו לכיוון סרביה. בין ה17 ל20 באוקטובר 1448 הצליח מוראד, שעד אז היה עסוק במרד של השבטים הקתוליים בצפון אלבניה, להביס את האבירים בקרב קוסובו השני. משם המשיכו כוחותיו של מוראד ודיכאו את המרד בוולאכיה. כעת השילטון מדרום לדנובה היה עות'מאני באופן כמעט מוחלט. ב5 בפברואר 1451 מת מוראד משבץ מוחי, כשבצוואתו הוא הוריש באופן רשמי את הסולטאנות לבנו, הסולטאן המודח דאז מהמט בן ה-19. כעת, לאחר שמוגר איום הצלבנים, עמדה בפני מהמט המטרה העיקרית: איחוד השטחים העות'מאניים, מיגור הנסיכויות התורכמניות הנותרות וכמובן, כיבושה הסופי של קוסטנטינופול. בעמידתו במשימה זו הפך מהמט מהסולטאן מהמט הילד החלש לסולטאן מהמט הכובש.

הסולטאן מהמט הכובש ותהליכי כיבוש איסטנבול

ב18 בפברואר 1451 החל, למעשה, "תור הזהב" העות'מאני, עם עלייתו השנייה לשילטון של הסולטאן מהמט השני, שעתיד להיות מכונה "מהמט הכובש", או "פאתיח סולטאן מהמט".
מהמט קיבל אימפריה במצב הרבה יותר טוב משקיבל אותה אביו. על מנת לבסס את כוחו ולהכשיל את יריביו מקרב הנכבדים התורכמנים, היה מהמט זקוק לכיבוש מזהיר, ואין כמו כיבוש קוסטנטינופול ומיגור האימפריה הביזנטית כדי להוכיח את עוצמתו. האימפריות המוסלמיות כמעט כולן נשאו עיניהן לעיר הזאת, וידעו כי כיבושה יהיה המפתח לביסוס אימפריה מוסלמית עולמית. בעוד שני יועציו הקרובים עודדו אותו לכבוש את העיר, הנכבדים בראשות צ'אנדארלי התנגדו ליוזמה כזאת. מצד שני, שאיפתו של מהמט הייתה גם למגר את הנסיכות האנטולית החזקה שנותרה, קאראמאן. כדי לאפשר לו להתרכז בכיבוש העיר, הוא חידש את הסכמי השלום שחתם אביו עם סרביה, ואלאכיה, ולאחר קרב קצר גם את וסאלותו של נסיך קאראמאן.
ב1452 הוא בנה על הצד האירופי של הבוספורוס, כ10 מיילים מצפון לעיר, את מבצר "רומלי היסארי"- שפירושו המבצר האירופי, על מנת לשלוט מצפון על דרכי הגישה לקוסטנטינופול. בספטמבר 1452, לאחר השלמת בניית המבצר, החלו ההכנות, גם הדיפלומטיות, לכיבוש: הווזיר הגדול צ'אנדרלי חליל, למרות התנגדותו לכיבוש העיר, הגיע להסכמות עם המעצמות האירופיות השונות, בייחוד ונציה וגם הונגריה, על אי התערבות. בפברואר 1453 החל הלכה למעשה המצור על העיר, עת נכבשו הנמלים הביזנטיים בים המרמרה, כוחות הונעו למבצר החדש ותותחים כבדים הובלו מתראקיה על מנת להפגיז ולשבור את חומותיה החזקות של העיר.
בתוך העיר עצמה, המצב החברתי, הדתי והפנימי היה של תוהו ובוהו: חילוקי דעות צצו מכל עבר והצבא הביזנטי היה מוחלש ומובס מקרבותיו האחרונים. המצור עצמו נמשך 54 ימים, עד ה29 במאי 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את כל האיים בים המרמרה סביב העיר. ב20 באפריל הצליח הצי של מהמט לחדור אל איזור "קרן הזהב", למרות שכמה ימים לפני כן 4 ספינות לטיניות וספינה יוונית הצליחו לחדור את המצור ולהביא אספקה לעיר. הספינות העות'מאניות כיוונו את תותחיהן לעבר המגינים.
ב28 במאי בלילה החלה ההתקפה, כשתותחים עצומים הצליחו להבקיע פירצה בחומות, בשטח שהוא היום נמצא בין טופקאפי ליני קאפי. הספינות הצליחו להפגיז בתותחיהן את מגיני העיר על החומות, והקיסר הביזנטי קוסטנטינוס נהרג בעודו מגן על חומות העיר. הצבא העות'מאני שעט בתוך הפרצות שנוצרו, והעיר החלה ליפול. בניגוד למצופה, מהמט הורה שלא לטבוח ביושבי העיר, שנותרה ריקה בחלקה, ושמר על זכויותיהם הדתיות. הביזנטים הנותרים נמלטו אל המושבה הסמוכה, גלאטה, שהייתה בידי גנואה. זגראנוס השיג הסכם עם יושבי גלאטה והגנואזים, לפיה היא תועבר ללא קרב לעות'מאנים, בתמורה להקלות כלכליות, אי אכיפת מיסים ושמירת זכויותיהם הדתיות של יושביה. אמנם לכיבוש העיר לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד, היות והעות'מאנים יכלו לעקוף אותה בדרך לאירופה, אך הייתה לה בעיקר חשיבות מוראלית וכלכלית אל מול מעצמות אירופה. כעת, העיר הוכרזה לבירת האימפריה והחל יישובה במוסלמים. בכך, ירשה למעשה האימפריה העות'מאנית את מקומה של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לשליטה על החיבור העיקרי בין הים השחור לים התיכון והסולטאן העות'מאני הפך גם ליורשו של הקיסר הביזנטי, בגירסה המוסלמית הפעם. שמה של העיר הוסב באופן לא רשמי לאיסטנבול, שמה התורכי של העיר, שגם משמעותו היא "אסלאם-בול", כלומר מלאה באסלאם. אבל באופן רשמי, שמרה העיר על שמה המקורי, קוסטנטינופול, לכל אורך ימי שילטון האימפריה העות'מאנית. באופן אירוני, העיר הפכה רשמית לאיסטנבול רק ב-1923, עת חדלה להיות עיר הבירה העות'מאנית. באותה שנה קמה הרפובליקה התורכית החילונית, שקבעה את בירתה דווקא באנקרה.
מהמט וכוחותיו נכנסו אל הכנסייה המרכזית של הנצרות האורתודוכסית, כנסיית "הגייה סופיה" (סופיה הקדושה), והחלו להתפלל את התפילה המוסלמית. הכנסייה הוסבה למסגד הראשי של האימפריה, אך שמרה על שמה, ונקראה מסגד "איה סופיה". האיקונות הנוצריים שהיו בה הוחלפו בסמלים מוסלמיים ובכתובות של פסוקי קוראן.
כעת פנה הסולטאן המנצח לאירגון פנימי של האימפריה הממורכזת והחזקה שבראשה עמד.
המטרה הראשונה של מהמט הייתה למגר כל התנגדות מצד הנכבדים התורכיים שעמדו כנגדו, לכן יומיים לאחר כיבוש איסטנבול, בראשון ביוני 1453, הודח הווזיר הגדול צ'אנדארלי חליל פאשא, במטרה גם לדכא את כוחה של משפחתו. הוא ובני משפחתו הואשמו בקבלת שוחד מהביזנטים על מנת למנוע את כיבוש קוסטנטינופול. מי שהחליף אותו היה זגראנוס פאשא, שגויס בשיטת הדוושירמה. מהלך זה החל מסורת לפיה עבדי הסולטאן תפסו את העמדות החשובות ביותר במינהל המדינה.
אחוזות ותימארים של נכבדים תורכיים הוחרמו, והחל תהליך של חילופי אליטות: את הנכבדים התורכיים הוחלפו בוגרי גיוס הדוושירמה. כך נוצרה אליטה של עבדים. המושלים המקומיים גם הושמו תחת פיקודו של הווזיר הגדול, שהיה רשאי גם לחתום בחותמת הסולטאן. עם זאת, הנכבדים התורכיים לא מוגרו לגמרי: מהמט שמר על מאזן כוחות, שיהיה תחת פיקודו. מהמט יצר, למעשה, את שיטת המילת, לפיה יינתן לכל עדה דתית שילטון אוטונומי תחת מנהיגים דתיים, ואת המהלך הראשון עשה כלפי הכנסייה האורתודוכסית, שזכתה בעצמאות מחדש.
כעת פנה מהמט לשיקום איסטנבול ההרוסה. הוא יישב אותה מחדש באוכלוסייה מוסלמית תורכית ובלקנית, והבטיח הקלות במיסים על מנת לחדש את החיים הכלכליים של העיר. הוא החל לבנות מחדש את דרכיה ובתיה של העיר, שנהרסו בשלהי השילטון הביזנטי. בשנת 1455 החל לבנות את הבזאר הגדול, או השוק המקורה הגדול הידוע של העיר. בנוסף בנה את הארמון הראשון בכיכר ביאזיד של היום, ולאחר מכן הוא מצא נקודה גבוהה בעיר שצופה על הדרכים הימיות שלה (ים מרמרה, קרן הזהב והבוספורוס), ובנה בה את ארמון טופקאפי, שהיה המרכז השילטוני של האימפריה עד ראשית המאה ה-19. הוא גם בנה את מה שאנחנו מכירים היום כמסגד פאתיח, על שמו.
הוא פיתח את הכלכלה של האימפריה, את הסחר בכותנה ובבדים ואת הסחר הבינלאומי כמו שהיה נהוג בעיר הביזנטית. הוא גם החל בתהליכים של הפרטה באימפריה, כשהפך אדמות מדינה לאדמות פרטיות, וחילק את האחוזות בין הסיפאהים, הפרשים שלו. כעת יכל לטעון שהוא השליט המוסלמי העליון בעולם, יותר מזה הממלוכי.

feth

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק א'

היום אני רוצה להתייחס במקצת לפרק של אתמול ביום חמישי. הקאדי אבו סעוד אפנדי הזכיר פירמאן, צו סולטאני, שנתן הסולטאן מהמט הכובש בן מוראד. הפירמאן הזה נתן חופש פולחן דתי וחופש דת לבני הדתות האחרון בעת כיבוש מבצר גלאטה. מהמט הכובש, יליד 1432, מסמל יותר מכל את כניסתה של האימפריה העותמאנית ל"מאה המפוארת", הלא היא התקופה שבין השנים 1451 ל-1566. תור הזהב הזה של האימפריה היה בעת שילטונם של הסולטאנים הדומיננטיים מהמט, ביאזיד השני, סלים הקשוח וסולימאן. מהמט הכובש, שפתח את המאה המפוארת, היה גם הסולטאן הראשון שנחשב מחוקק, כלומר שהוראותיו נחשבו חוקים מעבר להלכה האסלאמית הלא היא השריעה, וגם הסולטאן שסוף סוף כבש את קוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול, בירת הביזנטים, בשנת 1453 והגשים בכך את חלומה הוותיק מזה כ-800 שנים של האומה המוסלמית.
מהמט הכובש היה סולטאן פעמיים: פעם אחת היה סולטאן בין השנים 1444-1446, כלומר החליף זמנית את אביו מוראד בהיותו בן 12 בלבד, לשנתיים, והיה חלש ולא בשל. ואילו הפעם השנייה, שבה הפך באופן קבוע לסולטאן, ב-1451, שילטון שנמשך שלושים שנים בדיוק עד מותו. הפעם השנייה של שלטונו פתחה את "המאה המפוארת", רצופת הכיבושים וההישגים של האימפריה העותמאנית.

בסידרה מצוין כי הסולטאן סולימאן קרא לנכדו הראשון, בנו של הנסיך מוסטפא, בשם סולימאן. אותו סולימאן לא הפך לסולטאן סולימאן השני. גם אביו לא החליף את סולימאן המפואר, בנסיבות שלא אפרט על מנת שלא לעשות ספוילר. מה שאני יכול להגיד הוא שסביב מוסטפא התפתחו גם מיתוס של המחליף הראוי ביותר לאביו, שהיה דומה לסבו סלים הקשוח מאוד- מיתוס של גיבור טראגי שעלייתו לשילטון הייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה ולתרום לשרידותה של האימפריה, וגם תיאורייה, אחת מני תיאוריות רבות אודות התפוררות האימפריה העותמאנית.
במציאות, הסולטאן שנקרא סולימאן השני בא כמה דורות לאחר סולימאן המפואר. הוא היה היפוכו הגמור של האיש שעל שמו הוא נקרא. הוא סימל יותר מכל את השקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת. רוב חייו הוא היה בתוך כלוב של זהב… ועל כך בפוסט הבא.

feth

יום השנה לכיבוש איסטנבול -מהמט הכובש חלק ב'

היום, 29 במאי 2014, הוא יום היסטורי. לא בגלל שלפני 18 שנים בדיוק ביבי נתניהו ניצח את שמעון פרס והפך לראש ממשלת ישראל, על חודם של כמה אלפי קולות, אלא בגלל ש29 במאי 1453 הוא יום הניצחון של העותמאנים ובייחוד של פאתיח סולטאן מהמט, או הסולטאן מהמט השני הכובש גיבורנו, על הביזנטים בקוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול של ימינו. לאלה שלא יודעים, אגב, קוסטנטינופול נקראה למעשה בשמה עד שלהי המאה ה-19, בשמות וכינויים כמו קושטדינה, קושטא, קוסטנטינופוליס וקוסטה. איסטנבול הוא עיוות לשוני של הכינוי שניתן לעיר על ידי העותמאנים מיד עם כיבושה- איסלאם בול- כלומר מלאה באיסלאם. לאיסטנבול קוראים כיום בשמה דווקא בשל שיקולים לאומיים תורכיים… כנגד האויב היווני. בשנת 1923 הרפובליקה התורכית הטרייה הכריזה כי שמה הרשמי של העיר הוא איסטנבול.

מה הייחוד של קוסטנטינופול? קודם כל, קוסטנטינופול הייתה בירתה של האימפריה הביזנטית דוברת היוונית, שכונתה "האימפריה הרומית המזרחית", ושל הנצרות האורתודוכסית. המרכז של הנצרות האורתודוכסית היה כנסיית האגיה סופיה, סופיה הקדושה, או כמו שידוע בשמה "איה סופיה". אותו מרכז כנסייתי הפך אגב, למסגד שבו התפללו הסולטאנים של המאה המפוארת, ביניהם סולימאן המפואר, אחרי הכיבוש לפני 561 שנים.
אך יש עוד סיבה חשובה: עיר זו, הבנויה על 7 גבעות, נמצאת בדיוק בחיבור בין אסיה לאירופה, בין תת היבשת האנטולית לאיזור הבלקן, וכן בין הים השחור לים התיכון- כיצד? היא מחברת בין הים השחור לים מרמרה, שמתחבר לים האגאי, שמתחבר לים התיכון. לכן מדובר בצומת דרכים ימים ראשונה במעלה. אני לא אחדש כלום כשאגיד כי לעיר יש שני חלקים- החלק האסייתי והחלק האירופי, שמחוברים ביניהם באמצעות גשרים.

האסלאם נשא את עיניו לקוסטנטינופוליס, עירו של קוסטנטין ביוונית, מאז ראשית כיבושיו. וכך, פעם אחר פעם נכשלו מסעות מלחמה מוסלמיים, ממש "מן אללה" כמו שאומרים, על העיר. עד שקם הסולטאן מהמט השני הכובש. הוא שם לנגד עיניו רק דבר אחד: כיבוש העיר. בירת האימפריה הייתה אדירנה, הלא היא אדריאנופול שנמצאת באירופה, וקוסטנטינופול ישבה לאימפריה העותמאנית הגדה כמו קוץ בישבן.
הביזנטים האורתודוכסים ושאר האירופים הקתולים זילזלו במוטיבציה של הסולטאן מהמט הצעיר, שעלה בשנת 1451 (הוא יליד 1432, תעשו אתם את החשבון) בפעם השנייה לשילטון לאחר מות אביו הסולטאן מוראד. בגיל 12 עלה מהמט בפעם הראשונה במקום אביו שפרש אך הוא היה ממש ילד ואביו הוחזר לשילטון כדי להילחם מול היוונים וההונגרים. הפעם מהמט למד את הטעויות שעשה והחליט לעלות על העיר ויהי מה.

בשנת 1452 הקים מהמט בצד האירופי של הבוספורוס, הקרוב לעיר, את
"רומלי היסארי", המבצר האירופי, שישמש בסיס לתקיפת העיר. הצבא העותמאני הצטייד בתותחים כבדים מאוד, עם סיוע מהווסאלים (שליטים זרים שכפופים לסולטאן) הסרבים וההונגרים, העותמאנים אירגנו כמות גדולה של תותחים כדי להבקיע את חומות העיר, וכן ספינות וחיילים רבים. בשנת 1453 כבר העיר הייתה במצור.

בינתיים, בתוך העיר קוסטנטינופול, הייתה אנדרלמוסיה: בראש השילטון הביזנטי המתפורר עמד קיסר חלש ושמו קוסטנטין. הפטריארך, ראש הכנסייה האורתודוכסית (שממשיכו התפלל השבוע עם האפיפיור הקתולי, ראש הנצרות המערבית, בכנסיית הקבר בירושלים), נעדר מן העיר. סכסוכים פנימיים איומים. בעיר עצמה היה בן למשפחה העותמאנית, אורחאן, שקרא תיגר לשווא על הסולטאן מהמט. המצב הכלכלי היה גרוע בגרועים, והתושבים התפללו לשילוש הקדוש הנוצרי על מנת שיושיעם מהמוסלמים המתקרבים. נבואות שחורות נישאו באוויר, והכי גרוע: הביזנטים היו תלויים בונציאנים ובגנואזים (אנשי העיר גנואה, באיטליה של ימינו) שהיו קתולים ובכוח עזר מהאפיפיור הקתולי כדי לשרוד. נערכו אפילו תפילות משותפות לשני הזרמים באיה סופיה ואף דובר על איחוד (כושל) בין הזרמים. אך בקוסטנטינופול הנצורה היו אנשים שהעדיפו את שילטון הסולטאן המוסלמי על פני שילטון האפיפיור הקתולי.

עכשיו הבהרה קטנה- הנצרות התפצלה אלף שנה לפני כן בוועידת ניקיאה לשני זרמים: נצרות קתולית מערבית, שמרכזה היה ברומא, בראשה עומד אפיפיור והיא דיברה לטינית, והאמינה בטבעים כלשהם לגבי ישו, לבין נצרות מזרחית, שנקראה אורתודוכסית, שמרכזה בקוסטנטינופול, דוברת יוונית ומאמינה בטבעים אחרים לגבי ישו. בקיצור, פיצול בין נצרות רומית לבין נצרות יוונית. בראש הנצרות היוונית עומדים כמה פטריארכים, כל אחד בעיר מרכזית אחרת, כשהפטריארך של קוסטנטינופול הוא ראשון בין שווים. עד כאן על הפיצול.

באפריל התקרבו כבר העותמאנים אל שערי העיר, ספינות פשטו עליה והתותחים התחילו להבקיע את חומותיה. איזור "קרן הזהב", לשון הים הצרה היוצאת ממיצר הבוספורוס ומחלקת את העיר בין שתי היבשות, הפכה למרכז העניינים. תגבורת ימית שהובטחה לביזנטים מהוונציאנים והגנואזים לא הגיעה בזמן. בסוף מאי עשרות אלפי חיילים עותמאנים הסתערו על העיר, ליתר דיוק לעבר הקטע החלש של חומותיה, ובסיוע תותחים וחומרי נפץ פוצצו אותן. הקיסר קוסטנטין, הגיבור הטראגי, לחם כאחד החיילים הפשוטים בגבורה אך נהרג בקרב. העותמאנים פרצו אל העיר, הסולטאן מהמט נכנס לאיה סופיה ושם התפלל לראשונה את התפילה המוסלמית. מאז אותה כנסייה הפכה למסגד, ולאחר הקמת הרפובליקה התורכית הפכה למוזיאון. מהמט העניק לתושבי העיר הנוצרים והיהודים של העיר חופש דת ופולחן. מהמט גם לקח על עצמו את תואר הקיסר של הביזנטים, קייסרי רום, במקום קוסטנטין ההרוג. קוסטנטינופול הפכה לבירת האימפריה. היהודים קראו לה "קושטא" וכשהעותמאנים אמרו "הבירה" ידעו כולם למה הם מתכוונים.

כיום הפטריארך האורתודוכסי של קוסטנטינופול יושב בכנסייה לא גדולה במיוחד אך מבוצרת היטב ברובע פנר באיסטנבול. רק שמץ קטן נותר מהפאר וההדר של הכנסייה הביזנטית האורתודוכסית. מהאימפריה הביזנטית נותרו רק זיכרון קלוש ושרידים ארכיאולוגיים.

ואילו הסולטאן מהמט השני? שמו נחרט היטב בהיסטוריה העולמית ובמיתולוגיות העותמאנית והתורכית כפאתיח סולטאן מהמט- הסולטאן כובש איסטנבול.
כיום איסטנבול אינה בירת תורכיה המודרנית. בשנת 1923 החליטה תורכיה החילונית לקבוע את בירתה באנקרה, מכיוון שהיא נמצאת במרכז המדינה,אתאתורכ פעל ממנה וכן היא רחוקה מהגבול הבלקני המסוכן וגם אינה מזוהה עם האסלאם.

feth

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק ג'

בפרקים האחרונים אנו רואים את חבל התלייה מתהדק סביב צווארו של אבראהים פאשה הגאוותן, זה שנתנו לו אצבע אחרי אצבע והוא לא רק רצה את כל היד, אלא רצה את כל הגוף. כמו כן, בנם של מוסטפא ופאטמה, סולימאן, לא שורד ממחלת האבעבועות ונשאר תינוק לתמיד. התינוק הזה היה אמור להיות הסולטאן סולימאן השני, אך לא כך היה.

הסולטאן סולימאן השני אכן היה קיים. הוא חי 53 שנים, בין 1642 ל-1691, אך שלט רק 4 שנים, בין 1687 ליוני 1691. הוא נולד באיסטנבול, ובילה את רוב חייו ב…. כלוב.

אם היה צריך להביא סולטאן שהיה היפוכו של סולימאן הראשון, אני מביא את סולימאן השני, שנקרא על שמו. בניגוד לסולימאן הראשון, שהחליף את אביו סלים הראשון ובנו סלים השני החליף אותו אחריו, סולימאן השני בא לאחר אחיו, מהמט הרביעי, והוחלף על ידי עוד אח שלו, אהמט השני.
השיטה שבה סולטנים מיועדים הורגים את אחיהם ואחייניהם על מנת שלא יאיימו עליהם הטרידה רבות את המועצות האימפריאליות. לכן בשנת 1617, עת מת הסולטאן אהמט הראשון, נמצא פיתרון: לבנות כלוב בארמון טופקאפי (שם ישב גם סולימאן הראשון), שם ישוכנו האחים המתחרים על השילטון תחת משמר. גם סולטאנים מודחים, והיו כאלה באותה תקופה, שוכנו בכלוב.

בניגוד למה שחושבים הכלוב, בתורכית קאפס (Kafes) לא היה כמו כלוב של חיות בספארי או בגן החיות שקרוב לביתכם. מדובר היה באגף סגור שנבנה בהרמון של ארמון טופקאפי, שיושביו קיבלו כל מה שרצו על כפית של זהב, חוץ מדבר אחד: להסתובב חופשי מדי בעיר ובאימפריה ולאיים על הסולטאן המכהן או המיועד. כלומר, זה היה כלוב של זהב.

בסידרה רואים את אבראהים פאשה אומר כי הוא מאלף את הסולטאן שהיה גם חברו הטוב. סולימאן כמובן סירב להיות חותמת גומי. אך סולימאן השני כן היה חותמת גומי. בעיקר של הווזיר הגדול שלו.
במאה ה-17 לסולטאנים לא היה מספיק כוח לשלוט כמו לסולטני המאה המפוארת, לכן רובם נשמעו להוראות נשותיהם או הווזירים הגדולים שלהם. תקופות אלה נקראות "סולטאנות הנשים" ו"שילטון הווזירים הגדולים לבית קופרולו". מי ששלט היה הווזיר הגדול שמינה סולימאן השני, פאזיל מוסטפא פאשה לבית קופרולו. הוא ניהל בשם הסולטאן כביכול מלחמות כנגד האוסטרים והרוסים בסרביה, מקדוניה וחצי האי קרים. בזכותו זכה סולימאן השני לתואר "גאזי", כלומר "הלוחם", למרות שישב בארמון ולא עשה הרבה. קופרולו עצמו נהרג חודשיים לאחר מות סולימאן השני.

סולימאן השני נהנה מחסדיהן של 6 שפחות, כשהמיוחדת שלו הייתה אחת בשם חדיג'ה. אך למרבה הצער, לא היו לו ילדים. כאמור, מי שקדם לו היה הסולטאן מהמט הרביעי שכונה "הצייד", והוא הראשון שנתן את סמכויותיו לווזיר גדול מבית קופרולו ומי שהחליף אותו היה עוד אח, אהמט השני. כל השלושה שהזכרתי היו בנים של אותו סולטאן- אבראהים "המשוגע", שעליו עוד אדבר בפוסט נפרד. לשלושתם היו אימהות שונות. אמו של סולימאן השני הייתה סרבית בשם קתרינה, ששמה המוסלמי היה סליחה "דילאשוב" סולטאן.

סולימאן הראשון הוא סמל למאה המפוארת. סולימאן השני הוא סמל לשקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת ולסולטאן חלש.
סולימאן השני נקבר במסגד סולימאניה, סמוך לקברו של סולימאן המפואר, שהיה ההיפך ממנו.