Tag Archives: סולימאן

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.

Suleyman_demirel

באבא: הסולטאן סולימאן השלישי

היום נפרדת תורכיה מהנשיא התשיעי שלה, סולימאן דמירל, שמת לפני יומיים בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.

דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.

דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.

בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.

"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.

feth

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק א'

היום אני רוצה להתייחס במקצת לפרק של אתמול ביום חמישי. הקאדי אבו סעוד אפנדי הזכיר פירמאן, צו סולטאני, שנתן הסולטאן מהמט הכובש בן מוראד. הפירמאן הזה נתן חופש פולחן דתי וחופש דת לבני הדתות האחרון בעת כיבוש מבצר גלאטה. מהמט הכובש, יליד 1432, מסמל יותר מכל את כניסתה של האימפריה העותמאנית ל"מאה המפוארת", הלא היא התקופה שבין השנים 1451 ל-1566. תור הזהב הזה של האימפריה היה בעת שילטונם של הסולטאנים הדומיננטיים מהמט, ביאזיד השני, סלים הקשוח וסולימאן. מהמט הכובש, שפתח את המאה המפוארת, היה גם הסולטאן הראשון שנחשב מחוקק, כלומר שהוראותיו נחשבו חוקים מעבר להלכה האסלאמית הלא היא השריעה, וגם הסולטאן שסוף סוף כבש את קוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול, בירת הביזנטים, בשנת 1453 והגשים בכך את חלומה הוותיק מזה כ-800 שנים של האומה המוסלמית.
מהמט הכובש היה סולטאן פעמיים: פעם אחת היה סולטאן בין השנים 1444-1446, כלומר החליף זמנית את אביו מוראד בהיותו בן 12 בלבד, לשנתיים, והיה חלש ולא בשל. ואילו הפעם השנייה, שבה הפך באופן קבוע לסולטאן, ב-1451, שילטון שנמשך שלושים שנים בדיוק עד מותו. הפעם השנייה של שלטונו פתחה את "המאה המפוארת", רצופת הכיבושים וההישגים של האימפריה העותמאנית.

בסידרה מצוין כי הסולטאן סולימאן קרא לנכדו הראשון, בנו של הנסיך מוסטפא, בשם סולימאן. אותו סולימאן לא הפך לסולטאן סולימאן השני. גם אביו לא החליף את סולימאן המפואר, בנסיבות שלא אפרט על מנת שלא לעשות ספוילר. מה שאני יכול להגיד הוא שסביב מוסטפא התפתחו גם מיתוס של המחליף הראוי ביותר לאביו, שהיה דומה לסבו סלים הקשוח מאוד- מיתוס של גיבור טראגי שעלייתו לשילטון הייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה ולתרום לשרידותה של האימפריה, וגם תיאורייה, אחת מני תיאוריות רבות אודות התפוררות האימפריה העותמאנית.
במציאות, הסולטאן שנקרא סולימאן השני בא כמה דורות לאחר סולימאן המפואר. הוא היה היפוכו הגמור של האיש שעל שמו הוא נקרא. הוא סימל יותר מכל את השקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת. רוב חייו הוא היה בתוך כלוב של זהב… ועל כך בפוסט הבא.

feth

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק ג'

בפרקים האחרונים אנו רואים את חבל התלייה מתהדק סביב צווארו של אבראהים פאשה הגאוותן, זה שנתנו לו אצבע אחרי אצבע והוא לא רק רצה את כל היד, אלא רצה את כל הגוף. כמו כן, בנם של מוסטפא ופאטמה, סולימאן, לא שורד ממחלת האבעבועות ונשאר תינוק לתמיד. התינוק הזה היה אמור להיות הסולטאן סולימאן השני, אך לא כך היה.

הסולטאן סולימאן השני אכן היה קיים. הוא חי 53 שנים, בין 1642 ל-1691, אך שלט רק 4 שנים, בין 1687 ליוני 1691. הוא נולד באיסטנבול, ובילה את רוב חייו ב…. כלוב.

אם היה צריך להביא סולטאן שהיה היפוכו של סולימאן הראשון, אני מביא את סולימאן השני, שנקרא על שמו. בניגוד לסולימאן הראשון, שהחליף את אביו סלים הראשון ובנו סלים השני החליף אותו אחריו, סולימאן השני בא לאחר אחיו, מהמט הרביעי, והוחלף על ידי עוד אח שלו, אהמט השני.
השיטה שבה סולטנים מיועדים הורגים את אחיהם ואחייניהם על מנת שלא יאיימו עליהם הטרידה רבות את המועצות האימפריאליות. לכן בשנת 1617, עת מת הסולטאן אהמט הראשון, נמצא פיתרון: לבנות כלוב בארמון טופקאפי (שם ישב גם סולימאן הראשון), שם ישוכנו האחים המתחרים על השילטון תחת משמר. גם סולטאנים מודחים, והיו כאלה באותה תקופה, שוכנו בכלוב.

בניגוד למה שחושבים הכלוב, בתורכית קאפס (Kafes) לא היה כמו כלוב של חיות בספארי או בגן החיות שקרוב לביתכם. מדובר היה באגף סגור שנבנה בהרמון של ארמון טופקאפי, שיושביו קיבלו כל מה שרצו על כפית של זהב, חוץ מדבר אחד: להסתובב חופשי מדי בעיר ובאימפריה ולאיים על הסולטאן המכהן או המיועד. כלומר, זה היה כלוב של זהב.

בסידרה רואים את אבראהים פאשה אומר כי הוא מאלף את הסולטאן שהיה גם חברו הטוב. סולימאן כמובן סירב להיות חותמת גומי. אך סולימאן השני כן היה חותמת גומי. בעיקר של הווזיר הגדול שלו.
במאה ה-17 לסולטאנים לא היה מספיק כוח לשלוט כמו לסולטני המאה המפוארת, לכן רובם נשמעו להוראות נשותיהם או הווזירים הגדולים שלהם. תקופות אלה נקראות "סולטאנות הנשים" ו"שילטון הווזירים הגדולים לבית קופרולו". מי ששלט היה הווזיר הגדול שמינה סולימאן השני, פאזיל מוסטפא פאשה לבית קופרולו. הוא ניהל בשם הסולטאן כביכול מלחמות כנגד האוסטרים והרוסים בסרביה, מקדוניה וחצי האי קרים. בזכותו זכה סולימאן השני לתואר "גאזי", כלומר "הלוחם", למרות שישב בארמון ולא עשה הרבה. קופרולו עצמו נהרג חודשיים לאחר מות סולימאן השני.

סולימאן השני נהנה מחסדיהן של 6 שפחות, כשהמיוחדת שלו הייתה אחת בשם חדיג'ה. אך למרבה הצער, לא היו לו ילדים. כאמור, מי שקדם לו היה הסולטאן מהמט הרביעי שכונה "הצייד", והוא הראשון שנתן את סמכויותיו לווזיר גדול מבית קופרולו ומי שהחליף אותו היה עוד אח, אהמט השני. כל השלושה שהזכרתי היו בנים של אותו סולטאן- אבראהים "המשוגע", שעליו עוד אדבר בפוסט נפרד. לשלושתם היו אימהות שונות. אמו של סולימאן השני הייתה סרבית בשם קתרינה, ששמה המוסלמי היה סליחה "דילאשוב" סולטאן.

סולימאן הראשון הוא סמל למאה המפוארת. סולימאן השני הוא סמל לשקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת ולסולטאן חלש.
סולימאן השני נקבר במסגד סולימאניה, סמוך לקברו של סולימאן המפואר, שהיה ההיפך ממנו.