(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, נכתב בעשירי באפריל 2021.
את העיתון "פלסטין " הקימו שני בני דודים מהקהילה הנוצרית אורתודוכסית ביפו: עיסא ויוסף אל-עיסא. מערכת העיתון שכנה איפה שהיום רחוב יפת בעיר. העיתון היה אחד העיתונים המובילים, אם לא העיתון המוביל, בהתנגדותו לציונות ולעליות היהודיות הגדולות.
העיתון יצא לאור לראשונה ב5 בינואר 1911. לשם "פלסטין" אז הייתה יותר משמעות דתית ממשמעות לאומית: הכוונה היא לארץ הקודש עבור הנוצרים. בראשית שנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי, הפך העיתון ליותר ויותר אנטי ציוני. "התנועה הלאומית הפלסטינית" צמחה בעיקר עם תחילת המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה העשרים במקביל ובעיקר כתגובה לצמיחת התנועה הציונית ולהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. החל מאותו זמן השם "פלסטין" קיבל משמעות יותר לאומית, והעיתון הפך לאחד השופרות המרכזיים של "התנועה הלאומית הפלסטינית" ושל הלאומיות הערבית.
לפי ספרו של רשיד ח'אלדי "כלוב הברזל", העיתון התחיל בתור דו-שבועון ונסגר במלחמת העולם הראשונה, אך שב והופיע ב1921 ולאחר 8 שנים הוא הפך ליומון. העיתון היה ידוע בעיקר כנאמן לעצמו ולא לשום זרם בקרב הערבים בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית. רוב ההתיישבות הציונית באותה תקופה הייתה באיזורי מישור החוף והגליל, ובירושלים רוב היהודים היו בני היישוב הישן, רובם דתיים לא ציונים וספרדים או מזרחים שדיברו ערבית ברובם וחיו עם הערבים בשכנות טובה. מתחרהו של פלסטין היה העיתון "אל-דפאע", שגם יצא לאור ביפו. בנוסף על הציונות העסיקו את העיתון נושאים שונים, בעיקר המאבק בתוך הקהילה היוונית-אורתודוכסית בין דוברי הערבית ובין דוברי היוונית, שהיו שייכים לכמורה הגבוהה, בעידוד ההשכלה, התנאים באיזורי הכפר והעוני בקרב האוכלוסייה הכפרית. בתוך המאבק בתוך הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בא"י העות'מאנית והמנדטורית עוררו שאלות בנושא הזהות הדתית והלאומית, וחיזקו את הלאומיות הערבית בארץ. העיתון דאג לשלוח עותק אחד לפחות לכל כפר וכפר באיזור יפו כשירות לפלאחים ולאיכרים. בכל מיני דרכים העיתון "פלסטין" מילא תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הזהות הערבית-פלסטינית והזכיר את המושגים "ארץ פלסטין" ו"אומה פלסטינית" עוד בשנת 1914, בייחוד כשדובר בו על העימות אל מול הציונות. העיתון נקט עמדה ברורה בסיכסוך בתוך הכנסייה, לצד הכמורה הזוטרה הערבית ורוב ציבור המאמינים הערבים של הכנסייה האורתודוכסית. הוא נקט עמדה ברורה נגד הציונות, ובמאבק בין ערבים לתורכים בתוך האימפריה העות'מאנית הוא צידד בצד הערבי.
עיסא אל-עיסא היה יליד יפו ב1878, למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ורכש ידע בשפות שונות. הוא התחיל בתחום העיתונאי אצל כמה עיתונים מצריים. בן דודו יוסף ייסד בדמשק לאחר כמה שנים מייסוד פלסטין את היומון "אליף-בא", שתי האותיות הראשונות בערבית. השילטונות העות'מאניים לא נטו חסד לבני משפחת אל-עיסא, בשל עוינותם לציונות. הם האשימו אותם ב1914 בהפצת רעיונות לאומיים ערביים ובביקורת יתר על התנועה הציונית וגם בביקורת מרומזת על המימשל העות'מאני שנותן לציונים לעלות לארץ ולהתיישב בה, וגם תבעו אותם לדין, תביעה שבה ניצחו בני הדודים אל-עיסא, בהאשמה שהם מעוררים יריבות בין דתית באיזור. עיסא אל-עיסא, כאמור, היה מעורב בחוגים לאומניים ערביים והיה בעל גישה פאן-ערבית עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה עורכיו הוגלו לאנטוליה ורק לאחר התמוטטות האימפריה ב1918 הם שוחררו. מאמרי המערכת הנוקבים של העיתון "פלסטין" הופצו בעיתונים הערביים האחרים של האיזור. נאמנותו של עיסא אל-עיסא לזהות הפלסטינית המתפתחת משנות העשרים של המאה העשרים ואילך הייתה גדולה, וככל שגדלו המוניטין העיתונאיים שלו יצא לעיסא בעולם הערבי שם טוב של אדם שנון בעל קולמוס ארסי בכתיבתו, אבל עם סיגנון משובח וגם ככותב שירה סאטירית.
בזיכרונותיו כתב עיסא אל-עיסא שכשהוא חנך את העיתון "פלסטין", מטרתו הייתה לשרת קודם כל את העניין ה(ערבי) אורתודוכסי במאבק עם הכמורה היוונית הגבוהה. העניין האורתודוכסי היה, למעשה, סיכסוך בין ערבים ליוונים על השליטה בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ששלטה ברכוש ובנכסי מקרקעין רבים בארץ ישראל. הכמורה העליונה דוברת היוונית שלטה בכנסייה ברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל הקהילות הערביות המקומיות והכמרים הזוטרים שהיו ערבים, ערכו נגד היוונים מאבקי שליטה. זה מעניין על רקע ההתעוררות הלאומית בבלקן שהייתה באותן שנים, בעיקר של הלאומיות היוונית, ואימוץ גישה פרו-מוסלמית מתוך גישה שהיא יותר פרו-ערבית (האסלאם היה מזוהה עם הערבים למרות שלא כל הערבים היו מוסלמים בלשון המעטה, ולא כל המוסלמים היו ערבים, בין היתר כי היא דת שנוסדה בחצי האי ערב על ידי ערבים ושפתה הייתה ערבית). של העיתון במהלך מלחמותיה של האימפריה העות'מאנית כנגד מדינות ומעצמות נוצריות, כמו איטליה הקתולית שפלשה ללוב.
לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית האשים העיתון "פלסטין" את הוועד לאיחוד ולקידמה (חלק מתנועת "התורכים הצעירים", ששלט באימפריה העות'מאנית, שהיו בתוכו מי שהזדהו עם הציונים, שהשפיעו על הוועד באמצעות לחץ פוליטי או כספי. לכן השילטונות העות'מאניים סגרו שוב ושוב את העיתון הזה. מבחינתם של אל-עיסא ובני דורו, בעיקר לאחר תחילת המנדט הבריטי הייתה הערביות שלהם קשורה ישירות לתחושה שלהם שהם פלסטינים, והם הרי קראו לעיתון בשם "פלסטין", והם האמינו שמדובר במאבק בין הפלאח הפלסטיני אל מול המתיישב הציוני, ששילטון עות'מאני תומך בו חלקית. עם זאת, בהמשך יהפוך העיתון למבקר הראשי של ההנהגה הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני. העיתון גם היה אחד ממציתי ומעודדי "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936. עוד אלמנט ייחודי בעיתון הוא היותו מסקר אירועי ספורט.
הוצאת העיתון "פלסטין" הופסקה פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העצמאות בשנת 1948. לאחר שיפו הפכה לחלק ממדינת ישראל, עברה מערכת העיתון למזרח ירושלים שהייתה תחת שליטת ירדן והוא יצא שם לאור עד שנת 1967. עיסא אל עיסא היה מקורב למשפחת המלוכה ההאשמית, ותחת ירדן הפך העיתון לעיתון ירדני לכל דבר ועניין שמסקר את המתרחש באיזורי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בעיקר שהיו תחת שליטת ירדן.