Tag Archives: תיאוריית השקיעה

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.

cem-sultan-21

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

The_Turkish_Siege_of_Vienna

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

n20

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? בעזרת שימוש בתיאורייה אחרת. ועל כך בפוסט שיבוא מיד אחר כך.