Tag Archives: תקשורת

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן"

הסידרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת". בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

אם תהיה דרישה, אוסיף בתגובות קישורים לסדרות הללו.

marley

תוכניות הטלוויזיה המקפיצות והמעניינות בשעות הקטנות של הלילה

בלילה, בזמן שכולנו ישנים, ובניגוד למה שחושבים- הטלוויזיה שלנו מתעוררת לחיים. בערוץ 1 הישן, זה שלפני התאגיד, היו לאחר חצות מוצגים שידורים ותוכניות ישנות מהעשורים הקודמים, משנותיו היפות של הערוץ. ותופתעו: גם בערוץ 2. הערוצים האמריקנים פועלים במלוא הקיטור, כי הרי מדובר בשעות הערב בארצות הברית. לכן, מי שרוצה לראות טלוויזיה איכותית, עדיף לו דווקא לצפות בשעות הקטנות של הלילה.

בערוץ 1 שלפני אפריל 2017, בעיקר בלילה שבין יום ראשון לשני, הייתה מוצגת התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה מגוללים בסיפורים ובשירים מיטב האומנים בהובלת ובהנחיית דן אלמגור את סיפור ראשית הציונות. ומדובר, כמובן, בתוכנית לא מהיום, אלא מלפני 40 עד 42 שנים- כמעט עשור לפני שכותב שורות אלה נולד. קוראים לפנינה הזאת "שרתי לך ארצי", ושידורה המקורי החל כחצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור ונמשך עד שנת 1976. החברה הישראלית ומדינת ישראל בכללותה היו מוכות, ארץ ישראל הישנה והטובה מוגרה זה עתה (באותן שנים) על ידי ההפתעה שחוללו המצרים והסורים. כדי לרומם את המוראל, בישראל המוכה והזועמת החלה נוסטלגיה לשנים ה"נאיביות", שנות ראשית הציונות, ההתיישבות, כיבוש העבודה, קום המדינה והעשור הראשון לקיומה, שנות החמישים. גל הנוסטלגיה הזה יהווה גם בסיס לסרטי הבורקס שהופיעו לאחר המלחמה, לא לאלה שלפניה, וכמובן לסידרת סרטי "אסקימו לימון", שאירועיה מתחוללים בשנות החמישים. ובאשר ל"שרתי לך ארצי", מה שיפה בה הוא לא רק שפע האומנים, הסדר המופתי, השירים הנוסטלגיים של ראשית הציונות (כמו "שיר העמק" מ1935) והגעגוע על רקע קהל קודר שמגלם מדינה שמנסה להתאושש ממלחמה קשה ומניצחון מזהיר שהושג בה בקושי ובקורבנות רבים, אלא גם נוכחותם של אנשים שהיו אז זקנים והיו עדים למאורעות ראשית הציונות, השילטון הבריטי, ההתיישבות והקמת המדינה בעת התרחשותם.

בערוץ השני, בעת שמשדרים שידורי "קשת", בשעות הקטנות של הלילה, ישנה תוכנית כמעט קבועה שרצה בשידורים חוזרים כבר כמעט 18 שנה. אומנם היא נועדה כביכול "לסתום חורים" בלוח השידורים, אך היא מאוד מעניינת, ואף מקפיצה, עד כדי כך שאני אחד ה"משוגעים" שאף הקליט את סידרת התוכניות האלה, שנפרסת על פני 7 חלקים, כל חלק משודר בין מוצאי שבת לראשון בדרך כלל, בימים ששידורי "קשת" משדרת בערוץ 2. מדובר בפסטיבל הרגאיי 97'- פסטיבל הרגאיי החמישי הגדול שהתקיים בחוף אכזיב שבישראל בשנות התשעים, שהתקיים בשישי בלילה, ב13 ביוני 1997 בהפקתו של גיל בומשטיין, שנחשב המאסטר של הרגאיי בישראל . מדובר, אם כן, באחד השרידים האחרונים של התוכניות ששודרו בערוץ 2 בשנות התשעים, שמשודר עד היום. באותו פסטיבל, באותו יום שישי מלפני כמעט 19 שנים, ההופעות החלו בשעה 20:30 בערב, ובניגוד למה שחושבים, נמשכו לילה אחד בלבד, עד שעות הבוקר של יום שבת. מי שרוצה להיזכר בימים שלפני הסמארטפונים, מצלמות הסמארטפון והפלאפונים לכל, מוזמן לראות את התוכנית הזאת. לפסטיבל ההוא הגיע קהל רב מאוד, כפי שניתן לראות, ואני יכול להתערב איתכם שלרובם היו בכיס טלכרטים, כי זה מה שהיה באותה תקופה. וכשרצו להדליק אור, לא השתמשו באור של הסלולרי, כי פשוט לא היה. השתמשו במציתים.
בפסטיבל עצמו ניתן לראות שטף של להקות, שמייצגות את מוזיקת הרגאיי, שמקורה בשנות השישים המוקדמות באי ג'מייקה, והיא מהווה שילוב בין הסגנון המערבי, הסגנון הקאריבי והסגנון האפריקני.
הלהקות העיקריות שהופיעו בפסטיבל היו מג'מייקה, כמו להקת Misty in Roots, ולהקת שילה- לצד בוג'ו בנטון האגדי. הרגאיי, שמקורו בג'מייקה, קושר עצמו היטב לאתיופיה וליהדות. הלהקה השנייה העיקרית שהופיעה בפסטיבל, לצד בוג'ו בנטון, הייתה כאמור להקת שילה. גם בשיריו של בוב מארלי, שנחשב אבי הרגאיי, מופיעים אלמנטים עבריים כמו "הר ציון הקדוש" ו"האריה מציון". כל זאת כתוצאה מהשפעת דת הרסטפארי- שאליה אכן קשורים או מושפעים ממנה אנשי תספורת הראסטה.
ומהי דת הרסטפארי? הדת הזאת התפתחה מג'מייקה, ומאמינה כי קיסר אתיופיה (המרוחקת אלפי קילומטרים מג'מייקה) השולט האחרון, שהתפרסם במאה העשרים ואף שהה בארץ ישראל זמן מה בימי מלחמת העולם השנייה, היילה סלאסי, היה התגלמות האלוהות. "ראס" פירושו ראש, כמו בערבית- וגם תואר אצולה אתיופי, וטפארי הוא שמו הפרטי והאמיתי של הקיסר, טפארי מקונן. לפי המסורת, נחשב טפארי מקונן כצאצא של שלמה המלך ומלכת שבא, לכן סמל בית המלוכה האתיופי היה האריה מציון- ומכאן שילוב האלמנטים היהודיים בדת הרסטפארי. גם צבעי הרגאיי מושפעים מצבעי הרסטפארי, שהם אותם צבעים של דגל אתיופיה הקיסרית והמודרנית.
באותן שנים, שנות התשעים, הרגאיי אימץ סיגנון קופצני שמשלהב את הקהל, עם מוזיקה שמחה ומקפיצה- לצד המסרים החשובים שבשירים, לכן לראות את הפסטיבל ולשמוע רגאיי, גם באמצע הלילה, גורם להנאה ולהתעוררות. לצד אומני רגאיי מחו"ל, שהגיעו לפסטיבל ובכך הראו שישראל היא יעד חשוב של מוזיקת הרגאיי, מופיעים בפסטיבל גם אומני רגאיי ישראלים, כמו יוסי פיין ולהקת האקסנטריקס ולהקת פראנה. וכאמור, לכל להקה הוקדשו חלק אחד או שניים. בחלק האחרון של הפסטיבל, מופיעה להקת "שורשי אפריקה", שמזכירה את מקורן האמיתי של מוזיקת הרגאיי ודת הרסטפארי. על רקע ההופעה מופיע כל הזמן הים של אכזיב, כשחלק מהמשתתפים בפסטיבל אף ניצלו את קיומו של החוף על מנת לקפוץ בין הגלים.
פסטיבל זה היה האחרון שהתקיים באותה תקופה, כשהמסורת חודשה רק לאחר כמה שנים, בעומק שנות האלפיים, כשהרגאיי היה בסיגנון אחר, בועט יותר.
אז בניגוד למה שחושבים, האקשן האמיתי בטלוויזיה והתוכניות המעניינות באמת מתחילות באמצע הלילה.

ידיעות מעריב

להציל את העיתונות המודפסת

החיפוש. הדיפדוף. הריח של הדפוס. הפרסומות. העמודים. נייר כרומו. נייר סטנדרטי. אין כמו החוויה. אין כמו להחזיק את העיתון. אין כמו להרגיש. אין כמו ללכת לדוכן בבוקר מוקדם ולקנות, או לקבל את העיתון טרי מהדפוס ליד הדלת כל בוקר. העיתונות המודפסת מפנה בעולמנו אט אט את מקומה לעיתונות הדיגיטלית. מחליפים חוויה של להרגיש ולקרוא את הדברים מקרוב בחוויה מפוקפקת ומרוחקת. במקום להפוך את הדפים רק מסתכלים על עוד דף אינטרנט או דף סרוק. העיתונות המודפסת, שליוותה את חיינו מאז המאה ה-16, הולכת ושובקת. במקומה ישנה עיתונות על גבי המחשב, הטאבלט או הסמארטפון. עיתונים נסגרים או שנמכרים לחברות גדולות והופכים למוצר משנה. כיום עיתונים מודפסים נמכרים בחינם כמו שוקו ולחמניה שנותנים במתנה לילדים בקייטנות. ואני אומר: להציל את העיתונות המודפסת.

בעבר, בישראל פעלו כמה עיתונים מודפסים. בשנות השמונים, למשל, היו את העיתונים היומיים האלה: "ידיעות אחרונות", "מעריב" (ששינה לאחרונה את פניו ואת מיקומו- אפילו היה גשר שנקרא לא רשמית על שמו ונהרס), "הארץ", "חדשות", "על המשמר" ו"דבר". העיתונים האידיאולוגיים, על המשמר שהיה שייך לקיבוץ הארצי- מפ"ם ועיתון "דבר", שהסמל שלו היה ברל כצנלסון, והיה שייך להסתדרות שתחת מפא"י/מפלגת העבודה, נסגרו בתחילת שנות התשעים. גם עיתון "חדשות" לא החזיק מעמד. כמה שנים אחרי, בראשית שנות האלפיים, החלו לצוץ אתרי אינטרנט של כל העיתונים הגדולים. ממילים על דף מודפס הפכו המילים בעיתונים לעוד דף דיגיטלי. יוצא הדופן והחריג היה אתר "דה מרקר", האתר הכלכלי של עיתון "הארץ", שעשה את הדרך ההפוכה והפך לעיתון מודפס שיוצא כיומון, שבועון וירחון, כיום "דה מרקר" נחשב, ובצדק, לעיתון הכלכלי הטוב ביותר במזרח התיכון. עוד מצרך נדיר הוא העיתונות המגזרית, הדתית והחרדית. העיתון "הצופה" של המפד"ל, שהפך ל"מקור ראשון", והעיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המודיע", "הפלס" שהוצא לאור לראשונה לא מזמן, וגם השבועונים מככבים, היות ובמגזר זה אסור להרבות בשימוש באינטרנט. ערוץ 7, שהיה בעבר תחנת רדיו, הפך לעיתון מודפס של מגזר הכיפות הסרוגות החרד"לי- עיתון "בשבע", שיוצא כל שבוע. ולמה זאת? כי הרי בבתי הכנסת לא ראוי להפעיל טאבלט, בטח ובטח כי זה אסור בשבת. כיום, עיתונים רבים נסגרים או שמועברים למהדורה דיגיטלית בלבד, או שנמכרים והופכים לאחזקה פורמלית בלבד.

אבל זה לא העניין. הסיבה הראשית לכך שיש להציל את העיתונות המודפסת, היא חוויית המשתמש. כאדם שעבד כמעט 10 שנים בתחום הדיגיטציה של העיתונות, וגם במחקר, וביודעי כי עיתונים הם מקור ראשוני למחקר באוניברסיטה או לתחקיר בתקשורת או לאיסוף מידע בכלל, אין כמו החוויה של להחזיק עיתון מודפס, להריח את ריח הדפוס- ולכל סוג של עיתון: יומון, שבועון, דו-שבועון או ירחון יש את הריח המיוחד שלו, לדפדף בו ולהסתכל בעמודים ובתמונות. כשמדפדפים בעיתון מודפס, גם אם הוא מהעבר הרחוק, מרגישים את התקופה וגם את הכותבים. עוד יתרון בולט הוא ציון מקור הידיעה במחקרים. כשעושים זאת באמצעות עיתון מודפס, המקור נכתב קצר ומדויק יותר. לעומת זאת, כשמדפדפים באינטרנט ומחפשים ידיעה באתר של עיתון או ידיעה מעיתון שעמודיו נסרקו לאינטרנט, מרגישים כאילו הכתבה חסרת נשמה. עוד דף אינטרנט. עוד כתובת ארוכה ומעיקה שיש לציין אותה. עוד דף באתר שעלול ליפול או להימחק. אתר אינטרנט יכול להיות גם אתר עיתונאי או תקשורתי אך גם אתר משחקים או פורנו.

נכון, אי אפשר לעצור את הזמן, אבל גם אי אפשר ליטול את חדוות הקריאה ואת בסיסה של העיתונות: החוויה של הקריאה והדפדוף בעיתון. הריח של הדפוס. להרגיש את המילים ולא לראות אותן מרצדות על גבי מסך. אומנם עיתונים מצהיבים ומתבלים במחסנים, וממש לא נעים לקרוא כתבה מעיתון צהוב מרוב שימוש, הזמן שעבר ולכלוך. אולי נעים יותר לראות את המילים מודפסות על מסך, מופיעות בגוגל או לעלעל בדפים באמצעות דפדפן אלקטרוני, אבל היעלמות העיתונות המודפסת עלולה להוביל בהמשך להיעלמותה בכלל של העיתונות. מדוע זאת?
כיום, כל אחד יכול להיות עיתונאי, גם כותב שורות אלה: מגיבים בטוקבקים לכתבות, מעלים בלוג או פותחים אתר. דפי פייסבוק יכולים להפוך לעיתון וירטואלי. אבל עיתונות אמיתית היא מודפסת, והיא נעלמת. תשאלו את אנשי העיתון "מעריב" לשעבר, שגם האינטרנט וגם "ישראל היום" החינמי (שהוא עיתון לא כל כך רע, לדעתי- הוא מביא דעות שבעבר לא היו נפוצות בתקשורת הישראלית) כמעט הביאו להיעלמותו. העיתון "מעריב" התמזג בתוך "ג'רוזלם פוסט" והבניין שהייתה בו מערכת העיתון כיום נטוש ומשמש להשכרת משרדים. תשאלו גם את אנשי השבועון הבינלאומי "ניוזוויק", שמעט מאוד עותקים קשיחים מודפסים ממנו. היום הכל על האינטרנט.
ושהכל נסרק או מודפס על האינטרנט, מיטשטשים ההבדלים בין בלוגר או טוקבקיסט פשוט לבין עיתונאי רציני, שהשקיע את רוב שנותיו בתחקירים או בהגשת ידיעות לעורך לפני שהעיתון יוצא לדפוס. לעומת ידיעה עיתונאית, פוסטים בבלוג או בפייסבוק אפשר לכתוב בלי לחץ וכמעט בכל ניסוח בכל שעות היממה.
לכן, מה שנותן לקורא את חווית הקריאה, ולכותב את חווית הכתיבה, מה ששומר על כבודה של התקשורת והעיתונות בעולם ונותן את הייחוד הוא קיומה של העיתונות המודפסת. לכן צריך להציל את העיתונות המודפסת, לעודד אותה ולשמור את כבודה ועל קיומה לעוד שנים רבות. לא רק במגזרים הדתי והחרדי שהיא קיימת בהם מסיבות הלכתיות, אלא גם בציבור החילוני והכללי. בכל העולם. שוב, נכון שאי אפשר לעצור את הזמן, אבל ללא עיתונות מודפסת, שווייה וקרנה של העיתונות ועצם ייחודה עלול להיות בסכנה, יחד עם מקום עבודה ומקור פרנסה לאנשים מוכשרים רבים.

בתמונה: העיתון "ידיעות מעריב" מיום הכרזת מדינת ישראל.

330px-2010_As_Safir_newsstand_Beirut_4257088718

תקשורת: מעשה בשני עיתונים ובמדינה משוסעת

במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.

בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.

בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.

העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……

לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.

בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"