Tag Archives: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

TOPSHOT-US-POLITICS-VOTE-DEMOCRATS

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
גאידמק

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: שעת הטייקונים

מלחמת לבנון השנייה, בנוסף להיבט הביטחוני שבה, נשאה עימה היבט חברתי. היא הייתה, למעשה, התגלמות מדיניותו של מי שהיה שר אוצר עד שנה לפני המלחמה, בנימין נתניהו. מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו גרסה כי יש לצמצם את "האיש השמן", הלא הוא המגזר הציבורי, ולתת יותר עידוד למגזר הפרטי. את מדיניותו זו ביצעו שרי האוצר שבאו אחרי ביבי, שהם אהוד אולמרט ואברהם הירשזון, בנוסף לביבי עצמו. העוולה העיקרית במלחמה זו הייתה זניחת אחריותה של המדינה לתושבי הצפון בפרט ולתושבי המדינה בכלל, שניזוקו כלכלית במלחמה, ובייחוד לאזרחים שעמדו בקו החזית והיה צורך לפנות אותם מבתיהם. את האחריות הזו הטילה המדינה, לא ישירות, על עמותות פרטיות ועל העשירים ששלטו אז במשק- הלא הם הטייקונים. מי שהיו החלוצים והפעילים בעזרה בפינוי האזרחים היו שני טייקונים, שכיום קרנם ירדה: הבעלים של קבוצת בית"ר ירושלים באותו זמן, ארקדי גאידמק, וכמובן הטייקון שהיה לדעתי הכי פעיל וגם היה בשטח: יושב ראש קונצרן "איי די בי" באותו זמן, נוחי דנקנר. דנקנר התגלה בנדיבות גדולה מאוד אז, אני חייב לציין. וגם גאדימק, שפינה חלק גדול מתושבי הצפון המופגז ישר לכפרי נופש בדרום מחוץ לטווח הטילים. כיום, שני האנשים הללו כבר לא בגדולתם, בלשון המעטה, ורובצים עליהם משפטים ועבירות פליליות רבות.

אומרים שכשיש לאדם נטיות פוליטיות, הוא חייב להיות באותו צד גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית. אני ורבים אחרים לא חושבים כך. אני דווקא חושב שהדרך הראויה ביותר למדינת ישראל היא הימין המדיני והביטחוני הלא קיצוני, והשמאל, ליתר דיוק קפיטליזם רך או סוציאל דמוקרטיה שמעודדת גם יוזמה חופשית- מבחינה כלכלית. לדעתי, הממשלה הגרועה ביותר הייתה זו שקדמה לממשלת אולמרט, ממשלת שרון השנייה, שמדיניותה התבררה לבסוף כשמאל מדיני וכימין כלכלי. נתניהו, שהיה שר האוצר, הוא כביכול ימני מובהק, כי הוא גם ימני מבחינה מדינית לכאורה וגם ימני מבחינה כלכלית. וזאת, למרות שבעת כהונתו עשה מהלכים שנחשבים שמאלניים מבחינה מדינית, כמו למשל שיחרור אסירים פלסטינים. ויש לזכור- מפלגת הליכוד שבמקור הייתה בראשות מנחם בגין, דגלה ביסודה בימין מדיני ובשמאל כלכלי יחסית- כל עוד בגין התווה את דרכה. הבעיה היא שלאחר מכן הסתבר שהליכוד החזיר הכי הרבה שטח לערבים בקילומטר רבוע, וכן היה המפלגה היחידה שעמדה בראש ממשלות שפינו יישובים יהודיים חוקיים. ומבחינה כלכלית, שילטון הליכוד התברר כפחות נוטה חסד לבוחריו- ממשיכיו של בגין, ואפילו שרי האוצר שלו עצמו, היו קפיטליסטים וניאו ליברלים מובהקים, שדאגו יותר להפרטה ולכך שהמדינה תחסוך כסף מקופתה, ושכל אחד יסתדר בעצמו. בגלל זה, לדעתי, דרוש שינוי מהותי במפלגה זאת, על מנת לחזור לערכיה המקוריים. יוזמה חופשית זה טוב, אבל אי אפשר להטיל על אנשים פרטיים את ניהולה הכלכלי של המדינה.

הבעיה המרכזית במלחמת לבנון השנייה הייתה, שאהוד אולמרט רצה לחסוך כמה שיותר כסף מקופת המדינה. אז מה הוא עשה? מינה את עמיר פרץ, שבמקור לפי ניסיונו היה אמור להיות שר האוצר, לשר הביטחון, רק כדי לא להפקיד בידיו את קופת המדינה. הוא העדיף לשמור את האוצר ואת הכסף, תרתי משמע, אצל חברו, אברהם הירשזון. בעת מלחמה כל מדינה אמורה להכריז מצב חירום כולל, מה שדורש ממנה להוציא כסף. אז מה עשה אולמרט? משיקולי חיסכון לקופת המדינה דאג להכריז על "מצב מיוחד בעורף" בעיקר בצפון הארץ, מה שהשאיר הרבה אנשים, בעיקר בעלי עסקים פרטיים, פגועים כלכלית מן המלחמה הזאת. היו גם כאלה שהתנדבו לעזור בעת המלחמה בעורף, אנשים פרטיים שהם לא טייקונים, והמדינה לא תיגמלה אותם בכלום על כך. הגדיל לעשות אף הרמטכ"ל דן חלוץ, שמכר את תיק המניות האישי שלו ממש לפני פרוץ המלחמה.

והכי גרוע, לדעתי, היה נושא הפינוי, ליתר דיוק אי הפינוי, של התושבים. בעידן המודרני, ואני לא מדבר על עת מלחמת העולם השנייה, אם עיר בצרפת הייתה מופגזת נניח בידי שכנתה, אז אני בטוח שהמדינה הצרפתית הייתה עוזרת לפנות את התושבים של אותה עיר מקו העימות. אבל במקרה זה לא קרה כך. היה בלגאן גדול בעורף בעת המלחמה, והמדינה ניערה מעצמה את האחריות לפינוי האזרחים מהשטח המופגז ומסידור מגורים זמניים חלופיים להם. את זה היא השאירה לטייקונים. מה גם שהרבה חבילות מזון נשלחו לערים בצפון, והשחיתות המקומית לא נתנה לכאורה שחלק מהתושבים ייהנו מהחבילות האלה. היו תלונות על כך שחלק מהחבילות נשארו במחסנים והשתמשו בהן מקורבים ובעלי עניין. ומי פעל כן לפנות, לעזור ולחלק מצרכים? חוץ מהמתנדבים, עשו את העבודה גאידמק ודנקנר.

לסיכומו של דבר, מלחמת לבנון השנייה לא הייתה רק כישלון והפקרות מבחינה ביטחונית, אלא גם מבחינה כלכלית. התנהלות המדינה והממשלה באותה עת אומרת דרשני בקול גדול. ועוד דבר: אין פסול בלהיות ימני מדינית, אך שמאלני מבחינה כלכלית. ובדמוקרטיה אפשרית גם תופעה הפוכה בדיוק לזו.

grapes of wrath

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

לבנון השנייה

פרויקט מיוחד: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

בקיץ הקרוב ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, אחת מהמלחמות הטוטאליות היחידות בתולדות מדינת ישראל. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא מגויס אליה, אלא גם החברה האזרחית כולה מגויסת אליה ומשתתפת בה. בפרויקט מיוחד, שיחל בקרוב מאוד, אחזור לכל האלמנטים שהרכיבו מלחמה זו: הרקע, ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, צד"ל ומפקדו המנוח הגנרל אנטואן לאחד- שסבר, במידה לא מעטה של צדק, שמלחמות ישראל מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הן תוצר של נסיגות והפגנת חולשה ישראלית, ההישגים של חיזבאללה במלחמה, שלא נגמרה עם צד מנצח ברור, ואף המראה שהמלחמה הזאת הציבה את מול החברה הישראלית, אופייה והתנהלותה. אציין כמה מהגיבורים והאנטי-גיבורים של המלחמה- למשל תא"ל גל הירש וממשלת אולמרט, את המימד הכלכלי- מדוע לא הוכרז מצב חירום כללי אלא רק מצב מיוחד בעורף, ואיך זה קשור למחאות חברתיות ולמדיניות נתניהו (שהיה אז באופוזיציה, אך לפני כן היה שר האוצר) הכלכלית. תפקוד התקשורת הישראלית באותה מלחמה גם יזכה להתייחסות: החיפוש מהרגע הראשון אחרי הסדר מדיני, הדיווחים הגלויים על נפילות טילים ועוד. עוד מימד חשוב שאציין הוא הפוליטיקה הלבנונית וההקשר שלה למלחמה: כיצד אירועים פנימיים בלבנון הובילו את חיזבאללה לצאת למלחמה, רקע בכלל על השיעים בלבנון ויציאתם מפאסיביות לאקטיביות תחת מטריותיהן של תנועות אמ"ל וחזבאללה, וכיצד העובדה שחיזבאללה לא הובס רשמית במלחמה השפיעה על צמיחת האסלאם הקיצוני הסוני, שהובילה למה שנקרא "האביב הערבי" חמש שנים לאחר מכן. כי הרי כשהסונים רואים את השיעים "מצליחים", תחת הובלה של מדינה אסלאמיסטית ותנועה אסלאמיסטית- איראן וחיזבאללה, גם הם רוצים….
הממשל האמריקני של בוש ומרכיביו יזכה גם להתייחסות- הצדדים המנוגדים, וכיצד יצרה התנהלות הממשל באותה תקופה את הרקע לעלייתו של אובמה שנתיים לאחר מכן.

לדעתי, מלחמת לבנון השנייה הייתה השתקפות של השאננות והאגואיסטיות וכן השחיתות שרוו באותה תקופה בחברה הישראלית, של חוסר האכפתיות של הממשלה מהאזרח, כשלתוך הוואקום נכנסו טייקונים דאז כמו ארקדי גיידמאק ונוחי דנקנר, שסיפקו מקלט לתושבי הצפון המופגז, מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות. לצד ההקרבה והמסירות של החיילים הפשוטים, הקצינים הזוטרים והאזרחים הרגילים. כמו כן, סקירה על המנצחים של אותה מלחמה, חסן נסראללה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביבי נתניהו, שהמלחמה יצרה והחישה את הקאמבק הגדול שלו.

כמו כן, אסקור את דמותן של דמויות פוליטיות לבנוניות במהלך המלחמה, ביניהם פואד סניורה, ראש הממשלה דאז, תפקידה של סוריה במלחמה וכן השפעת המלחמה על יחסי הכוחות המעצמתיים בעולם.
הפרוייקט אמור להימשך חצי שנה- עד הקיץ הקרוב.
אני מקווה שעד הקיץ הקרוב, מתי שבאמת ימלאו 10 שנים למלחמה, אשלים את כל הפוסטים בעניינה. בפרוייקט אמסור מידע שהוא מידע גלוי בלבד!