Tag Archives: אנטוליה

nizam al mulk

מבוא לתולדות העמים התורכיים 9: אל אנטוליה- ניזאם אל-מולכ וקרב מנזיקרט

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

"אירגון המלוכה" או "מסדר המלוכה" (בערבית: ניזאם אל-מולכ, Nizam Al-Mulk) הוא משמעותו בעברית של אחד האנשים הכי בולטים בהיסטוריה של האימפריה הסלג'וקית (Seljuk), שראויים לציון מיוחד בתרומתם להתפשטות האימפריה ולכניסתה לתוך אנטוליה (תת-היבשת שעליה שוכן החלק האסייאתי של תורכיה של ימינו)- מה שהניח את היסודות לאימפריה העות'מאנית שתבוא אחריה ולשטחה הגיאוגרפי של תורכיה המודרנית של היום. שמו המלא היה אבו עלי חסן אבן עלי אל-טוסי, מלומד פרסי ששימש כווזיר הגדול (ראש הממשלה) של האימפריה הסלג'וקית ושלט למעשה באימפריה לאחר הירצחו של הסולטאן הסלג'וקי אלפ-ארסלאן בשנת 1092 לספירה). ניזאם אל-מולכ חי 74 שנים, משנת 1018 עד שנת 1092, וכיהן כווזיר הגדול בין השנים 1064-1092, מתוכן למעשה כשליט בפועל של האימפריה משנת 1072. הוא נודע כמי שייסד בתי ספר רבים ברחבי האימפריה הסלג'וקית, וכן כתב את הספר שהיווה מעין קדימון כמה מאות שנים אחורה לפני הספר "הנסיך" של מקיאוולי ולפני"האמנה החברתית" (תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט) של תקופת הנאורות והליברליזם באירופה מהמאות ה-16 עד ה-18. שמו של הספר היה "סיאסאת-נאמה (Siyasat-Name) או בתרגום מפרסית "ספר המשילות/ממשלה/מדיניות"), ספר שמגדיר את תפקידיה של הממשלה, מערכת יחסיה עם הנתינים, מערכת המשפט והצדק ולקחים מההיסטוריה לגבי מהות השילטון ותפקידו. ניזאם אל-מולכ היה, למעשה, ממניחי היסודות למחשבה המדינית המודרנית, למרות שסיפרו התייחס בעיקרון לחברות ולמערכות שילטון אסלאמיות בלבד. הוא כמובן הביא התייחסויות דתיות-אסלאמיות רבות בספרו, אך ספרו היווה בסיס חשוב גם לחוק האזרחי.
ניזאם אל-מולכ (מופיע כאן בתמונה) כיהן בימי הסולטאנים העיקריים והמייסדים של האימפריה הסלג'וקית, אלפ-ארסלאן ומלכ-שאה הראשון (בימי מלכ-שאה ניהל, כאמור, ניזאם אל-מולכ את האימפריה הסלג'וקית בפועל יחד עם הסולטאן) .

אבו עלי חסן אל-טוסי נולד בשנת 1018 באיראן ליד העיר טוס למשפחה של עובדי מדינה: אביו שימש יועץ כלכלי בכיר לאימפריה הע'זנאווית (Ghaznaviׁׂׂ), שדנתי בה קודם. בשנות הארבעים של המאה ה-11 הובסה האימפריה הע'זנאווית על ידי התורכים הסלג'וקים, וניזאם אל-מולכ נקלט בשירות הציבורי של האימפריה הסלג'וקית. בשנת 1059 הוא מונה למינהלן הראשי של הסלג'וקים בפרובינציית ח'וראסאן (איזור צפון מזרח-איראן שנמתח לתוך אוזבקיסטאן), ולאחר 5 שנים מונה לווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית כולה. הישגיו הפוליטיים-מדיניים של ניזאם אל-מולכ, חוץ מהישגיו בתחום החינוך, היו: יצר הזדמנויות תעסוקה לשבטים התורכמניים שהיגרו לתוך איראן בימי התפשטות הסלג'וקים, הוציא לפועל את סמכויותיו של הסולטאן הסלג'וקי וחיזק אותו ואת כוחותיו הצבאיים- מה שאיפשר השתלטות מסודרת והדרגתית על אנטוליה שהייתה אז ביזנטית ברובה, השתמש בנכבדים סונים ושיעיים מקומיים בשטחי האימפריה כמושלים לצד מקורבי הסולטאן, מנע מאבקים פנימיים בשאלת ירושת הסולטאן מלכ-שאה הראשון (לאחר ששני בניו הבכורים מתו) וכמובן שמר על יחסים קרובים ותקינים עם הח'ליפות המוסלמית העבאסית, שלה הייתה אז באופן ייצוגי הסמכות, גם הדתית, לעמוד בראש האומה המוסלמית-סונית. לצד ביסוס הבירוקרטיה הסלג'וקית, הוא גם הקים רשת ריגול פנימי וחיצוני מסועפת עבור האימפריה. עוצמתו ויוקרתו של ניזאם אל-מולכ (או אבו עלי חסן) עוררה קינאה רבה בקרב מתחריו, ולא פעם אחת ניסו להתנקש בחייו.

אחד המהלכים החשובים, אם לא החשוב ביותר בתולדות העמים התורכיים, שאותו איפשרו בין היתר פעולותיו של ניזאם אל-מולכ בביסוס כוחה ומינהלה של האימפריה הסלג'וקית היה קרב מנזיקרט (Manzikert), הקרב שבו חדרו התורכים הסלג'וקים לאיזור אנטוליה, שבו נמצאת כיום תורכיה המודרנית, והתיישבו בו. הקרב, שנזכר כיום חשוב בהיסטוריה התורכית והמוסלמית, התחולל ביום קיץ חם ב-26 באוגוסט 1071 בין הצבא הסלג'וקי שבא ממזרח, בהנהגת הסולטאן אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) והמפקדים הצבאיים אפשין ביי וארטוק ביי לבין הכוחות הביזנטיים בהנהגת הקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס, שנפל בשבי התורכים הסלג'וקים במהלך אותו קרב. הקרב הזה היווה את ראשית תהליך התורכיפיקציה של אנטוליה, את מעברם של התורכים ממרכז אסיה לאסיה הקטנה וכן את ראשית מפלתה של האימפריה הביזנטית, שתושלם פחות מ-400 שנים לאחר מכן, בשנת 1453, עם כיבוש בירתה קוסטנטינופול (איסטנבול) על ידי התורכים העות'מאנים יורשיהם של הסלג'וקים. בפעם הראשונה גם נפל קיסר ביזנטי (הביזנטים היו למעשה האימפריה הרומית המזרחית, והיוו המשכיות של האימפריה הרומית העתיקה אך בגירסה יוונית-נוצרית אורתודוכסית) בשבי המוסלמי.

בראשית הדרך, הביזנטים והסלג'וקים כרתו ברית על מנת להביס את ארמניה, כשמנזיקרט, כיום העיר מלאזגירט בתורכיה, יושבת באיזור שנקרא "ארמניה האנטולית". כמו כן, שיתפו שני הצדדים פעולה כנגד האימפריה המוסלמית-שיעית הפאטימית ששלטה באיזור צפון סוריה של ימינו, במחוז חלב (Halab) במיוחד. אך עם הזמן, בייחוד בעת המערכה מול הפאטימים בצפון סוריה, ופשיטות ספוראדיות של חיילים סלג'וקים לתוך השטח הביזנטי, הסתכסכו הביזנטים והסלג'וקים בין היתר בשל עצה גרועה שקיבל ממפקדיו שיש כאן הזדמנות לחסל את אלפ-ארסלאן ולהשתלט על האימפריה הסלג'וקית כולה. בשלהי חודש אוגוסט שנת 1071 החלו התנגשויות צבאיות בין הצדדים, כשהכוח הביזנטי נסוג ב-25 באוגוסט לתוך העיר הביזנטית מנזיקרט. אז החלו הסלג'וקים בהכנות לקרב. הכוח הביזנטי, יש להדגיש, כלל בערך 70 אלף חיילים (אולי פחות מזה) ובתוכו היו גם שבטים תורכיים שהתנגדו לסלג'וקים, כמו פצ'נגים ובולגארים- וכן חיילים ארמניים רבים שהעדיפו כמובן לשתף פעולה עם הצד הנוצרי. אבל למחרת ערקו כמה מהתורכים אל הצד הסלג'וקי, מה שגרם לביזנטים בראשות רומאנוס לתקוף עם כוח חלוץ של 20 אלף חיילים את הצבא הסלג'וקי שמנה 30 אלף חיילים. עם זאת, הסלג'וקים השתמשו בטכניקה מוכרת של רוכבי ערבות- פגע וברח, והצליחו לפשוט על הצבא הביזנטי. הביזנטים עצמם היו מבולבלים, בין היתר שכמה מכוחותיהם נעו לכיוונים שונים, היות וחלק מהמפקדים הביזנטים התנגדו לקיסר רומאנוס שהיה נוכח בקרב והימרו את פיו. הסלג'וקים ניצלו את הפירצה והבלבול בקרב הביזנטים עד שהגיעו קרוב אל הקיסר רומאנוס, הפילו חללים רבים בקרב המשמר האישי שלו וכן בקרב הארמנים שלחמו לצידו והצליחו לתפוס את הקיסר עצמו ולגרור אותו אל האוהל של הסולטאן אלפ-ארסלאן. בהתחלה דרך אלפ-ארסלאן על צווארו של רומאנוס והכריח אותו לנשק את הנעל שלו אך לאחר מכן התייחס אליו בכבוד והחזיק אותו כאסיר למשך שבוע, כששניהם אוכלים על אותו שולחן. בסופו של דבר שולם כופר ענק בזהב מצד הביזנטים ואיזור מזרח תורכיה של ימינו על גבול סוריה, עיראק וארמניה, והכוונה למנזיקרט, אנטיוכיה, הייראפוליס (פאמוקלה התורכית) ואדסה (העיר אורפה של ימינו, ששוכנת בגבול תורכיה-סוריה) נמסרו לסלג'וקים. כך החלה ההתיישבות הקבועה התורכית-מוסלמית באנטוליה, מה שיהפוך לשתי אימפריות גדולות ולרפובליקה ענקית בשיטחה בהמשך, לצד ראישת דעיכתה של האימפריה הביזנטית.
כמו כן, נכרתה ברית בין הסלג'וקים לביזנטים בהנהגת רומאנוס ובנו של אלפ-ארסלאן נישא לבתו של רומאנוס כחלק מהברית. בסופו של דבר שולמו לסלג'וקים על ידי רומאנוס מיליון מטבעות זהב בנוסף לתשלום שנתי של 360 אלף מטבעות זהב.

סופו של רומאנוס הרביעי והוצאתו להורג באו לו דווקא מתוך יריביו הפנימיים בתוך האימפריה הביזנטית, שהאשימו אותו בבגידה, הדיחו אותו, השפילו אותו וביטלו את הברית עם הסלג'וקים.

בזאת הגיעה לסיומה, הזמני, סידרת המאמרים על תולדות העמים התורכיים. היות ומדובר בעבודה קשה שאיני מקבל עליה כסף והיא פתוחה לכולם (למרות שהזכויות שמורות כאן לכותב), גם המידע על תקופת הסלג'וקים, שגם היו האימפריה התורכית הראשונה ששלטה בארץ ישראל, אינו מלא. אני מתכוון להמשיך לכתוב בנושא זה, ואולי גם לערוך ולקבץ בעתיד את הכתיבה לקובץ מסודר וערוך עם מראי מקום).

anatolia

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.